ביאור:משנה עוקצין פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
|
חטיבות I-III ערוכות בסדר כיאסטי: הראשונה והשלישית מקבילות זו לזו, ובשתיהן עוסקים בבצלים: בראשונה הבצל מובא כמקרה מיוחד שבו אין הבחנה בין הקליפה לתוך, ובשלישית יש בו מים או אויר. במרכז - חטיבה II, העוסקת בכוחה של הקליפה לחבר את מה שבתוכה. חטיבה IV, אגב הקישוא שהוזכר במשנה א, עוסקת בטומאה החלה על האוכל בשדה, אם הוא שתול בעציץ שאינו נקוב. הפרק עוסק בהבחנות בין הפנים והחוץ: בגוף הפרי, בהגדרתו ע"י האדם המשתמש בו, וביציאה מהעציץ. |
הפנים והקליפה, הכוונה והמעשה[עריכה]
חטיבה I: עלים ובצלים[עריכה]
(א) זֵיתִין שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵּיהֶן עם העלים - טְהוֹרִין העלים, לְפִי שֶׁלֹּא כְבָשָׁן אֶלָּא לְמַרְאֶה. ליופי
- כְּשׁוּת שֶׁלִּקְשׁוּת שרשי המלפפונים והפרח שלהם וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ - טָהוֹר.
|
ר' יהודה טוען שעלי הזיתים ושרשי המלפפונים וכו', כיוון שהם משמשים את החנווני כקישוט למכירה - נחשבים חלק מהסחורה כל זמן שהם בחנות. וראו גם תוספתא טהרות י, ב. לעניין "פרכוס" הסחורה ראו ב"מ ד, יב. וראו דברי ר' יוסי בתוספתא א, ג, על השימוש בעוקצים ובפירות לקישוט החנות. |
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁהִיא לִפְנֵי הַתַּגָּר - טְמֵאָה.
(ב) כָּל הַגַּלְעִינִין שאינם נאכלים ואינם מחוברים לפרי - מִטַּמּוֹת וּמְטַמּוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת.
- גַּלְעַיְנָה שֶׁלְּרֹטֶב, אַף עַל פִּי יוֹצָאָה - מִצְטָרֶפֶת,
- וְשֶׁלִּיבֵשָׁה - אֵינָה מִצְטָרֶפֶת.
|
בפירות עסיסיים (כגון תמר לח), שהגלעין דבוק להם, הוא נחשב חלק מהפרי. בפרי יבש, אם הגלעין יוצא - הוא אינו נחשב חלק מהפרי. לכן העוקץ שמחזיק את הגלעין בפרי יבש הוא "שומר", והוא מצטרף. וראו סיכום להלכה זו בתוספתא חולין א, כג. גלעין בפרי עסיסי, שחלקו חשוף - מחשבים לעניין שיעור הטומאה רק את החלק שבפרי. כך גם עצם, שחלקה חשוף - לדעת חכמים מחשבים רק את החלק שבבשר, וראו תוספתא ב, א. הסיאה והאזוב הם דוגמאות לפרי יבש, שגרעיניו אינם מצטרפים; וראו שביעית ח, א, שלעיתים אין לראותם כפירות כלל. |
- לְפִיכָךְ, חוֹתָל שֶׁלִּיבֵשָׁה - מִצְטָרֵף, וְשֶׁלְּרֹטֶב - אֵינוּ מִצְטָרֵף.
גַּלְעַיְנָה שֶׁמִּקְצָתָהּ יוֹצָא, כְּנֶגֶד הָאֹכֶל - מִצְטָרֵף.
- עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר, כְּנֶגֶד הָאֹכֶל - מִצְטָרֵף.
- הָיָה עָלָיו מִצַּד אֶחָד,
- רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מַקִּיפוֹ כַּטַּבַּעַת.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּנֶגֶד הָאֹכֶל - מִצְטָרֵף.
- כְּגוֹן הַסֵּיאָה, וְהָאֵזוֹב, וְהַקָּרְנִית.
(ג) הָרִמּוֹן וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּימוֹק מִקְצָתוֹ - אֵין מִצְטָרֵף.
|
חלקי הפרי הרקובים אינם משמשים לצורך האכילה, ולכן אינם מצטרפים. העוקץ של הרימון הוא שומר, ולכן מצטרף, אבל שרידי הפרח, וכן ה"כתר" של הרימון ("מסרק") אינם מצטרפים לטומאה. |
- שָׁלֵם מִכָּן וּמִכָּן, וְנִימוֹק מִן הָאֶמְצַע - אֵינוּ מִצְטָרֵף.
הַפִּטְמָא שֶׁלָּרִמּוֹן - מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ - אֵינוּ מִצְטָרֵף.
- רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַמַּשְׁרֵק טָהוֹר.
|
הבצל הוא כולו קליפות ואין לו תוך או גלעין. לכן הוא מקרה מעניין במיוחד. |
(ד) כָּל הַקְּלִפּוֹת מִטַּמּוֹת וּמְטַמּוֹת, וּמִצְטָרְפוֹת. שהן שומרות על הפרי
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ קְלִפִּין בַּבָּצָל:
- הַפְּנִימִית, בֵּין שְׁלֵמָה, בֵין קְדוּרָה נקובה - מִצְטָרֶפֶת.
- וְהָאֶמְצָעִית, שְׁלֵמָה - מִצְטָרֶפֶת, וּקְדוּרָה - אֵינָה מִצְטָרֶפֶת.
- הַחִיצוֹנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - טְהוֹרָה.
חטיבה II: קליפה - חיבור עד שיתחיל להתיר[עריכה]
|
אוכל שנחתך באופן חלקי, לצורך בישול - נחשב כאילו נחתך לגמרי. "שלא מרק" - ראו יומא ג, ד. אבל אם לא נחתך לגמרי בכוונה, כדי להגיש אותו מחובר או כדי לכבוש אותו בחתיכה אחת לא שלמה - נחשב חתיכה אחת. אם הגיש אותו והתחילו לפרק אותו לחתיכות נפרדות בזמן האוכל - גם מה שעוד לא פורק נחשב נפרד. וראו דעות נוספות בתוספתא ב, ה. אגוזים ובצלים המאוגדים יחדיו נחשבים מחוברים, אבל אם התחיל לקלף אותם , אפילו בלי להפריד אותם מהאגודה - הם נחשבים כבודדים. גם באגוז או בשקד בודד נחשבת הקליפה חלק ממנו לעניין השיעור, אבל אם שבר אותה - מחשבים רק את התוך. |
(ה) הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרֵק - אֵינוּ חִבּוּר.
- לִכְבֹּשׁ, וְלִשְׁלֹק, וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן - חִבּוּר.
הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ - אֵינוּ חִבּוּר.
הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִין שֶׁחֲמָרָן - הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר.
הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִין, וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִין - אֵינָן חִבּוּר.
- הָאֱגוֹזִין וְהַשְּׁקֵדִין - חִבּוּר, מִשֶּׁיְּרַסֵּם.
(ו) בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת רכה - עַד שֶׁיָּגֵס, שיתחיל לאכלה בכפית וּשְׁלוּקָה - עַד שֶׁיְּרַסֵּם. ביצה קשה - עד שישבור את הקליפה.
|
המשנה ממשיכה בדיון בשאלה עד מתי הקליפה נחשבת חלק מהאוכל לעניין הטומאה. העיקרון הוא - עד שיתחיל לקלף אותה, גם אם לא סיים את הקילוף, וראו גם משנה ה. למרות שקליפה היא שומר, ובדרך כלל היא מצטרפת למאכל גם לעניין השיעור, אם גילה את דעתו שאינו חפץ בה - אין מחשבים אותה לעניין השיעור. והשוו תוספתא ב, ו, שם נאמר שגם אם שבר את הקליפה היא נחשבת חיבור אלא אם התחיל לקלף אותה. גילוי הדעת בהתחלת הפירוק רלבנטי גם לענייני טומאת הבגד, כפי העולה משלל הכובסים והבגד התפור בחוט כלאיים: אמנם החיבורים הללו זמניים, אבל הם מחברים את הבגדים לעניין הטומאה עד שמתחילים לפרום אותם, וראו גם פרה יב ט. |
- עֶצֶם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֹחַ שניתן לאכול את מוח העצם - חִבּוּר עַד שֶׁיְּרַסֵּם. שישבור את העצם.
הָרִמּוֹן שֶׁפְּרָדוֹ שבצע את הרימון - חִבּוּר, עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בַּקָּנֶה. במקל, כדי לפרוט את הגרגרים
כַּיּוֹצֵא בוֹ: שְׁלַל הַכּוֹבְסִין, בגדים שחוברו בתפירה גסה וזמנית לצורך כביסה וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בַּכִּלְאַיִם,
- חִבּוּר, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר.
חטיבה III: עלים ובצלים[עריכה]
(ז) עֲלֵי יְרָקוֹת יְרֻקִּים - מִצְטָרְפִין, לְבָנִין - אֵין מִצְטָרְפִין. עלים שאינם ראויים לאכילה אינם משמשים יד או שומר.
|
עלים טריים - בניגוד לטרפי הזיתים במשנה א. משנה ח עוסקת בדרך המדידה ובנפח האויר המוכל בפרי. |
- רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: לְבָנִין מִצְטָרְפִין בָּאֶכְרוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֹכֶל,
- וּבַחְזֵרִין בחזרת - מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אֶת הָאֹכֶל.
(ח) עֲלֵי בְצָלִים, וּבְנֵי בְצָלִים, בצלים קטנים שנוצרו מהבצל הגדול אִם יֵשׁ בָּהֶן רִיר רטיבות - מִשְׁתָּעֲרִין בּכָל שֶׁהֵן.
|
ראו טהרות ג, ד. לעניין השיעור בפירות רקובין למחצה ראו גם תוספתא ב, ב. |
- אִם יֵשׁ בָּהֶן חָלָל אויר בלי רטיבות - מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן. כדי לבחון את השיעור שלהם
פַּת סְפוֹגָנִית - מִשְׁתַּעֶרֶת בִּכְמוֹת שֶׁהִיא.
- אִם יֶשׁ בָּהּ חָלָל - מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ.
בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח, וּבָשָׂר הַזְּקֵנָה שֶׁנִּתְמַעַט - מִשְׁתָּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן. הבדיקה היא בגדל הבשר המבושל.
חטיבה IV: עציץ שאינו נקוב[עריכה]
(ט) קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בֶּעָצִיץ שאינו נקוב וְהִגְדִּילָה, וְיָצְאָה חוּץ לֶעָצִיץ - טָהֲרָה.
|
הקישואים משתרעים על שטח גדול, ולכן לדעת ת"ק אפילו אם הם נשתלו בעציץ שאינו נקוב, המקבל טומאה - אם גדלו ויצאו מחוץ לו הם טהורים, וראו גם תוספתא ב, ח, שאפילו לאחר שנטמאה הקישות, אם היא גדלה ויצאה מהעציץ היא נטהרת. ר' שמעון מחלק את הצמח ומשאיר את החלק שבעציץ טמא. |
- אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן: מַה טִּיבָהּ לִטַּהֵר?
- אֶלָּא הַטָּמֵא - בְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר - יֵאָכֵל.
(י) כְּלֵי גְלָלִין וּכְלֵי אֲדָמָה, שֶׁהַשָּׁרָשִׁין יְכוּלִין לָצֵאת בָּהֶן
|
בדרך כלל מכשירים מי הגשם את הזרעים שבעציץ שאינו נקוב לקבל טומאה. אבל העציץ שבעצמו עשוי מאדמה או מגללים - נחשב כנקוב בכל מצב. אפילו עציץ חרס שאינו נקוב, המלא באדמה עד שפתו - נחשב כנקוב, וראו כלים ב, ג. לעניין הטבלה והלזבז ראו גם תוספתא ב, ז-ח. |
- אֵינָן מַכְשִׁירִין אֶת הַזְּרָעִין.
עָצִיץ נָקוּב - אֵינוּ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים;
- וְשֶׁאֵינוּ נָקוּב - מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים.
כַּמָּה שֵׁעוּרוֹ שֶׁלְּנֶקֶב? - כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן.
מִלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ - הֲרֵי הוּא כְּטַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז.