אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. כוונת המקונן בזה היות יסורין שנתיסר לא היו כשאר יסורי הצדיקים כי את אשר יאהב ה' יוכיח והיותם יסורין של אהבה. אבל יסוריו היו יסורין של פורענות. דידוע מאמר חז"ל אין עני אלא בדעת והרצון דעת התורה. וגם אמרו בגמ' דברכות איזהו יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה ומינה מוכח דכל שיש בהם ביטול תורה הוי יסורין של פורענות. יז"ש המקונן אני הגבר ראה עני בדעת התורה ומוכח דיסוריי הם של פורענות וזהו בשבט עברתו וק"ל:
אותי נהג וכו'. כבר תמהו כל האומות על גלות ישראל. כי כאשר נבחין בכל האומות אף שהם בזמן מן הזמנים נופלים בדיוטא התחתונה המה חוזרים ועולים הן עלייה גדולה או קטנה. משא"כ ישראל ירדו מגדולתן נפלה ולא תוסיף קום ח"ו ועל מה עשה ה' ככה לאומה זו. אמנם הענין הוא באמת דכל האומות מושפעים מכוכבי השמים וכסיליהם. ולכך אף שהם פעם במערכה רעה ויגיע להם נזק קצת לא יתמידו במפלתם כי המזלות עולים ויורדים וסובבים פעם בכה ופעם בכה עד שיחזרו לידי עלייה ומערכה טובה ויהל אורם להעם אשר משטרם עליהם. ולא כן אנחנו עמו ישראל שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו. כמשפחות האדמה ולא שם חלקנו בכוכבים ומזלות דאין מזל לישראל וחלק ה' עמו והוא מנהיגנו ורוענו. וכאשר ח"ו הקב"ה מסיר השגחתו מאתנו ועוזב אותנו למקרה הזמן ובאמת אור הכוכבים איננה מאירה לנו כי אין לנו חלק בהם ונשארנו בחושך מטה מטה עד שירחם ה' את עמו. וז"ש המקונן אותי נהג הקב"ה בכבודו ובעצמו וחלק ה' עמו. הוא סיבת אשר בעת יגרום החטא וילך חושך ולא אור מאיר לי מכל צד וק"ל:
אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. כוונתו בזה דאי' בפסוק בבקר תאמר מי יתן ערב ויש לתמוה מה זה תשוקת האיש ההוא שיהיה ערב. רק יובן עפ"י משאחז"ל אידלי יומא אידלי קצירא ופירושו דקודם חצית תמיד החולה בטוב ולאחר חצות תמיד החולה ברע. והטעם הוא מפני שהמלאכים המנהלים ומנהיגים החמה קודם חצות הם מלאכי רחמים ולאחר חצות הם מלאכי דין. אמנם מעת החורבן נתהפך הסדר דידוע דאחר חצות נחרב הבית דכתיב כי ינטו צללי ערב ואז נאמר תם עונך בת ציון ונולד מנחם ונהפך לרחמים ומאז ולהלאה בבקר הם מלאכי דין ואחר חצות הם מלאכי רחמים ולכך אחז"ל לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה ולכך הגאולה שלימה יהיה בזכות יצחק שתיקן תפלת המנחה דאז רחמים גובר וז"ש אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום דמבקר נעשה ערב ולכך נאמר בבקר תאמר מי יתן ערב כנ"ל וק"ל:
בלה בשרי ועורי שבר עצמותי. ידוע כל זמן שרוב עור ובשר קיים אין הטריפה בשבירת עצם. כי הדר ברייה ואם לאו טריפה וזהו בלה בשרי ועורי וגם שבר עצמותי ואם כן אין תרופה למכתי בעו"ה. או יאמר דהנה ריקנים שבדור מכונים בשם עור ובינונים בשם בשר וצדיקים בשם עצם. ואלו המית הקב"ה תחלה את הצדיקים היו מגינים עליהם דמפני הרעה נאסף הצדיק לכפר על הדור. אבל היה בעו"ה היפוך דמתחלה בלה בשרי ועורי ואח"כ שבר עצמותי ולא מתו הצדיקים לכפרת הדור וק"ל:
בנה עלי ויקף ראש וכו'. ידוע לאחר חורבן העולם עומד על הצדיקים שבדור כמ"ש וצדיק יסוד עולם והם במקום המקדש כמ"ש מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ושם משכן כבודו. ולכך הצדיקים אשר עליהם הושת העולם צריכין לסבול מרעין בישין לכפר על הדור כמש"ה והוא מחולל מפשעינו. וז"ש בנה עלי ר"ל ששם יסוד העולם עלי במקום בהמ"ק ולכך ויקף ראש ותלאה סבבוני לענה וראש כדי להגין על הדור. או יאמר ויקף ראש וכו' דידוע דתכלית העונש הוא העוני כמאמר איוב כי על זה בחרתי מעוני. ולכך אמרו בגמ' כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש כי הואיל ועליו העולם עומד לכך סבל תכלית היסורין והוא העוני וז"ש ויקף ראש הוא מלשון רש ועושר אל תתן לי לשון עוני וק"ל:
גדר בעדי ולא אצא וכו'. כוונת המקונן יובן עפ"י מ"ד בפסוק למה אירע בימי רע עון עקבי יסובני כי כל תאות וחמדת היצה"ר תקועה בעקב ושם עיקר החימוד ולכך מי שיצרו מתגבר עליו יקרר העקב וילך יחף על הארץ. והוא ענין חליצה שצריך לחלוץ העקב על אשר מיאן לבנות את בית אחיו ונתקררה דעתו. כי העקב הוא חלק הס"ם ושם הוא שורש נחש כמאמרם נחש כרוך על עקבו והוא הקללה אשר קלל הקב"ה ואתה תשופנו עקב כי בו אחוזתו וז"ש עון עקבי יסובני. וידוע דכבלי ברזל אשר הושמו על הרגלים נקראים נחושתיים כי שם אחוזת הנחש. ובגלות בעו"ה נתגבר כחו של נחש בעקב ומכח זה החימוד והתאוה גובר ונתארך הגלות וז"ש גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי דנחש כרוך על עקבי ביותר וזהו מעכב הגלות וק"ל:
גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי. פירוש הפסוק הוא ע"פ מ"ד במדרש תפלת יחיד אינו נשמע כמ"ש הרא"ש והפוסקים דלכך בח"ל בעת עצירת גשמים בקיץ אין אומרים משיב הרוח דכיחידים דמי ואין תפלתם נשמעת. משא"כ בא"י הוי כמרובים ותפלתם נשמעת בכל מקום שהם מתפללים אפילו ביחידים. וא"כ התפלה בח"ל הוא כמו זעקה בעלמא כמעשה אבותיהם בידיהם וז"ש גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי דאין בי כוונה שלימה להתפלל וק"ל:
גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה. כוונת המקונן בזה דידוע דשם גזית נופל על החרב כמ"ש לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת וכו' וסנהדרין שהיו דנים בחרבא קדישא ישב בלשכת הגזית. ואי' בפסוק גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו וז"ש גדר דרכי דרך הקדש מקום שהתפלה עולה למעלה גדר אותה והטעם לזה אמר בגזית ר"ל בשביל החרב כמש"ה ידיכם דמים מלאו וק"ל. נתיבותי עוה פירש"י דרך עקלתון ידוע דלבעל תשובה חותר הקב"ה חתירה מתחת כסא הכבוד לקבלו. אמנם לפעמים התשובה מגעת לכסא הכבוד ומשם באה לפני הקב"ה והרי זה דרך עקלתון. אכן כשהיא עולה בכיון ממטה למעלה הרי זהו דרך הישר. אמנם בגלות המר הזה צריכה לעלות דרך עקלתון וז"ש המקונן נתיבותי עוה ר"ל נתיבותי לעשות תשובה עוה שהיתה לעקל ולעקלקלות וק"ל:
דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. ידוע דמלכות מדי נמשלה לדוב כדאיתא בדניאל. ומלכות מדי לא רצה לגזור גזירה על ישראל. עד שחשבו הקץ ולאחר שעבר הקץ לפי חשבונם אזי גזרו גזירות על ישראל והטעם לפי דנתגלה קיצם לפי מלאת לבבל ע' שנה וז"ש דוב היינו מלכות מדי אורב הוא לי היינו שהמתין והשקיף וארב לי על הקץ של ע' שנה וכשעבר הקץ לפי חשבונם מיד גזרו גזירות. אמנם ארי היינו גלות עשו גזרו תיכף גזירות על ישראל והטעם לפי שהוא במסתרים היינו שנסתר הקץ וסברו שאין קץ לגאולה ולא שמרו את הדבר וק"ל:
דרכי סורר ויפשחני. פירש"י כמו פיסוק רגלים. והכוונה הוא כי האדם הוא עולם הקטן כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים. ולפ"ז איך אמר על שלשה דברים העולם עומד דין ואמת ושלום הלא לאדם יש לו שני רגלים. אמנם י"ל דבאמת השלשה דברים הם בעצם שנים דין ואמת והם קיומו של עולם. ואימתי יש להם קיום כשהם ביחד ולא ימעדו זה מעל זה וזה רגל שלישי שלהם המשוה אותם שיהיו לאחדים ומשים שלום ביניהם ואז יש להם קיום וזהו דרכי סורר היינו כשיש קוצים וסירים המעכבים עד אשר יפשחני היינו שאז יש לו פיסיק רגלים ואז נחלקה התיומת הם אמת ודין נפרדו לגמרי וניטלה מהם רגל שלישי דהיינו שלום וע"י כן אין לו קיום בעו"ה כלל ולכך שמני שומם וק"ל:
דרך קשתי ויציבני כמטרה לחץ. כוונתו דידוע דכאשר מורה יורה בחיצים בקשת על איש אחד בלי ספק ימות ויפטור ביסורין. אבל הקב"ה נתן לנו עמידה לסבול החיצים וזהו כמטרה לחץ היינו שמקבל החיצים ואינו מקבל הפסד כך תשימנו למעמד לקבל החיצים. וגם כיוון המקונן במה שאמר כמטרה לחץ. דידוע דאם מורים חיצים בקשת למול האדם עובר החץ דרך גופו מעבר אל עבר ומזיק גם להעומדים אחריו. אבל בישראל לא היו ניזוקים העומדים אחריהם שלא יוכלו החיצים לעבור מהם ונתעכבו אצליהם ועמדו בעו"ה. וגם הקשת מורים בעורף האיש כמ"ש ידך בעורף אויבך איזה מלחמה שהיא בעורף הוי אומר זו קשת. אבל בישראל למול פניהם וזהו כמטרה לחץ וק"ל:
הביא בכליותי בני אשפתו. מצינו בדוד המעה"ה שלא ראה חלום טוב מימיו כמ"ש חז"ל צדיקים אין מראין להם חלום טוב. והטעם דצדיקים צריכין לסבול יסורין ובלילה כשישן אין לו יסורין ולכך חולם חלומות רעים ואף בלילה סובל מרעין בישין וז"ש דוד אף לילות יסרוני כליותי כי הכליות יועצים וכל רעיון ומדע הוא מן הכליות והוא כח המדמה חלומות רעים וטובים. והנה השדים הממונים על החלומות נקראים אשפים דכתיב ויקרא לחרטומים ולאשפים פירש"י בעלי חזיונות ודמיונות והם אשר מבלבלים רעיון האדם בחלומות. וזה שכתוב המקונן הביא בליותי בני אשפתו הם חלומות רעים כנ"ל וק"ל:
הייתי שחוק לכל עמי. אפי' לפחותים ולנבחרים שבהם. נגינתם כל היום ודוד המע"ה אמר אזכרה נגינתי בלילה. ידוע משחז"ל דאין אומרים הלל בר"ה וי"ל משום דספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וידוע דאדם נידון בכל יום וישראל נדונין בלילה ולכך אמר המקונן נגינתם כל היום ודוד אמר נגינתי בלילה שלא בשעת הדין וק"ל:
השביעני במרורים וכו'. ידוע דקודם אכילה נוהגי' לאכול עשבים מרים מעט וכן שותים מעט מי לענה לעורר תאות המאכל. אמנם אין נוהגים לאכול מרורים לשבעה כי נפשו של אדם קצה בהם. אבל בגולה היה להיפך וז"ש השביעני במרורים והרוני לענה לשבוע נפשי בהם וק"ל ובמדרש אמרו השביעני במרורים בלילי פסח וכו' והכווצה בזה נראה לומר דידוע דשיעור שביעה הוא כביצה וביצה הוא שיעור ב' זתים במכוון ובזמן הבית לא אכלו רק כזית מרור עם הפסח אבל בחורבן אז תקנו לאכול כזית מרור בכריכה עם המצה זכר לפסח אתי דרבנן ומבטל דאורייתא לכך תקנו חז"ל לאכול ב' זתים מרור כדי שירגיש המרירות שהוא דאורייתא חד בכריכה וחד בלא כריכה. וז"ש השביעני במרורים שיעור שביעה שהוא ב' זתים וק"ל:
ויגרס בחצץ שני וכו'. ידוע דהתלמיד חכם נקרא שן שהוא מלשון תוקף וחוזק. וכשהת"ח בחיבור אחד נצמדים ויש שלום ביניהם אז אין כח ביד שונאי ישראל להפרידם ולשלוט בהם. אבל כשיש דבר החוצץ ונרגן מפריד החבורה נחלקה התיומת ואז אין הת"ח מגינים על הדור לפי שיש קטטה ביניהם. וידוע מ"ש חז"ל שני ת"ח בעיר אחת ויש מריבה ביניהם אחד מהם מת או גולה. וז"ש המקונן ויגרס בחצץ שני הכוונה שיש חציצה בין הת"ח לכך הכפישני באפר שאחד מת וק"ל:
ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. ידוע דשני מיני שנאת חנם יש. האחת ששונא לחבירו על לא דבר ולא הרע לו בשום ענין ואחת שחבירו גמלו כל טוב והוא נהפך לו לאויב וזה וודאי גדול עונו מנשוא והשני הוא גרוע מהראשון כי השני שילם רעה תחת. טובה הראשון הוא רק שהל"ל לאחוז במדת השלום וז"ש ותזנח משלום נפשי ר"ל שלא אחז במדת השלום וגם נשיתי טובה היינו לשלם רעה תחת טובה וק"ל:
ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'. כוונת המקונן בזה היות שאמרו חז"ל ראשונים שנתגלו עונם נתגלה קיצם. אחרונים שלא נתגלה עונם הרצון שחטאו בשנאת חנם בלב לכך לא נתגלה קיצם ולבא לפומא לא גליא. וז"ש המקונן על שלא נתגלו עונם כנ"ל שחטאו בשנאת חנם אשר על כן לא נתגלה קיצם והקץ נסתר ואומר אבד נצחי ותוחלתי וכו' וק"ל:
זכור עניי ומרודי. כוונתו בזה דידוע דתכלית היסורין הוא העוני דהוא בא למרק החטא. ואיוב אמר כי על זה בחרתי מעוני. אמנם העניות מעביר האדם על דעת קונו. לכך צוח ישעיהו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה רצונו לומר דאתם תוכו במכות העוני שהוא תכלית היסורין ובזה עוד תוסיפו סרה לחטוא. וז"ש זכור עניי שהוא תכלית היסורין והוא בא לכפר ולמרק עונותי. ובאמת בזה אני מוסיף חטא על פשע ומורד בהקב"ה וזהו ומרודי. וידוע בשעת החטא גובר שורש הנחש לכך מתרגם התרגום לענה וראש ורישי חיוון וק"ל:
זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. רצה המקונן בזה לומר דודאי לא ימלט שאני בעת הגלות המר הזה זוכר תמיד בקץ הגאולה להשיב עלי נפשי להיות זאת נחמתי בעניי. וגם הקב"ה תמיד מזכיר ע"י נביאיו קץ הגאולה וזהו זכור תזכור. אמנם תשוח עלי נפשי בכל זאת. היות דאין הגאולה באה אלא בהיסח הדעת וק"ל:
זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל. ידוע דהתורה נקראת זאת כמ"ש וזאת התורה. והרי היא מבשרת ישועה ומנחמת הלב ולולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי כי אין לנו שיור רק התורה הזאת ובא אנו מתנחמים והיא היא העומדת לנו בגולה וז"ש זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל וק"ל. או ירצה בזה להתנחם היות דכתיב כי יום נקם בלבי ולבא לפומא לא גליא וזהו שדייק זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל כי בזה אתנחם שיום נקם בלבו ואוחיל יום יום לישועה וק"ל.
חסדי ה' כי לא תמנו וכו'. י"ל כוונת המקונן דהנה האו"ה אומרים כי אסף ה' חסדו ושלומו מאתנו להיות שהניח אותנו זה זמן רב בגלות. אבל באמת חסדו לא מש מאתנו והמופת הוא בהיותינו בין האומות כשה אחת בין ע' זאבים ובכל דור ודור היו עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם ולא עלתה להם ולולי חסדי ה' עלינו כבר גוענו כולנו אבדנו וז"ש המקונן חסדי ה' עודנו חופף עלינו והראיה כי לא תמנו שלא יוכלו לכלותנו וזהו כי לא כלו רחמיו ועדיין חסדיו עלינו וק"ל:
חדשים לבקרים רבה אמונתך. ידוע מ"ד בזוהר דמי שיש לו פקדון בידו מחבירו ומעכבו בשביל חובו לית ביה מהימנותא כי האדם מפקיד נשמתו ביד בוראו בלילה ומחזירו לו ביום ואינו מעכבה בחובו כי הוא חוטא בכל יום. וז"ש חדשים לבקרים מה שתחזיר לנו הנשמה בכל בקר הוא ראיה כי רבה אמונתך ובזה אנו מתנחמים כי יאמין דברו גם לקיים בנו מה שייעד לנו ע"י נביאיו וק"ל. או ירצה בזה דידוע דגלות בבל נתגלה הקץ לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד עליכם ולכך לא נתן אחד לב להתפלל על הגאולה עד כלות זמן הקץ לפי חשבונם ועדיין לא נגאלו אז התפלל דניאל כידוע. לכך בגלות האחרון לא נתגלה הקץ כדי שיתנו לבם בכל יום להתפלל והיום אם בקולו תשמעו. וז"ש חדשים לבקרים אם יתחדשו ישראל בתשובה לבקרים רבה אמונתך לגאלנו ולכך באמת אין לה קץ וק"ל:
חלקי ה' אמרה נפשי וכו'. מצינו במדרש שני דיעות חד אמר דכל שרים שלמעלה בחרו להם האומות כל שר בחר אומה שלו. והקב"ה בחר בנו להיות לו לעם סגולה. ולפי דעה זו יכול הקב"ה לקרב או לרחק אותנו. וחד אמר דכל האומות בחרו להם שרים כל אומה שר שלה. והאומה הישראלי בחרה בהקב"ה שיהיה להם לאלהים. ולפי דעה זו לא יכול הקב"ה לרחק אותנו כי אנחנו בחרנוהו לאלהים. וז"ש חלקי ה' אמרה נפשי הרצון שאנחנו בחרנו אותו להיות לנו לאלהים ולכך אינו יכול לרחק אותנו וזהו נחמתנו ועל כן אוחיל לו וק"ל.
טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו. יובן עפ"י מ"ד בפסוק כל קויך לא יבושו וכן מצינו פסוקים רבים המורים דכשאדם בוטח ומקוה לה' שיש לו תקוה ואחרית ואולם באמת מצינו דרבים קווים ובוטחים בה' ואין להם אחרית טוב וכלתה עליהם הרעה. אמנם זהו רק בערך הגוף החומר אשר משתוקק להנאת חמדת הבלי העה"ז לפעמים אין כוונתו נגמרת. אבל לא בערך הנפש המשתוקקת ומקוה ובוטחת בה' דודאי הבוטח בה' בזה האופן חסד יסובבנהו והוא העיקר הקיווי הנרצה לה' מאוד. והוא ודאי לא לשוא תקותו ותוחלתו. אבל לענין חמדת העה"ז לשוא תקותו וז"ש טוב ה' לקוויו אמנם הוא רק להנפש תדרשנו באופן זה כל קויך לא יבושו. משא"כ אם תדרשנו לחמדת העה"ז וק"ל:
טוב ויחיל ודומם וכו'. דידוע דכל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. דאין ראוי לאדם לתלות הדבר בזכותו כי מי גבר יאמר זך וישר פעלי. וידוע דחזקיה לא אמר שירה בשביל שאמר הקב"ה וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי ולא היתה ההצלה בזכותו ולכך לא אמר שירה. וישראל על הים אמרו שירה דהיתה ההצלה בזכותם על שהאמינו בה' ובמשה עבדו. ודלא כאותה דיעה דבזכות אבותינו ניצולו דלא היה להם לומר שירה. וז"ש טוב ויחיל ודומם ר"ל טוב שיתיל האדם ויקוה לתשועת ה' רק דלא יבטח בזכותו כי מה אנוש ותחשבהו והוא אינו כדאי לכך רק שיבטח בזכות אבות ולכך ודומם לתשועת ה' שאין להם לומר שירה הואיל ולא היה בזכותו וק"ל:
טוב לגבר וכו'. יובן ע"פ מ"ד בגמ' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ אם חוזר בו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם חוזר בו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה והרצון במה שאמר יקרא ק"ש כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ובזה יתבטל יצרו. רק הלא אמר דוד המע"ה ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וא"כ איננו מועיל בזה כלום. אמנם הכוונה בזה הוא דוקא קודם שיושרש בחטא יקבל עליו עול מלכות שמים ואז יוכל לו. וז"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו דייקא. ואם חוזר בו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה כי בהזכירו יום המיתה שינטל ממנו כל חמדת העה"ז והדרתו יניח לו יצרו. וז"ש ישב בדד וידום ר"ל שיזכיר לו יום המיתה כי נטל עליו שינטל ממנו כל הדרת עוה"ז וק"ל:
יתן בעפר פיהו. כוונת המקונן הוא עפ"י מ"ד בגמ' איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אמר רבא עפרא לפומא דאיוב דאברהם אפי' בדידיה לא אסתכל וכו' ולהבין מאמר הלז נראה לומר דידוע דהיצה"ר הוא הנחש ואין לכבוש הנחש אלא בעפר כמ"ש ועפר תאכל כל ימי חייך. ואברהם אבינו ע"ה כבש יצרו ביותר דאפי' בדידיה לא אסתכל כי הוא היה בעצם עפר כמ"ש ואנכי עפר ואפר ולזה היה יכול לכבוש יצרו ביותר. וכאשר התפאר איוב שכבש יצרו באומרו ומה אתבונן על בתולה. שפיר אמר רבא עפרא לפומא דאיוב הרצון דעדיין צריך לעפר כי לא כבש יצרו כ"כ כאברהם כנ"ל. והמקונן רצה למצוא תקנה לבטל היצה"ר מן העולם שיבא הגואל לזה אמר יתן בעפר פיהו של היצה"ר אולי יש תקוה וק"ל:
יתן למכהו לחי. יובן עפ"י הפסוק ודומו סלה זבחו זבחי צדק והרצון דידוע דהמלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דם דאזיל סומקא ואתי חיורא ואותו הנעלב כששומע חרפתו ואינו משיב ומקבל אותו באהבה הרי דמו נשפך לרצון לפני ה' וכאלו נזרק דמו למזבח והוא כבישת היצה"ר ביותר. וז"ש ודומו סלה היינו דמביישינן ליה והוא מקבל אותו באהבה ודומם. הרי שפיכת דמו לרצון וזבחו זבחי צדק. וכאן יעץ המקונן להסיר עצת הנחש לזה אמר יתן למכהו לחי ואז הוי כזבחי צדק. ואמר אח"כ ישבע בחרפה הכוונה משום דיש בני אדם השומעין חרפתם ואינם משיבים ואולם לבם בוער כתנור כאש אוכלת ומלאים רוגז וכעס ומתאפקים עצמם להשיב ולנקום בהעלוב. וזהו איננו תכלית השלימות. אמנם כשלא יקפיד עליו כלל ולא יכעוס זהו הנרצה לה' מאוד. וידוע מאמר אליהו הנביא ז"ל אכול שליש ושתה שליש והנח שליש שאם תכעוס תמלא. משא"כ אם יאכל לשבוע נפשו ויכעוס אח"כ יוכל לבוא לידי חולי. אמנם מי שאינו כועס כלל ולא יקפיד על מכעיסיו. יוכל לשבוע נפשו בטוב ולאכול לשבעה. וז"ש המקונן תכלית השלימות לאדם הוא בהיות שמחרפין אותו ולא יקפיד ויכעוס כלל ואז זבחו זבח צדק ומי שקנה מדה זו יוכל לשבוע נפשו בלי חששה וזהו ישבע בחרפה וק"ל:
כי לא יזנח לעולם ה'. יובן עפ"י הכתוב זה שמי לעולם היינו שנקרא בשם הוי"ה ב"ה להיות רחמים גמורים. אמנם בגלות נקרא בשם אדנ"י שמורה על הדין. אבל וודאי שלא יהא שם העצם נעלם לעולם כי יגיע הזמן שיקרא בשם העצם הויה ב"ה ואז יתגברו רחמים ויהיה הגאולה וז"ש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שיקרא בשם הויה ב"ה בפי כל ואז רוח והצלה יעמוד ליהודים ולכך התפלל הנביא ומה תעשה לשמך הגדול ובגלות המר הזה השם הוא רק במחשבה ובלב ולעומת זה יום נקם בלבו. דהשם הוא באמת רחמים על הצדיקים ומשפט על הרשעים כחמה מנרתיקה שהצדיקים מתרפאין בה והרשעים נידונין בה. וז"ש כי לא יזנח לעולם ה' היינו שלא יהא זנוח לעולם ח"ו שם העצם. כי אם הוגה ר"ל לעתיד יהגו ויקראו אותו בשם העצם ואז ורחם כרוב חסדיו שירחם ה' את עמו ואז הם מסתפים משם הויה ב"ה ברחמים גדולים וק"ל:
כי לא ענה מלבו ויגה בני איש. הוא הדבר אשר דברנו למעלה כי בלבו הוא רחמים גדולים ולכך לא ענה מלבו כי הוא מלא רחמים משום דאלו ח"ו היה מלבו לא היה שריד ופליט רק היה משפה ולחוץ וכן במבול אלו נגזר כליה מלבו לא היה שיור כלל אף לנח לכך כתיב ויתעצב אל לבו שהיה נעצב אל לבו כי הוא מלא רחמים ולכך היה שיור לנח ובניו. אבל לעתיד יהיה יום נקם בלבו וילבש בגדי נקם ואז לא יהיה שריד ופליט לרשעים ויכלה אותם כולם בכלל וא"ש וק"ל:
לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. ידוע דזהו חסדו הגדול שאין הפורענות באה מאתו דאז לא היה ח"ו סוף להפורענות ההוא הבא מאתו ולולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. רק הקב"ה מוסר השגחתו לגלגלים כמ"ש ואם תלכו עמי קרי אף אני אלך עמכם בקרי למוסרם תחת המזלות. וידוע דהגלגלים מכונים בשם רגל. וז"ש לדכא תחת רגליו היינו שמסר ההשגחה לגלגלים היות הקב"ה מיקל בדינם של ישראל. והטעם מה שמיקל בדינם הוא היות הנשמה עצור ואסור בגוף והחומר העכור ומה לה לעשות ולכך הקב"ה חפץ חסד הוא מיקל בדינם וז"ש כל אסירי ארץ וק"ל:
להטות משפט גבר וכו'. הכוונה דאם יערוך הקב"ה מצוה נגד עבירה אין לו תקומה לאדם ח"ו כלל. אכן בזה יצא לצדק דינו של אדם כי מה יחפוץ המלך העליון להנקם מפרעוש קטן כהאדם הלז. ומה יתן ומה יוסיף להקב"ה אם יקיים מצותיו או ימרוד בו ובהתנצלות זו יזכה מלפני ה'. וז"ש להטות משפט גבר והטעם מפני שהוא נגד פני עליון דייקא כנ"ל וק"ל:
או יאמר דידוע דכשהקב"ה מסלק עצמו אז מתגברים הדינים למאוד ומלאכי מעלה תובעין דין ולא ישאו לפשעיהם. אבל כשהמשפט נוכח פני ה' אין כאן דין גמור רק מלא רחמים ולכך ביקש דוד מלפניך משפטי יצא. וז"ש ישא ה' פניו אליך ר"ל שישפוט הוא בעצמו ואז יהיו רחמים גמורים וז"ש להטות משפט גבר מפני שהוא נגד פני עליון וכנ"ל וק"ל:
לעות אדם בריבו וכו'. היינו דבאמת יש נספה בלא משפט ואדם מת בלא עון והטעם מפני שהוא חושב שהקב"ה אינו משגיח בתחתונים יקרה לו ג"כ מדה כ"מ שגם הוא יספה בלא משפט שהשם יסלק השגחתו ממנו. וז"ש לעות אדם בריבו היינו שנספה בלא משפט הוא הטעם שחשב ה' לא ראה כנ"ל והוא מכ"מ וק"ל:
מי זה אמר ותהי וכו'. ר"ל דידוע דכל הנביאים נבאו על הקץ והגאולה. והקב"ה סתם הקץ ולא ניתן סימן באיזו זמן שיהיה. וידוע דחז"ל אמרו אין בן דוד בא עד שיהא דור כולו זכאי או כולו חייב והיינו כשהדור כולו חייב אז הקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו אשר הטיב עמנו תמיד שלא להיות כולנו אבדנו מעמיד מלך כהמן להחזירם למוטב ונמצא כולו זכאי. וז"ש מי זה אמר ותהי זמן הגאולה הלא ה' לא צוה ומפי עליון לא תצא זמן המוגבל לישועה לזה אמר הרעות והטוב כסימן שנתנו חז"ל כולו זכאי או כולו חייב והיינו על דרך הנזכר לעיל וק"ל:
מה יתאונן אדם חי. נראה דמצינו אנשים רבים אשר בא עליהם צרות רבות ורעות והמה קצים בחייהם ומחכמים יום יום למות וביחוד בזמן החורבן שאמרו ונבחר מות מחיים. וכן איוב משל היה לישראל בגולה ואמר למה תתן חיים למרי נפש ר"ל כי טוב מותו מחייו. אבל באמת הוא רק הבל ורעיון רוח אשר אין כמוהו כי היסורים הם באים למרק עוונותיו ולמחות עון שקדם לו. וז"ש מה יתאונן אדם על חייו אשר חי ולבו תאב כל יום למות הלא באמת הוא גבר על חטאיו למרק עונותיו כי לולי זאת גברו חטאיו למאוד משא"כ אם יסורין באים עליו וכמ"ש תם עונך בת ציון וק"ל:
נחפשה דרכינו וכו'. ידוע דכל טעות המינים שאינם שבים בתשובה הוא בהיותם חושבים שהקב"ה מכריח את האדם והוא מוכרח במעשיו הן מפאת המזג או המזל או ידיעת הבורא שהוא אצלו גזירה. והוא אשר מעכבם מלשוב בתשובה. אך באמת טעות הוא בידם כי אף שהקב"ה יודע מהות ואיכות האדם מ"מ הניח הבחירה ביד האדם כמש"ה ראה אנכי נותן לפניכם היום את החיים וכו' ובחרת בחיים. וכמ"ש הרמב"ם שאין ידיעתו כידיעתנו ואינו מכריח אותנו לשום דבר. וז"ש נחפשה דרכינו שנעשה דרכינו חפשי בלי הכרח כנ"ל ואז נחקורה איזה דרך ישכון אור ונשובה אל ה' וק"ל:
נשא לבבינו אל כפים וכו'. ידוע דבאם האדם עושה מצוה שכרו גדול ואפי' העושה שלא לשמה כמאמר חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה. רק ההפרש באם האדם עושה דבר לשמה הקב"ה בעצמו מקבלו. ומה שעושה שלא לשמה היינו בלא לב המלאכים מקבלים אותו דהם אינם יודעים תעלומות לב. משא"כ אם הקב"ה מקבלו מה שעושה בלא לב טורפין אותו בפניו כי אין פיו ולבו שוים וז"ש נשא לבבינו אל כפים ר"ל העבודה והתשובה שאנו עושין בידים יהיו במחשבה רצויה ובהסכמת הלב והטעם אל אל בשמים שיגיע לפני הקב"ה בעצמו וק"ל:
נחנו פשענו ומרינו. ידוע דזהו דרך היצה"ר מכביד לב האדם ואומר לו לרוב פשעיך א"א לך לשוב בתשובה ואבדת כבר העה"ב ע"כ שמע בקולי איעצך דעכ"פ ראה לרדוף אחר תאות עוה"ז להשיגו ולמה תרצה לאבד שני עולמות בחנם. ובאמת הוא טענת שקר ועפרא לפומא דאויב דכתיב תשב אנוש עד דכא. וזהו הענין שהיה אצל אחר שחשב במחשבתו שתשובתו אינה רצויה לפני המקום ב"ה הואיל דהרבה לפשוע. וז"ש המקונן כאן נתנו פשענו וגם הוספנו למרות פי עליון וזהו ומרינו והטעם דחשבנו כי אתה לא סלחת לרוב הפשעים ולכך מרינו ביותר ולא שבנו וק"ל:
סכותה באף ותרדפנו. ידוע דמלת סכותה הוא לשון סכך והגנה. וקשה האיך שייך הגנה באף. אבל י"ל דהנה צריכין להבין מה זה שגלה הקב"ה את ישראל מארצם על חטאם אשר חטאו. היה לו לדונם ביסורים אחרים בארצותם בשדפון ובירקון וכדומה מבלי לגלותם. אבל באמת זהו חסדו של המקום ב"ה דלולי הגלנו מארצנו היה ח"ו הקב"ה מתעבר להרוג בלי חמלה. אמנם בגולה מגין עלינו הבטחתו ואף גם זאת בארץ אויביהם וכו' ואלו נשארו בא"י לא היתה חמלה ח"ו. וז"ש סכותה באף ר"ל שהגין עלינו בהבטחת ואף גם זאת לכך ותרדפנו כי לולי זאת הרגת לא חמלת ח"ו כנ"ל וק"ל:
סכותה בענן לך וכו'. ידוע דהמתפלל כותיקין בעת הנץ החמה תפלתו נשמעת. ולפי זה היה להם להתפלל בעת הנץ החמה ואז נתקבלה תפלתם. אמנם סכות בענן לך לבל ירגישו בהנץ החמה כדי שלא יקובל תפלתם וזהו מעבור תפלה. או להיפיך דידונו דבעידן ריתחא אין התפלה נשמעת כדאמרי' לא יתפלל אדם בתלת שעי קמייתא דהוא עידן ריתחא. וידוע דעידן ריתחא הוא בשעה שהחמה זורחת ומלכי עו"ג כורעים ומשתחוים להחמה לכך הקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו היה רוצה לקבל תפלתם דלא יהא עידן ריתחא לכך סכות בענן לבל תאיר החמה ולא ישתחוו לה ואין ריתחא וק"ל:
סחי ומאוס תשימנו וכו' פצו עלינו וכו'. ר"ל מכרו שהיינו לשמה ולביזה בקרב העמים לכך פצו עלינו פיהם כל אויבנו כולם כאחד לאבדנו ואין כאן חשש למלכות קטיעא כידוע בגמ' כיון שהכל חשובים כשפה אחת ודברים אחדים וק"ל:
פחד ופחת וכו'. ידוע כי ההתרוממות גורם פחד כי השפל איננו מפחד וכאמרם מרבה נכסים מרבה דאגה וזהו פחד וע"י הפחד נפלנו בפחת וזהו בא מכח השאת היינו מההתרוממות ומזה בא השבר וק"ל:
פלגי מים תרד עיני. נראה לבאר כוונת המקונן דידוע דנחש מלך עמון רצה לנקר עין ימין של ישראל היינו שרצה למחוק לא יבא עמוני וכו' מן הספר תורה. ומוכח מיניה דתורה שבכתב נקראת עין ימין ותורה שבע"פ נקראת עין שמאל. ובגלות המר הזה שכחנו בעו"ה תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא זזה ממנו וז"ש פלגי מים תרד עיני עין אחת של שמאל על שבר בת עמי היינו תורה שבע"פ וק"ל:
או יאמר דכתב האר"י ז"ל תמוז ואב הם נגד שני עינים של אדם. וידוע דעיקר הצרה היה בתמוז שנשברו הלוחות וגרמו חורבן בהמ"ק זהו היה לשבר בת עמי. וז"ש פלגי מים תרד עיני עין אחת על תמוז שבו נשתברו הלוחות והיינו על שבר בת עמי וק"ל:
עיני נגרה ולא תדמה וכו' עד ישקיף וכו'. הכוונה על אב שהוכפלו בו צרות אמר עיני נגרה כל כך עד שלא תדמה דמות עין כלל והמקונן אמר על אלה חשכו עינינו דבעו"ה בזמן החורבן ניקח ממנו מראית העין כדכתיב והיה כעור ממשש בצהרים. ואינם חוזרים לאיתנם עד שוב ה' את שיבת ציון ואז עין בעין יראו וכו' ולזה אנו אומרים בתפלה ותחזינה עינינו משא"כ עכשיו אין לנו ראייה כלל. וז"ש עיני נגרה ולא תדמה דמות עין כלל עד שישקיף וירא ה' משמים ואז יאירו עינינו כבתחלה ב"ב וק"ל:
עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. היות דחשכו עינינו הוא באמת מכ"מ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים והיו מסתכלין בעבירה וע"י כך נענשו בסמיות עין וז"ש עיני עוללה לנפשי הוא סיבת מכל בנות עירי שהם גרמו בניזקין כנ"ל וק"ל.
צוד צדוני כצפור. הרצון דכמו שהצפור צדין אותו עד שיכניסנו למגדול. כך הרגו רבים בבהמ"ק מגדול עוז שם ה'. או יאמר המקונן היות ידוע מ"ש חז"ל ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בתחלה בפה רך דבאמת הגיע לישראל מקודם הזמן הרבה טובות כי נתכלכלו במצרים זה כמה שנים ולבסוף שעבדו בישראל רד"ו שנים וזהו כמו שהצפור מפזרין לפניהם חיטים ואח"כ צדין אותו וז"ש המקונן במצרים צוד צדוני כצפור כנ"ל אבל עכשיו בגולה אויבי חנם שלא הגיע לישראל שום טובה מהם וצדו אותם חנם וק"ל:
קראתי שמך ה' מבור תחתיות היינו כמש"ה נפלה ולא תוסיף קום ר"ל באם שנפלה כל כך עד שלא תוסיף לנפול דכבר היא מטה מטה ואז קום בתולת ישראל. וז"ש קראתי שמך ה' מבור תחתיות מתכלית הנפילה שאי אפשר עוד לנפול וק"ל:
קולי שמעת אל תעלם אזנך וכו'. דלפעמים הקב"ה מושיע את ישראל טרם יקראו בשביל שממאס בתפלתם ולכך ביקש הנביא קולי שמעת אל תעלם אזנך ולא תמאס בתפלתי אף לרוחתי ר"ל שתרויח לי ותושיעני אעפ"כ תשמע לשועתי וק"ל:
קרבת ביום אקראך וכו'. ר"ל קרבת ביום אקראך וגם אמרת אל תירא כי רבת ריבי גאלת חיי והושעת לי. אבל אין זה מספיק רק אראה נקמה מהם ולכך ראית ה' עותתי שפטה משפטי לעשות נקמה בהם וק"ל:
שמעת חרפתם וכו'. דהנה יש להבין דנ"נ וכן טיטום הרשע חרפו שמו הגדול הלא גדול שמו בגוים קורין אותו אלהא דאלהא ואיך חרפו אותו. אבל ובאמת לא חרפו אותו בלב שלם רק לפתות ישראל ולומר איה אלהיכם המושיע אתכם וכדומה למען יסורו גם הם מאחרי ה' ולהביא ספק אמונה בלבם. אך באמת ישראל קדושים הם ואין משגיחים בזולתם. וז"ש שמעת חרפתם ה' והמה חרפוך באמת לפתות אותי יען כל מחשבותם עלי להסיתני וק"ל.
שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם. שבתם הוא לשון עכבה כי בעו"ה להם עיכוב וקימה זמן רב מתמידים בממשלתם. והטעם דכל שרי האומות מקבלים שפע ע"י שירה שאומרים ולכך אצל יעקב שהגיע זמנו של שרו של עשו לומר שירה אמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה דע"י השירה מקבל השפע וכשכלתה השעה ההיא אז יורדים כי לא בכל יומא אומרים שירה. אמנם כשאנחנו תחתם בגולה ואנו אמרים שירה בכל יום עי"ז השפע מגיע לשר שלהם שאנו שרוים תחתיו בגולה. וז"ש שבתם וקימתם הביטה שמתמידים בממשלתם והטעם שאני מנגינתם וע"י שירה שלי אני נותן להם השפע וק"ל:
תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' דאפי' בכוכבים לא יהא להם אחיזה וכוכבי שמים וכסיליהם ישמדם ומשם תרדפם כמ"ש אם בין כוכבים שים קנך וכו' משם אורידך וכו' והשם יעלנו מבור שאון וינהלנו לאדמתנו ב"ב אמן:
