אור החיים/פרשת שמות
פרק א
[עריכה]מתוך: אור החיים על שמות א (עריכה)
פרשת שמות
(א) ואלה שמות בני ישראל. טעם אומרו ואלה בתוספת וא"ו: ללמוד עליהם כי כולם צדיקים כאבותיהם; ואלה מוסיף על הראשונים, מה ראשונים להם - אברהם יצחק יעקב - צדיקים עליונים, כמעשה אבות עשו הבנים.
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תנחומא שמות ד') כי זמן הגלות התחיל מימי אברהם משנולד יצחק. והוא אומרו: ואלה וגו' הבאים מצרימה, מוסיף על הראשונים, לומר לך שגם הראשונים בגלות היו, ואלה עמהם.
עוד ירצה: מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם כמו כן אלה. והוא אומרו ואלה, מוסיף על הראשונים, ולדרך זה הרוחנו טעם נכון לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב ומנאם, אחר שכבר מנאם בפרשת ויגש בירידתם למצרים. ורש"י ז"ל פירש, כי להודיע חבתם חזר ומנאם במותם. ואין דבר זה מספיק אלא לדרשה ולא לפשטן של דברים. ועוד, לדבריו היה לו לקבוע המנין אחר אומרו וימת יוסף וגו' ואלה שמות וגו'.
ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם שמונה הוא והולך בספר התורה, מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות, ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית, לו) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז"ל (ב"ר פ' פ"ב): מפני שטר חוב של הגלות, ואמר: ואלה שמות וגו' הבאים מצרימה, פירוש, הבאים לסבול עול הגלות במצרים את יעקב, אתו בדומין לו, בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פירוש, הגם שלא באו חפצים היו לבוא, וזה לך האות: איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר,
ואִלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים, והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.
וטעם שחזר לומר באו, ולא הספיק במה שהקדים לומר הבאים, נתכוון לעשות הפרש בין המנויים בפרשה לאנשי ביתם. כי אנשי ביתם אין כולם בגדר זה, ועיין מה שכתבתי בפרשת ויגש בפסוק בניו ובני בניו וגו' כי הם דוקא היו חפצים בדבר. והגם שלא מנה כאן אלא י"ב שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.
או יתבאר הכתוב על זה הדרך: ואלה שמות בנ"י הבאים מרצונם וחפצם מצרימה, הרשומים: ראובן שמעון וגו', אבל כל שאר יוצאי ירך יעקב לצד שבא יעקב באו עמו, והוא אומרו: את יעקב איש וביתו באו, וזולת ביאת יעקב לא היו באים כולם, ולזה הוצרך לומר באו פעם שנית:
עוד ירצה אומרו הבאים וגו', שבא לומר מופת חותך כי ברצונם באו, והראיה: שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען חזרו פעם ב', כאמור בפרשת ויחי, והוא אומרו הבאים מצרימה את יעקב מחדש איש וביתו באו אחר שעלו משם חזרו למצרים איש וביתו, ומנה הכתוב מי הם בעלי צדקות זה ראובן וגו'.
הא למדת כי ענפי האילן כאילן עצמו - שוים לחפוץ בגזירת מלך, ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו':
(ה)
ויהי כל נפש וגו' ויוסף וגו'. צריך לדעת למה אמר ויהי לשון צער, ואם על הגלות, אין זה מקום הדבר. גם צריך לדעת אומרו כל. עוד, למה הוצרך לחזור להודיע מנין יוצאי ירך יעקב, וכבר השמיענו וידענום. עוד, מה הודעה זו כדבר חדש ויוסף היה במצרים.
ואולי, שיכון הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ל"ו), שעתיד היה יוסף להעמיד י"ב שבטים, ומי סבב שלא העמיד אלא ב'? הוא פגע רע שפגעתו אשת פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו. ע"כ.
הא למדת שזולת זה הי' יוסף מעמיד י"ב שבטים, והוא אומרו ויהי לשון צער, שמצטערת התורה על שלא היו בין הכל אלא שבעים נפש, והוא אומרו כל נפש וגו', ונתן הטעם לדבר שלא היו אלא ע׳, ואמר: ויוסף היה וגו' ודין גרמא שלא היו, יוצאי ירך יעקב אלא ע' נפש שזולת זה אם לא ירד יוסף למצרים היה יוסף מעמיד י"ב שבטים והיו בני יעקב שמונים ענפים, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים יחד.
עוד יכוין הכתוב באומרו כל נפש וגו' ויוסף וגו', לומר כי כללות ענפים אלו כולם שוים לטובה באין הבדל ביניהם, כולם צדיקים, כולם חכמים, כולם בלב שלם זה על זה, וכאלו כולם נפש אחת.
והודיע חידוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים, ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים: בין לצד האחוה, כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כולם, לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו, ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם, בין לצד הצִדקות, כי היה נתון בכור הטומאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת. ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת, בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה, בין לענין הצדקות וטהרת הנפש שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ויגש מו ל) אמותה הפעם וגו':
(ו - ח) וימת יוסף וגו' ובני ישראל וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין חזר פעם ב׳ להודיע מיתת יוסף, וכבר השמיענו (סוף ויחי) וימת יוסף בן וגו'. עוד צריך לדעת כונת הודעת הכתוב שמתו האחים וכל הדור. עוד, מה קשר יש בין מיתת האחים והדור לאומרו ובני ישראל. והנה המגיד של מהרי"ק הגיד לו טעם סמיכות זה והוא דרך סוד. עוד צריך לדעת טעם אומרו כסדר זה: ובני ישראל וגו', שאם בא להודיענו פריית ורביית בני ישראל, היה לו לומר כסדר זה: ויפרו וישרצו וגו' בני ישראל:
אכן ב' כתובים הבאים כאחת להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו, והם במספר ד'.
הא', מיתת יוסף, שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים. הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים.
ב', מיתת האחים, שכל זמן שאחד מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותן, וכמו שפירשו ז"ל (סוטה דף יג.) בפסוק (בראשית נ', י"ד) וישב יוסף וגו' ואחיו וגו' אחר קברו את אביו, יעויין שם דבריהם.
ג' מיתת כל הדור, פירוש, כל הע' נפש, שכולן היו חשובין בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם, או לצד שהיו בני דעה ואין מציאות למצריים להתחכם חכמתם שמתחיל בפה רך, כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אופן.
ד', ובני ישראל וגו', כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו וגו' במאוד וגו' ותמלא הארץ וגו' לא היו נותנים לב לבקש תחבולות, אלא ההרגש הגדול הוא הסובב באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור,
ובזה נתיישב אומרו: ובני ישראל ולא אמר ויפרו וגו', כי לא בא להודיע ענין הרבוי אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות: ועוד, ויקם מלך חדש וגו', וזולת אחת מכל דברים הסדורים לא היה השעבוד. ולמ"ד (סוטה דף יא.), ״חדש״ - שנתחדשו גזרותיו, הסיבות הקודמות הם סבוהו לחדש דעתו משונה מקדם, והבן.
והנה לפי פשטן של דברים: יגיד כי כל עוד שהיה אחד מהדור ההוא קיים, היה מונע השעבוד.
וקשה: אם כן לא היה לו לומר הכתוב אלא: ״וימת כל הדור ההוא״, שאפילו כל ימי א' מהדור לא היה שעבוד, ולא היה צריך לומר לא מיתת יוסף ולא מיתת אחיו, דקל וחומר שלא יהיה השיעבוד בימיהם. ואפילו לדבריהם ז"ל (סדר עולם רבה פ"ג), שאמרו: כל זמן שאחד מהשבטים קיים לא היה השעבוד, קשה: למה הוצרך להזכיר מיתת יוסף? ק"ו הוא מהאחים.
ואולי, כי יכוין הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר: כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים ונעשו שוים להם; ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים אבל לא היו משתעבדים בהם; ובמיתת כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם, אשר ראו הפלגת ריבוים של ישראל שנתמלאת[1] ארץ מצרים בהם.
ואם תאמר: והלא רז"ל לא אמרו אלא "כל זמן שאחד מן השבטים כו'". ולדברינו אפילן מן השבעים.
דע, כי דבר זה לא הוחלט לרבותינו ז"ל, וזה לשון רבותינו ז"ל בסדר עולם (שם): משמת לוי עד שיצאו ישראל מצרים קי"ו שנה אין שעבוד יתר עליו, ולא פחות מפ"ו כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור. ע"כ. הרי כי אין הכרעת דבר שמשמת לוי שהוא אחרון שבשבטים התחיל השעבוד.
ופשט הכתוב אני רואה, שלא אמרו: הבה נתחכמה לו, אלא אחר מיתת כל הדור ההוא והשוהו הכתוב לכל אחיו:
(ט) ויאמר אל עמו: הנה וגו', אומרו הנה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ') בפסוק (בראשית, לד) "עכרתם אותי", שצלולה היתה החבית וכו', כי מסורת היתה ביד וכו' שעתידין ליפול ביד ישראל[2]. ע"כ. ולזה אמר מלך מצרים: הנה עם בני ישראל הידוע בתוקף ועוז, הנה הוא רב ועצום, ואמר: הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ, ויעשה מה שהוא מסורת בידם: שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה יתחכמו עליו לאוסרו לבל צאת. ולזה נקראת[3] מצרים 'בית הכלא', כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו'.
עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך: כי עם זה משונה מכל העמים: כי שאר העמים יתערבו ביניהם, ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים, אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו: הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, ואומרו: רב ועצום, פירוש, כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד, הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות, יחשבו לרבים ועצומים מהם, לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה.
עוד ירצה באומרו רב ועצום: רב - שמתרבה שלא כדרך העולם, והנה מטבע העולם כאשר יולדו רבים יהיו תשי כח; בין בבחינת הנולדים בין בבחינת המוליד, וצא ולמד מהתאומים כידוע לטבעיים. ומעתה אין מיחוש לריבוים כי סופם להתמעט[4], וכי[5] יהיו רבים אין בהם כח לחוש לריבויים, לזה אמר: ועצום, פירוש, הגם שהם מתרבים ביותר מהרגיל אף על פי כן ועצום ממנו הגם שאין בהם הריבוי, ומן הראוי הם היו ראוים להיות חזקים יותר מהם, ומעתה בהכרח להתחכם עליו, וכפי זה תיבת "ממנו" חוזרת אל "עצום"' ולא לאומרו "רב" כי בסמוך הוא אומר: "פן ירבה".
עוד ירצה באומרו: רב ועצום ממנו' פירוש, שגדולתם וריבוים מהם היה. והכונה בזה, כי בא להודיע אותם כי יש להם חוב בישראל, ונתכוון להקדים טענה: לבל יאמרו אליו עמו או כל רואה מעשיו נכריים, כי באיזה כח יעמוד ויקח עם אחד השוכן בקרבו ויעבוד בו עבודת עבד.
לזה אמר: הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא כי אנו החיינו אותו בשני רעב וכל מה שנתרבה ממנו הוא ג"כ כי ב-ע' נפש בא לגור בארץ, ומעתה יחזיק בישראל בחזקה שעמה טענה ויתחכמו לו לעשות לו כטוב בעיניהם.
עוד ירצה, כי הלא תמצא כי כל המלכים וגדולי העמים יתחכמו לפאר מלכותם בעם מכובד ומה גם בעם ישראל - כי שם ומעלה מיוחדת לו, ואין לך אומה ששלטה בישראל שלא היתה מעולה על כל האומות, בסוד (איכה, א) "היו צריה לראש", לזה אמר מלך חדש: הנה בני ישראל המכובדים, הם הם העיקר במלכות יותר מהמצרים, ובהם הם מתכבדים, וכי יצאו מהעיר תהיה העיר פחותה ובזויה, לזה: הבה נתחכמה לו וגו' פן יצא מהעיר באמצעות סיבה: כי תקראנה מלחמה ויקוץ מהמלחמה וילך לו, ואז אין אנו יכולין למונעו כי ילחם בנו בהצטרפות מלחמה הלוחמת עמנו:
(יא)
וישימו עליו וגו'. כאן הבן שואל:[6] מה חכמה נתחכמו בזה, אין זו חכמה אלא רעות וחציפות.
עוד, איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים.
ועוד, איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה דף יא.) כי היה הדבר בהדרגה: בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך. ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים. ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים.
והנה לפי מה שפירשתי בפסוק "רב ועצום ממנו" כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב, אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם, ומה שאמר הכתוב: הבה נתחכמה אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו ז"ל (שם) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם.
עוד נראה בדקדוק עוד אומרו למען ענותו וגו' שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכוונים. עוד אומרו בסבלותם מה בא למעט. אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס כמו שאמר הכתוב (מ"א, ה) ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן וכוונתם בזה הוא לערמה למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אומרם ז"ל בתחילה בפה רך היו לשרים ואח"כ לעבדים ויבן ערי וגומר:
(יב)
וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו'. מה[7] יערב נעימות הכתוב על פי מה שכתב בזוהר (ח"ב צ"ה ב) בפסוק (קהלת, ח) "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע.
וב' פרטים אלו רמוזים באומרו "לרע לו" (שם), והוא עצמו שאמר הכתוב: וכאשר יענו אותו כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב וכן יפרוץ. או ירמוז: וכן יפרוץ, שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים.
וכפי פשט הכתוב, ירצה: כי כשהיו המצרים מרבים לענות היה ה' מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אומרו: כן ירבה לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה, וגם ה' נותן בהם כח לשיעור אשר יתמעט מכחם מהעינוי. וכשראו המצרים כן היו מעבידים אותם בפרך כתרגומו בקשיו:
(יד)
וימררו את וגו'. אומרו בעבודה קשה, פירוש, בעבודה שהיא קשה מצד עצמה אפילו במועט ממנה[8] והוא עבודת חומר ולבנים ועבודת שדה. ואומרו: את כל עבודתם וגו', כי לא תאמר שהרפו ידם מהם משיעור הבנין שקצבו להם מקודם אלא שקצבת עבודה ראשונה - במקומה עומדת, והוסיפו להם כמו שתאמר שאחר ששמו עליהם כך וכך שיבנו בכל יום אחר שיהיה החומר והלבנים מוכנים לפניהם הוסיפו עליהם לעשות הכנת החומר והלבנים וכל עבודת הכנת הבנין, ולא הקילו מצד זה שיעור עבודה ראשונה אשר עבדו בהם בפרך אלא אתה עמה, וזה מהתחכמות "פן ירבה", ואף על פי כן לא הועילו להמעיטם כי נתרבו בני ישראל והספיקו לדבר זה, ואשר על כן: ויאמר מלך מצרים וגו' להמית הזכרים:
(טו)
ויאמר מלך וגו'. הגם שכל המעשה האמור בענין אמר לשון רבים, דכתיב: וישימו וכאשר יענו וגו' ויעבידו וימררו, כי לא המלך לבדו עושה אלא הוא ועמו, דבר זה עשאו המלך לבדו כדי שיהיה הדבר בסוד שלא ירגישו העבריות להסתיר הריונם ושלא ירחיקו המילדות מילד אותם כאשר אבאר בסמוך:
למילדות העבריות וגו'. צריך לדעת מה אמר להם באמירה זו.
ואולי כי האמירה היא שקרא ואמר העבריות אשר שם האחת וגו' כי להיות שבאו לפניו הרבה ולא היה מכיר אלו המילדות לזה קרא בשמותם ליחד להם הדיבור לצד שהיו גדולות של כל המילדות ורצה להטיל הדבר עליהן כי כן דרך השררה.
עוד ירצה שהוא עשה אותן גדולות ושרות בקריאה זו על כל המילדות ואשר על כן פרט את שמותן, ולזה חזר לומר פעם אחרת: ויאמר: בילדכן וגו', פירוש, שהציווי לא לשתיהן לבד אלא לכל המילדות אלא שאלו יהיו עליהם שרות.
עוד ירמוז הכתוב לשון גדולה ורוממות על דרך (דברים, כו): "את ה' האמרת וה' האמירך", והכונה בזה להגיד שבאמצעות ענין זה גרם להם פרעה מעלה והתרוממות ל-ב' המילדות ועלו במעלה, כאמור בסמוך (פסוק כ'): "וייטב אלהים וגו' ויעש להם בתים" - בתי כהונה, בתי לויה, בתי מלכות, בתי נביאות[9] (סוטה דף יא:):
(טז)
ויאמר וגו' וראיתן על וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין ראיה זו, ולא היה לו לומר אלא: "אם בן" וגו', ומה גם לדברי רבותינו ז"ל (סוטה דף יא:) שאמרו: סימן מסר להם: בן - פניו למטה; בת - פניה למעלה[10], לא ידעתי למה הוצרך לסימנים אלו.
עוד צריך לדעת טעמו; למה לא גזר על הכל? ואין להאמין עליו כי במדת רחמים נהג - לשום להם שארית בארץ' כי שורשו שורש אכזרי הוא.
עוד קשה אומרו: והמיתן אותו בתוספת וא"ו מבלי מעשה קודם לדבר.
עוד, למה הוצרך לומר: ואם בת היא וחיה, כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל.
אכן רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרוג בניה, לזה נתחכם ואמר להן שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר ולא ירגישו היולדות, על זה הדרך: כי קודם שיוודע הנולד מה הוא: אם בן אם בת, יראו המילדות על האבנים: אם בן הוא - ימיתוהו, ויאמרו: "נולד מת", ולא יניחו עד שיצא לעולם (סוטה י"ב) אלא שיראו על האבנים קודם שיצא לעולם אם בן הוא,
ומנין ידעו? לזה אמרו ז"ל: סימן מסר להם, ולזה אמר: והמיתן בתוספת וא"ו, כי מצוה ראשונה צוה אותן להבחין לדעת אם בן הוא קודם שיצא לעולם ויתן קולו. והב', והמיתן אותו בצאתו מבטן אמו. ואומרו: ואם בת היא וגו' נתכוון גם כן בזה כדי שבאמצעות ענין זה לא ירגישו בדבר הנשים היולדות כשיראו שלפעמים ולדותיהן מתקיימין לא יחשדו במילדות והם לא יבחינו כי הורגות הזכרים ולא הנקבות. ואולי שצוה עליהם לבל יודיעו הזכר אלא יאמרו שהנולד נולד מת שבאמצעות כן יסתר החשד, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים.
והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא: כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים והן האשה טב למיתב טן דו ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד.
גם יפגימו הנפשות הקדושות בערבוב הנפשות הטמאות ויהיו שם עד עולם ב"מ[11]. ותמצא שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב) שלא נגאלו ישראל עד שהיו בהם ד' דברים ואחד מהם - ששמרו עצמם מן העריות, ועל זה מפורש בקבלה (שה"ש, ד): "גן נעול" וגו'. ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה, בר מינן, תקומה לשונאיהם:
(יז)
ותיראן המילדות וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר: ולא עשו ותחיין. ורז"ל (סוטה י"א) אמרו: שהיו מספקות מים ומזון. וצריך לדעת למה לא היו עושים להם כן מקודם.
ואולי שיודיע הכתוב שלא פסקו מההטבה, והוא סיבת היראה שיראו את האלהים אפילו על מניעת ההטבה שהיו רגילין להטיב בסיפוק מזון ולא מלבד שלא עשו וגו' אלא ותחיין.
או לעולם, כי מקודם לא נתנו דעתם על מצוה זו לספק מים ומזון, ואחר שצוה להם פרעה חששו שיהיו נחשדים אם ימות א' מהנולדים שהם הרגוהו, לזה להוציא עצמן מהחשד השתדלו להחיות אפילו מי שימות מיתת עצמו מחסרון הסיפוק. ואולי כי זה רמז בתיבת את האלהים לרבות יציאת ידי חובת חשד בני אדם להיות נקיים מה' ומישראל. וטעם אומרו כאשר דבר כ"ף הדימוי לומר לא הוא ולא דומה לו. או ירצה לומר להיות כי מן הדרך הוא כשיגזור מלך דבר על כל פנים בתחלת הגזרה דבר מלך חזק ואימת מלך רועשת לבל עבור עליה ובאורך הימים אחר הגזירה היא רופפת, ולזה הודיע הכתוב כי הצדקניות הללו בטלו גזירת מלך סמוך לגזירה, והוא אומרו ולא עשו ואימתי כאשר דבר כמו שתאמר כי בעת שיצאו משם והיו מילדות לעבריות לא עשו וגו' ואדרבה ספקו מזון לאין נכון ובטלו דבריו סמוך לגזירה, ושיעור כאשר דיבר כשיעור (בראשית כ"ז, ל') כאשר כלה יצחק לברך:
(יח)
מדוע וגו' ותחיין וגו'. צריך לדעת מה הוא המעשה שעשו שעליו הוא אומר: מדוע עשיתן, ואם[12] שלא המיתו את הילדים, זה יקרא שלילת המעשה והיה צריך לומר: מדוע לא עשיתן.
עוד צריך לדעת אומרו: ותחיין, ואם על סיפוק המזון לילדים הוא אומר, כמו שפירשנו באומרו: ותיראן המילדות וגו' ותחיין וגו', אם לזה נתכוון מה מענה בלשון המילדות על זה, והרי הן מורדות במלך.
ואולי כי לא ידע פרעה בפירוש שהיו מספקות מזון לילדים, כי מן הסתם לא יעשו כן בפני המצריים, ולבני ישראל אין לחשוד בהם דלטורין כאומרם ז"ל (ויק"ר פל"ב) בפסוק "ושאלה אשה" וגו', כי י"ב חדשים היה ביניהם דבר זה ולא גילה אדם מעולם, אלא שהמצריים הגידו לו שהיו המילדות מספקות מים ומזון לבית הנשים חיות, ודבר זה יכולין הגוים השכנים להכיר בדבר כשתכניס המילדת עמה דברי סיפוק וידעו גם כן כי הנשים החיות היו בניהם זכרים,
לזה אמר פרעה: מדוע עשיתן את הדבר הזה, פירוש: סיפוק מים ומזון שהוא מעשה הנגלה. והן אמת אם לא היו מחיים הילדים הייתי תולה כי לבנות אתם מספקים אלא כיון שהסיפוק הוא למקום הילדים והילדים הנם בחיים זה לך האות כי להם אתם מספקים, והוא אומרו: ותחיין את הילדים, ואין זה אלא מעיון שכלי כנזכר, כי הידוע לו בבירור אינו אלא מעשה הסיפוק לבית היולדות:
(יט)
כי לא כנשים וגו'. צריך לדעת למה האריך כל כך לשון ולא הספיק לומר: לא כמצריות העבריות, או: העבריות לא כמצריות.
עוד צריך לדעת: מה מענה בפיהם על סיפוק המזון, ורואני כי קבל פרעה תשובתם.
עוד, קשה אומרו וילדו שהיה צריך לומר: "יולדות".
אכן כוונת הכתוב הוא, שהשיבוהו שלא יקח שיעור לעבריות מהמיוחדות שבמצריות כי כולן חכמות מכל המצריות, והוא אומרו: כי חיות הנה ומילדות זו לזו או אינם צריכין מילדת.
ואולי שרמזו כי הנשים של בני ישראל היו בהם ב' לימודיות בההשכלה: הא', היותם מעיקרם עבריות. והב', שהן עתה מצריות. ובאמצעות זה נתחכמו ב' מיני השכלה.
וזה הוא שיעור הכתוב: כי לא כנשים הרגילות בנמצא הם אלו שהם מצריות עבריות, ובזה לא תהיה הוכחת הסתירה לא מעבריות ולא ממצריות כי אלו יש בהם ב' הדרגות והבן.
ואומרו: בטרם וגו', נתכוונו להשיב אם יאמר: ולמה לא יהיו הם מילדות אותם בעל כרחן, לצד שהם הממונות מהמלך, ואמרו: בטרם וגו', פירוש, כי אנו מתחכמין לבוא אצלם קודם שיגיע זמן הלידה כפי חשבונם ליליד אותם, ואף על פי כן אנו מוצאים אותם שכבר ילדו כי היולדות היו מתחכמות להרחיק להם זמן לידתם כי הרגישו בדבר, וכל זה נכלל בתיבת חיות.
ומעתה כפי הנחה זו פרחה לה מעצמה החשדה הגם שיביאו בידם מים ומזון היה לחושבם שעדיין לא ילדו והם באים ליליד אותם וכל מה שיעשו מהוראת חיבה להם אדרבה כשורה וכהוגן עושין כדי שיתקרבו הלבבות של היולדות ולא יהיו נחשדים בעיניהם כרצחניות וימצאו מקום לקיים גזירת המלך להמית הבנים, ואחר שהיו מביאין לחושבן שעדיין לא ילדו כנזכר והיו מוצאים כי כבר ילדו אינו מהמוסר להשיב המובא, ובזה ספה תמה תלונת וחשד פרעה הגם שצדקו דברי הולכי רכיל שאמרו שהמילדות ספקו מזון:
(כ)
וייטב וגו' וירב וגו'. צריך לדעת מה הוא ההטבה, ואולי שהוא הרשום בסמוך ויעש להם בתים. וקשה אם כן לא היה מפסיק באומרו וירב העם. ונראה שמורינו הכתוב דבר שבאמצעותו רבו בני ישראל, לפי מה שקדם לנו שהיו מספקות להן מים ומזון לזה אמר וייטב אלקים למילדות פי' נתן להם רב טוב ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון ובזה וירב העם וזולת זה לא יהיה להם לספק לרבים בהפלגה, ואחר כך הזכיר ה' שכרם הטוב שעשה להם בתים.
עוד ירמוז כי בראות ה' יראתם מהאלהים הזמין לידם עשות מצות לאין קץ להרבות שכרם, והוא אומרו וייטב וגו' ומה הוא הטובה וירב העם שבזה יגדל זכותם כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום, ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל כי בשלם זוכים לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם לזה יחשבו עליו הוא אבינו הוא מלכנו הוא מושיענו. וכלך גם כן לדרך זה כי לצד שאנו ענפי נשמתו של משה דכתיב (ישעי', סג) משה עמו לזה סבלה יוכבד עולינו להגן בעדינו ולספק מים ומזון כמשפט היולדים לבניהם, ולדברי המפרשים (רש"י) שההטבה היא עשיית הבתים יש לומר כי טעם שהפסיק באומרו וירב העם שזולת זה אין מקום לבתי כהונה ובתי מלכות כי אם אין עם אין מלך וכהן, לזה הקדים ה' העם ואחר כך עשה להם בתים וגו':
(כב)
ויצו וגו' לכל עמו וגו'. לפי מה שכתבנו כי מתחלה דבר למילדות שיהיה הדבר בסוד ולא ידעו בנות ישראל, כשלא עלתה בידו עשה הדבר בפרסום וצוה לכל עמו על הדבר כי חשב כי אין נמלט מהם לצד היותם רבים ונכרים שלא ירחמו עליהם, עוד אולי לצד שראה באצטגנינות כי מושיען של ישראל נולד ועתיד ללקות במים (סנהדרין דף קא.) לזה גזר גזירה חזקה ומינה כל איש מצרי על הדבר ובזה אין נמלט מידם, ואומרו לאמר פי' לא שהמצריים הם עצמם ישליכוהו אלא שיאמרו לבני ישראל שכל אחד ישליך בניו, והטעם למה שאמרנו שהגזירה היתה לצד מה שראו איצטגניניו וכו' מן הסתם יראו הדרך שלקה בו שהוא ע"י ישראל, לזה גזר שבני ישראל הם ישליכו אותו היאורה, וכמו שכן היה שיוכבד היא השליכה את משה ביאור.
או ירצה לאמר שהם יצוו לכל שכן על שכונתו על הדבר ולא יצטרכו כל העם. ויש מרבותינו שאמרו (סוטה דף יב.) שגם על המצריים גזר, וזה דרך דרש שביום אחד אשר אמרו לפרעה כי בו ביום וגו' אותו יום גזר על כל עמו. אבל פשט הכתוב אין הדברים אמורים אלא בישראל כי גזירה זו בתמידות היתה והראיה כי יוכבד נתנה משה ביאור אחר ג' ירחים והאצטגנינים ראו יום הלידה, ואלו לא היתה הגזרה אלא יום לידת משה והוכר היום ההוא מה מקום לגזור עוד, אלא ודאי שגזירה זו על כל הבן הילוד היתה בתמידות ובהכרח אומרו לכל עמו הוא לצוום על בני ישראל והדרשה תדרש:
פרק ב
[עריכה]מתוך: אור החיים על שמות ב (עריכה)
(ב) כי טוב הוא ותצפנהו וגו'. צריך לדעת מה היא הטוביות שראתה בו. ורז"ל (סוטה דף יב.) אמרו: נולד מהול ותמלא הבית אורה. וזה דרך דרש.
עוד צריך לדעת, קשר ותצפנהו עם ותרא אותו כי טוב וגו', וכי אם לא היה טוב לא תחמול על פרי בטנה לצפון אותו מאנשי דמים.
אכן כוונת הכתוב הוא, כי ממה שאמר הכתוב: ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד וגו' אמרו ז"ל (שם) כי מנו לה המצריים מעת הריונה, והיא ילדתו בן ששה חדשים ויום אחד. והנה, היולדת לששה פשיטא שאינו מתקיים, והיולדת לז' מתקיים. והנה, אין האשה מדקדקת במספר יום אחד, וכשילדתו - בחזקת נפל ילדתו, והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש, בריא וחזק, שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו וסִכנה עצמה מהמצריים שהיו בודקים הבתים בקטנים, כמאמרם ז"ל (שם): והוא אומרו ותרא וגו' ותצפנהו.
ודרשת רז"ל תדרש ממה שלקח לשון זה: כי טוב, ולא אמר לשון אחר.
וכוונת רז"ל שדרשו: טוב הוא - מהול, כבר גילו דעתם במקום אחר (סנהדרין דף לח:) כי אדם הראשון קודם שחטא היה טוב מוחלט ובמעשה הרע שעשה משך הערלה מבחינת הרע, ולזה כשאמר הכתוב כי טוב, הרי זה מראה באצבע כי מושלל מהכר רע שהיא הערלה:
(ה)
ונערותיה הולכות וגו'. צריך לדעת כונת סיפור זה: ונערותיה הולכות.
ואולי שיכוין לומר מעשה בתיה, להיות כי מעשה מצוה גדולה עשתה, דקדק הכתוב להודיע דקדוק אופן המעשה.
והנה דבר ידוע הוא כי בת מלך לא תלך ליאור בלא נערות, כמשפט בנות מלכים. גם ממוסר הגדולים, ובפרט המלכים, להיות להם אחד מיוחד מכובד הרבה להתגלות לפניו ולשמשו ולרחוץ בבית המרחץ או ביאור וכדומה. וכאן הודיע הכתוב באומרו: ונערותיה הולכות שהיה בזמן שהיתה רוחצת, שהוצרכו נערותיה ממוסר המלכות שלא לעמוד לפניה, ולא נשארה עמה אלא אחת המיוחדת ותשלח אותה, והוא אומרו: ותשלח את אמתה, פירוש, המיוחדת לה לרחוץ וגו'.
ואומרו: ותקחה שקולה, או ששלחה אותה לבל תיעצה הפך רצונה, כי רצונה של בת פרעה היתה להציל הילד ההוא ותקחה בת פרעה לתיבה, או ותשלח וגו' ותקחה אמתה.
ולב' הדברים שבח בת פרעה יגיד, כי נפשה נפש טהורה, מי יתן טהור מטמא וגו' (איוב, יד).
לדרך הא' יכוין לומר, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת וכל נערותיה היו הולכות וגו', אף על פי כן חששה למניעה ממנה ושלחתה, ונשארת בת מלך לבדה ולקחה התיבה בידה.
ולדרך ב' גם כן שבח יגיד, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת, ואין מדרך המוסר שתשאר בת מלך יחידה, ואין צריך לומר על שפת היאור, אף על פי כן שלחה אותה למרחוק. ולזה הקדים להודיע ונערותיה וגו׳, לדעת כוונת הודעת ותשלח את אמתה על אופן שכתבנו, ואילו לא אמר ונערותיה, לא היתה הכונה ידועה שנתכוין למה שפירשנו. והבן:
(ו)
ותראהו את הילד וגו'. צריך לדעת אומרו ותראהו וגו', שהיה לו לומר: ותרא וגו'.
ונראה שנתכוין לומר, שידעה שהתיבה היא מהילדים המושלכים היאורה ונתכוונה להצילו, וכמו שפירשנו בפסוק ״ותשלח את אמתה״, והוא אומרו: ותפתח ותראהו להילד שנתכונה להציל, ואם היה אומר הכתוב: ותראה ילד, יהיה המשמעות כי ראתה מה שלא חשבה כן. והבן.
ורז"ל דרשו (סוטה דף יב:): ותראהו, ראתה שכינה עמו, והוא דרך דרש. וצריך לומר שלא הכירה השכינה היא, כי מנין ידעה השכינה מבית אביה ואבי אביה, אלא שראתה עמו אור גדול, וה' עשה כן כדי שתגדל מעלת הילד בעיניה. גם לטעם שדרשו ז"ל (זהר ח"ב י"ב ב) בכתוב ״והנה נער בוכה״, שרמז על ישראל שהיו בוכים בגלות, לזה: ויגל ה' את עיניה להראותה האור הסומך למשה.
עוד, אפשר שהרגשתה בשכינה היתה לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעת (ש"ר פ"א), אמרה: אין זה אלא בן אלהי.
ואולי שרמז פריחת הצרעת באומרו: ותראהו את הילד, פירוש, ותראהו להאמור בסמוך בכח, דכתיב: לרחוץ, וזכרון בשרה בכח, וכשפתחה התיבה ותראהו לבשרה את הילד, פירוש, כשנגעה בילד והנה נער, פירוש, חזר להיות כבשר נער קטן, על דרך מה שאמר הכתוב בנעמן (מ"ב, ה): וישב בשרו כבשר נער קטן:
ותחמול עליו. לפי מה שפירשנו, כי נתכוְנה מתחילה ובראשונה להציל הילד, טעם החמלה חדשה, לא להצילו מהיאור אלא יגיד הכתוב שבקשה להניקו, והעד: מה שאמר בסמוך: ותאמר אחותו וגו' האלך וקראתי וגו', ואמרו ז"ל (סוטה דף יב:) שהחזירתו על מניקות גויות וכו':
ותאמר מילדי העברים וגו'. קשה, מה חידוש אומרת מילדי העברים, זה פשיטא שכן הוא, כי הן הנה המשליכות ילדיהן ביאור בגזירת פרעה.
ואם לפי מה שדרשו ז"ל (שם י"ב א) כי באותו יום גזר גם על המצריים, אם כן מנין ידעה והכירה כי אינו מילדי מצריים. והנה לפי מה שאמרו ז"ל כי החזירתו על כמה מניקות גויות ולא רצה לינק, זה לך האות כי לא מילדי המצריות.
ועל כל פנים, מה חידוש אומרת בדבריה.
ולעמוד על הדבר נשכיל על דבר: אם הצלת הילד היה לצד שנסתפקה היותו מצרי או אפילו יהיה עברי.
והנה, אם נאמר שחשבה להציל לספק מצרי, תכוין באומרה: מילדי העברים זה, כי נתברר לה הפך מה שחשבה, ובזה גלתה דעתה, כי לא להציל מילדי העברים נתכונה.
ודבר זה השכל יבחרהו, כי סתם גויה לא תרחם אלא על בני אומתה. והגם שאנו רואים שאחרי שידעה כי מילדי העברים הוא, החזיקה בו ושכרה לו מינקת, אין מזה ראיה, כי אחר שידעה מעלתו, גם שריפא אותה מצרעתה רחמה עליו, גם ראוי הוא מכח זה להטות לבה לאמונת ישראל, כי היא ראתה מה נורא מעשיו:
ואם נאמר שמתחילה רִחמה על הילד הגם שידעה כי מבני ישראל הוא, תכוין באומרה: מילדי העברים נתינת טעם שלא ינק מהנכריות: לא שהוחלה[13] מהיאור, ומסוכן הוא ואינו יכול לינק, אלא לצד שהוא מילדי העברים, ולזה תכף אמרה לה אחותו: האלך וקראתי לך וגו' מהעבריות, להבחין דבריה, ואמר הכתוב: ותקח האשה וגו' ותניקהו:
(י)
ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו'. הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים, כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם: ביצחק (בראשית כ"א, ו') - כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק. יעקב (שם כ"ה כ"ו) - וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב. בשבטים - כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן (שם כ"ט ל"ב) כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון (שם לג), וכן על זה הדרך.
מה שאין כן בקריאת שמו של משה: הקדים הזכרת שמו ואחר כך טעם השם.
ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה לְמה שהיו מכוונים בו, מה שאין כן קריאת שם משה.
מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי שמו נפלאות יגיד. וצא ולמד מה שכתוב בספר הזוהר (ח"ג רע"ו תיקונים תיקון ס"ט) מה ירמוז שם זה.
וה' השם שמות בארץ[14] שם בפיה שם משה ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו ולא ידעה טעם זולת זה.
או ירצה הכתוב לומר כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה להציל אותם שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור והיא תבטל עצתם לרע להם לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה כי מן המים:
(יא)
איש עברי מאחיו. דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל כי היו אז בישראל רשעים וצא ולמד מה שאמרו ז"ל (מכילתא י"ב כ"ט) בפסוק וחמשים עלו וגו' (לקמן י"ג י"ח) (שה') [שד'] חלקים ולמ"ד יותר מתו בימי החושך והשאר עלו לצד היותם רשעים, ותמצא שכאשר אמר בסמוך ב' אנשים עברים נצים לא אמר מאחיו לטעם שהיו רשעים כי הם דתן ואבירם (ש"ר):
(יג)
(שמות ב יג): "ויאמר לרשע וגו'" - פירוש, לרשע שהיה בהם. ואומרו: רעך - לו יהיה שיהיה רשע כמותך, למה יהיה בולע צדיק ממנו?
או ירצה, כי הכיר שאחד רשע ואחד תם, שלא הרעו. לזה אמר לרשע: "למה תכה אדם שלא נתחייב לך ולא ביקש רעתך?" והוא אומרו: רעך. והגם שאמר בתחילה: שני אנשים נצים, יימצא שאחד יריב חינם לצד רשעו, ואידך יריב על ריבו חינם.
(טו)
את הדבר הזה. אמר תיבת הזה, לומר ששמע דברים הבאים בסמוך; שהם דברי הרשע שאמר: הלהרגני וגו', לא שידע בבירור כי הוא ההורג למצרי:
ויבקש להרוג וגו'. פירוש, ביקש להוכיח הדבר אם כן עשה כדי להרוג אותו, ולזה ברח משה מפני פרעה שמא יתברר הדבר ויהרגנו.
או ירצה באומרו מפני פרעה, כי הכיר בפניו כי זעומים הם והרגיש מזה וברח, הגם שלא ידע כי הגיעו הדברים לפרעה:
(כ)
למה זה וגו'. כאלו אמר: למה עזבתן את זה האיש אשר גמלכם טובות.
או ירצה; שמקפיד על זמן שעזבוהו מאז עד שיחזרו לקרא לו, וטעמו: כי אינו מהמוסר שיעשה עמהם איש נכרי חסד ויבאו ויניחוהו יעמוד בחוץ.
או ירצה, שהגם שיקפיד יתרו על התקרבותם עם אנשים, אמר כי ישתנה זה מכלם, והוא אומרו: למה זה וגו', כי מעשיו מוכיחות כי איש חסד הוא. ומה גם לדבריהם (ש"ר א'), שאמרו לו שעלו המים לקראתו, הרי זה משונה לשבח שבחים:
(כא)
את צפרה בתו למשה. טעם שכפל הזכרת שמו, ולא הספיק לומר: ויתן לו את וגו', יכוין הכתוב להודיע כי היא בת זוגו, ותיבת למשה הוא דברי הכתוב, שאומר כי צפורה למשה היא למנה בת זוגו:
(כב)
גר הייתי. לשון עבר, כי בזמן שנכתבה התורה ידבר הכתוב.
או ירצה על זה הדרך: גר הייתי, על דרך אומרו (תהלים, קיט): גר אנכי בארץ, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב, והוא אומרו: גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה, לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו:
(כג)
מן העבודה. פירוש, לא שצעקו לאל שיושיעם אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו.
ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו: שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, מצער העבודה, וישמע ה' את נאקתם, פירוש, הרמת קול כאבם.
עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים, קיח): ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה״, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה, ב): ״קראתי מצרה״, והוא אומרו: ותעל שועתם וגו' מן העבודה, פירוש, לצד שהיתה מצרת העבודה, וכפי זה, שועה זו היא תפלה וצעקת כאב הצרה הנה היא רמוזה באומרו: מן העבודה ויזעקו, ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו; שהתחיל לומר: ויזעקו ותעל שועתם וגו', שהיה לו לומר: ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה'. כאומרו: ותעל שועתם.
וכפי זה, שיעור הכתוב הוא על זה הדרך: ותעל שועתם ששועו לאלהים מן העבודה.
עוד, אולי אומרו: מן העבודה ירצה שלא הגיעה השועה לפני ה' על ידי אמצעי אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלהים שלא על ידי ״בעל כנפים יגיד דבר״ (קהלת י', כ'):
(כה)
וירא וגו' וידע וגו'. פירוש, אחר שצעקו ועלתה צעקתם זכר ה' ברית האבות, וזה היה סיבה לפנות להם ולראות אותם, כי ראִית ה' במצטער תועיל להסרת הצער, כי הוא רחמן מלא רחמים - רחמיו על כל מעשיו[15], והוא אומרו: וידע וגו' בלע"ז אפיאד"ו. ותמצא כי בעת כעסו יסתיר פניו, והוא אומרו (דברים, לא) ״ואנכי הסתר אסתיר״ וגו'. עוד ירצה באומרו וידע דברים נסתרים שהרעו:
פרק ג
[עריכה]מתוך: אור החיים על שמות ג (עריכה)
(א) ומשה וגו' וינהג וגו'. פירוש, כי ה' סבבו לעשות כן. או שהוא נהג כמנהגו והצאן הלכו שמה אל הר וגו' כי שם ידבר אליו האלהים:
(ד)
ויאמר הנני. לא כשמואל שלא הכיר הקורא (ש"א, ג), כי משה נביא היה בטרם יצא מבטן אמו, והכיר הקורא. ואולי כי זה רמז באומרו: ״המראה הגדול״ רמז אל גדול המיוחד:
(ה)
אל תקרב וגו' של וגו'.
הנה ב' דברים יצו אותו ה': אחד - שלא יקרב, ואחד - שישלוף נעל רגלו, שלא יעמוד בו אפילו במקום שהוא עומד בו, כאומרו: המקום אשר אתה עומד עליו כבר אדמת קודש הוא.
וצריך לדעת: למה לא הקדים לומר לו הסרת מכשול שכבר הוא נתון בו, שהוא עומד במנעלו על אדמת קודש, ואחר כך יצו עליו לבל יקרב הלום.
דע, כי בכל התורה כולה גילה ה' דעתו ורצונו כי עיקר הקפדתו ומוסרו הוא על מצות לא תעשה, כי זה יחבול בנפש, והוא טעם אומרו (קהלת, יב): ״והרוח תשוב וגו' אשר נתנה״, ואמרו ז"ל (שבת דף קנב:): ״תנה לו כמו שנתנה לך״, אבל מצות עשה הם השגת הטוב כשיהיו, ובהעדרם אין עונש. זולת על פרטים ידועים כגון פסח ומילה.
והנה, כאן צוה לו ה' מצות לא תעשה ומצות עשה: לא תעשה היא אל תקרב הלום, ואמרו ז"ל (עירובין צ"ו. שבועות ל"ו ע״ב): ״כל מקום שנאמר ׳פן׳ ו׳אל׳ אינו אלא לא תעשה״, ומצות עשה היא: של נעלך, ואם משה יקרב הלום - הרי עבר על לא תעשה, ואם לא יסיר נעלו, הגם שאינו דרך כבוד למקום, לא עבר אלא אעשה ממה שאמר לו ה' בלשון עשה.
ותמיד יקדים ה' השמירה לעשיה דכתיב (דברים ד', ו'): ״ושמרתם ועשיתם״, ״לשמור לעשות״ (שם טו ה), ״משמרתי מצותי״ (בראשית כ"ו, ה').
לזה גם כאן הקדים החמור: אל תקרב - לא תעשה, ואחר כך עשה - של וגו', שינהוג כבוד במקום המקודש.
אלא שיש לנו לדעת דעת עליון: למה לא קרא אליו קודם שיעמוד במקום קדוש לבל יקרב בנעלו אשר ברגלו על אדמת קודש.
ואולי, כי אינו ראוי הדבר להתיחד הדיבור עליו כי אם בצירוף אזהרת אל תקרב הלום.
עוד אפשר לומר: שלא נתקדש המקום שבו עמד, עד אחר כך, והטעם שכשרצה ה' לדבר עמו שם במקום עמידתו רצה לקדשו והזהירו קודם.
ואולי כי לזה דקדק לומר תיבת הוא, כי לא היה צריך לומר אלא: המקום וגו' אדמת קודש, אלא נתכוון הכתוב באומרו הוא לומר ולא היה קודם:
(ז)
ויאמר ה' ראה ראיתי וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ב' ראיות. ב', למה הוצרך לפרש ולומר: אשר במצרים, ואם לא יכיר משה עמו של האלהים אינו מסויים אצלו בסימן זה אשר במצרים, הלא כמה אומות היו במצרים. ואולי כי לא היתה אומה מעונה ומרודה במצרים כישראל. אלא שאין הדעת מקבלת כי לא ידע משה כי ישראל הם עם ה' ונחלתו.
אכן יכוון ה' להודיע כי ראה ב' ראיות:
הא', שעדיין לא הגיע הקץ, ואף על פי כן ראיתי את עני עמי, והעוני הוא: אשר במצרים, פירוש, על דרך אומרם שם במס' שבת (דף י:) שבשביל ב' סלעים מילת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, והקשו התוספות: והלא כבר נגזר הגלות בבין הבתרים, ואמרו, שהיה יכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכל כך צער ועינוי, והוא אומרו: אשר במצרים, פירוש, ולבחינה זו של כובד השעבוד, אני רואה כי הגם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה הגיע קץ פרט בחינת העוני אשר מענים ומשעבדים אותם.
עוד ירצה לומר ראה הצער שישנם בו ועוד ראיתי עוני עמי שהם חלק ה' עמו, והעוני הוא: אשר הם במצרים, כי אם ישראל מתעכבים עוד הם נאבדים ב"מ, על דרך אומרם ז"ל (הגדה): ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים עדיין וגו', כי אם היו מתעכבים שם עוד היו נכנסים בנ' שערי טומאה ולא היתה תקומה, לזה גאלם מיד, ולא שהו אפילו שיעור שיספיק בצקם להחמיץ הגם שכבר בטלה עבודה מהם והיו שרי צוען המקום הוא גורם עינוי, והוא טעם אומרו (לקמן יג לט): ״ולא יכלו להתמהמה״, והוא שרמז פי חכם, ברוך הוא[16]: אשר במצרים.
עוד ירצה באומרו ראה ראיתי; ב' ראיות: אחת, שנשלמו בירורי ניצוצי הקדושה ואין להם עוד הנאה בגלות, וכאומרם ז"ל (ברכות ט' ב פסחים קי"ט ב) בפסוק ״וינצלו את מצרים״ - עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, ועוד ראיתי שעכבתם שם תריע להם להטמינם בקליפה בטומאה כמו שכתבתי:
ואת צעקתם שמעתי. פירוש, ועוד בא לפני צעקתם מצרה להם, כי הוסיפו להרע עד שצעקו צעקה מכאב לב, וכמו שפירשתי בפסוק ״ותעל שועתם וגו' מן העבודה״.
וזה הקדמת טעם לשליחותו קודם הזמן, שהוא להצילו מצרה מעכשיו שלא ישתעבדו בו באותה שנה, שהיו המצרים מוכים מכות גדולות, כי מיום שהתחילו המכות במצרים נסתלק השעבוד מישראל, כאשר אבאר בסמוך בפסוק ״וארד להצילו״. גם לְמה שפירשתי באומרו ״ראה ראיתי״, שנתכוין על צרת מצרים כי הגיע העת להסתלק, אף על פי כן צריך התעוררות מהניצולים, לזה אומר: ואת צעקתם שמעתי:
ואומרו: מפני נוגשיו, אחר שהזכיר שמיעת הצעקה, ולא כן היה לו לומר, אלא ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי. עוד אמר צעקתם - לשון רבים, ונוגשיו - לשון יחיד, ולא השוה מדת הלשון. נתכוין לומר כי בני ישראל צעק לבם אל ה' בתפלה, וזה יצדיק מה שפי׳ בפסוק ותעל שועתם וגו', ואם היה אומר: ״ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי״, היה נשמע שהצעקה היתה מהעבודה, ולא כן הוא, שצעקתם היתה בתפלה לפני ה'. וטעם שאמר: צעקתם בלשון רבים ונוגשיו בלשון יחיד, להיות כי אין רבים הצועקים שוים בצעקם אל ה', לזה כינה אותם בשם רבים, אבל בערך הנוגש היה נוגש לכולם יחד בשוה. לזה אמר: מפני נוגשיו, לשון יחיד. וטעם אומרו: מפני נוגשיו הוא לרמוז כי טעם שקבל צעקת לבם אל ה' הוא לצד שצעקו מצרה, וכמו שפירשתי בפסוק ״מן העבודה״.
עוד ירצה באומרו מפני נוגשיו, כאן רמז כי המצריים נתמלאת סאתם ליפרע מהם אשר הרעו, הגם שישראל עדיין לא נשלם זמן הגאולה, וזה טעם אחֵר לשליחות משה קודם זמן הגאולה.
עוד ירמוז מפני נוגשיו על דרך אומרו (ישעיה, סה): טרם יקראו ואני אענה, וכאן הודיע כי קודם נגישתם האדון מרגיש בצעקת בניו ידידיו, ולדרך זה טעם אומרו לשון יחיד לומר אפי' נגישת ראשון שבהם, ואמר הטעם כי ידעתי את מכאוביו לומר הגם שעדיין לא צעקו אני יודע ונותן לב על מכאוביו של עמי ונחלתי, גם בזה גילה עוצם אהבתו עם ישראל כרחם אב רחמן וגו'. ולדרכים הראשונים שפירשתי כונת אומרו כי ידעתי וגו' להגדיל רוב צרותם כי לא יוכלו שאת כי רבו מכאוביהם בנגלה ובנסתר. עוד ירצה להודיעו כי ידעתי מכאוביו פי' לא שקבלם מהצועקים אלא הכיר וידע שיעור המכאובים, ודבר זה יחייב לצד מדותיו להציל, וכמו שפירשתי בפסוק וירא אלהים כי לצד ראיתו בצרת הנבראים יתרבו רחמיו לפנים משורת הדין, וכמו כן הדברים שבאמצעות ידיעת המכאוב של ידידיו יתרבו רחמיו, ומכל קיבוץ הטעמים אמר וארד להצילו:
(ח) וארד להצילו ולהעלותו וגו'. טעם אומרו וארד, כי לפי ערך גדולת אל עליון אינו מכבודו לעשות כל הנעשה שיבואו דבריו לאדם נבל כפרעה ולומר אליו דברים משמו, ומה גם כשיגיע למדרגת מיאון עד הגיעו לומר (לקמן ה ב) מי ה' ח"ו, וצא ולמד מה שדרשו ברבות בפתיחת איכה (פתיחתא י"ד) בפסוק (משלי, כט) איש חכם נשפט את איש אויל שפט לא אמר אלא נשפט וכו' יעוין שם דבריהם, לזה אמר ה' וארד הסכים על מיעוט כבודו כביכול לצד הצלת ישראל כאומרו להצילו. וכוונת הצלה זו היא שיצילו מעכשיו מהעינוי ומהשעבוד, והוא אומרו מיד מצרים המשעבדים בהם. ואומרו ולהעלותו מן הארץ פי' כשיגיע זמן הגאולה מכאן עד י"ב חודש אעלה אותו מן הארץ וגו' לבל יתעכב שם עוד אפילו בלא עינוי. וטעם שלא העלה אותם תכף ומיד, הוא לצד שעדיין לא הגיע זמן הגאולה אשר קצב ה'. ובזה נחה דעתי בחקירה אחת למה האריך ה' י"ב חודש במכות המצרים, ורז"ל (שמו"ר פ"ט) מהם אמרו שהמכה היתה משמשת ג' שבועות וההתראה שבוע אחת ומהם אמרו להפך, ולמה יאחר ה' הגאולה והיה לו להביא המכות זו אחר זו ויגאלם מיד ותספיק ההתראה ביום אחד או בשעה אחת כדין התראת ישראל שאין צריך בה זמן ומכל שכן אומות העולם שאינן צריכין התראה. גם למה לא הספיק התראה אחת על כל המכות, אלא לצד שעדיין לא הגיע הזמן היה ה' מלביש הזמן ההוא להשביעם מרורות ביני ביני עד שהגיע הזמן. וגאלם מיד בלא שום עיכוב. וא"ת ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה. עוד למה ה' הוציאם בזבולא בתרייתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים עד שהוצרך למהר ולא יכלו להתמהמה והיה לו להוציאם בזמן מורווח.
הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים בזה ינוח דעת בב' השאלות כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא, ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתיחס בשם עמו השגת מ"ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמשים והשגתו הוא באמצעות הגליות ובפרט גלות האחרון אנו משיגים הדבר. וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בולעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה. ומעתה כל שהיה ה' מוציא ישראל קודם זמן כל שהוא היו ממעטים הבירור והיו מתמעטים במושג ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מ"ט וקודם שיכנסו לשער הנ', והוא אומרם ז"ל וגאלם מיד. (פסחים פ"י מ"ה לגי' הרמב"ם):
(ט)
ועתה הנה צעקת וגו'. צריך לדעת למה כפל האמור שכבר אמר ואת צעקתם וגו'. עוד דקדוק אומרו ועתה. עוד אומרו הנה. עוד אומרו באה אלי כי לא היה צריך לומר אלי. עוד אומרו וגם ראיתי שכבר אמר זה למעלה. ונראה כי מודיעו ה' למשה כי אז בעודו מדבר עמו באה צעקת בני ישראל מחדש, ולזה דקדק לומר ועתה וגם אמר הנה כמראה לומר הנה הוא לפני. ואמר באה אלי לצד שיש הדרגות בתפלות המוגשות לפני הנעתר יש מהם שמביאין אותם משרתי עליון ומגישים אותם לפניו יתברך, ויש מהם שהם מעולים שיש בהם כח שאין צריכין אמצעי להגיעם לפני הבורא אלא הם מעצמם ניגשים לפניו, לזה אמר באה אלי פי' בלא אמצעי. ואומרו וגם ראיתי את הלחץ לפי דברי התנא (בהגדה) שאמר זה הדחק הוא פרט שלא נרשם בדברי ה' הקודמים לזה הוצרך ה' לאומרו. ונתכוון באומרו ראיתי להגדיל מדורת חפץ הפדיום, וכמו שפי' בפסוק (ב כה) וידע אלהים.
והכוונה בהודעת כל זה לומר ועתה לכה וגו' פי' תיכף ומיד בלא שום עיכוב לצד הדחק אשר הם נדחקים אין להמתין שום זמן:
(י)
לכה ואשלחך וגו'. טעם שהוצרך לומר ואשלחך ללא צורך כי מן הסתם כשיאמר לו לכה ודאי כי הוא המשלחו, גם הקדים ההליכה קודם הזכרת השליחות, לומר כי לא הליכה זו לבד היא השליחות אלא אחר ההליכה תהיה התמדת השליחות, כמו שכן היה שאחר שהלך הוא שהיה שולחו פעם אחר פעם להוציא וגו'. עוד רמז לו כי לא בהליכה זו לחוד יוציא בני ישראל אלא שיחזור שליחות אחר שליחות, והכוונה בזה כי עתידות ישמיעהו שלא יתרצה פרעה לשלחם תכף ומיד. עוד ירצה על דרך אומרם (מכות דף י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, לזה אמר אליו לכה פי' אם אתה חפץ במצוה זו ללכת אז אני אשלים חפצך ואשלחך, ומזה אתה למד שאם הוא ימאס מהלוך לא ישלחנו:
ואולי כי לזה היה משה משיב בטענות כיון שלא ראה דבר מלך שלטון אלא אם ירצה היה מגלה דעתו כי יש לו טענות מונעות והיה ה' משיבו על כל טענה וטענה כדי שילך מדעתו ורצונו כאשר אבאר בסמוך. עוד ירצה על דרך מה שפירשתי בפרשת וישב בשליחות יעקב ליוסף פי' לכה ואם תחוש למקרה רע ואשלחך ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, והיא שעמדה לו בדרך במלון (לקמן ד' כד) שלא המיתו המלאך:
(יא)
מי אנכי כי אלך וגו'. פי' אפי' בשליחות שאינה הפך רצונו כי איני חשוב לדבר לפני מלך ומאמצעות כן לא יאמן בשליחותו ויסתכן שהאדם בעל בחירה ורצון. וצא ולמד ממאמר שמואל (ש"א, טז) איך אלך ושמע שאול והרגני, ותמצא שלא יאמן אדם בנבואה לצד בחינת השפלות כאמור בנבואת עמוס (קה"ר פ"א) שהיו מזלזלין בו בני דורו וכו'. ועוד כי אוציא וגו' כי לזה צריך אדם גדול במעשים שיזכה לזכות גדול כזה, וחש שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענוה והשפלות:
(יב)
ויאמר כי אהיה עמך וגו'. צריך לדעת מה תשובה משיבו אל עליון כי אהיה עמך הלא ודאי כי ידע משה כי מכחו הוא בא אלא שטען כי לצד מיעוט ערכו לא יצטדק. עוד קשה אומרו וזה לך האות וגו' אין ידוע האות, ואם על אות שלא אוכל הסנה כמו שפירש"י אין הדעת מתישבת בזה וכי משה היה ספק אצלו ח"ו היכול יוכל הציל. ועוד קשה מה שגמר אומר כי אנכי וגו' שמשמע כי היה מסתפק אם ה' שולחו וזה אינו אמת כי לא אמר משה דבר שיגיד ספקו בזה.
אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך שבא ה' להשיבו על ראשון ראשון, כנגד מה שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה דע כי שם אהיה עמך ומעתה גדולתך גדולה מגדולתו וכתרך גדול מכתרו ואימתך מוטלת עליו ממה שמוטלת אימתו עליך וראוי להיות בעיניך הדיוט. גם בזה סתר לו מה שאמר שאינו ראוי להוציא כי הן הראהו ה' שהשגתו גדולה, ואומרו וזה לך האות פי' וזה לך האות שאתה ראוי לעשות דבר גדול כזה, ומה הוא האות כי אנכי שלחתיך ואלו לא היית ראוי לא הייתי שולחך, ומה מקום לחששת שאינך ראוי. ואומרו בהוציאך וגו' יכוין לומר לו כי תעלה בידו המצוה עד תכליתה ויוציא העם הוא ויעבדון את האלהים וגו', ומעתה תמה טענת וכי אוציא כי הרי מודיעו ה' תכלית הדבר ואין ספק כאשר יגיד ה' מהעתידות.
עוד ירצה באומרו וזה לך וגו' על זה הדרך דבר זה שאתה מקטין עצמך ואומר מי אנכי זה לך לאות כי באמצעות קנייתך מדה זו אנכי שלחתיך. ואומרו בהוציאך וגו' כמו שפירשנוה בסמוך. עוד ירצה על זה הדרך וזה לך האות כי אנכי גמרתי הדבר שיהיה שליחות זה על ידך, בהוציאך וגו' על ההר הזה סיני בקודש פירוש ההר הנמוך שבהרים ואין אני בוחר בהרים הרמים כתבור וחרמון, הא למדת כי אין אני חפץ אלא בנמוכים כמוך העניו והשפל בעיניך ובהר הנמוך הזה, וכל זה תשובה לטענת וכי אוציא וגו':
(יג)
הנה אנכי בא וגו'. פי' הריני מסכים לבוא בשליחות זה ואין מקום לטענות שטענתי אלא שצריך קודם להאמן לנביא לישראל וצריך אני לבא להם מקודם ואמרו לי מה שמו פי' בפשיטות הוא אצלי שיאמרו לי מה שמו, והטעם כי תמצא שבכל נבואת הבטחות האבות יזכיר להם ה' שמו, באברהם אמר בפרשת לך לך (בראשית ט"ו, ז') אני ה' אשר הוצאתיך וגו', ובנבואת הבטחת הזרע והארץ עוד אמר לו (שם יז א) אני אל שדי, וכן ביעקב אמר בפרשת ויצא (שם כח יג) ויאמר אני ה', עוד בפרשת וישלח אמר אליו (שם לה יא) אני אל שדי וגו', הא למדת כי בכל ההבטחות יזכיר שמו יתברך המבטיח ומכל שכן כשישלח נביא לזולת שצריך שיאמר שם המשלח. ואולי כי בכל נבואה אשר ינבא ה' לעבדיו יזכור שמו וילמד סתום מהמפורש, ולהיות שכשדיבר ה' אל משה בנבואה זו לא הזכיר לו שמו אלא כן אמר לו אנכי אלהי אביך וגו' לזה אמר אליו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם כמאמר ה' אל משה אנכי אלהי אביך אלהי אברהם בלא הזכרת השם ואמרו לי מה שמו פי' לצד שאין אני מזכיר השם בזכרונו הם ישאלו. ובזה תנוח הדעת בחקירה אחת והוא מה אות והמופת בידיעת השם או בהזכרתו, ממה נפשך אם שם זה ידוע לבני ישראל אין בזה אות לטובה כי כשם שידעוהו ישראל ידענו גם כן משה ואין הוכחה, ואם אין השם ידוע כי זה שמו יתברך ועד עתה ומי יאמין אליו כי זה שם נורא. וראיתי מהמפרשים שפירשו פירושים ודרכים רחוקים, וכל מי שיש לו חיך טועם יטעם דברינו ויהיו לפיו צפיחית כי לא לאות ולמופת הוא חפץ בהזכרת השם, ותמצא שאמר לו ה' שם אהיה הגם שלא מצינו שהוזכר בכל הנבואות לאבות ומן הסתם לא יהיה ידוע לבנים אלא שמות שהוכרו להאבות, אלא ודאי שאין אות ולא מופת בהזכרת השם אלא טעמו כמו שכתבנו. וזה תחילת הכרת משה כי נאמן פשוט הוא בכל שלוחותיו ונבואותיו שדקדק דברי ה' שלא הזכיר השם, ולא סמך על דעתו לומר כי יפרש מדעתו ויזכיר שמו אחר שהושג אצלו אמונת הנבואה ומן הסתם ודאי שידוע היה למשה שם א' משמותיו של המנבא. ועוד אפשר שנתכוון משה להרויח דעת מה היא המדה שמדבר עמו ה' בה:
(יד)
ויאמר אהי' וגו'. פי' הודיעו מדה שבה מדבר עמו, ושם זה יתייחס למדת הרחמים ואשר היא בחינת המוציא מעבדות לחרות, וצא ולמד מה שאמרו בספר התיקונים (תיקון ו') סוד נ' פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה, וגם הוא טעם שלקו המצריים חמשים מכות כאומרם ז"ל (ש"ר פ"ה). ושם זה כבר רמזו אל עליון בנועם דבריו באמור לו כי אהיה עמך. ואולי כי לזה סמך ואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך פי' בחינת אנכי והוא שהזכיר ה' בהר סיני פתח דבריו אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו' אלא שמשה לא הבין עמקן של דברים כי ה' ידע כי יבא משה לשאול על הדבר ונתן אומר המבשר צבא רב בחינה המדברת וסודה. ואולי כי משה השכיל והבין אלא ששואל אם יזכיר שם זה לישראל, ואומרו אשר אהיה הוא טעם השם שנקרא כן לצד שיהיה עם ישראל בצרתם, כמו שאמרו ז"ל (חגיגה דף יב.) טעם שם שדי שאמר לעולמו די, טעם צבאות שהוא אות בצבאו (שם ט"ז א), טעם שם הויה לצד שהיה והווה ויהיה, (זהר ח"ג רצ"ז א), כמו כן אהיה לצד שיהיה, והוא אומרו אשר אהיה וכאן הודיעו למשה סוד השם הגדול. ורז"ל (ברכות ט) דרשו אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בצרה אחרת. גם יש בזה סוד ג' כתרים והמשכיל יבין:
ויאמר כה תאמר וגו'. פי' הגם שגילה אל משה עבדו סוד השם כמו שאמר אשר אהיה חזר לומר שאינו באמור אלא הזכרת השם, והוא גם כן אומרו אהיה שלחני אליכם אבל מה שהוספתי לגלות לך אשר אהיה הוא בבל תאמר. ורז"ל אמרו (שם) שהחזיר משה לקונו בטענת דיה לצרה בשעתה והצצתי וראיתי כי דבר חכמה וצדק דברו מכח הכתוב עצמו, כי אם סוף דיבור כתחלת דיבור ולא היתה חזרה מדיבור ראשון אלא שגומר דבריו לנביאו נאמן בית לא היה לו לומר ויאמר באמצע דיבור א', לזה אמרו כי השם ברוך הוא באומרו אהיה אשר אהיה גמר אומר הענין ולצד סיבה חזר לומר אמירה אחרת. והמשכיל יבין ההפרש שבין דיבור ראשון לדיבור ב' והמדבר אליו וידע המניעה והמונע. ואם תאמר איך מתחלה לא חש ה' על הדבר עד שהוצרך משה לומר לפניו וכו'. הנה במה שנדקדק דבריו יתברך תדע כי יודע תעלומות חכמה השכיל על דבר, והוא שהיה צריך לומר בתחלת דבריו כה תאמר לבני ישראל לצד שתשובה זו בא על טענת משה ואמרו לי מה שמו היה צריך להשיבו כה תאמר אלא לצד שידע כי לא יעמוד הדבר הזה כן במה שיטעון משה כמו שטען אחר כך דיה לצרה לזה כדי שלא יצאו דבריו לבטלה לא אמר כה תאמר ואמר דבריו שקולים שיש במשמעותם שהכל הוא תשובת מה אומר אליהם וכשבא משה וטען אמר כי לא יאמר אלא אהיה ומה שאמר אשר אהיה הוא הודעה למשה גם הודעה לדורות כדי שיתמכו לבם בראות כי שוכן סנה יהיה עם ישראל בכל צרתם, ואם היה מפרש דבריו מתחלה ואומר כה תאמר וגו' אהיה שלחני אליכם היתה נעדרה ידיעה זו מישראל באופן כי תחלת המחשבה היתה סוף הדבור, אלא משה חסר מעט מאלהים. ואולי שידע והבחין אלא שלא סמך על עיונו ורצה שיגלה לו ה' דעתו בפירוש:
(טו)
ויאמר עוד וגו' כה תאמר וגו'. טעם שחזר לומר פעם ב' שם הויה ברוך הוא ולא הספיק לו הודעת שם אהיה, לצד כי שם הויה הוא כולל כל הבחינות הקדושות יחיד ומיוחד ברוך הוא, ומתחלה לא הזכיר לו אלא שם בחינה אחת מבחינות הקדושות אשר יתכנה בה ה' בזמן שיהיה עם ישראל בצרה, ובזמנו דיבר שהיו בצרה לזה הזכיר שם אהיה לצד דבר בעתו והזכיר שם המיוחד. עוד טעם שחזר לומר כה תאמר וגו' ה' וגו' לצד שחש אל עליון שיבין משה ששלל ה' מדעתו לומר לישראל שם הוי"ה, גם שלל מלומר מה שאמר בסמוך אלהי וגו' שלחני וגו' ולא יאמר אלא אהיה שלחני וגו', לזה חזר לומר כי יאמר גם כן ה' אלהי אבותיכם וגו'. ואראה כי באמירה זו רמז גם כן שם אהיה בתחלת שמות האבות א' דאברהם וב' יודין א' ביצחק וא' ביעקב:
עוד יכוין ה' שידעו ישראל כי הוא זה המבטיח להאבות הבטחת הגאולה, כי שם אהיה לא הובא בכתובים הראשונים הבאים בהבטחות. גם לצד שעדיין ישמיעם דברות קדשו ופתח דברו יאמר אנכי ה' אלהיך לזה הקדים להודיעם שם אהיה ושם הוי"ה. שם אהיה הרמוז באנכי, ושם הוי"ה כפשוטו כדי שיצדיקו דברי משה כשידבר ה' ויאמר אנכי ה' והבן. נמצינו אומרים כי צריך משה לומר לישראל בסדר זה אהיה שלחני אליכם ולצד שהוא שם חדש לידיעתם ונקרא על שם המאורע פי' שהיה עמם בצרתם יחזור ויאמר להם ה' אלהי אבותיכם. ואולי שגם רמז ג' אותיות הרשומים בשמות אבותם שהוא שם אהיה נטוי על ראשיהם מלמעלה:
(טז)
לך ואספת וגו'. טעם כפל הדברים פעם ב'. נראה שיכוין ה' לומר כי בעת ביאתו למצרים בתחלה ובראשונה יאמר לכל איש ישראל כי הוא בא שליח מה' לישראל ואחר כך יקבץ כל זקני ישראל יחד ויאמר להם שליחותו יתברך כי פקד את עמו וגו'. וטעם קדימת הודעת לכל כי איש שלוח הוא להם מה' כדי שבאמצעות כן יתקבצו אליו כי זולת זה מי יטה אליו אוזן להתקבץ. גם נתחכם ה' להודיעו דברים שיאמר לכל איש ואיש מישראל ודברים אשר יאמר באסיפת זקנים, וטעם הזקנים לבד לצד הכבוד כאומרם ז"ל (ויק"ר פי"א) לא מקום אחד וכו':
פקד פקדתי. אמר ב' פקידות כנגד פקידת קץ הגאולה וכנגד פקידתם מצרתם, והוא אומרו אתכם כנגד קץ הגאולה, ואת העשוי לכם כנגד צרתם במצרים כדי לגאול אותם מהצרה ולהעלותם אל הארץ אשר נשבע. ורמז להם כי זולת העשוי להם במצרים שהוא הלחץ וגו' עודנו זמן הקץ. גם רמז באומרו העשוי כי בא ליפרע מהמצריים את אשר כבר עשו להם:
(יח)
ושמעו לקולך. טעם אומרו לקולך יכוין להודיעו כי יאמינו ויקבלו ממנו הגם שלא יאמר להם מה שמו, ולזה אם היה אומר ושמעו לדבריך או אליך עדיין יש בנשמע כי טעם הקבלה לצד דברים הנאמרים ממנו, ומאומרו לקולך הנה הקול הוא מוגבל היותו מאדם המוציאו לא מזולתו מה שאין כן הדברים שיתכנו להאומר אותם והם דברי הזולת, לזה אמר לקולך פי' כי כשיוציא קולו קול מבשר יקבלו ממנו, ובזה שלל שאין שום דבר מעכב להם האמונה לא שאלת השם ואין צריך לומר אותות ומופתים:
ה' אלהי העבריים. הנה האדון ה' צבאות נתחכם לומר אליו כי אינו מתרצה שיקרא שמו אלא על העברים ולא הודיע שם הגדול הזה אלא להעברים, והכוונה כדי שלא יהיה לו מקום לפרעה לומר לא ידעתי וגו' והלא גם ה' אמר אלהי העברים אבל אתה אינך מכיר כי בזוי אתה מאוד ומה יכיר איש שדה במרגליות:
נקרה עלינו. פי' לבל יחשוב כי יהיו רגילים בכך ויהיה כזה יום מחר וכן על זה הדרך, גם אפשר שיאמר להם אחרי כן שיתמידו בענין, לזה אמרו כי דבר זה אינו בתמידות גם אינו דבר הרגיל אלא דרך מקרה והוא אומרו נקרה עלינו:
ועתה נלכה נא. אומרו ועתה פי' כי דבר זה הם צריכין לעשותו תיכף ומיד בלא שום שאלת זמן כי אלהיהם לא קבע זמן. או ירצה כי אינו דבר זה אלא לפי שעה וכמו שפירשנו בנקרה עלינו, והכונה בזה מהטעם עצמו שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים:
שלשת ימים. וטעמן של דברים שאמר כן לצד שאמר בסמוך ושאלה אשה משכנתה וגו' ואם לא יאמרו כן אין מציאות לשאול מהם ולהלותם כלי כסף וגו' ולצאת ברכוש גדול. ובזה תנוח הדעת למה צוה ה' שאלת כסף וגו' מהשכנות בזמן מוקדם ולא המתין עד עת בא דברו הטוב לצאתם מארץ מצרים ושם יאמר להם, ומה גם שהדברים שם במקומן ובזמנם נאמרו ביום שלמחר יצאו ואם כן מה צורך לאומרם קודם י"ב חודש. והיה נראה לומר כי זה היה לחזק לבבם באמיתות הגאולה ואין זה עיקר. ולדרכנו כפתור ופרח כי הוצרך ה' לומר להם הטעם שהוא הסובב שיאמרו נלכה דרך שלשת ימים וגו' שבזה ושאלה אשה וגו' לצד שדעתם לחזור. ובסמוך יתבאר עוד תיבת ועתה:
ועדיין צריך לתת לב סוף כל סוף למה יצו ה' דברים שאינם מהמוסר לגנוב דעתם בין בהליכה בין בהשאלת חפציהם, והאמת כי כל המעשה הוא משפט צדק כי לצד ששעבדו בישראל צריכין להעלות שכר שכיר, וצא ולמד מתשובת איש ישראל למצרים (סנהדרין דף צא.) כשתבעו מהם כליהם אשר שאלום, אלא למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות: ונראה לומר כי נתכוין ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו', וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור לא היו המצריים רודפים אחריהם. ועיין מה שכתבנו בפרשת בשלח בפסוק ויהפך לבב פרעה וגו':
ותמצא אות לדברינו כי אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) שבימי האפילה גילו ישראל מצפוני המצריים וידעו אוצרותיהם וסגולותיהם וחפציהם וביום שאלתם לא היו המצרים יכולים להכחיד, מארי דאברהם ולמה לא נטלום אז ואין מבין דבר, אלא ודאי שנתכוין ה' שיעשו כסדר זה לרדוף אחריהם כנזכר ויכבד בהם. ובענין המעשה מצד עצמו שנטלו ממונם אין איסור בזה להציל אדם את שלו מהאנס, וצא ולמד מיעקב שהיה מערים להציל את שלו מיד לבן הארמי, וצא ולמד ממעשה ג' תנאים (יומא פ"ג) אשר הצילו פקדונם מאשת כידור בדרך ערמה ואין בזה איסור, והוא אומרו הנביא (תהלים, יח) ועם עקש וגו'. ומה שלפנינו הענין הוא יותר נקי ובר כי דקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין ואין בהם דבר שקר כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל, וגם לשון זה לצד מעלת קדושו אלהי ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו אלא הם בני ישראל ידברו כזה, ולזה אמר תיבת ועתה פי' לומר כי הם דברי עצמם לא דברי עליון. שאם לא אמר ועתה היה הכונה על זה הדרך נקרה עלינו ואמר נלכה וגו', וכמו כן תמצא בדבר משה עם פרעה אמר לו (ה' א') שלח את עמי ויחוגו לי במדבר לא הזכיר זמן אלא ישראל אמרו לו (ה' ג') נלכה נא דרך וגו', והגם שבדבריהם שם לא אמרו ועתה סמך על פסוק ראשון. והבינותי באמרי נועם באומרו שלח את עמי ויחוגו לי במדבר כי כל דבריו צדק ואמת, שהרי דור שיצאו ממצרים לא חגגו אלא במדבר כי שם נפלו פגריהם ואת בניהם הכניס ה' לארץ, והגם שאותם גם כן יצאו ממצרים אף על פי כן לא יחשבו הם אלא הגדולים העובדים והזובחים והם מבן עשרים שנה, ובזה כל דברי ה' אמת וצדק. גם השאלת הכסף וגו' אין בו דבר שקר בתורת שאלה בא לידם אלא שעכבוהו בעד תביעתם שיש להם כנגד שכר שכיר שעבדו אותם ובנו כמה בנינים וכשיבואו לחשבון ידייקו החשבון וישלימו להם המצריים מה שנוגע להם: ואחת שאלתי עמדה לי ומה הכריח הדבר להיות כן לרדוף המצרים אחרי בני ישראל ולמה לא יכבד ה' בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור בדבר עצמו אשר זדו ושם יצף ה' לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף ולא היה צריך לכל האמור ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם או שיטלו הכל בשבעת ימי אפלה (שמו"ר פי"ד) כי להם היה אור וחפשום כמו שכתבנו בסמוך. ואולי כי עשה ה' ככה לב' טעמים, הא' כי קריעת ים סוף ופלאיו פרסמו גדולתו ית' וכבודו מלא עולם כידוע מה שלא היה נעשה כן באופן אחר, וטעם ב' כי ה' מודד מדה כנגד מדה ואמרו ז"ל (סוטה דף יא:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחלה בפה רך נלכה ג' ימים השאילונו כספיכם שמלותיכם וגו' ואחר כך בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר (מיכה, ז) תתן אמת ליעקב:
(כא) לא תלכו ריקם כאן רמז ה' משפט עבד עברי דכתיב בו (דברים, טו) לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו:
(כב)
ונצלתם וגו'. כאן רמז היתר הצלת אדם ממונו מאנס. או ירמוז שבזה יסובבו למצרים לרדת במצולות ים כי באמצעות ב' המצאות שידברו ללכת דרך שלשת ימים גם כשישאלו מהם כליהם זה יסובב אותם לרדוף אחריהם וירדו במצולות:
פרק ד
[עריכה]מתוך: אור החיים על שמות ד (עריכה)
(א) ויען משה וגו'. צריך לדעת מה מקום לטענת לא יאמינו אחר שהבטיחו ה' ואמר: ושמעו לקולך. עוד, למה כפל לומר: לא יאמינו ולא ישמעו בקולי. והיה אפשר לומר כי לצד שאדם בעל בחירה ורצון לא סמך לבו עליהם שיצדיקו באמונה. ואומרו ולא ישמעו וגו', פירוש, אפילו שמיעת קולו לא ירצו לשמוע. ואין דרך זה מספיק בכוונת הכתוב כי לא היה לו להרהר אחר מדותיו יתברך ולחשוד כל כך בישראל. עוד יש לדקדק אומרו הן, ולא אמר: אם לא וגו'.
ויתבאר על נכון על דרך מה שכתב רמב"ם בפ"ז מהלכות יסודי התורה, וז"ל: אין נבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה וכו' שלם בגופו וכו'. ע"כ. וכתב הכסף משנה, וזה לשונו: וצ"ע למה לא כתב שצריך שיהיה עשיר, גבור ועניו, ותירץ שאותם תנאים צריכין למתנבא בקביעות, ורמב"ם לא נחת לפרש אלא על המתנבא שלא בקביעות.
והנה אפילו אם נאמר שתחשב נבואה זו של משה אקראי, מה שאינו כן, אף על פי כן טוען טענה הנשמעת, לצד ענותנותו, כי הוא חסר תנאים שבהם יאמן נביא לישראל, והוא אומרו והן, פירוש, וכן הוא הדין שלא יאמינו לי, כי אין אני חכם גדול בחכמה ומלא מכל התנאים המאושרים.
ואין צריך לומר אם תחשב נביאת קביעות, כמו שכן הוא כפי האמת, כי הוא הולך ובא מהשם לישראל ולפרעה ולמצרים, אם כן צריך שיהיה עשיר מה שלא כן היה, וזה לך האות שהיה רועה לחותנו צאנו ולא נתעשר אלא במדבר מהלוחות (נדרים דף לח.), ואם כן, אם יבואו ישראל לשאול לזקניהם המשפט הן לא יאמינו לי, כפי הדין.
ומה שאמר: ולא ישמעו בקולי, כאן רמז עוד טענה הנשמעת, כי הוא כבד פה, וכמו שגילה אחר כך בפירוש כי כבד פה.
ודבר זה הוא אחד מתנאי המתנבא אפילו באקראי, שיהיה שלם בגופו, וזה אחד מחסרוני הגוף, ולזה אמר ולא ישמעו, לסיבת קול - כי כבד פה וכבד לשון הוא, ואמר הטעם: כי יאמרו לא נראה אליך וגו', פירוש, אינך ראוי שיראה לך כל עיק, ואפילו באקראי.
ומה שלא טען טענה זו משה עד עתה, ולא שאל אלא: ואמרו לי מה שמו מה אומר, שזה יגיד שאינו חושש להם שלא יאמינו, שאם היה חושש לזה לא היה מחזר אחר ידיעת השם שהוא דבר שתכף יאמר אליו זה שמי:
ואולי כי נתכוון בשאלה ראשונה - ואמרו וגו', שיגלה ה' שמו וסודו אשר יעשה בו נפלאות, כי שם המפורש יפליא עשות ובאמצעותו יקנה כל הקניינים: בין מעלות המורגשות; בין מעלות האושר והחכמה, וישלים עצמו להיות ראוי לנבואה בסוד (תהלים, צא) אשגבהו כי ידע שמי. גם יפליא בעיניהם נפלאות מדרכי השם.
ובתשובת ה' אליו אפשר שלא הודיעו סודי השם וסגולותיו ונפלאות אשר יפליא בהם, לזה חזר וטען: והן וגו', כמו שפירשתי:
או אפשר שלא נתרגש משה לטעון טענה זו - הן לא יאמינו, אלא לצד שאמר ה' לו דבר חדש מה שלא שמע מקודם, והוא אומרו: ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. אמֹר, מעתה משכחת לה שלא יחשיב פרעה שליחותו ולא ישלחם, אם כן הן לא יאמינו לי.
וכשיתרבה השליחות ולא ישלח יוסיפו שלא לשמוע בקולי, והטעם: כי יאמרו לא נראה אליך וגו', שאם היו הדברים מאל עליון מי הוא זה שימאן לעשות דבריו, ולא ישחית לו משתין בקיר (מלכים א', יד), אלא ודאי כי לא ה' שלחך ואפילו נבואה לא השגת:
(ב)
ויאמר וגו' מזה בידך. אין שאלה זו דומה לשאלת ה' לבלעם (במדבר כ"ב, ט') - מי האנשים וגו', ואמרו ז"ל (ב"ר פי"ט) שמצאו עביט של מי רגלים שהיה לו לומר: אתה ידעת, כי שם משמעות השאלה הוא שהענין נעלם ושואל עליו. וממה שמשיב מגלה דעתו מה שהוא עביט של מי רגלים, מה שאין כן שאלה זו לא שאל על הנעלם כי גלוי היה כי בידו מטה אלא כמי שרוצה שיודה בפיו על הדבר, ועשה משה מצות רבו ויאמר מטה, ושיעור משמעות הוא ויאמר אתה מבחין מה שאתה לוקח בידך מה הוא ואמר לו הן אדוני אני מכיר במה שבידי שהוא מטה:
(ג)
ויהי לנחש וגו'. כוונת אות זה, הוא, לרמוז כי בחינת הקליפה תתייחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני כי הוא בחינת ס"מ.
ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכוחו העצום מאבד כח הנחש ויהיה לעץ יבש, וכשירף ידו ממנו ומשליכו יהיה לנחש, עד שנס משה מפניו.
ואולי כי לזה נתכוון באומרו מזה בידך, פירוש, שישכיל השכלה דקה בו אם התחיל להתנועע כעכברא דדברא שיתחיל לחיות מעט מעט, ולפעמים ימצא מיעוט מיעוטו עכבר ולפעמים מיעוטו ולפעמים חציו, והשיב משה: מטה, פירוש, כולו עץ יבש, וישליכהו ארצה ויהי לנחש, פירוש, הויה בפעם אחת היה נחש, ואומרו ארצה, רמז כי בערך הנחש תגדל מעלת הארץ כי הוא לחמו ונחשבת לו, והראהו בזה דברים רבים למשה. גם שיעשה האות עצמו לישראל, ואומרו שלח ידך וגו', פירוש: הראהו, שהגם שיצא מרשותו יש כח במשה להתחזק עליו ולהסיר ממנו כחו. ואומרו ואחוז בזנבו ולא אמר: בו, נתכוון ה' לומר אליו: להיות שחששת הנחש היא אם יקחהו מזנבו, כי אם יתחכם לקחת ראשו וידחוק הנושך אין מיחוש מכל הזנב, לזה אמר אליו ה': אחוז אפילו בזנבו באין פחד. וכן הוא אומר: ויחזק בו, פירוש, במקום שנזדמן לו באין פחד, והיה למטֵה בלקיחתו בכפו, פירוש, בנגיעתו בכף משה יבש כחו כאחת ולא נותר בו שום חיות, והוא אומרו: ויהי למטה בכפו:
(ה)
למען יאמינו וגו' אלהי אבותם. טעם אומרו אלהי אבותם וגו' פעם אחר פעם.
אולי שרמז כי מהנמנע שתהיה שליטת האדם בבחינת הנחש כחזיון האות אלא למי שנגלה אליו אלהי אבות העולם, ולזה יהיה הדבר לאות כי נראה אליו אלהי אבותם וגו':
(ט)
והיה אם לא יאמינו. וכי יש ספק לפני הקדוש ברוך הוא. ועוד, והלא כבר אמר: ושמעו לקולך.
ואולי ששיעור הדברים כך הוא: והיה אם עדיין תחוש עוד, ולא יספיק לך טעם זה, לומר שבו ודאי יאמינו.
עוד נראה כי נתכוון לומר לו להסיר גם ספק שאינו נראה, והוא: דלמא לא יחליטו ישראל האמונה בלבם, הגם שבפניהם לא יוכר העדר האמונה, לזה אמר: אם לא יאמינו וגו', וספק זה אינו יוכל להתברר למשה לומר עליו: מי איכא ספיקא קמי שמיא לומר אם לא - שהם דברים שבלב, ובא האדון להסיר ממנו ספק הכחשת האמונה בלב ישראל באמצעות שלש האותות:
והיו המים וגו'. מאור עיני ישראל - רש"י ז"ל, נראה בעיניו כי טעם אומרו והיו היו, הוא, לומר שלא יהיו לדם עד שיהיו ביבשת. ודברי קדוש חן.
ואני מוסיף בו טעם לשבח, כי הוא מטעם עצמו שציוה ה' כי אהרן הוא יכה במטהו ביאור, ואמרו ז"ל (שמו"ר פ"ט) כי משה אינו יכול להכות היאור לצד שהגין בעדו, וכאן ציוה ה' שיקח ממימי היאור ויהיו לדם, ונתחכם שלא תהיה המכה על ידי משה, לזה אמר: והיו בהוייתן, כל זמן שיהיו בידו אלא אחר שיהיו ביבשת יהיו דם ובזה אין לקותם בא ע"י משה:
(י)
ויאמר משה וגו' בי אדני. אחר שנסתמו ממנו הטענות חזר לבקש מה' ממדת הרחמים, ולזה דייק לומר: אל ה' - שם הרחמים, מה שלא אמר כן מקודם, אלא כל אמרותיו הם - אל האלהים, והתחיל להתחנן לפניו ואמר: בי, לשון תחינה וריצוי:
או ירצה באומרו בי, פירוש. טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי כשיראוני עלג, ואפילו דיבור אין אני יודע דבר, ואומרו: גם מתמול וגו', נתכוון לומר אליו כי חשב שבאמצעות שידבר ה' עמו פעמים ושלש יוסר פגמו וידבר צחות, וכיון שראה שדבר פעם א' גם ב' גם ג' ועודנו לא איש דברים, צעק לבו אל ה', שהרי מומו קבוע, ומעתה ודאי שלא יאמינו לו, כי יאמרו: אם נראה אליו ה' היה מסיר פגמו:
(יא) ויאמר ה' אליו מי שם וגו'. ירצה לומר אליו שהיה לו לבטוח בו שהוא השם פה שישים גם אליו, וכיון שכן מנע ממנו הרפואה זולת לעת הצורך, והוא אומרו ועתה וגו' והוריתיך אבל לא לעקר ממנו העלגות. או ירצה לרמוז שיעשה תשובה על מיעוט הבטחתו. עוד ראיתי לדקדק דברי ה' שלא רמז לו פרט הפעולה שמשה צריך לה שהיא שישים לו פה אחר היותו אלם או עין אחר היותו עור ולא אמר אלא תחילת הבריאה ומאורע שאחרי כן והוא אומרו מי שם פה וגו' והמאורע הוא או מי ישום אלם או חרש, וכן חלוקה ב' או פקח בתחלתו או עור אחר כך אבל לא הזכיר כי יעשה אחר כך לאלם פתוח פה וחרש שומע ועור פקח. ומעתה אין כונת התשובה ידועה. ויש להעיר עוד למה ה' לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה, ומה גם שראוי להיות כן:
אכן נתכוין לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אומרו מי שם פה וגו', ואמר או מי וגו' פירוש שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני אנכי ה' הוא העושה הדבר ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב ולזה לא הסיר ממנו עלגותו. או ירצה לומר כיון שהשם אלם וגו' הוא ה' ברוך הוא אם כן היה לו להשכיל בדעתו כי מה' יצא דבר מלכות שיעשה עלג וזולת גזרת מלך לא היה כן, ואפי' לדברי חכמים (שמו"ר פ"א) שהיה סבה לדבר זה גחלת שנתן לפיו בהבחנת פרעה אם לא היה ה' חפץ בדבר לא היה כן אחר שה' הכין ועשה פעולתו בהכנת הפה כאומרו מי שם פה וגו' דבר פשוט הוא שכשיעשה אלם יהיה הדבר לצד איזה תכלית הגון או למה שנתחייב כפי מעשיו, וכמאמר רבי אמי (שבת דף נה.) אין יסורין בלא עון, וכבד פה ולשון נקראים גם כן יסורין ואם כן היה ראוי לו למשה לדעת סיבת דבר ולתקן ויתפלל לה' על הדבר אשר לא כן הוא עושה אלא אדרבה מראה כי הדבר הוא טבעיי ואינו תלוי מצידו, ולזה אמר אליו ועתה ואין ועתה אלא תשובה שיחזור בו מדעת זו:
וכנגד חשש שלא יאמינו ישראל לצד עלגותו אמר אליו אנכי אהיה עם פיך והוריתיך וגו'. עוד נראה שיכוין באומרו לך ואנכי אהיה עם פיך שהשיבו תשובה נצחת כי כל עוד שלא התחיל במצוה אין מקום להסיר עלגותו, ולזה אמר לך פי' לך בשליחות זה וכשתדבר תראה שיוסר כבדות פיך ולשונך, והוא אומרו והוריתיך אשר תדבר, לא אמר את אשר תדבר אלא אשר תדבר פי' אראך שתדבר בלשון צח והבן ונכון. וטעם אומרו והוריתיך ולא אמר ואראך נתכוין לרמוז לו שיהיה לו צחות הדיבור כדרך הרגיל באדם בהורתו לא לפי שעה יהיה הדבר כמעשה ניסים אלא בדרך טבעיות גמור כאילו הורה גבר בלשון צח ורגיל ולא כמו שכתבתי בפי' ראשון שלא ידבר צחות אלא בעת הצורך:
(יג)
בי אדני שלח וגו'. פירוש איני ח"ו תולה הדבר לצד הבורא כי כל יכול עשות אלא מניעת הסרת הפגם היא מצידי כי איני ראוי לנס והוא אומרו בי אדני תלוי כל החסרון והמניעה, ואומרו שלח נא וגו' פי' ביד מי שהוא ראוי לעשות שליחותך לא בשפל כמוני שקבוע בי מומי וזה יגיד על היותי בלתי מוכשר לשליחות נעלה:
(יד)
ויחר אף וגו' במשה. אומר אני שהרושם שעשה חרון אפו הוא שנשאר משה קבוע בו מום כבידות פה ולשון, והוא אומרו במשה פי' בו בגופו ונכון. ודרשת חכמים (זבחים ק"ב) שאמרו שהוא אומרו הלא אהרן וגו', אין דברינו מכחיש אותה. ואולי כי שניהם רמז הכתוב ורמזם באומרו ויחר אף שהיה לו לומר ויחר ה' ומאומרו ויחר אף רמז לב' דברים:
כי דבר ידבר. טעם הכפל לומר אליו דבר עתה ידבר פי' הגם שיהיה כבד פה ולשון כמותו ידבר. או ירמוז דברינו עצמם שפירשנו בפסוק ויחר אף והוא אומרו דבר ידבר פירוש אומרו דבר לגופו ואו' ידבר להסמיך לה תיבת הוא לומר הוא יהיה דיבורו צח ולא אתה כי תשאר כמות שאתה:
וגם הנה הוא וגו'. לפי מה שפי' באומרו דבר ידבר כי יגיד שבחו של אהרן שהיה עושה שליחותו הגם שהיה כבד פה יוצדק לומר וגם הנה וגו' כי הוא תוספת שבח. ולפי מה שפירשתי כי החליט ממשה תקות הסרת הכבידות פה, ירצה על דרך אומרם ז"ל במס' שבת קל"ט וז"ל בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחושן המשפט על לבו ע"כ, כפי זה נתכוין באומרו וגם כי מלבד שהחליט ממשה רפואת הדיבור כמו שכתבנו גם הסיר ממנו הכהונה ונתנה לאהרן והוא אומרו וגם וגו' ושמח בלבו כאן רמז הסרת הכהונה והם דברי רז"ל.
עוד נתכוון להגיד שבחו וענותנותו כי מן הראוי היה לו להקפיד על היותו הוא לפה ואחיו הקטון יגדל ממנו ואמר כי מלבד שלא יקפיד על הדבר אלא וגם וגו' ושמח. ובאמצעות דברים אלו יגיד כי הגם שהוא עניו דבר ידבר והגם שהיה כבד פה וכמו שפי' שהענוה לא תגרום הרחקת עשות רצון המלך. ואמר ושמח בלבו לומר הגם שלא יראך שמחה לפנים הוא ברוך הוא העד שישמח בלבו. או ירצה שלא לפנים בלבד אלא לפנים ובלב:
(יז)
ואת המטה הזה. אמר הזה, לפי מה שאמרו בזוהר (זוהר ח"ב כ"ח) כי היו ב' מטות אמר הזה לשלול אחר. ואומרו תקח בידך פי' בתמידות, והטעם לסימן כי יש בידו מטה עוז תפארה וכן חוק לשררה הממונים על דבר מלכות, וזה לך האות דכתיב (פסוק כ') וישב ארצה מצרים ויקח וגו' מטה האלהים בידו הרי שתכף לבש כלי זיין שנתן לו ה', שאם היתה כוונת הלקיחה הוא שלקחו להוליכו עמו לא היה לו לומר בידו. ואומרו אשר תעשה בו את האותות, אולי שרמז למטה ב' של אהרן שבו עשה האותות שנהפך לנחש, וכאומרם שם בזוהר שזה יקרא מטה אהרן שצוה גם עליו שיהיה מוכן ביד אהרן. עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (תרגום יונתן שמות ב' כ"א) שהמטה היה סנפרינון ולא היה אדם יכול להסיטו אלא משה, וכפי זה לקיחתו יגיד כי הוא בו יעשה את האותות, וזה לך האות כי לא יקרב אל המטה איש זר זולת משה:
(יח)
אלכה נא. לדבריהם ז"ל (שמו"ר פ"א) שאמרו שמושבע היה ליתרו הוצרך לחלות פניו למחול לו על השבועה:
ואראה העודם חיים. ולא גילה לו דבר השליחות כי לא אמר לו ה' לאמר ואמרו בת"כ (יומא דף ד:) שכל שלא אמר לו לאמר הרי הוא בבל תאמר:
לך לשלום. פי' מחל לו השבועה וכל כיוצא בזה אינו צריך התרה אלא כל שמוחל המשביע אין כאן שבועה:
(יט)
אל משה במדין. כוונת הכתוב בהודעה כי הדיבור היה במדין, להגיד שבחו של משה שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הורעת כח השליחות לא לצרת עצמו והראיה שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו, ואם לא היה אומר הכתוב במדין תבא הסברא כי לא החליט בדעתו של משה ללכת בשליחות עד שהובטח מפי אל כי מתו מבקשי נפשו, לזה אמר במדין לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה' ללכת הוא שנתבשר ולא היה דבר זה מעכבו:
(כב)
כה אמר ה' בני בכורי. צריך לדעת כונת נבואה זו שלא בזמנה. גם במה שמר לבל יטעה משה ויאמר נבואה זו לפרעה בפעם ראשונה בעמדו לפני פרעה.
ונראה שנתחכם אל עליון להרים מכשול מלב משה לבל יקוץ בשליחות וח"ו תולד בדעתו תולדה רעה בראותו עוצם המכות ופרעה לא קם ולא זע ויארך זמן חודש נכנס חודש יוצא, לזה שם דבר בפיו ויהיה לו למבטח לבל יחשוב מחשבות און ח"ו ואמר אליו ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי, ומעתה יהיה מצפה משה לדבר זה וכל עוד שלא יראה מכת בכורות יסעוד לבו ולא יהיה מתירא כל עוד שלא הביא עליו מכה זו. ושיעור הנבואה הוא על זה הדרך בלכתך לשוב מצרים ראה וגו' והנני מודיעך שאני אחזק את לבו ולא ישלח אפי' אחר כמה מכות ולבסוף ואמרת אליו וגו' הנני הורג וגו'.
עוד נתחכם בזה להודיעו למשה כי מכה זו תהיה באחרונה כי בה ישלח פרעה את העם כי לא אמר ה' שיחזק לב פרעה אחר מכת בכורות, ואשר לזה כשאמר פרעה למשה (לקמן י כח) אל תוסף ראות פני הכיר כי הגיע עת מצוה שאמר לו ה' בדרך בבואו ממדין למצרים ואמרת בני בכורי. והגם שהוסיף דברים שלא נאמרו כאן, מן הסתם נאמרו וילמד סתום מהמפורש, ובזה אין להקשות אימתי נאמרה למשה אותה נבואה והוצרכו מרבותינו לומר מדרשים, והרי שלך לפניך, ולא חש ה' שיטעה משה ויאמר נבואה זו לפרעה, כי באמצעות שישוב משה לפני ה' דברי פרעה תיכף ומיד ישלחהו בשליחות מכה אחרת וממילא ידע משה כי עדיין לא הגיע זמן מכות בכורות עד עת בא דבר פרעה ואמר לו אל תוסף וראה כי אינו יכול לצאת מלפני פרעה להתנבאות חוץ לעיר לדעת מה ידבר ה' אמר הגיע הזמן לאמר מכת בכורות. או דייק דברי ה' שאמר ואני אחזק את לב פרעה ומעתה אינו יודע שיעור שיחזק ה' לבו שיאמר לו אחרי כן מכות בכורות וכשאמר לו אל תוסף ראות פני הכיר כי זה הוא תכלית חוזק הלב ובצירוף טעם ראשון שכתבנו אמר לו שליחות מכת בכורות.
עוד אפשר שאם היה פרעה מחזיק לבו לשלח ישראל ולא היה מדבר דברים נגד כבודו יתברך כאומרו (לקמן ה' ב') מי ה' היה ה' מביא עליו מכת בכורות תיכף ומיד ולא היה משביעו כוסות התרעלה, וזה הוא שרמז ה' למשה באומרו ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם פירוש שהחוזק הוא שלא ישלח שאם ישלח אפי' מכת בכורות לא תבא עליו, וכשלא יהיה אלא מניעת שלוח העם יהיה לו לצרה מכת בכורות, אבל אחר שנגע בכבודו יתברך יבואו עליו מכות גדולות ונאמנות, וכן תמצא שאמר ה' (לקמן ט טז) בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי וגו':
(כד)
ויבקש המיתו. אמר ויבקש. אולי כי לצד שהיה שליח מצוה היה לו מונע על דרך אומרם ז"ל (פסחים דף ח:) שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והמצוה שהיה עסוק בה קנה לו בה פרקליט אחד והוא המלוהו והשומר אותו ומנעו למשחית בל קרוב אליו. ואולי כי לזה נתכוין באומרו בדרך במלון לומר שלא היה עוסק בהליכת המצוה אלא במלון ולזה הוא שבקש המיתו. ואף על פי כן היה לו מונע כי סוף כל סוף חשוב כשלוחי מצוה גם בזמן ההוא, וביני ביני כי המלאכים נועדו יחדיו נתחכמה צפורה והרימה מכשול, אבל בעודו עסוק במצוה פשיטא כי לא יקרב אליו משחית:
(כז)
לך לקראת משה וגו'. והגם שאמר אליו ה' מקודם (לעיל ד יד) הנה הוא יוצא וגו', לפי מה שנודע לנו כי ידבר ה' דברים רבים בדיבור אחד בשעה שאמר למשה הנה הוא וגו' יצא דיבור אחר לאהרן במצרים, ונבואה זו אין ספק שנאמרה לאהרן הגם שאמרו ז"ל (תו"כ א') שכל מקום שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לא נאמר הדיבור אלא למשה שיאמר לאהרן, ואפי' לר' יוסי הגלילי שסובר (שם) שנתמעט אהרן אפי' בדיבורים שנאמרו במצרים דוקא בדברים השייכים בשליחות להזולת אבל פרט זה שיעשה אהרן מצוה הרי שלך לפניך שדבר אליו ה', ומזה אתה למד שהיה נביא לעצמו:
פרק ה
[עריכה]מתוך: אור החיים על שמות ה (עריכה)
(א) ואחר באו וגו'. פירוש, אחר שהאמין העם. וכן הם דברי ה', דכתיב (לעיל ג, יח): ״ושמעו לקולך ואחר כך ובאת״ וגו', ולזה הפסיק הפסקה קודם ״ושמעו לקולך״ הגם שהוא סיום ענין הנוגע לישראל, וסמכה עם ״ובאת״ וגו' והבן:
(ב) אשר אשמע וגו' לשלח וגו'. יכוין לומר: מה כחו הגדול לשמוע בקולו בדבר גדול כזה לשלח וכו', וחזר לומר שדבריו לרבותא נאמרו: הגם שיהיה גדול עד מאוד לא יועיל זה לשלח ישראל. ואין כוונתו בזה שהוא יודעו אלא שאינו גדול בעיניו לשלח ישראל אלא שאינו יודעו כל עיקר, והוא אומרו: לא ידעתי וגו'. ואומרו: וגם, פירוש, והגם שיודיעהו וישכיל כי גדול הוא, אף על פי כן: ״את ישראל לא״ וגו', והם תחלת דבריו. והבן:
(ג)
ויאמרו וגו' פן יפגענו. דברים אלו הם של ישראל. והגם שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"ה) שהזקנים נשמטו אחד אחד, אף על פי כן אחר כך דברו דברים אלו. ועל שלא באו יחד עם משה ואהרן נענשו. או אולי שכל העם נכנסו יחדיו אל פרעה ואמרו לו דברי טעם: כי יותר טוב לו שישלחם ויש תקוה שישובו אחר כך, משבת שם ויכלו בדבר וגו'.
גם דבר זה יפחד ממנו פרעה, כי יגע עד לבו דבר וחרב הבא לשכונתו. ואולי נתחכמו להפחידו פן יפגעהו לפרעה וגו', והלבישו הקללה בהם לצד כבודו של מלך:
(ד)
ויאמר וגו' למה משה וגו'. פירוש, להיות שהיו לפניו משה ואהרן והזקנים, שאמרו: אלהי העברים וגו', והחזיר פניו אל משה, ואמר: ״אין תלונתי על זקני ישראל, כי הם נפל עליהם פחת ופחד מהחרב והדבר, והתלונה הוא עליכם שעשיתם ב' דברים: האחד, שבאתם בשליחות אלי מאלהיכם - אם כן הדבר תלוי בי - אם כן מה מקום להפחיד העם פן יפגעם בדבר, והלא אינם ברשות עצמם, ואנוסים הם, מה תאמר כי הם יכולין לצאת ברשות עצמם, אם כן למה באת אלי בשליחות לשלחם״.
ואולי כי לזה נתכוונו רז"ל (שם), שאמרו וז"ל: אתם למה דבריכם למה, פירוש, אתם למה באתם אלי, דבריכם שאמרתם לעם הזה מפי אלהיהם פן וגו' למה. שהם ב' דברים סותרים, והשיב פניו לישראל, ואמר: לכו לסבלותיכם, כי משה ואהרן ברשות עצמן היו:
(ה)
<קטע התחלה=ה>ויאמר פרעה וגו'. פירוש, לצד שהם רבים - אינם בת יכיל (מ"א, ז) להסיר מהם מורך לבב זה של פגיעת חרב מכולם, ודבר זה יהיה גורם שתשביתו אותם מסבלותם, כי יתחמץ וירך לבבם, ותרעומת זה הוא על משה ואהרן.
או יטעון כנגד הנוגשים אשר הניחו אותם לבא לפרעה ובטלו עבודתם, ואמר: כי הן רבים הם, וזמן מועט של ביטול עבודתם יעשה הרבה רושם:
(ו)
ויצו פרעה ביום ההוא. פירוש, דוקא ביום ההוא צוה לעשות כן, והטעם: כדי שבאמצעות תוקף הצרה שלא יוכלו שאת, תשכח מהם המחשבה ההוא של המורא ויפנו לעבוד עבודתם.
והמשכיל יבין, כי צרה המזומנת תשכיח מיחוש צרה העתידה, ושכבר עברה, וזה מהמורגש למשכיל על דבר. ושיער כי יספיק לזה יום אחד.
או יכוין הכתוב לרמוז שלא נשאר עוד להם בעבודה אלא יום ההוא, כי למחר בא משה והכה יאור מצרים ונשברה מקל השעבוד, כמאמרם ז"ל: מעת שהתחילו המכות נסתלק השעבוד מעליהם, ואדרבה התחילו להוזיל כספם בעד משקה מים כאמור בדבריהם ז"ל (שמו"ר פ"ט). ואין להקשות מאומרו: ״גם תמול גם היום״, כי יום שלפניו לא כילו חקם לצד שהיה יום בשורה, והיו מקובצים לפני משה שעשה לעיניהם האותות:
(ח)
כי נרפים הם וגו'. צריך לדעת מי תלה צעקת עבודה לאלהים, לצד שהעבודה רפויה עליהם.
ואולי שיכוין לומר, שלא רצו ללכת לזבוח אלא לצד שראו שהטיב ה' עמהם - שהקל מעליהם השעבוד והם בטלים, על כן וגו', פירוש, על זה הם צועקים לאמר נזבחה וגו' פי' להביא קרבן תודה על הטוב שהוציאם מצרת השעבוד, שזולת זה מה טובת ה' עליהם להתחייב לזבוח לו, לזה אמר תכבד העבודה עליהם ומעתה לא ידברו עוד בדברים אלו של שקר כי אפי' כפי דעתם אין להם לזבוח כי פסקה טובת רפיון הצרה מעליהם.
עוד ירצה כי מאומרם נלכה ונזבחה וגו' זה יגיד כי טעמם הוא כי מה שיבטלו מעבודתם ישנו בהשבון כשיחזרו ידחקו עצמם לעבוד בכל יום חלק יותר מהרגיל עד תשלום מלאכתם אשר בטלה, לזה אמר לא תאספון לתת תבן וגו' ואת מתכונת וגו' והטעם כי נרפים וגו' על כן הם צועקים לאמר פי' צעקה שאחריה אמירה אחרת שהיא התשלום העבודה שיעשו בחזרתם אם כן תכבד וגו' והבן:
עוד ירצה באומרו ואל ישעו לשון רפיון. ואמר סיבת הרפיון הוא בדבר הנאמר להם ממשה שבעיני פרעה הוא שקר, והכוונה הוא על דרך מה שפירשתי בפסוק והשבתם וגו' כי באמצעות המורא פן יפגעם יכנס מורך בלבבם ולא יהיה בהם כח לעבודה הכבדה שעליהם לזה תכבד וגו' כנזכר:
(יא)
כי אין נגרע וגו'. טעם אומרו כי אין וגו' ולא אמר ואין נגרע, הכי פירושו כה אמר פרעה וגו' אתם לכו וגו' ודברים אלו אין בהם בשורה רעה ואדרבה הם חפצים בדבר להקל מעליהם מלאכת הבנין ולעשות מלאכה זו לקשש קש לתבן, לזה אמר טעם הגזירה היא כי אין נגרע ואין זה אלא המעטת הזמן בדבר זה כדי שתעשו עבודתכם בזמן מועט:
(כב)
וישב משה וגו' למה וגו'. כוונת הכתוב הוא על זה הדרך למה הרעות פי' כי לא אמרת לי אלא שיחזק לבו ולא ישלח את העם אבל לא שיכבד עליהם הרע. ואם תאמר שעדיין לא הגיע הקץ להקל מעליהם השעבוד וזה הוא סיבת הרע אם כן למה זה שלחתני פי' בזמן זה והיה לך להמתין עד קץ השעבוד:
עוד ירצה על פי מה שכתבנו למעלה כי גילה ה' אליו שהגם שעדיין לא קרב קץ גאולה אף על פי כן הוא מקדים להציל אותם מהעוני וכשיגיע קץ הגאולה לאחר י"ב חודש יעלה אותם. והוא אומרו למה הרעתה לעם הזה ואם תאמר מוטב שיסבלו צרה זו לתכלית הגאולה אם כן למה זה שלחתני שהרי כל עיקר השליחות מקודם זמן הגאולה הוא לצד הסרת השעבוד ואם אין תכלית טוב לדבר אלא היציאה ולא הצלתו מצרה אם כן למה זה שלחתני, ורמז באומרו זה לי"ב חודש שנתעכבו ישראל במצרים מזמן זה עד הגאולה, וחשש משה כי צרה זו שהכביד פרעה על ישראל תהיה כן עד זמן יציאתם ממצרים.
עוד ירצה להיות שהיו בישראל כת המשתעבדים וכת שאינם משתעבדים והוא שבט לוי, לזה אמר כנגד כת המשתעבדים למה הרעתה לעם הזה, אמר הזה לשלול שאינם משתעבדים, וכנגד כת שלא גרם להם רעה אמר למה זה שלחתני פי' שלא הועלתי בשליחותי כלום.
עוד ירצה על זה הדרך למה הרעתה לעמך ובהכרח להשיב באמצעות השליחות יצתה הרעה אם כן למה זה שלחתני, ורמז בתיבת זה לומר כי על זה היה ממאן מלילך בעת השליחות:
(כג)
לדבר בשמך וגו' והצל וגו'. פי' מלבד טענות הראשונים עוד הוא קובל לפני מלך איך יהיה הדבר הזה כי מאז דברתי לרשע זה בשמך לא די שלא עשה אלא הוסיף להרע, ודקדק לומר מאז פי' משעה עצמה שהזכיר לו שמו יתברך נתמלא חמה, כי בזה יוכר הדבר כי מה שעשה הוא משנאתו את ה' וממיעוט ערכו בעיניו נתכוון לזלזל ח"ו ואין לך מרים יד במלך ונוגע בכבודו כזה. ונתכוין משה בזה לומר כי איך לא נתקנא אל עליון לכבוד שמו להציל לישראל מידו למנעו מהרע לעמו תיכף ומיד הגם שלא יהיו ראויים ישראל לנס מצד עצמן יהיו ראויים למען שמו יתברך אשר חילל רשע בגובה לבו, והוא אומרו והצל לא הצלת בתמיה איך לא הצלת אותם למען מנאץ שמך. וכפל לומר ב' הצלות לרמוז כי בלא טעם זה הם עומדים להצלה ולזה שלחו:
פרק ו
[עריכה]מתוך: אור החיים על שמות ו (עריכה)
(א) עתה תראה וגו'. טעם אומרו עתה הוא תשובה למה שאמר: ומאז באתי וגו' הרע לישראל יותר מהקודם. אמר לו: עתה תראה כי רעה זו תיכף תסתלק תוספת ועיקר, כמו שכן היה, שבמכה ראשונה של דם נסתלק השעבוד, כמאמרם ז"ל (ש"ר ט'), וזה הפך מחשבתו, שחשב שיתמיד רעת ישראל מאמצעות שליחות זה עד עת הגאולה כמו שפירשתי בדבריו.
עוד ירצה להשיבו על מה שאמר כי אויב חרף ה' ולא קינא לכבוד שמו, עתה תראה אשר אעשה לפרעה על זה. ואומרו כי ביד וגו' יתבאר לפי מה שפירשנו באחד מהטעמים שנאמר למשה מכת בכורות בשליחות ראשונה הוא, שאם לא היה פרעה מעיז פניו לדבר דברים נגד כבודו יתברך תכף היה משלחם במכת בכורות, ועל ידי כי דבר ה' בזה הפלא ה' מכותיו, והוא אומרו: כי ביד חזקה ישלחם, פירוש, אחזק לבו עד שאטעימהו מטעמים רבים מרים וקשים ואחר כך ישלחם, וזה לטעם נגע בכבוד עליון:
וביד חזקה וגו'. כאן הודיע אשר ירעיש ה' בהבאת מכת בכורות, כאומרם ז"ל (ילקוט קפ"ו) בפסוק אין בית אשר אין שם מת - כי היו מתים גדולי הבתים אם אין בכור, והיו מתים בכורי אב גם בכורי אם, ובאמצעות כן לא הספיק לשלחם לבד אלא לגרשם במהירות גדול, דכתיב (לקמן יב לג): ותחזק מצרים וגו' למהר וגו'. וכנגד מה שאמר בתחלה למה הרעותה וגו', באה התשובה בפרשה הסמוכה וידבר אלהים וגו:
חסלת פרשת שמות
- ^ לשון מילוי.
- ^ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי. רבנן אמרי: צלולה היתה החבית ועכרתם אותה. מסורת היא בידי הכנענים שהן עתידין ליפול בידי אלא שאמר הקב"ה: עד אשר תפרה בששים רבוא, אמר ר"י בר סימון: עכורה היתה החבית וצללנו אותה, ויאמרו: "הכזונה"; אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, מי גרם? "ותצא דינה".
- ^ קרויה.
- ^ פירוש, אין לחשוש לצד ריבויים, כי סופם להתמעט לפי שהיולדת כמה בכרס אחת יהיו "תשי כח".
- ^ וכאשר
- ^ מליצה ע"פ האגדה בפסח: "וכאן הבן שואל", וכאן הכוונה: "בן" - לשון הבנה; וכאן מבקש אני להבין הכתוב
- ^ כלומר: כמה
- ^ שאינה קשה רק אם היא רבה, אלא אפילו עשות מעט ממנה קשה.
- ^ 'ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים', רב ושמואל: חד אמר - בתי כהונה ולויה, וחד אמר - בתי מלכות. מאן דאמר בתי כהונה ולויה ; אהרן ומשה ומאן דאמר בתי מלכות - דוד, נמי ממרים קאתי דכתיב (דברי הימים א ב, יט): "ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור", וכתיב (שמואל א יז, יב) "ודוד בן איש אפרתי" וגו':
- ^ א"ר חנינא: סימן גדול מסר להן: בן - פניו למטה; בת - פניה למעלה
- ^ בר מינן.
- ^ ואם נאמר שהמעשה הוא:
- ^ פירוש, נהיה חולה.
- ^ ע״פ תהילים מו ט: ״לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שמות בארץ״.
- ^ מלשה״כ בתהילים קמה ט.
- ^ הקב״ה