ביאור:משנה שבת פרק יא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
הוצאה בלי שליטה[עריכה]
חטיבה I: זורק ביבשה[עריכה]
|
ראו תוספתא יא, א, למקרה שזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע. |
(א) הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד - חייב.
מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע
- רבי עקיבא מחייב, על זריקה וכן על הושטה וחכמים פוטרין:
|
המצב של "שתי גזוזטראות זו כנגד זו" נדון גם בעירובין ז, ד. שם מציעים לחבר ביניהן על ידי גשר ולערב ביניהן, וכך לאחד אותן לרשות אחת. חכמים פוטרים על העברת חפצים ממרפסת לחברתה, אפילו מעל רשות הרבים, חוץ מהמקרה של הושטה כששתי המרפסות באותו צד של הרחוב. ההסבר "שכך היתה עבודת הלויים" אינו משכנע, כי מה ההבדל בין רשות הרבים לאורך או לרוחב? ונראה שהיתה להם מסורת על האיסור, ובעצמם לא ידעו להסביר אותה כראוי. במקום זאת צמצמו אותו: הוציאו את הזורק, וגם לגבי המושיט צמצמו את התחולה. לגבי חוליית הבור ראו עירובין י, ז. במקרה שהחוליה או הסלע קטנים מארבעה טפחים הם מקום פטור, וראו תוספתא יא, ה. |
(ב) כיצד? הדגמה לדברי חכמים במשנה א
- שתי גזוזטראות מרפסות זו כנגד זו ברשות הרבים
- המושיט והזורק מזו לזו - פטור.
- היו שתיהן בדיוטא אחת - המושיט חייב, והזורק פטור
- שכך היתה עבודת הלוויים: בני מררי, שנשאו את הקרשים שתי עגלות, זו אחר זו ברשות הרבים
- מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין.
חוליית הבור, אבן בצורת חולייה, בפתח בור המים והסלע, שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה נחשבות רשות היחיד.
- הנוטל מהן, והנותן על גבן - חייב. פחות מכן ברוחב, אבל הגובה נותר 10 טפחים - פטור:
|
משחק כדורסל ברשות הרבים: זרק לקרש של הסל (והכדור נשאר על הקרש) - פטור. אבל שחקן סקווש, שזורק נמוך - חייב. אמנם יש כוונה לעשות עבירה אבל אין מעשה שלם. זורק באויר הוא כזורק למקום פטור, הנזכר בסוף משנה ב. אם לא התכוון לעשות את העבירה - פטור, וראו לעיל י, ד, ובמקבילות המצויינות שם, שאם אין כוונה או אין מעשה שלם (כולל עקירה, הנחה, מודעות ואולי גם "עשיית רצונו") - פטור. |
(ג) הזורק ארבע אמות בכתל
- למעלה מעשרה טפחים - כזורק באויר ופטור, למטה מעשרה טפחים - כזורק בארץ וחייב.
הזורק בארץ ארבע אמות - חייב.
זרק לתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות - פטור שהתכוון לזרוק למקום קרוב
- חוץ לארבע אמות, ונתגלגל אחרי שזרק למרחק גדול לתוך ארבע אמות - חייב:
חטיבה II: זורק במים[עריכה]
|
משנה זו וכן המשנה הבאה עוסקות בהעברה במים. הן מדברות על הזורק, אבל הוא הדין גם למושיט. הסיבה לניסוח "הזורק" יכולה להיות, שכיוון שאחת הרשויות היא ים - העקירה או ההנחה אינן נחשבות, בדומה לזורק שעשה רק את העקירה. רמז לדבר במשנה ו "קלטה כלב או שנשרפה". אבל הזורק מרה"י לרה"ר שהצליח, ולא "קלטה כלב" - חייב, כי דרך הוצאה בכך. הכפילות של דין רקק המים מוסברת בכך, שבאיזכור הראשון הכוונה למעין מפרץ מהים המציף את דרך הרבים, ואילו השני עומד בפני עצמו, ודן כנראה בשלולית חורפית. |
(ד) הזורק וכן המושיט בים ארבע אמות - פטור.
אם היה רקק מים, ורשות הרבים מהלכת בו שלולית בדרך הרבים
- הזורק לתוכו ארבע אמות - חייב.
וכמה הוא "רקק מים"?
- פחות מעשרה טפחים עומקו.
רקק מים, ורשות הרבים מהלכת בו
- הזורק בתוכו ארבע אמות - חייב:
|
ספינות שאינן קשורות זו לזו - כל אחת נחשבת רשות בפני עצמה, כי הספינה יכולה להפליג כמו שהיא. לכן אין מטלטלים מזו לזו. |
(ה) הזורק וכן המושיט מן הים ליבשה, ומן היבשה לים
- ומן הים לספינה, ומן הספינה לים
ומן הספינה לחברתה - פטור.
ספינות קשורות זו בזו - מטלטלין מזו לזו. לכתחילה
אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות סמוכות זו לזו - אין מטלטלין מזו לזו:
|
אם התכוון לעשות איסור, ולא הצליח - פטור, וכן גם אם הצליח, אבל לפני שהושלמה המלאכה הבין שזה אסור והפך לאנוס - פטור, כי הקרבן מכפר רק על שגגה. וראו דברי רבי שחולק בתוספתא יא, יב. אם עשה חבורה בחברו בשבת פטור מתשלומים, ראו בבא קמא ח, ה, אבל אם נזכר בעניין השבת - פטור מקרבן, ולכן חייב בתשלומים. לכן יש עניין בפטור מדיני השבת. המשנה עוסקת במה שקרה כאשר הזורק איבד שליטה על החפץ. בכך היא מקבילה לסוף משנה ג. |
(ו) הזורק, ונזכר לאחר שיצתה מידו
- קלטה אחר זרק ואדם אחר תפס את החפץ הנזרק, קלטה כלב, או שנשרפה - פטור.
זרק לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה
- ונזכר עד שלא נעשית חבורה - פטור. מחטאת על חילול שבת, אבל חייב בתשלומים לניזק.
זה הכלל: כל חייבי חטאות, אינן חייבין - עד שתהא תחילתן וסופן שגגה.
תחילתן שגגה וסופן זדון, כגון שהחפץ נפל מידו לכיוון שהתכוון לזרקו תחילתן זדון וסופן שגגה - פטורין,
- עד שתהא תחילתן וסופן שגגה: