ביאור:משנה פסחים פרק ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת פסחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

---

מנויים על הפסח

חטיבה I: בני חורין ועבדים בפסח

המשנה קשורה לעניין הכלה שנזכר בסוף הפרק הקודם. בשנת הנישואין הראשונה היו הנשים נוהגות לחזור לבית אביהן לפסח.

מינוי שני אפוטרופסים היה מיועד למנוע מהאלמנה להשתלט על הנכסים, וגם מאחד מהם לעשות זאת.

בניגוד לאשה וליתום, שאוכלים במקום שהם רוצים, העבד אוכל רק אם התירו לו. המנויים לפסח הם בני חורין, והעבדים אוכלים רק כרכוש בעליהם. כך פותרים חז"ל את הסתירה המובנית בעבד שמשתתף בחג החירות.

וראו מכילתא דרשב"י יב מה, שעבד עברי אינו אוכל פסח כלל!

(א) האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה - תאכל משל בעלה.

הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה - תאכל במקום שהיא רוצה.

יתום, ששחטו עליו אפוטרופסים - יאכל במקום שהוא רוצה.

עבד של שני שותפין שלא קיבל רשות מאחד מהם לאכול אצל חברו - לא יאכל משל שניהן.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין - לא יאכל משל רבו אלא אם אמר לו רבו בפירוש שמינה אותו גם כבן חורין.

(ב) האומר לעבדו "צא ושחוט עלי את הפסח" בלי לפרט, שחט גדי - יאכל. שחט טלה - יאכל.

העבד שוחט גם עבור עצמו, אולי לחבורת עבדים (ראו משנה ז לקמן). לכן הוא יכול להתנות שאחד הפסחים הוא שלו.

זה הצד השני של משנה א: אם העבד מקבל החלטות על הפסח של רבו, ואם רבו אינו זוכר מה אמר לו הרי שניהם אינם אוכלים מהפסח, כשם שהעבד של שותפים אינו אוכל.

לעניין פסח שני ראו תוספתא ז, ה, שהעניין במחלוקת.

שחט גדי וטלה - יאכל מן הראשון.

שכח מה אמר לו רבו אבל זכר שאמר לו ממה לשחוט, כיצד יעשה?

ישחוט טלה וגדי, ויאמר: "אם גדי אמר לי רבי - גדי שלו, וטלה שלי.

ואם טלה אמר לי רבי - הטלה שלו, וגדי שלי".

שכח רבו מה אמר לו אבל זכר שאמר לו משהו - שניהם יצאו לבית השריפה,

ופטורין מלעשות פסח שני:

חטיבה II: מנוי מביא מנוי

(ג) האומר לבניו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים"

האב מארגן תחרות בין בניו. הבן הזוכה יכול לזכות את אחיו מתוך חלקו, גם אם אביהם לא מינה אותם.

שינויים ברשימת המנויים יתכנו עד השחיטה או עד זריקת הדם. אין להמנות חבורה גדולה מדי, אבל אם נמנו ואחר כך הוסיפו עוד מנויים - אוכלים, והאחרונים אינם אוכלים. התוספתא ז, ו מדמה את המצב ששחטו פסח ואין בו מספיק בשר - למצב המופיע במשנה ב, שהוציאו את הפסח לשריפה בגלל הספק. דרשה על ההלכה שלפנינו ראו במכילתא פסחא ג

כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו

ומזכה את אחיו עמו.

לעולם נמנין עליו - עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד.

נמנין מצטרפים לרשימה, ומושכין את ידיהן ממנו יוצאים מהרשימה - עד שישחוט.

רבי שמעון אומר: עד שיזרוק עליו את הדם:

(ד) הממנה עמו אחרים בחלקו,

אם אחד המנויים הוסיף חברים לפסח בלי לקבל רשת מהאחרים - יכולים להפרד ממנו ולשלוח אותו לאכול עם חבריו מתוך חלקו בפסח.

פירוש אחר: אם אדם מינה אחרים לפסחו הם רשאים שלא להימנות איתו אלא לשחוט לעצמם פסח משלהם.

רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו,

והוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן:

חטיבה III: תנאי המינימום למינוי

(ה) זב שראה שתי ראיות - שוחטין עליו בשביעי.

הטמאים יכולים להשתתף בפסח ביום שבו נטהרו.

וראו תוספתא ז, יא-יב, שר' ישמעאל מבחין בין מפקחי גל שונים, ושהמנוי צריך להיות בריא בשעת השחיטה ובשעת הזריקה.

ראה שלוש - שוחטין עליו בשמיני שלו.

שומרת יום כנגד יום - שוחטין עליה בשני שלה.

ראתה שני ימים - שוחטין עליה בשלישי.

והזבה - שוחטין עליה בשמיני:

האונן ומפנה הגל - יש סכנה שמא יטמאו.

האסיר החולה והזקן - יש סכנה שמא לא יגיעו לאכול.

היה נהוג שהנציב הרומי משחרר אסירים יהודיים לכבוד חג הפסח, וראו מתי כז טו.

הדוגמאות הן על דרך "כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה" (במדבר ט, י) האמורים בפסח שני, המשנה עוסקת במי שכמעט נטמא או כמעט היה בדרך רחוקה.

(ו) האונן שעוד לא קבר את מתו, והמפקח את הגל, ויתכן שימצא שם גופה ויטמא לה,

וכן: מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית -

שוחטין עליהן.

על כולן - אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יביאו את הפסח לידי פסול.

לפיכך, כיוון שבזמן השחיטה היו מנויים כדין אם ארע בהן פסול אחר כך - פטורין מלעשות פסח שני,

חוץ מן המפקח בגל, שהוא טמא מתחילתו: אלא שנודע לו הדבר אחרי השחיטה.

לדעת ר' יהודה החבורה היא תנאי בסיסי בסעודת הפסח, וראו ספרי דברים קלב, ומכילתא פסחא ג, שר' עקיבא דרש כר' יוסי.

היכולת לאכול היא תנאי בסיסי.

לא מערבבים נשים ועבדים, וראו תוספתא ח, ו. אבל חבורת נשים לחוד או עבדים לחוד עושים.

(ז) אין שוחטין את הפסח על היחיד, דברי רבי יהודה.

ורבי יוסי מתיר.

אפילו חבורה של מאה, שאין יכולין לאכול כזית - אין שוחטין עליהן.

ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים:

לעניין הטבילה השוו חגיגה ג, ג: לכל אכילת קדשים יש לטבול.

האונן אוכל את הפסח אם לא נטמא, וראו גם משנה ו, אבל קדשים אינו אוכל - ראו גם זבחים יב א. והשוו לדעת רבי בספרא שמיני פרק ב יא, שאיסור אכילת הקדשים הוא מדרבנן, ומן התורה מותר לו לאכול בקדשים בערב.

לעניין ליקוט עצמות- ראו מו"ק א, ה. כמובן לא מדובר על המלקט עצמו שהוא טמא, אלא על מי שליקטו את עצמות קרוביו בערב פסח.

לעניין הגר השוו שמות יב מט. וראו תוספתא ז, יד, שנהגו למעשה כבית שמאי, ושבית הלל הודו להם במקרה של ערל שאינו גר; וראו אהלות ז, ד, שניתן להסביר שהגר הוא כתינוק שנולד, כי "קבר" הוא רחם; ואינו אוכל בשבוע הראשון.

בית שמאי סברו שאין הגוי מקבל טומאה, וראו ספרי מטות, ובית הלל ראו בו טמא מת.

(ח) אונן שאינו טמא - טובל, כדי לבטא את המעבר מאנינות לאכילת הפסח ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקודשים.

השומע על מתו, והמלקט לו עצמות - טובל, ואוכל בקודשים.

גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים: טובל, בנוסף לטבילת הגרות ואוכל את פסחו לערב.

ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה - כפורש מן הקבר! ונשאר טמא במשך שבוע, למרות שגוי אינו מקבל טומאה.