ביאור:משנה זבחים פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
מחשבות חובה ומחשבות פיגול[עריכה]
חטיבה I: המתנות והפיגול[עריכה]
|
למרות שבחלק מהקרבנות נהוג לתת שתי מתנות או ארבע (ראו לקמן ה, ג-ה) - בדיעבד מספיקה המתנה הראשונה. מחלוקת בית הלל היא לגבי החטאת, אבל כולם מסכימים שהפיגול מתקיים רק במה שחיוני לכפרה. בית שמאי מקילים במקרה של החטאת, כי הדרישה לשתי מתנות מאפשרת את פסילת החטאת בנתינת הדם השניה, ובכך עשויה למנוע את הפיגול (ראו לעיל ב, ד.) וראו תוספתא עדיות ב, ו, לעניין קולי בית שמאי. |
(א) בית שמאי אומרים: כל הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן מתנה אחת - כפר.
- ובחטאת - שתי מתנות,
- ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת - כפר.
- לפיכך: אם נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה חוץ לזמנה - כפר.
- נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה - פיגול, וחייבין עליו כרת:
|
ראו לקמן, ה, א-ב. כדי לפגל צריך לחשוב מחשבת חוץ לזמנו בכל המתנות המעכבות. ראו מנחות ב, ה. יתכן גם שהמשנה כר' שמעון, לקמן משנה ד. |
(ב) כל הניתנין על מזבח הפנימי, שאם חסר אחת מן המתנות - לא כפר.
- לפיכך: אם נתן כולן כתקנן, ואחת שלא כתקנה - פסול, ואין בו כרת:
חטיבה II: מתירים ומפגלים[עריכה]
|
מה "שאין לו מתירין", כלומר שאין דבר אחר שבו תלויה כשרות הקרבן - אין בו פיגול. חלק מהרשימה כאן היא של ה"מתירין" בעצמם. היא מתוספת לרשימת הדברים שאין בהם פיגול כי אינם ראויים לאכילה או להקטרה, שנמנו לעיל ג, ד-ה. כאן יש כמה פריטים הראויים לאכילה: מנחת כהן ודם - לגביו ראו במשנה ה. וראו תוספתא ה, א: הקשר בין לוג השמן ונסכי בהמה, שבשניהם מחייב ר' מאיר משום פיגול, הוא ששניהם ניתנים לדחיה ולהבאה באיחור. בסוף המשנה מבואר שהביטוי "מתירין" מתיחס לאו דווקא לאכילת הקרבן אלא גם להקרבתו על המזבח. |
(ג) ואלו דברים שאין חייבים עליהם משום פגול:
- הקומץ, והלבונה, מתירים את המנחה והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח שנשרפות בשלמותן והדם מתיר את הקרבנות
- והנסכים הבאים בפני עצמן - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: אף הבאים עם הבהמה לדעת ר' מאיר נסכים אלו תלויים בהקרבת הבהמה..
לוג שמן של מצורע - רבי שמעון אומר: אין חייבין עליו משום פיגול.
- ורבי מאיר אומר: חייבין עליו משום פיגול, שדם האשם מתירו,
וכל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח - חייבין עליו משום פיגול:
|
הרשימה הזו כוללת דברים העלולים להתפגל, למרות שרובם אינם נאכלים. ההבדל בין העולה לבין מנחת הכוהנים, למרות ששתיהן נשרפות כליל, הוא בכך שהעולה נעשית בשני שלבים: נתינת הדם - ואח"כ שריפת הבשר. בנוסף, עור עולת הבהמה ניתן לכוהנים. ר' שמעון טוען שפרים ושעירים הנשרפים, כיוון שנתינת דמם היא על המזבח הפנימי - אין בהם משום פיגול. והשוו משנה ב. טעמו הוא שפיגול מופיע בתורה רק על שלמים, ראו ויקרא ז יח, ושם יט, ז. וראו את ביאור המחלוקת וכן ההכרעה של ר' אלעזר בתוספתא ה, ג. |
(ד) העולה - דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים.
עולת העוף - דמה מתיר את בשרה למזבח.
חטאת העוף - דמה מתיר את בשרה לכוהנים.
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - דמן מתיר את אמוריהן לקרב.
- רבי שמעון אומר: כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים - אין חייבין עליו משום פיגול:
חטיבה III: בין מחשבה למעשה: פיגול ונותר[עריכה]
|
המשנה עוסקת בקדושות קלות מכדי לפגל - ובקדושות חמורות מדי. קודשי גויים אינם מחייבים את הכוהן שעשה אותם שלא כדין. ר' מאיר פוטר גם אם שחט אותם שלא במקום הנכון. וראו ספרי דברים ע. אבל הרשימה שבמשנה ג, למרות שמחשבת הפיגול אינה תופסת בהם - אם באמת השאיר אותם לאחר הזמן - חייב משום נותר, ואם אכלם טמאים - חייב, חוץ מהדם שאם אכלו חייב רק על אכילת דם ולא יותר. וראו תוספתא ה, ד, שמטעימה שאין חייבים על פיגול משום נותר. ר' שמעון מוסיף גם דברים שאין דרכם להיאכל, ופוטר אותם משום טומאה. וראו גם לעיל ג, ד, שם פטרו אותם גם מנותר, ובתוספתא ה, ב, הוא מגדיר את מה שאינו ניתן לאכילה כפטור מפיגול. |
(ה) קודשי גויים - אין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא.
- והשוחטן בחוץ - פטור, דברי רבי מאיר.
- רבי יוסי מחייב.
דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול - חייבין עליהם משום נותר, משום טמא - חוץ מן הדם.
- רבי שמעון אומר: בדבר שדרכו להאכל.
- אבל [כגון] העצים והלבונה והקטורת - אין חייבין עליהם משום טומאה:
חטיבה IV: מחשבות מצווה[עריכה]
|
ראו ספרא, נדבה, פרק ו ט, שם פרק ז ט, וכן שם פרשה יד ב. לעניין "לשם ה'" ראו גם בספרי דברים קכח-קכט. לאחר פירוט המחשבות האסורות, הפוסלות או מפגלות - המשנה מזכירה את המחשבות המתחייבות. ראו לעיל א, א, שאם טעה במחשבת הזבח לא פסל (חוץ מפסח וחטאת), אבל לא כיפר, וחייב לחזור ולהקריב. בדעת ר' יוסי לעניין תנאי בית דין ראו כתובות ד, ז ואילך, וכן טבו"י ד, ז: תנאי כזה מחשיב את המחדל כמעשה. וראו גם דעת ר' יוסי על אמירות טקסיות בכלל, במע"ש ד, ז. אבל אם חשב מחשבה אחרת בעניינים אלו, כגון ששחט לשם חולין - פסל, או לא כיפר, וראו ספרי דברים מא "שלא יהיה ליבם מהרהר". והשוו לעיל, ג, ו. המשנה מעירה שהמחשבה של הבעלים אינה רלבנטית, אלא רק מחשבת השוחט למעשה, וראו תוספתא ה, ז. |
(ו) לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם
- לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח.
- והחטאת והאשם - לשם חטא.
- אמר רבי יוסי, אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו - כשר, שהוא תנאי בית דין
שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד: