אברהם גוטליב על משלי כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברהם גוטליב על משלי · כא · >>

פסוקים א-ח

א פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד יְהוָה עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ. ב כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו וְתֹכֵן לִבּוֹת יְהוָה. ג עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח. ד רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת. ה מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר. ו פֹּעַל אוֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת. ז שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. ח הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ. (משלי כא, א-ח)

"פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" - כמו "פלגי מים" - תעלות ניקוז, שהאדם פולג וחופר באדמתו כדי להוליך בהן מים להשקיית שדהו כפי רצונו, כך מחשבות המלך ורצונותיו ביד ה' - בשליטת ה' ובהכוונתו, כפי רצונו. כמו שהאדם מטה ומכוון כרצונו את תעלות המים כך ה' מטה ומכוון את מחשבות המלך ורצונותיו.

"כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" - האדם רואה את דרכו בחיים כדרך ישרה של התנהגות נאותה וראויה. אבל ה' הוא היודע את האמת כי הוא בוחן ובודק בלב האדם לרגישותו ולמצפונו.

"עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" - העשייה הרצויה בעיני ה' היא עשיית צדקה ומשפט ולאו דווקא זבח קורבנות. לה' רצוי יותר שהאדם בעולם העשייה יעשה צדקה, גמילות חסדים ומשפט צדק - שיתנהג ביושר ובכנות, מאשר לזבוח קורבנות. העיקר הוא להיות קודם כל בן אדם מחונך, לפי אמות מידה ערכיות ומוסריות, ורק לאחר מכן אפשר להקריב קורבנות לה'. שהרי ה' לא זקוק לקורבנות שהאדם מקריב. מי שצריך את הקורבנות זה האדם עצמו, שמרגיש שעליו לתת משהו לכפרה או הוקרה לה'. אין כאן שלילה מוחלטת של הקורבנות אלא מותנית. יסוד רעיוני זה נאמר לראשונה על ידי שמואל הנביא: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א, ט"ו/כב'). שמואל שואל שאלה רטורית: וכי ה' צריך עולות וזבחים? בוודאי שלא. הוא לא חפץ בגשמיות, הוא חפץ שהאדם ישמע ויקשיב, יפנים, יתנהג כראוי באופן מוסרי-ערכי. עדיף שהאדם ישמע ויציית להוראות מאשר שיקריב זבח טוב וכן, עדיף שהאדם יקשיב מאשר שיקריב חלב אילים משובח. הקורבנות הם אמצעי אך לא מטרה. מה שחשוב זה להתנהג כראוי. עשיית צדקה ומשפט היא הדרך הנבחרת והרצויה לה'. כאשר מיישמים זאת אפשר גם להקריב קורבנות.

"רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב, נִר רְשָׁעִים חַטָּאת" - הגאווה והתאווה, כאשר העיניים רואות והלב חומד, הן מידות רעות בשדה הרשע החרוש המצמיח חטאים.

"מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" - לאדם החרוץ והנמרץ תכונות חשובות: מתינות-סבלנות, ושקידה עם זריזות. הוא עושה מלאכתו במחשבה תחילה, תכונותיו הן יתרונו לתועלתו. לעומתו, האדם הפזיז, שממהר ורץ בלי לחשוב היטב לעומקם של דברים, הוא דוחק את השעה: מלאכתו לא נעשית כראוי וזה חסרונו.

"פֹּעַל אֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר, הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת" - השכר של אוצרות שמשיגים אותם בדרכי שקר ומרמה הוא "הבל נידף" - ללא קיום, כמו הבל פיו של אדם שאין לו קיום ונעלם מיד. אלה שמעוניינים להשיג דברים במרמה הם "מבקשי מוות" - מביאים על עצמם כישלון שהוא כמו מוות.

"שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם, כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" - מעשה השוד הבלתי מוסרי של הרשעים יגרום להם לפחד ואבדון. זאת משום שסירבו להשיג את רכושם ביושר ובמשפט.

"הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר, וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלו" - דרכו של איש זר ומוזר עלולה להיות הפכפכה בלתי צפויה העלולה להתהפך ולהשתנות. זאת, לעומת דרכו העקבית של האדם הזך והישר שהוא טהור מידות בפועלו, בהתנהגותו.

מסקנה:

עשיית צדקה ומשפט היא דרך הישר בחיים, דרך התנהגות ראויה והולמת בעיני ה': התנהגות ערכית-מוסרית של האדם כתנאי מקדמי לעבודת ה'. יש להתרחק מהגאווה והתאווה ולדבוק באמת ובצדק, ביושר ובכנות. התנהגות בענווה ובצניעות בשילוב מתינות וסבלנות, שקידה וזריזות, מביאה ברכה למיישמיה.

פסוקים ט-טז

ט טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר. י נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ. יא בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת. יב מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע. יג אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה. יד מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה. טו שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן. טז אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ. (משלי כא, ט-טז)

"טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג, מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר" – טוב לאדם, נוח ועדיף לו, לשבת בודד על פינת גג – פינה נוחה ושקטה – מאשר להיות עם אשת ריב ומדון בבית יפה, מבוצר ומרווח. השקט הנפשי, שווה את כל העושר שבעולם והוא האושר האמיתי.

"נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע, לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ" - האדם הרשע מאופיין בנפש רעה ושלילית החושקת תמיד להרע ומבקשת לעשות רעה מתוך תאוה נטולת מעצורים. "לא יוחן בעיניו רעהו" – אפילו לידידו ומכרו, לא ימצא הרשע מקום לתת חנינה ולוותר על מזימתו, אלא יגרום לו רעה.

"בַּעֲנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי, וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת" – גם אם העונשים לא יועילו ל"לץ" קל הדעת, הם יועילו לפחות לפתי, הממעט לחשוב ונוטה להסכים כמעט לכל דבר, שיתכן שיפיק לקח ויסיק מסקנות ויישמן. הפתי שיראה את עונשו של הלץ, אולי יֵדע לתקן דרכיו ולשפרן. אולם לעומתם, די לומר לחכם – המבין תוכחת מוסר – כדי שבעצמו יידע להסיק מסקנות וליישמן. אימרה זו מושתתת על האימרה "לץ תכה ופתי יערם והוכיח לנבון יבין דעת". כלומר: כאשר תעניש ותכה לץ לעיני פתי, יידע הפתי לחשוב ולמצוא תחבולות ויגיע לפתרון בעיות.

"מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע, מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע" – הצדיק והנבון, מלמד את משפחת הרשע, כדי להדריכם 'בדרך השכל' כדי שיתרחקו מדרך הרשע. בכך הוא "מסלף רשעים" – הוא מבטל בכך את הרשע וגורם לבני ביתו לנהוג בדרך הישר ולהינצל מן הרע.

"אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" -הסותם אוזנו או מתעלם מזעקת דל האמצעים והנזקק, הקורא לעזרה ולסיוע, ייענש על דרך "מידה כנגד מידה" – הוא עצמו יקרא לעזרה לה' ולבני אדם ולא יבוא לו מענה לבקשתו, תחינתו.

"מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה" – מה גבול כוח מתן כסף מהצד בחשאי! מתן שוחד לשופט לא אמין או אחד מאנשי השררה "יכפה אף" – יכופף "חרון אף", את הכעס והרוגז ויבטל את כעס אנשי השררה. מתן שוחד בחיקו של המקבל יכול לבטל גם כעס עז ביותר. זה מזכיר את דברי קוהלת: "והכסף יענה את הכל" (י'/יט'). לעומת זאת, מתן צדקה לעניים בסתר מבטל את כעסו של ה'.

"שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן" -עשיית משפט צדק היא שמחה לצדיק והישר, שהצדק והיושר יצאו לאור כאשר השופט מילא מלאכתו נאמנה. לעומת זאת המחיתה – שבר ואסון, מהווה שמחה לפועלי אוון – לרשעים ההולכים בדרך השלילה.

"אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל, בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ" – אדם שעזב את דרך השכל והתבונה ונטה מן הדרך הישרה, הוא מידרדר והולך עד שמגיע לקהל רפאים – סופו להגיע לאבדון, כמו אנשי השלילה, המכונים קהל רפאים, כינוי לרוחות המתים בעמקי שאול הגיהנום.

פסוקים יז-כג

יז אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר. יח כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד. יט טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מדונים [מִדְיָנִים] וָכָעַס. כ אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ. כא רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד. כב עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה. כג שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. (משלי כא, יז-כג)

"אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה, אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר – אדם עני חסר כל, זה עתידו הלא טוב שלא אדם האוהב שמחה ומתבטל מלעבוד לפרנסתו. כך גם, עתידו של אוהב יין ושמן ומאכלים שמנים שהם יקרים, שסופו לא להתעשר, כי בזבז ממונו על משתאות ותפנוקים. דהיינו, אפשר לשמוח וליהנות, אבל במידה, באופן סביר ללא הגזמה.

"כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע, וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד" – העולם פועל בדרך הניגודית, שהימצאות הרשע בעולם, מהווה מעין כופר נפש לצדיק. וכן, הימצאות הבוגד, המיפר אמונים לבעל בריתו, היא תמורת כל איש ישר, כנה ואמיתי.

"טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, מֵאֵשֶׁת מדונים (מִדְיָנִים) וָכָעַס" – טוב לאדם, עדיף ונוח לו, לשבת בודד בארץ מדבר בשממה, מאשר לשבת במחיצה אחת עם אשת ריב ומדון וכעס. אמרתנו מקבילה לפסוק ט לעיל, כאשר פינת הגג, היא ארץ מדבר, ובית חבר הוא כעס.

"אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם, וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ" – החכם, איש התבונה והמעש, רואה ברכה והצלחה בעמלו. החכם יודע להעריך ולהכיר הכרת הטוב ולבנות מאוצר נחמד ומשובח. הוא יודע ליהנות ממה שיש ולהוקיר ולהכיר טובה. נחלת החכם הפיזית והרוחנית בהיותו בביתו, מאפשרת לו להעריך רכושו כאוצר נחמד ומשובח. אולם, לעומתו, הכסיל חסר התבונה והמעש ישחית ויבזבז אותו, את הצד האנושי שיש בו.

"רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד, יִמְצָא חַיִּים, צְדָקָה וְכָבוֹד" – מה עושה החכם? הוא טורח להשיג בכל מאודו כאשר הוא רודף אחר צדקה וחסד, סמלי הצדק. התוצאה: החכם ימצא חיים, צדקה וכבוד.

"עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה" – אדם חכם אחד הצליח לכבוש בחכמתו עיר מבוצרת המלאה גברים גיבורים חזקים וחסונים. "וירד עז מבטחה" – החכם למעשה הרס בתבונתו וחכמתו את חומות מבצרי העיר המהווים את בטחונה וחוסנה והורידם ארצה.

"שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁו" – לפי פשוטו של מקרא, מי ששומר היטב על מוצא שפתיו, פיו ולשונו, שוקל כל מילה לפני שמוציאה מפיו, שומר על עצמו ומונע מעצמו צרות מיותרות. האדם, לא אחת נשפט על ידי הזולת על דיבורו. לכן יש לאדם בעולם את זכות הבחירה החופשית המעוגנת בהשגחה הפרטית וכן את התבונה כדי לדעת מה לדבר וכיצד. אימרה זו מבוססת על: "נוצר פיו שומר נפשו, פושק שפתיו מחיתה לו" (משלי י"ג/ג'). כלומר: הפותח פיו ואינו מפסיק דיבורו, סכנה לעצמו כמו בור פתוח.

הגדיל לעשות הרמב"ם, הנשר הגדול, המגדלור הרוחני של עם ישראל לדורי דורות, בספרו משנה תורה היד החזקה (ספר המדע, הלכות דעות, ד'/טו'), שהרחיב בפירוש פסוקנו תוך הבחנה בין שני נתונים, לפי גישתו בהרחבת הברואים כרפואה מונעת: "שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע (לאכול ולשתות יותר מדי), ולשונו מלדבר (דברים בטלים וגם לא ראויים) אלא בצרכיו (בלבד)".

מסקנה:

יש לדבוק בחיוב ולהקפיד בעשיית כל דבר במידה ובתבונה, השקט הנפשי שווה את הכל! בחכמה מעשית ניתן ליהנות מהקיים מתוך יושר צדקה וחסד. החכמה מעניקה לרוח יתרון ממשי על החומר כאשר האיכות ערכה רב יותר מהכמות. ניתן להשיג דברים בשקט ובתבונה הרבה יותר מאשר בכח ובמלחמה. עלינו לדבר אמת, בלשון נקייה ומכבדת, המעריכה את הזולת. בעשייה חיובית זו יש הגנה מצרות פיזיות ורוחניות. יתר על כן, עלינו לשמור היטב ולדאוג שלפינו ייכנס מזון נקי, בריא וראוי בכמות הנדרשת ולעשות מעשים טובים.


פסוקים כד-לא

כד זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. כה תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת. כו כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ. כז זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ. כח עֵד כְּזָבִים יֹאבֵד וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר. כט הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא יכין דרכיו [יָבִין דַּרְכּוֹ]. ל אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה.

לא סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהוָה הַתְּשׁוּעָה.
(משלי כא, כד-לא)

"זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" - זד יהיר הוא רשע, העושה את מעשיו בזדון מתוך כוונה של רוע לב לפגוע ולהזיק. הוא יהיר, גאוותן, מתנשא וגס רוח. שמו, המאפיין את תכונותיו השליליות, הוא: "לֵץ" - לץ יהיר שאינו שומע לדברי תוכחות ומוסר כדי לשפר ולתקן את דרכיו. אדם זה עושה מעשיו מתוך כעס וזעם זדוניים במכוון כדי לפגוע ולהזיק.

"תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" - עצלן מטבעו מתאווה לכל דבר, אך לא עושה מעשה משמעותי כדי לזכות ולהשיג את אשר חפץ. על כן, תאוותו זו היא תאווה שיסודה אכזבה והיא קטלנית, היא תמית אותו מצער. אך יש בכך מחדל של אוזלת יד "כי מאנו ידיו לעשות" - הוא מסרב לפעול בעולם העשייה. וכבר נאמר לעיל: "טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה" (י"ט/כד').מרוב עצלות העצלן אוחז בידו במזון שבצלחת ולא מביא לפיו ונשאר רעב.

"כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה, וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ" - תמיד, כל היום, העצלן מתאווה לדבר מסוים, אך אינו עושה דבר כדי להשיגו. הצדיק לעומתו, ברכת ה' שלוחה ומצויה במעשיו. לא זו בלבד שאינו נזקק לבקש מאחרים אלא יש בידו את האפשרות לתת לאחרים: הוא יתן מהונו, מרכושו, ולא יחשוך - מלשון חיסכון וקימוץ, הוא לא יקמץ בנתינתו לנזקקים.

"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" - הקורבן אשר מביאים הרשעים, חסרי היושר והחסד, הוא תועבה לפני ה'. תכלית הקורבן של האדם היא: לשבור את הגאווה הגורמת למעשים הרעים ולהביא את החוטא לתשובה לפני ה', שהרי ה' לא זקוק לכך. כל שכן, שהקורבן הוא תועבה לפני ה' ומובא במזימה, במחשבה רעה, או שלא ביושר כשהוא גזול.

"עד כזבים יאבד ואיש שומע לנצח ידבר" - עֵד שקר, המפיץ וממציא המצאות, סופו להיענש בידי שמים ולא תהיה ברכה והצלחה בפעליו. לעומתו, העד הנאמן הוא איש שומע ומבין, שתמיד דובר אמת בפיו ובלבבו.

"הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו, וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ" - האיש הרשע, חסר הנימוס והערכים, דרכו להעיז פנים ולהיות חצוף ובוטה, גם כלפי מקורביו ובעלי דינו ולשקר. אולם לעומתו, האדם הישר והאמיתי, שהוא גם עד נאמן הוא אדם מבין, המתבונן היטב וחושב כיצד ילך בדרכו ומכוון את דרכיו בדרכים ישרות.

"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה, וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" - עובדה היא: חכמת האדם, תבונתו ועצתו, לא תועיל כלל נגד עצת ה', בורא העולם ומנהיגו, כדי לבטל את גזירותיו.

"סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה, וְלַה' הַתְּשׁוּעָה" - הסוס ורוכבו שנחשבו אז לכלי מלחמה חזקים, יכולים להיות מוכנים היטב ליציאה לקרב. אולם, רק ה' הוא זה שנותן את תשועת המלחמה ואת היכולת לנצח בקרב. דהיינו: האדם צריך ויכול, להשתדל ולעשות את הכל, אבל עליו לדעת שאם זה בניגוד לרצון ה', אז כל טרחתו ועמלו הם לשווא, שהרי רק ה' הוא הקובע בעולם.

מסקנה:

יש להתרחק מן הרוע והגאווה, שהם מהווים התנהגות שלילית חסרת מעצורים, ויש לדבוק בחיוב מתוך ענווה ויושר. רק אדם ישר, עניו ונאמן, ראוי להביא קורבן לפני ה' ככפרה על מעשיו. דהיינו: יושר וחסד מונעים גאווה ומאפשרים לאדם לעשות תשובה ולתקן את מידותיו. עצת ה' היא האמת בעולם. לכן, עלינו להשתדל ולהיות ישרים ואמיתיים, לבטוח בה' ולזכות בברכה ובהצלחה במעשי ידינו.


<< · אברהם גוטליב על משלי · כא · >>