ביאור:משנה שבת פרק ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
הוצאת בגדים ונספחים לאדם[עריכה]
|
הפרק ערוך בהקבלה בין נשים לגברים, בכל אחת מהחטיבות בו. ניתן למצוא גם הקבלה לפרק ה שעסק בהוצאה ע"י בהמה. בחטיבות I-II יש שימוש בלשון קזואיסטית: "אם יצא - חייב". לשון זו משמשת גם בפרקים ז-טו. בחטיבה III חוזרים ללשון הנורמטיבית ששימשה מתחילת המסכת. בכך הפרק מהווה מעבר מסגנון לסגנון. |
חטיבה I: הוצאה אסורה מדברי חכמים[עריכה]
|
התכשיטים אינם חלק מגופה, ולכן אין יוצאים עימם בשבת ולא טובלים עימם. הקשר בין ההוצאה לדיני הטהרה מתקיים גם בדין הבהמה, ראו לעיל ה, א. הטוטפת והסנבוטים הם תכשיט הדומה לתפילין, וראו לקמן משנה ב. אם הם תפורים לכיסוי הראש שלה ואין חשש שיפלו - מותר לצאת בהם, וראו לקמן משנה ה. לעניין העיר של זהב השוו דעת חכמים בתוספתא ה, ו. היתה גם גישה בעולמם של חז"ל שלא ראתה בעין יפה את עצם היציאה של אשה בתכשיט לרשות הרבים אפילו בחול, מטעמי צניעות (למשל בראשית רבה פ). המשנה שלנו מתנגדת לגישה כזו, וראו גם כתובות ז, ג. |
(א) במה אשה יוצאה, ובמה אינה יוצאה?
לא תצא אשה לא בחוטי צמר, ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועות קישוטי שיער - שבראשה.
- ולא תטבול בהן - עד שתרפם.
- ולא בטוטפת, ולא בסנבוטין - בזמן שאינן תפורין.
- ולא בכבול לרשות הרבים.
- ולא בעיר של זהב, מעין כתר ולא בקטלא שרשרת, ולא בנזמים הם עגילים של ימינו, הנתונים באוזן.
- ולא בטבעת שאין עליה חותם של קישוט, ולא במחט שאינה נקובה. המיועדת לשערות הראש.
ואם יצאת - אינה חייבת חטאת:
|
לנשים אסור להוציא תכשיטים, ולגברים אסור להוציא בגדי צבא או בגדי חול. ודברה המשנה בהווה. וראו חנוך פרק ח, שהתכשיטים וכלי המלחמה דומים זה לזה ושניהם תוצאות של מרד המלאכים, וכן גם כלים יא, ח. אבל כאמור, הגישה של המשנה לתכשיטים אינה שלילית. הבעיה בסנדל המסומר אינה ברורה. יתכן שהמסמרים גרמו לנועלי הסנדלים לחלוץ אותם, כשם שמי שנועל סנדל יחיד יחלוץ אותו מטעמי נוחות. קמיע שאינו מן המומחה הוא תכשיט, ואסור גם לגברים. לעניין הבנדל המסומר והקמיע ראו תוספתא ה, ח-ט. |
(ב) לא יצא האיש בסנדל המסומר הנחשב נעלים צבאיות ואינו מיועד לשבת
- ולא ביחיד סנדל יחיד - בזמן שאין ברגלו מכה
- ולא בתפילין, שפטור מהן בשבת ולא בקמיע - בזמן שאינו מן המומחה סכנה להיות בלי קמיע ממשי
- ולא בשריון, ולא בקסדא, ולא במגפים.
ואם יצא - אינו חייב חטאת:
חטיבה II: הוצאה אסורה מהתורה[עריכה]
|
ראו לעיל משנה א. מחט נקובה וטבעת עם חותם נחשבות לכלי עבודה, וראו לעיל א, ג, שאין לצאת במחט. הכוכלת והצלוחית אינן מחוברות לגופה של האשה אלא תלויות על צוארה, ולעיתים נישאות בידה. וראו לעיל ה, ד, לגבי המרדעת שאינה קשורה. חכמים פוטרים, כי מדובר בחשש ולא באיסור תורה. וראו גם סיכום בתוספתא ה, י. |
(ג) לא תצא אשה במחט הנקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכוליאר מכבנה, סיכת ראש
ולא בכוכלת, קליפת שבלול מלאה בבושם ולא בצלוחית של פלייטון.
ואם יצתה - חייבת חטאת, דברי רבי מאיר.
- וחכמים פוטרין בכוכלת, ובצלוחית של פלייטון:
(ד) לא יצא האיש לא בסיף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח.
|
ר' אליעזר רואה את הלבוש הקרבי כעין תכשיט ולכן פוטר את הנושא אותו. חכמים מסיקים מחזון ישעיהו נורמות אסתטיות לימיהם! |
ואם יצא - חייב חטאת.
- רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו!
וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר
- "וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות,
- לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב ד) .
חטיבה III: הוצאה מותרת[עריכה]
|
הכבלים מיועדים להקטנת הפסיעות, והם דומים לחבל העוקד את הגמל, ראו לעיל ה, ג |
בירית - טהורה, ויוצאין בה בשבת.
כבלים - טמאין, ואין יוצאין בהן בשבת:
(ה) יוצאה אשה בחוטי שער - בין משלה, בין משל חברתה, בין משל בהמה
- ובטוטפת ובסנבוטין - בזמן שהן תפורין.
- בכבול ובפאה נכרית - לחצר.
- במוך שבאזנה, ובמוך שבסנדלה, ובמוך שהתקינה לנידתה. הנחשבים חלק מלבושה
- בפלפל, ובגרגיר מלח, ובכל דבר שתתן לתוך פיה
- ובלבד שלא תתן לכתחילה תשים דבר בפה כהערמה בשבת.
- ואם נפל - לא תחזיר.
שן תותבת ושן של זהב - רבי מתיר, וחכמים אוסרים:
(ו) יוצאין בסלע שעל הצינית.
|
"וכל אדם" מקביל למשנה ג בפרק הקודם "וכן שאר כל הבהמות", וכמובן גם למשנה ט לקמן. |
הבנות (קטנות) יוצאות בחוטין, ואפלו בקיסמין שבאזניהן.
ערביות יוצאות רעולות, ומדיות פרופות.
- וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה:
|
מטבע המשמשת ככפתור מותרת, וטבעת במשנה ג אסורה, וכן בצד הגברי: מסמר הצלוב (משנה י) מותר משום רפואה, וסנדל המסומר (משנה ד) אסור. זאת מסגרת הפרק. הפריפה על האבן או המטבע היא יציבה, כמו תפירה בבגד - ראו תוספתא כלאים ה, ט. |
(ז) פורפת משתמשת ככפתור על האבן, ועל האגוז, ועל המטבע
- ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בדרך הערמה כדי להוציא את הנ"ל בשבת:
|
להרחבה בעניין קב הקטע ויד או רגל תותבת ראו תוספתא ו, א. |
(ח) הקיטע יוצא בקב שלו, רגל תותבת, שאינה משמשת להליכה דברי רבי מאיר.
- ורבי יוסי אוסר.
- ואם יש לו בית קבול כתותין חלל לאיכסון בדים - טמא.
סמוכות שלו קביים, בלשוננו - טמאין מדרס, ויוצאין בהן בשבת, ונכנסין בהן בעזרה.
כסא וסמוכות שלו כסא של קיטע ומוטות הקשורים לכסא - טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה. כי יכול לצאת בקביים רגילים.
אנקטמין מסכות טהורין, ואין יוצאין בהן:
|
הקבלות לבנים ולכל אדם ראו לעיל משנה ו. הקבלות לזוגין ולקשרים - ראו לעיל ה, ד: יתרון האדם על החמור. אבל ראו תוספתא ו, ד, שמשווה את הדינים של האדם והבהמה: שניהם אינם יוצאים בפעמון על הצואר אלא בפעמון שעל הבגד. הדיבור של חכמים בהווה שלהם מעלה את השאלה, האם בימינו יוצאים גברים בתכשיטים ובנות בכלי זיין (לשיטת ר' אליעזר). |
(ט) הבנים יוצאין בקשרים, ובני מלכים - בזוגין.
- וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה:
|
קמיע מן המומחה מותר, גם לדעת חכמים (משנה ב). ר' מאיר מדבר על רפואה פסיכוסומטית, שהיא יעילה במקרים רבים. בימינו הדין השתנה, כי המוסכמות בעניין הרפואה השתנו. לעניין דרכי האמורי ראו בהרחבה רבה תוספתא פרקים ז-ח. |
(י) יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב, משום רפואה
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: אף בחול אסור, משום דרכי האמורי: