ביאור:הגדה של פסח
מתוך ויקיטקסט
קדש - מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי אליעזר - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור ודור
רחצה - ברכת המזון - הלל - הודו - נרצה - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)
| שולחן ערוך ומוכן לקראת ליל הסדר |
קַדֵשׁ
בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין:
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי
(בראשית ב): "וַיְכֻלּוּהסתיימה עשיית הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָםוצבא השמיים, הכוכבים. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹתיום שבת מקודש, כי בו הפסיק אלוהים לעבוד ומכאן ואילך העבודה מוטלת על האדם."
בַּחוֹל מַתְחִילִין:
סַבְרִימרשים (בקשת רשות מהמסובים. בעדות המזרח נוהגים לענות: "לחיים", במשמעות של 'כן, קדש בבקשה') מָרָנָןהאדונים שלי וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן,) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מוֹסִיפִין: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.
וּרְחַץ
|
נטילת ידיים ללא ברכה
לפי ההלכה יש לנטול ידיים לפני אכילת ירק שטובלים אותו במשקה, מכיון שהטבילה במשקה מכשירה אותו לקבל טומאה. בימינו הרוב לא נוהגים כן, אך בליל הסדר השתמר המנהג המקורי. (להרחבה ראה בהערות) |
כַּרְפַּס
|
הכרפס
הכרפס הוא הסלרי, אך נוהגים גם לאכול צנון או תפוח אדמה. (על פי הערך כרפס בויקיפדיה) יש לאכול כמות קטנה כדי שנוכל לאמר את ההגדה בנחת ולא מתוך רעבון גדול, אך אין לאכול יותר מכזית כדי שלא להכנס לספק של חיוב ב"ברכה אחרונה". |
מכוון לפטור בברכה זאת גם את המרור
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
אוכלים ללא הסבה
יַחַץ
|
האפיקומן
התגלגלות המושג "אפיקומן" לשבר המצה האמצעית, הוא סיפור ארוך עם דעות שונות. נרחיב על כך בתשובה לשאלת הבן החכם. המנהג הנפוץ בימינו הוא שהאב מחביא את האפיקומן, הילדים מחפשים, ולאחר שמצאו מחביאים הם מהאב. כאשר מגיעים ל"צפון" הם מחזירים את האפיקומן רק בתמורה להבטחה למתנה. המנהג התפתח על בסיס הגמרא (פסחים קט.): "חוטפים מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו", והמעוניין יכול לקרא על כך בהרחבה בויקיפדיה, בערך "אפיקומן". |
הערות
- מניין הביטוי "ליל הסדר"? סדר הפסח היה במקור הקרבת קורבן הפסח, שיש לו סדר מובנה. היום שאין מקריבים קורבנות, נשאר לנו רק ליל הסדר. כל דבר מתמשך ואשר בנוי בשיטה מסויימת מוגדר כ"סדר": סדר העבודה, סדר וידוי, סידור התפילה. השימוש במילה "סדר" בא לרמוז שכל מה שאירע לישראל מעת יציאת מצרים אינו שרשרת מיקרית של אירועים, אלא הכול מתרחש לפי סדר והשגחה מן השמים. (המהר"ל)
- מדוע הסדר מסודר בסימנים (קדש, רחץ, כרפס...)? ראשית, כיוון שהוא ארוך ומורכב מחלקים רבים, ובעבר לא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה עותק של ההגדה, לכן נקבעו סימני הסדר, להקל על זכירת הדברים. יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שמחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות. האדמו"ר מבעלז הסביר מדוע אנו אומרים את הסימנים בתחילת הסדר: ישנה שאלה הלכתית אם עדיף "זריזין מקדימין למצוות" או שמא עדיף לעשות הכל לאט ומן המובחר? האם לקדש את הלבנה מיד לאחר שלושת הימים הראשונים אחרי ראש חודש, או להמתין שיחלפו שבעת ימי השבוע ונקדש אותה במצואי שבת ברוב עם? האם לערוך סעודת ברית מילה מיד בבוקרו של היום השמיני, או לחכות לאחר הצהריים כדי שיוכלו להשתתף כמה שיותר אנשים? כדי לצאת יד ספק זה, אנו קודם אומרים במהירות את כל סימני הסדר, בבחינת זריזין מקדימין ואחר כך אנחנו משיכים לאט ובסבלנות מן המובחר.
- "מגִּיד רַחְצָה" או "מגִּיד רַחַץ" - בניגוד למקובל, תיקן וולף היידנהיים שיש לאמר "רַחַץ", וזאת על פי סדר החריזה: בשני הבתים שלוש שורות החורזות ביניהן, והשורות האחרונות בשני הבתים, חורזות זו עם זו.
- "מוֹצִיא מַצָּה" - ברוב ההגדות נחשבים לשני סימנים: 1. ברכת "המוציא" על המצה. 2. ברכת "על אכילת מצה" ואכילת המצה.
- "מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים" - השבת קודמת לישראל, אולם ישראל קודמים לזמנים (למועדים, לחגי ישראל) - מדוע? השבת קודמת לישראל כיוון שהיא מקודשת מששת ימי בראשית, ואילו הזמנים נתקדשו רק לאחר התקדשות בני ישראל. כמו כן ישראל הם שקובעים מתי יכול כל חג וחג כאשר הם מקדשים את החודש ביום בו ראו את מולד הלבנה. (הרב ישראל מאיר לאו)
- למה בליל הסדר אנו מחמירים לנטול ידיים לפני אכילת הירק? הרוב נוהגים לאכול את הכרפס ללא הסבה מכיוון שהוא זכר לשיעבוד (כרפס נוטריקון פרך ס'), למה בכל זאת יש כאלו שכן אוכלים אותו בהסבה? ולמה אי אפשר לחכות עם הכרפס לאחרי אכילת המצה (וכך לא תהיה שאלה של ברכה אחרונה)? בלילה זה אנו בני מלכים, ונהגו המלכים לפני הארוחה לאכול ירק כמתאבן (כדי לעורר את התאבון). כל האוכל בליל הסדר הוא מצוה, ולראיה זו הפעם היחידה בשנה שאנו מברכים "על אכילת". המדרגה הגבוהה של בן-חורין היא שהוא גם חופשי מתאוותיו, ומסוגל לראות גם באוכל - מצוה. ואיך זוכים למדרגה כזאת? למען זה יש את "רחץ", יש לעבוד על מידת הטהרה.
- בימינו שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, שנוי הדבר במחלוקת אם חייבים לנטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. לכן לכל הדעות לא מברכים (ספק ברכות להקל) מלבד הגאון מווילנא המחייב לברך. אמנם כל השנה נהגו העם שלא להקפיד על נטילה זו, ותמה הט"ז מדוע דוקא בליל הסדר נזהרים? הנצי"ב תירץ שבלילה הזה עושים דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש, ואף נטילה זו בכלל. יש שתירצו שטעם נטילה זו היא כמו יתר השינויים שעושים בליל הסדר, כדי שהתינוקות ישאלו. (חק יעקב)
- על מנת לחוש את העוני שסבלנו במצרים אנו מחביאים חצי מהמצה האמצעית בין שתי המצות, כדי לשמור אותה ליותר מאוחר, כדרכם של עניים ששומרים חצי ממנתם בצד לכל צרה שלא תבוא. המצות שאנו מחביאים את חצי המצה ביניהם הם ה"לחם המשנה", זכר למן. במדבר היו בני ישראל אוספים ביום שישי מנה כפולה, אחת לשישי ואחת לשבת. ביום רגיל היה אסור להם לאסוף יותר מצרכם לאותו יום. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - בתחילת הסדר אנו מרגישים כמו עניים אך בסופו אנו מוציאים את המן, אפיקו-מן, אוכלים כזית בהסיבה, וחוזרים לשפע שהיה לנו במדבר, ולמידת הביטחון בה' שרכשנו שם, שגם מחר יתן לנו את צורכנו. (הרב מרדכי אלון) בני ישראל אכלו את המצות שהוציאו ממצרים עד ט"ו באייר, ואז (שמות טז א): "בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים" נגמרו להם המצות וה' נתן להם מן ; וגם אנחנו אוכלים מצות במשך הסעודה, ובסוף הסעודה אוכלים "מן".
- מדוע נהגו להטמין את האפיקומן? לדעת הרא"ש מצוות אפיקומן היא לזכר קורבן פסח. בזמן המקדש צריך היה לשמור את הקורבן, והיסח הדעת ממנו היה פוסל אותו מפני הטומאה. לכן, בזמן המקדש היו מטמינים את הבשר עד שעת האכילה. מאז נשאר המנהג עד היום, להטמין גם את מצת האפיקומן עד שעת האכילה תחת מפית (ר' חיים סולוביצ'יק).המשנה ברורה מסביר שזה זכר ל"משארותם צרורות בשמלותם".
מגיד
|
ההגדה נאמרת על הלחם
כל "מגיד" נאמר לפני נטילת הידיים, אכילת הלחם והסעודה. העובדה שכל ההגדה נאמרת 'על הלחם' באה לידי ביטוי בפתיחה שלפנינו, המתייחסת למצה (מהר"ל). הגמרא גם דורשת את הביטוי "לחם עוני" - לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו:). כדאי לשים לב שהפיסקה נחלקת לשלושה חלקים, המתייחסים לעבר ("די אכלו"), להווה ("ייתי ויכול"), ולעתיד ("לשנה הבאה...") |
- הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
- כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
- הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
תרגום לעברית:
-
- זההמצה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
- כל מי שרעב יבא ויאכל, כל מי שצריך יבא וישתתף בסעודת הפסחבמקור המשמעות היתה, לבא ולהמנות על אוכלי קורבן הפסח.
- השנה כאןאנו נמצאים בגלות, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין.
הערות
| על המצה על כל היבטיה אפשר לקרא בויקיפדיה |
- "דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" - המצה מייצגת מצד אחד את תקופת השעבוד, בו הלחם היחיד שאכלנו היה לחם עני כמו המצה. מצד שני (על פי שמות יב לט) המצה היא לזכר היציאה ממצרים שנעשתה בחיפזון כה גדול שבני ישראל לא הספיקו להחמיץ את הצידה שלקחו לדרך. מדוע המצה נחשבת ללחם עוני? או בגלל שהיא עשויה מבצק שלא תפח ובכך היא דומה לעני שפל רוח, או בגלל שהיא עשויה מבצק דחוס היא משביעה לאורך זמן ולכן היא נחשבת למאכל מצויין לעניים (כך מספר האבודרהם בשם האבן עזרא שהיה שבוי בהודו והאכילו אותו מצה יבשה, כדי שלא יאכל הרבה וכדי שלא יתעכל מהר ותישאר תחושת השובע).
- "כָּל דִכְפִין", "כָּל דִצְרִיךְ" - למה הכפילות? "הצריך" הוא לאו דוקא רעב. יתכן שיש לו אוכל, אך מה שהוא צריך זה חברה. חג הפסח הוא החג היחיד שאנו מצווים לחגוג כחברה: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב כא). כך גם יש הדורשים על הפסוק במשלי לא, כ, וכן יש המסבירים את ההבדל בין צדקה לחסד: צדקה היא חומרית, וחסד רוחני. (על פי הגדת גולדברגר)
- "הָשַׁתָּא הָכָא..." -יש מפרשים (ראב"ן): השנה הזו. ולפיכך צריך לקרוא "הָשַׁתָּא" - השנה. אך לפי זה נראה שצריך להוסיף את שם המקום שבו נמצאים, לדוגמא: "הָשַׁתָּא הָכָא בבבל...". לעומת זאת, ויש מפרשים (מיוחס לרש"י): השנה כאן. ולפיכך צריך לקרוא "הַשְׁתָּא הָכָא" - השנה (אנו) כאן.
- "כָּל דִכְפִין... בְּנֵי חוֹרִין" - אנחנו מזמינים את כל המסובים לאכילת המצה, וכן גם מקבלים אלינו אורחים עניים. את העניים אנו מעודדים שגם אם עכשיו קשה להם, לשנה הבאה יש תקוה שהם יהיו בני חורין. (אשל ברמה)
- אנו מזכירים את ה"לחמא עניא" שאכלנו במצרים, ומיד כשאנו ניזכרים בעניות שסבלנו במצרים, אנו מרחמים על העניים שמסביבנו, ומזמינים אותם לאכול איתנו. הסבר נוסף לקשר בין חלקי הפיסקה הוא שאנו עצבים שיש לפנינו רק "לחמא עניא" ולא קורבן פסח ממש, בינתיים נסתפק במצוות צדקה לעניים, והלוואי ונזכה לשנה הבאה בירושלים לאכול מקורבן הפסח. (מעשה ה') עוד קשר בין הזמנת העניים לגאולה אפשר ללמוד מהפסוק (ישעיהו א כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
- למה "הא לחמא" נאמר בארמית? הנוסח תוקן בשעת גלות בבל, ואנו פותחים את ההגדה בשפה שתהיה מובנת גם לילדים, וגם כמובן לאורחים המזדמנים. הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'. רבי נטוראי גאון כותב שכך היה מנהג בבל, שלא היו סוגרים דלתותיהם, אלא מזמינים שכנים עניים לבוא לביתם לאכול יחד. עתה אנו מקדימים ומחלקים לעניים כספים לפני פסח, והם נקראים קמחא דפסחא (ירושלמי בבא בתרא א ד).
- הקריאה לעניים להשתתף בסעודה היא גם חלק מהותי באכילת קורבן הפסח עליו היו נימנים מספר רב של אנשים, באופן שיוכלו לאכול את כולו.
|
שינויים בליל הסדר
חלק מהותי בליל הסדר הוא עשיית דברים שלא כרגיל, על מנת לגרום לילדים לשאול 'למה?', ובכך לגרום להם להתעניין בתשובה: "עֲבָדִים הָיִינוּ... וַיּוֹצִיאֵנוּ...". הסרת הקערה מהשולחן נועדה גם היא למטרה זו. בעבר לכל סועד היה שולחן אישי קטן, ובשלב זה היו מרחיקים את השולחנות מהסועדים. היום שאנו אוכלים על שולחן אחד גדול, אנו מסירים במקום זה את קערת הפסח. (שולחן ערוך, או"ח, תעג ו) |
מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת -
- שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה?
- שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָרכל מיני יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר?
- שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִיןטובלים ירק במשקה ומברכים עליו (אלא אוכלים אותו בתוך הסעודה ואז הברכה על הלחם פוטרת מלברך על הירק) אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים"בורא פרי האדמה" לכרפס ו"על אכילת מרור" למרור?
- שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין? (על פי משנה פסחים י ד)
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה.
וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּהיינו יכולים להיות עדיין משועבדים לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.
וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִיםולא רשעים האומרים 'מה העבודה הזאת לכם?', כֻּלָנוּ נְבוֹנִיםלמדנו והבנו בעצמנו, כֻּלָנוּ זְקֵנִיםכבר לימדנו את יציאת מצרים שנים רבות, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.
וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
הערות
- המטרה העיקרית של ליל הסדר היא ללמד את הילדים על יציאת מצרים, ואכן חז"ל דאגו לאמצעים פדגוגיים שיסייעו בכך:
- עריכת הסיפור במבנה של שאלה ותשובה.
- מתחילים בגנות (בצרות שהיו לנו בגלות) ומסיים בשבח (בגאולה), כדי שמי שחווה את הסיפור ירגיש את המצוקה ויחכה ליציאה מגלות.
- מיקוד של עיקר הדברים בשלושה מושגים ברורים: פסח, מצה ומרור.
- הרבה מעינייני ליל הסדר סובבים סביב המספר 4: ארבע קושיות, ארבע כוסות, ארבעה בנים, וכנגדם עומדות ארבע לשונות של גאולה (והוצאתי, והיצלתי, וגאלתי, ולקחתי) וכן מוסיף הגר"א שהם כנגד הארבעה שצריכים לברך הגומל: יורדי ים, הולכי מדבריות, היוצא מבית האסורים וחולה שנתרפא, שכל אלו עברו על יוצאי מצרים.
- בעבר היו תמיד אוכלים בהסיבה, ובמקום הקושיה הרביעית היתה הקושיה: "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי". לאחר חורבן הבית, שאיננו אוכלים קורבן פסח, הוחלפה קושיה זאת בקושיה אחרת שיש בה משום שינוי. (הגר"א)
- בפסקה "עבדים היינו" יש תשובות ל3 מתוך 4 הקושיות:
- למה מצה? "ויוציאנו... ביד חזקה", ולא הספיק הבצק להחמיץ
- למה מרור? "עבדים היינו" ומררו את חיינו
- למה מסובין? "עבדים היינו... ויוציאנו" ועכשיו אנו נוהגים כבני חורין
- מה לגבי ההטבלה פעמיים? אין בכך סימן, אלא רק שינוי כדי שישאלו הילדים. הרב אלון מסביר שעד כה הילדים ראו את המצה והמרור ואת ההסבה, אך ראו רק הטבלה אחת - איך הם יכולים לשאול לגבי "הטבלה שתי פעמים"? כנראה שהם למדו כך בע"פ בגן... לכן, כתשובה לשאלה הזאת אנו אומרים להם שהלילה לא ישאלו שאלות של הגננת, אלא שאלות שעולות להם לבד, ורק על שאלות אלו הם יקבלו תשובה.
- במשנה פסחים י ד כתוב שהתשובה של האב לקושיות הבנים צריכה להיות לפי הסדר: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", מתחיל בלספר את הצרות שהיו לנו, ומסיים בכך שה' קרבנו לעבודתו וגאל אותנו ממצריים. מהי הגנות? מחלוקת רב ושמואל (פסחים קטז א): רב אמר: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ושמואל אמר: "עבדים היינו". רב מדבר על חירות הנפש ושמואל על חירות הגוף. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואכן אנו מזכירים את דברי שניהם.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָהומרוב שהיו הרבנים שקועים בסיפור יציאת מצרים, לא שמו לב שעלה השחר, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
אָמַרבתשובה לתלמידים אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹתלשכנע את חברי שיש להזכיר את יציאת מצרים בכל לילה (באמירת פרשת ציצית (במדבר טו, לז-מא) בקריאת שמע של ערבית) כי הם טענו שמכיוון שמצוות ציצית לא שייכת בלילה שכתוב "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ " אין לאמר אותה, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּשהביא ראיה מן הפסוקים שיש להזכיר את יציאת מצרים גם בלילה בֶּן זוֹמָאהחכם שמעון בן זומא: שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּלמהוספת המילה "כל" למדים ריבוי של דבר נוסף יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִיםשהרי, עד שבא בן זומא, פירשו החכמים את הפסוק באופן אחר: "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַגם בימות המשיח, למרות שתהיה גאולה גדולה, עדיין נזכיר את יציאת מצריים.
בן זומא שחולק עליהם סובר שלעתיד לבא, הגאולה תהיה כה גדולה, שכבר לא יהיה צורך להזכיר את יציאת מצרים. (לחץ על המילה לפירוט). (ברכות א משנה ה)
הערות
- "כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח" - זכירת יציאת מצרים היא מעיקרי היהדות, ואכן אנו מזכירים אותה בתפילה ובברכת המזון, וכן היא מופיעה בדיברה הראשונה מעשרת הדיברות. ריה"ל בספר "הכוזרי" מאריך להסביר מה חשיבותה של יציאת מצרים כהוכחה לכך שה' בחר בעם ישראל, ומתוך כך החשיבות הגדולה להעברת זיכרון השיעבוד והגאולה מדור לדור.
- "מסובין בבני ברק" - בני ברק היא עירו של רבי עקיבא (סנהדרין לב א), ולכן יכל רבי עקיבא להסב בפני רבותיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, שאילולי כן היה זה לא ראוי לתלמיד לשבת בהסיבה כאשר רבו נמצא בחדר.
- "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!" - התלמידים רומזים לכך שהרבנים, מרוב שהם עסוקים ביציאת מצרים, לא שמים לב שעלה השחר. ואולי יש בדבריהם גם מעין תלונה על כך שהרבנים שקועים יותר מדיי בגאולה של העבר ולא מספיק עוסקים בהכנות לגאולה בעתיד. ועל כך ענה להם רבי אלעזר בן עזריה, שהזכרת יציאת מצרים בלילות דווקא מדגישה את החשיבות המרובה של הגאולה העתידית, שהרי לשיטתו, באה המילה "כֹּל" לרבות דווקא את הלילות ולא את ימי המשיח, כי בימות המשיח כבר יציאת מצריים תהיה אירוע זניח.
- "וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם" - יש הרואים בסיפור זה משל להתייעצות שערכו גדולי הדור לגבי המרד ברומאים. הם התלבטו בפרטי המרד, עד שתלמידיהם אמרו להם: הגיע הזמן לחדול מדיבורים בהחבא (בלילה) ולהתחיל בפועל במרד בגלוי ("קריאת שמע של שחרית").
- "אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה" - בהגדות בנוסח תימן כתוב "אמר להם אלעזר בן עזריה", ואם כן מדובר בתשובה לתלמידים, שיש בה מן העידוד למצבם של היהודים באותה תקופה. (הרב מרדכי אלון)
- "כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה" - שמונה לנשיאות צעיר, ונעשה נס והלבינו שערותיו בין לילה כדי שיראה זקן ומכובד. הרמב"ם (בפירוש למשנה) מסביר שהוא למד תורה יום ולילה עד שתשש כוחו ונזרקה בו שיבה.
- "כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ" - דרש הר"ש מרדומסק: כל חיי האדם הוא צריך להשתדל לקרב את בא המשיח.
בָּרוּךְ הַמָּקוֹםהקב"ה נקרא מקום, "שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבה סח ט), אין לו מקום ספציפי בו הוא נמצא אלא יותר נכון לאמר שהעולם נמצא בקב"ה, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָההתורה ציוותה עלינו להתייחס לכל בן על פי סיגנונו, בארבע מקומות בתורה כתוב איך לענות לבן ששואל אותנו לגבי מצוות הפסח: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
- חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? (דברים ו כ): "מַה הָעֵדוֹתהעדויות, הדברים הנעשים בליל הסדר לזכר השיעבוד ויציאת מצרים (כגון מצה ומרור), מה משמעות כל סימן וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם(אין הוא מוציא את עצמו מהכלל כמו שעושה הרשע באומרו "לָכֶם", מכיוון שאם נבחן את הפסוק בהקשרו המקורי, הרי שהוא מדבר לאותם שהיו במעמד הר סיני, אך בניהם, העתידיים, לא היו)?" וְאַף אַתָּהבנוסף לתשובה הכתובה בתורה, המסבירה את החשיבות הכללית והעקרונית של קיום המצוות ושל זכירת יציאת מצרים (לחץ על המילה לפירוט) אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַחדבר הנדרש על ההלכה שבסוף מסכת פסחים: "אֵין מַפְטִירִיןאסור להגיד אַחַר הַפֶּסַחאחר אכילת קורבן הפסח אֲפִיקוֹמָןמילולית: הוציאו דבר אכילה, הביאו דברים מתוקים לקינוח. כלומר: אחר אכילת הפסח, אסור לאכול דבר, כדי שישאר בפה טעמו של קורבן הפסח (ובימינו שאין קורבן פסח, אנו קוראים למצה הנאכלת בסוף הסדר "אפיקומן", והיא כביכול הקינוח של הסעודה, ואין לאכול אחריה דבר). התשובה לבן החכם היא מעין דרשה על הלכה זו: אחר ה"פסח", דהיינו לאחר כל מצוות החג, אין מפטירין אחריהן בדברי מתיקה, בהסברים לכל דבר ודבר. כלומר, המצוות עומדות בפני עצמם ואין הכרח למצא להם "טעמים".".
- רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יב כו): "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאתקרבן פסח, ליל הסדר וכל המצוות הקשורות אליו לָכֶם?", לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָלמלהיות שותף על כלל ישראל, כָּפַר בְּעִקָּרהרי זה כאילו שהוא כופר בקב"ה. וְאַף אַתָּהבנוסף לתשובה הכתובה בתורה, שהיא למעשה לא תשובה לרשע אלא תשובה לעצמנו, שאנחנו נבין מדוע אנחנו מקיימים את מצוות הפסח (לחץ על המילה לפירוט) הַקְהֵה אֶת שִנָּיוגרום לשיניו להיות קהות, שאינם חדות, כביכול שלא יוכל לנשוך (לשכנע אחרים בדברי הכפירה שלו) וֶאֱמֹר לוֹ: (שמות יג ח): "בַּעֲבוּר זֶהשאקיים מצוותיו, כגון פסח, מצה ומרור הללו (לחץ על המילה לפירוט) עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
- תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יג יד): "'מַה זֹּאת?שאלה פשוטה ותמימה' וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: 'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים'".
- וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹפתח עמו בשיחה, שֶׁנֶּאֱמַרבאחד הפסוקים נאמר שיש להגיד לבן, ולא נאמר לפני כן שהבן שואל, מכאן שאם הבן אינו שואל, האב צריך לפתוח עמו בשיחה: (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'".
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָכיוון שהוזכר הפסוק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" בתשובה לבין שאינו יודע לשאול, מובא המדרש הבא:" -
- יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁשחובת סיפור יציאת מצרים תתחיל מראש חודש ניסן (בו דיבר ה' עם משה לגבי ההכנות ליציאה, שמות יב)? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיוֹם הַהוּא"
- אִי "בַּיוֹם הַהוּא" יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹםאולי המילה יום באה להדגיש שיש להתחיל ביום ולא בלילה (כמו שאסור לאכול חמץ כבר ב'אור לארבע עשר')? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה" - בַּעֲבוּר זֶהכאשר אפשר להצביע על דבר מסויים ולהגיד "זה" לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
הערות
- אמרנו לעיל "וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים..." אבל האמת היא שלא כולנו חכמים, ובין הבנים שלנו יש גם רשעים, תמימים ושאינם יודעים לשאול, ולכולם אנו מצווים לספר על יציאת מצרים.
- "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא" - אנו מודים לה' על כל הבנים שנתן לנו, גם אם לא כולם חכמים, וכך כנגד כל בן ישנו "בָּרוּךְ" אחד.
- הרב לאו הסביר את ארבעת הבנים כארבעה דורות, בהם רואים את ההידרדרות מהבן הראשון החכם, לדור הבא שהתחיל לכפור (אם כי עדיין הכיר את התורה). הדור שאחריו כבר היה תם ולא הבין את סימני הסדר, והדור הרביעי אפילו להביע את שאלותיו על סימני הסדר איננו יודע. אפשר להתנחם בכך שלפחות הם מגיעים ארבעתם לשולחן...
- ידועה האמירה ש"צבור" הוא ראשי תיבות של צדיקים בינונים רשעים. במדינת ישראל קוראים לנו, הישראלים, "צבר" שזה בדיוק אותם ראשי תיבות, אבל חסר את ו"ו החיבור. (בשם הרב נריה זצ"ל)
- "אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד..." - למה החזרה על המילה "אחד"? האבא צריך להתייחס לכל בן בפני עצמו, אך גם לזכור שכולם בניו ולא להפלות ביניהם. "אחד" בגימטריה 13, וארבעה "אחד" עולים ל"בן" (52). גם "אליהו" בגמטריה 52 ואליו אנו מחכים בלילה זה שיבוא וישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". (הרב מרדכי אלון)
- מה שואל הבן החכם? ננסה לנתח את כל הפיסקה: הבן הרשע כבר "תפס" את השאלה 'למה זה טוב?', והבן התם תפס את 'מה זה בכלל?' - מה נשאר לבן החכם - הרי הוא יודע את כל ההלכות, והוא גם למד את כבר את כל מסכת פסחים עד המשנה האחרונה! לכן פירשנו שהוא שואל על משמעות כל מצוה ומצוה. ומה רע בכך? כנראה שיש משהו בעייתי בקושיותיו, כי אחרת לא היה צריך להביא את שאלתו (והתשובה שצריך לענות לו) בהגדה. כפי הנראה הוא לא סתם חכם, אלא חוכמולוג: הוא אוהב לשאול סתם, כדי להפגין את חוכמתו ולהטריח את הסובבים אותו. לכן עונים לו בלשון עדינה, שלפעמים פשוט צריך לעשות את מה שכתוב בהגדה, מבלי להפריע עם שאלות וקושיות מיותרות.
- "אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן" - מדוע דוקא הוזכרה הלכה זו, שהיא לא מהעיקריות בפסח, מוזכרת רק בסוף מסכת פסחים, ואין לה איזכור בתורה? אלא לאמר לך, שיש ללמוד הכל, מההתחלה ועד הסוף, מבלי להבחין בין הלכות חשובות לפחות חשובות. הסבר נוסף מובא בחידושי הרי"ם: כשם שאין אוכלים אחר קורבן הפסח, כדי שישאר טעמו בפה, כך תהיה תשובתך לבנך, שתשאר זמן רב. פרופ' דב גולדברגר מביא רעיון נוסף: הבן החכם שואל מדוע אנו מזכירים בליל הסדר את קורבן הפסח, בשעה שבית המקדש חרב? אנו עונים לו שהאפיקומן, המצה שבצענו ב"יחץ", באה במקום הקורבן. ואכן הוא נאכל בסוף הארוחה, כאשר שבעים, אסור לאכול אחריו דבר (כמו שכתוב לגבי קורבן פסח במשנה), וכן מותר לאוכלו עד חצות הלילה, כמו קורבן פסח.
- בבן הרשע האומר "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" תחילת הפסוק היא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" דהיינו שהוא איננו שואל (כמו שעושים הבן החכם והתם) אלא פשוט אומר את דעתו. (חוקת הפסח, מלבי"ם)
- "הַקְהֵה אֶת שִנָּיו":
- כיון שלא שאל שאלה אלא רק בא לקנטר, אנו לא עונים לדבריו אלא "מקהים את שיניו", גורמים לו שלא יצליח לגרום נזק בדבריו לאחרים. לכן גם הדברים לא מופנים אליו (בלשון נוכח) אלא נאמרים בלשון נסתר: "אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל". (מלבי"ם, מעשה ניסים).
- עוד סיבה לכך שהדברים בלשון נסתר היא, שאי אפשר לאמר לו "אילו היית שם" שהרי הנשמות של כולם היו בהר סיני, אלא הכוונה היא שאם היה שם מישהו דובר נבלה כמוהו, לא היה נגאל.
- וייתכן שהביטוי רומז לפסוק (ירמיהו לא כח): "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה", המתאר את המחשבה (השגויה) של בני ישראל בימי ירמיהו, שהילדים נענשים בחטאי הוריהם. בקטע שלנו, המטרה היא לענות לבן הרשע בבדיחה: "אילו היית שם, בוודאי היית מעדיף להישאר במצרים ולא להיגאל, כדי שלא תצטרך 'לסבול' את עול המצוות; אבל כיוון שלא אתה היית שם אלא הוריך, והם דווקא העדיפו לצאת ממצרים ולקבל את התורה, אתה עכשיו 'נענש' בעוון הוריך, ונאלץ גם אתה לשבת עמנו ולחגוג את חג הפסח.
- דורשי רשומות מצאו כי אם תקהה (תפחית) מ"רשע" (גימטריה 570) את "שניו" (366), תהיה התוצאה "צדיק" (204).
- "שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל" של חז"ל הוא טיפוס מאוד מצוי בימינו אלה. אדם שהעולם החיצוני התוקפני כל כך ממלא את כל חללי נפשו. הוא אמנם כאן איתנו, בליל הסדר בגלל המשפחה או ההורים, אך התוכן של ערב זה - רחוק ממנו. כיצד נצליח להבקיע את החומה הגדולה שבנה? "את פתח לו", עלינו לנקוט ביוזמה. אך מיד ההגדה דורשת את הפסוק: 'יכול מראש חודש' - האם נקנה לו הגדה מהודרת? האם נשלח לו באימייל קישור להגדה המבוארת בויקיטקסט (אגב, רעיון לא רע)? האם ננסה להעביר לו סימנריון מזורז? מדגישה ההגדה: 'לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' - הפתרון איננו בלימוד, אלא במצה ומרור שמונחים לפניך. או במילים אחרות - בחוויה, חווית האמונה. (הרב אייל ורד)
- נראה שכל בן עובר דרך ארבעה שלבים, והם ארבע המידות של היושבים לפני חכמים: משפך וספוג משמרת ונפה (משנה אבות ה טו).
- בראשית חייו הוא אינו יודע לשאול, חסר יכולת קליטה, ודומה למשפך שמכניס בזה ומוציא בזה.
- בגיל צעיר הוא תם, המאמין לכל דבר, הדומה לספוג שסופג את הכל.
- בגיל ההתבגרות הוא בחינת רשע, עובר משבר קשה של סירוב, ודומה למשמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, כלומר, נאחז דוקא בפסולת של החיים.
- לאחר שהתבגר, הוא מגיע לדרגת חכם, הדומה לנפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, את המובחר. (הגדת הרב שלמה אבינר)
- "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" - מפסוק זה, מהמילה "והגדת", התרחבה ונוצרה ה"הגדה של פסח" (ראו ויקימילון). ופירשו חז"ל (שבת פז א) את המילה "והגדת" בשני כיוונים: מלשון 'דברים הקשים כגידים', שכך ראוי לפנות לבן שאינו יודע לשאול (שבהיבט מסויים הוא יותר גרוע מהבן הרשע), וכן מלשון המשכה, כלומר אף על פי שרחוק הוא ממך, מושכהו אליך בדברים שימצאו חן בעיניו. ואכן הדברים הנאמרים לבן שאינו יודע לשאול הם אותם דברים הנאמרים לרשע (מתוך תקוה שיבין את הרמז), אך אין מפרשים לו את "לי ולא לו" כדי שלא להרחיק אותו משולחננו.
- "בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ" - ובזמן הבית היו אומרים "פסח מצה ומרור" (שיבולי הלקט) ולשון המדרש (מכילתא): "בשעה שגופו של פסח קיים". לאחר שהוסבר הפסוק "'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי", מובן מדוע הוא מהווה בבחינת "את פתח לו" לשאינו יודע לשאול: אנו עוזרים לו לשאול על ידי שמראים לו את המצה והמרור ואת כל יתר הדברים המיוחדים בליל הסדר, כדי שלאחר שישאל מה פשרם, נוכל להסביר לו שהמרור הוא לזכר השיעבוד, והמצה לזכר ההצלה. (עולת ראי"ה ב רפח)
|
מכאן עיקר ההגדה
עד כה היתה מעין הקדמה שתיארה את חובת סיפור יציאת מצרים, את הדרכים בכם יש לספר לבנים שונים, ואת עיקר הדברים בקיצור. מכאן יתחיל פירוט החל מראשית ההיסטוריה של עם ישראל, אברהם , ברית בין הבתרים בה סופר לו על הגלות במצרים ועל הגאולה וכן הלאה. |
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד):
ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶרמשני צדדי הַנָּהָרפרת (באור כשדים וחרן) יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָםבימי קדם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ג וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, (וארב) וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. ד וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו):
יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
|
והיא שעמדה לאבותינו ולנו, לחן של יונתן רזאל, בביצוע יונתן רזאל ויעקב שוואקי |
וְהִיאההבטחה שנתן ה' לאברהם בברית בין הבתרים שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּההבטחה לאברהם היתה לשמור עלינו בכל הגלויות העתידות, כולל הגלות הנוכחית, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
צֵא וּלְמַדבא וראה שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו, ואפילו מהדור הראשון, מיעקב מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּללפגוע ביעקב ומשפחתו (בראשית לא כט), שֶׁנֶּאֱמַרבוידוי שאומרים מביאי הביכורים (דברים כו ה-י, וכן יתר הפסוקים המובאים להלן):
"אֲרַמִּילבן הארמי אֹבֵדרצה לאבד את אָבִייעקב אבינו, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָטבהתחלה היו ישראל רק משפחה קטנה, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב."
"וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה" - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּריעקב היה חייב לרדת למצרים, כי ככה אמר ה' לאברהם.
"וַיָּגָר שָׁם" - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּרבאופן זמני שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מז ד): "וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַןאך לאחר שתעבור הבצורת בכנען, נוכל לחזור לשם, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶןבמקום צדדי, ולא במרכז מצריים, כדי שלא להתערבב בהם".
"בִּמְתֵי מְעָט" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים י כב): "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב".
"וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִיםנבדלים בלשונם, במלבושיהם ובשמותיהם שָׁם.
"גָּדוֹל עָצוּם" - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".
|
פירוש הפסוק על פי המדרש
בני ישראל התרבו במצרים כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה, שכל מה שגוזזים אותו, מתרבה. בַּעֲדִי עֲדָיִים, מלשון עדי-עד, כלומר עד כי חדל לספור. שָׁדַיִם נָכֹנוּ - משה ואהרון שפירנסו את ישראל. וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ - שכבר הגיע עת הגאולה (כעלמה שהביאה זערות וראויה לבא לחופה). וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה - מהמצוות. מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ - בדם מילה ובדם קורבן פסח. וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי - בזכות דם המילה והפסח תיגאלי, גם מגלות זאת, וגם מהגאולות העתידיות. |
"וָרָב" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "רְבָבָהחזקה וממשיכה לגדול כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִיםללבוש את התכשיט היפה ביותר, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָהאך עדיין לא באמת היית לבושה כראוי לבת מלך (הנמשל: ישראל עדיין היו ערומים מהמצוות ביציאת מצריים). וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְלמרות שאת מתבוססת בדם שלך חֲיִיאני אדאג לכך שתחיי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי." (יחזקאל טז, ז ולאחריו פסוק ו)
"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה."
"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א י): "הָבָה נִתְחַכְמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".
"וַיְעַנּוּנוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א יא): "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס".
"וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א יג): "וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ".
"וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ."
"וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב כג): "וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה".
"וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב כד): "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב".
"וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץעינוי שבסתר, שמרוב עבודה קשה לא יכלו להזדווג, והמצרים עשו זאת "פן ירבה", כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ב כה): "וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים".
"וְאֶת עֲמָלֵנוּ" - אֵלוּ הַבָּנִיםשכל עמלו של האב בבניו (ריטב"א). כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א כב): "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".
"וְאֶת לַחֲצֵנוּ" - זוֹ הַדְּחַקשחיו בארץ גושן בצפיפות אוכלוסין גבוהה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ג ט): "וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם".
הערות
- "חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ" - ה' חישב את קץ ה-400 שנה שנאמרו בברית בין הבתרים, כך שיתחילו בלידת יצחק ("יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ...") כך שבמצרים היו ישראל 210 שנה ונחסכו מהם 190 שנה, גימטריה של "קץ". (רש"י, רשב"א)
- בבדיחות הדעת יש ששאלו: מה נשתנה שבלילה הזה אוכלים מצה ולא חלה? "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְ-חָלוֹת-נוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצֶה-לֵנוּ מִיָּדָם".
- "שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא..." - כיצד ניתן להשוות את פרעה שעינה את ישראל בעבדות וציווה להרוג את ילדי ישראל ללבן שבסך הכל "החליף את משכורתו של יעקב עשרת מונים"? פרעה, וגם הצוררים שקמו עלינו לאחר מכן, אמנם ניסו להשמיד את ישראל אך לא הצליחו ורק גרמו לאחדות ביננו. לבן הצליח לעכב את יעקב בביתו 20 שנה (בראשית לא לח), ומנע ממנו לחזור לארץ ישראל וליצחק אביו, ואף אמר לו (בראשית לא מג): "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא", כלומר, הוא רצה לקחת בעלות על כל צאצאיו של יעקב ו"לספח" אותם למשפחתו. כך גם בימינו, הבעיה הקשה של עם ישראל היא ההתבוללות בגלות, שמכלה בעם יותר ממה שמכלים בנו אויבינו.
- הרב מרדכי אלון גם מדגיש שעל פי הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" היינו מצפים שבהתחלה תתואר העבדות במצרים, ולא העובדה שהיינו "מצויינים" שם וגדולים ועצומים ורבים... אלא שתחילת הצרות בגלות היא תמיד השלוה המדומה שקודמת לאסונות. כך למשל לפני השואה קראו היהודים לפולין - "פה לין", לפי שחשבו שבפולין הם יכלו להשתלב בשקט ואפשר יהיה ללון בה בנחת ובשלוה. המסקנה היא שכשלומדים היסטוריה אסור להתחיל מהאמצע.
- "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה" - הפשט הוא "אבי היה ארמי אובד", "אבי (יעקב או אברהם) היה נודד ותועה בארץ ארם" (ראו במפרשים). אך ההגדה דורשת את הפסוק "ארמי רצה לאבד את אבי", "לבן הארמי רצה להאביד את יעקב אבי". איך לבן הארמי גרם לירידה למצרים?
- בלעדי לבן, יעקב היה מתחתן קודם עם רחל, יוסף היה נולד בכור והאחים לא היו מקנאים בו על היחס המועדף שקיבל מיעקב. (האלשיך, מהר"י בי רב)
- מעשה אבות סימן לבנים (עבודה קשה, יציאה עם רכוש גדול משל המשעבדים, לקיה על ידי מקל - "במקלי עברתי את הירדן", נסיון לתפיסה לאחר 7 ימים של בריחה).
- "אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר" - אמנם יעקב ישב במצרים בשלוה, שהרי השיעבוד עדיין לא התחיל בימיו. אך כיוון שהוא ובניו לא ישבו שם מרצונם, אלא אנוסים היו לרדת למצרים, נחשבת תקופה זאת לתקופת השיעבוד. (חיד"א) הגר"א מפרש שיעקב היה אנוס לרדת למצרים, כי כך גזר ה', והיה יורד אף בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לכך שירד לשם על פי הדיבור, שנאמר לו "אל תירא מרדה מצרימה" (בראשית מו ג).
- "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" - חז"ל פירשו שישראל ניגאלו בזכות שהתעסקו בדם פסח ובדם ברית המילה. שתי המצוות האלו שזורות יחד שהרי "כל ערל לא יוכל בו". כמו כן אלו שתי המצוות היחידות שהן מצוות עשה שהעובר עליהן במזיד חייב כרת. וכאן שתי המצוות האלו מקשרות את היהודי למקורותיו, בין אם בברית קבועה בשרו, ובין אם בקורבן הנאכל כל שנה באופן קבוע. (להרחבה ראה במאמר היחס בין מצוות ברית המילה וקורבן פסח).
דְצַ"ך "וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָאובניסים גדולים ונוראים גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים." (המשך "מקרא ביכורים", דברים כו)
"וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם" - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְיָ":
-
- "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
- "וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - אֲנִי וְלֹא שָׂרָףסוג של מלאך, שליח של ה'
- "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ
- "אֲנִי יְיָ" - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.
"בְּיָד חֲזָקָה" - זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ט ג): "הִנֵה יַד יְיָ הוֹיָהתהיה מצויה להכות בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה: בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאֹד".
"וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" - זוֹ הַחֶרֶבכביכול החרב בעזרתה הרג ה' את בכורי מצרים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים א כא טז): "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם".
"וּבְמֹרָא גָּדֹל" - זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת, בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".
"וּבְאֹתוֹת" - זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד יז): "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת".
"וּבְמֹפְתִים" - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: (יואל ג ג): "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן".
דָבָר אַחֵרצורה אחרת לדרוש את הפסוק: כל ביטוי עם שתי מילים מיצג שתי מכות, וכן ביטוי שבלשון רבים: אותות, מופתים: "בְּיָד חֲזָקָה" - שְׁתַּיִם, "וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" - שְׁתַּיִם, "וּבְמֹרָא גָּדֹל" - שְׁתַּיִם, "וּבְאֹתוֹת" - שְׁתַּיִם, "וּבְמֹפְתִים" - שְׁתַּיִם.
אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, וְאֵלוּ הֵן:
דָּם, צְפֵרְדֵּעַ, כִּנִים, עָרוֹבעירבוביה של חיות מזיקות. להרחבה ראה במאמר "לזיהויה של מכת ערוב", דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרד, אַרְבֶּה, חשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִיםראשי תיבות, להקל על זכירתם: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת?
- בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (שמות ח טו),
- וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ" (שמות יד לא).
- כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת?
- שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהלים עח מט).
- "עֶבְרָה" - אַחַת, "וָזַעַם" - שְׁתַּיִם, "וְצָרָה" - שָׁלשׁ, "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" - אַרְבַּע.
- אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.
רַבִּי עֲקִיבֶא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת?
- שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים".
- "חֲרוֹן אַפּוֹ" - אַחַת, "עֶבְרָה" - שְׁתַּיִם, "וָזַעַם" - שָׁלֹשׁ, "וְצָרָה" - אַרְבַּע, "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" - חָמֵשׁ.
- אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
הערות
- ""וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם" - מדוע חלקה העיקרי של ההגדה מביא דוקא מדרשים על "מקרא ביכורים" ולא על הפסוקים הרבים מחומש שמות המספרים על יציאת מצרים? הגר"י הלר זצ"ל משיב שכל מטרת יציאת מצרים היתה להביא את ישראל לארץ. עומד מביא הביכורים ואומר "הגדתי היום כי באתי אל הארץ", למה "הגדתי" בלשון עבר? מתי כבר אמר זאת? אלא שבעצם הבאת הביכורים הוא משלים את תכלית יציאת מצרים: לבא לארץ ישראל, לגדל בה פירות, ולהביאם לבית המקדש. יציאת מצרים לא היתה כדי שילכו ישראל במדבר, אלא כדי לבוא לארץ, לבנות את בית הבחירה ולקיים מצוות התלויות בארץ. (הרב יהודה הלוי עמיחי)
- "זו הדבר... זו החרב" - הזכיר את המכה החמישית (דבר) המייצגת את כל חמשת המכות הראשונות, ואת המכה העשירית (בכורות) המייצגת את חמשת המכות האחרונות. (הגר"א, מעשה ניסים)
- "הִנֵה יד יְיָ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ" - כבר לפני מכת דבר הבינו המצרים ש"אצבע אלוקים היא". עתה, בהימלא חמש אצבעות האלוקים, מוזמנים הם להכיר שלא מדובר בפרטים שונים שכל אחד מעיד על כח עליון אחר כמו אצל אלוהיהם, אלא "יד ה' הויה (אותיות של שם ה') במקנך!" יד ה' איננה רק מספר האצבעות שבתוכה, אלא היא שליטת האלוקים בהוָיה כולה. (הרב מרדכי אלון)
- שפיכת טיפות היין - לדעת האר"י מטיפים מהכוס, אך הרוב נהגו להטיף עם האצבע לקיים לזכר "אצבע אלוקים היא", וכן כי טיפות היין נראות כמו טיפות דם. האברבנאל אומר שטעם שפיכת טיפות ביין הוא כדי למעט שמחתנו, מפני "בנפול אויביך אל תשמח" (משלי כד יז). בעולת ראי"ה מופיע שלאחר שמטיפין את היין יש למלא את החסר בכוס, וכמו כן מודגש שם שביין עם קדושת שביעית, אין לנהוג מנהג זה. (עולת ראיה ב רפ)
- דצ"ך עד"ש באח"ב - מעבר לכך שהראשי תיבות מקלים על זכירת עשרת המכות, יש בהם גם חלוקה של עשרת המכות לפי נושאים (ראו למשל במאמר "מכות מצרים - מבנה הפרשה"). רבי יהודה גם סובר שראשי תיבות אלו היו חקוקים על המטה של משה (שמות רבה ח).
- המכות השלישיות בכל סדרה של דצ"ך עד"ש באח"ב - כינים, שחין, חושך - היו משמשות כל אחת עם חברותיה. רמז לדבר שאם נכתוב אותן בשלוש שורות, יהיו נקראות גם מלמעלה למטה:
- ח ש כ
- ש ח נ
- כ נ ם
- למה כל תנא מנסה למצא הוכחות לכך שיותר מכות נפלו על מצרים? כיוון שנאמר (שמות טו כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך", הרי שכל המרבה מכה ומחלה במצרים, הרי זה משובח, שהוא מונעה מישראל. (הגר"א)
כַּמָה מַעֲלוֹתיתרונות, תועלות טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּעשה ה' לנו!
- אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִיםעונשים הראויים להם על-פי המשפט והצדק, דַּיֵינוּהיה זה די לנו, זה כבר היה מספיק בשביל להודות ולהלל את ה'.
- אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶםשפטים בפסלים שלהם, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָםשנתן את חיננו בעיני מצרים כדי שישאילו לנו כלים ושמלות, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָהביבשה שהתגלתה מתחת לים (והכונה שגם אם היה מעביר אותנו על קרקע בוצית - דיינו), דַּיֵינוּ.
- אִלוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּהטביע את אויבינו בְּתוֹכוֹ, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ.
- אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵינוּ.
עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ:
- שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.
הערות
- 15 המעלות לעיל הם כנגד 15 המעלות (מדרגות) שהיו בבית המקדש בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ועליהם היו הלוויים משוררים בשמחת בית השואבה, וכנגדם 15 פרקי תהלים שכתב דוד ונפתחים ב"שיר המעלות". כמו כן הן כנגד 15 דורות שמאברהם עד שלמה שאז נעשית "סיהרא באישלמותא" (הירח במילואו, כביום ט"ו בחודש) בבניין בית המקדש. (הגר"א)
- "אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה" - מה התועלת בהתקרבות להר סיני מבלי לקבל את התורה?
- שבקריבה בלבד להר סיני פסקה זוהמתנו, ונטלו שם ישראל עדי ותכשיט, ונמסרו להם סודות ועיניינים נפלאים בימי הפרישה. (מחזור ויטרי, אבודרהם, המכתם, כל בו)
- הכוונה שלא היינו שומעים את עשרת הדברות ישירות מה', אלא דרך משה כמו את כל התורה.
- היינו יכולים ללמוד מהר סיני את מידת העוונה (שהוא נמוך משאר ההרים במדבר) ואמרו חז"ל: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - עשתה ענוה עקב לסוליתה". (רמ"ל מססוב)
- שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודרשו חז"ל: שנעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, וכפי שלימד אותנו רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך" זו היא כל התורה על רגל אחת.
- "עַל אַחַת כַּמָה וכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ" - הלשון מדוייקת למספר 15: אחת=1, כמה=2, וכמה=2 וביחד 5. כפולה=עוד 5, ומכופלת=עוד 5.
- ניתן לראות כל שורה בפיוט כמאפיינת את אחד הזרמים בעם ישראל, והפיוט כולו מלמדנו לראות את המעלות שבכל אחד ואחד; ראו טובה כפולה ומקופלת.
| קערה של פסח. על הקערה וששת המאכלים המונחים עליה, אפשר לקרא בערך קערת ליל הסדר בויקיפדיה |
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן:
פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה?
- עַל שׁוּם שֶׁפָּסַחהגן על ישראל ודילג על בתיהם בשעת מכת בכורות (לחץ על המילה לפירוט) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב כז): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ".
מַצָּה זו שאנו אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?
- עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ,
עַד שֶׁנִּגְלָההוא לא הספיק להחמיץ כי מהר מאוד נגלה ה' וגאל את ישראל עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם".
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה?
- עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א יד): "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ".
הערות
- פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר - קורבן הפסח ואכילת המצה מסמלות את הגאולה, והמרור מסמל את הגלות והשיעבוד.
- מרור - למה חשוב לזכור את הצרות? הרב אלון מקשר זאת לשאלה שעלתה בפני ניצולי השואה, האם לספר לילדיהם על הצרות שעברו. רובם בחרו דוקא להסתיר, אך לפי ההגדה (וכן לפי פסיכולוגים בימינו), כדאי היה להם לספר.
- פסח ומצה - למה צריך שני סמלים? את הכפילות הזאת אנו מוצאים גם בשמות החג: 'חג הפסח' ו'חג המצות', ונראה לכן שיש שתי בחינות לגאולה. הגאולה בה בחרנו והתאמצנו לקראתה (לקיחת השה, מריחת הדם), והגאולה שנכפתה עלינו (שיצאנו בחיפזון והבצק לא הספיק להחמיץ). מכאן אנו למדים שגם הגאולה שהיא תוצאה של פוגרומים וגירושים, הרי היא גאולה, ויש לברך עליה.
- לדעת רבן גמליאל אכילת המצה בליל הסדר מסמלת את הגאולה המהירה ממצרים; אך לדעת רוב חכמי ההגדה, אכילת המצה בליל הסדר מסמלת דווקא את העוני והשיעבוד במצרים, שהרי בתחילת הסדר אנחנו אומרים על המצות "זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים". ראו גם ביאור:מצוות מצה ואיסור חמץ - שתי מצוות ושני טעמים, ביאור:האם בני ישראל התכוונו לאכול חמץ בפסח מצרים.
- במשנה (פסחים פרק י משנה ה) מובאת דעתו של רבן גמליאל בניסוח קצת אחר: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור, חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". כלומר, המצה היא "על שום שנגאלו אבותינו במצרים" שזה הוא למעשה מהות החג, לפיכך אכילתה והזכרתה הן ממצוות החג העיקריות. וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו: "מצה, על שם שנגאלו" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז ה). ניסוח ההגדה "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", נועד לשרת את החובה להגיד ולהסביר את עיקרי חג הפסח לילדים, על מנת לצאת ידי חובת מצוות "והגדת לבנך", שהיא חלק מן התהליך החינוכי של העברת מסורת ישראל מדור לדור. דהיינו, הסיפור על בצקם של ישראל שלא תפח ולא החמיץ אלא קפא על מקומו והפך למצה, מסמל את "עידן התמימות" של התינוקות אשר אינם יודעים את מכאובי העולם, המאמינים בהוריהם בתום לב והולכים אחריהם בעינים עצומות, כמעשה אבותינו בעת יציאת מצרים. כאמור: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב ב). מסיפור המצה לילדים למדים גם ההורים כי השאיפתו המתמדת של עם ישראל לחזור לעידן הנעורים שמתבטא בחרות ובבטחון מלא בקב"ה. כלומר, ביכולתו של האדם להקפיא את תום נעוריו כמצה המורכבת מקמח ומים זכים, ולהסיר ממנו את כל ההשתעבדויות וההשפעות החיצוניות המצטברות במהלך חייו של האדם. כגון השעבוד: לרכוש, לעבודה, לכספים, למסגרות החברה, לדעת קהל, וכו. משום שכל שיעבוד מסוג זה הוא תלות וכל גאולה היא עצמאות. על כן אפשרה התורה לכל אדם להרגיש פעם בשנה כילד חופשי, תמים, מאמין, טהור, בוטח בה' ובן לעם ישראל שהולך אחרי הקב"ה ללא כל ההשתעבדויות. אלא כעם ישראל שה' הושיט לו את ידו הנטויה והחזקה, והם הלכו אחריו בעינים עצומות. לפיכך נקרא הבצק שלא החמיץ מצה מלשון תמצית, דהיינו, מיצוי הנפש הטהורה והרחקת התאוות, כי החמץ הוא השאור שהוא יצר הרע אשר כינוהו חז"ל "שאור שבעיסה", ופירש הרש"י (ברכות יז א) "יצר הרע המחמיצנו". (מתוך המאמר ביאור:פסח - הגדת פסח מצה ומרור)
- חרוסת - החרוסת היא כנגד הטיט. אם כן למה היא מתוקה? הרי העבודה בטיט היתה קשה? אלא שעבדות מצריים מטרתה להכשיר אותנו לעבודת ה', ולכן היא מתוקה. (עולת ראי"ה ב קס-קסא)
- ביצה - הביצה היא זכר לקורבן חגיגה. אבל למה דוקא ביצה? הביצה היא שונה משאר המאכלים, שככל שהיא מתבשלת, יותר היא מתקשה. וכן הוא עם ישראל, ש"אשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (חתם סופר). הכתוב אינו אומר "כאשר עינו" אלא "כאשר יענו", ללמדנו שגם בעתיד, ככל שירדפו אותנו ויציקו לנו, יותר נצא מחוסנים ומחוזקים. (הגדת הרב שלמה אבינר)
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ו כג): "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ".
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ:
- הוֹצִיאָנוּ
- מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.
- וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה, הַלְלוּיָהּ.
- מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.
א הַלְלוּ יָהּ - הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה, הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה. ב יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁמקצה מזרח העולם, המקום בו השמש זורחת עַד מְבוֹאוֹהמקום בו השמש שוקעת, מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה. ד רָם עַלגבוה מעל כָּל גּוֹיִם יְהוָה, עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹהוא נמצא.
ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶתהנמצא גבוה מעל כולם? ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹתומצד שני הוא מנמיך את עצמו לראות גם את המקומות השפלים ביותר, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ?
ז מְקִימִיולדוגמא (לכך שה' בוחן את המקומות השפלים) ה' מרים מֵעָפָר דָּלאת האיש העני, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. ח לְהוֹשִׁיבִיכדי להושיב אותו עִם נְדִיבִיםשרים, אנשים חשובים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹעם המכובדים שבעם שלו.
ט מוֹשִׁיבִימושיב את עֲקֶרֶתהאישה העקרה הַבַּיִתבבית, עם בעלה (למרות שאין לה בנים ה' דואג לחבבה על בעלה) אֵם הַבָּנִיםולאחר מכן ה' נותן לה בנים, והופך אותה ל- שְׂמֵחָה - הַלְלוּ יָהּ. (תהלים קיג)
א בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵזהמדבר שפה זרה. ב הָיְתָהבכך שישראל באו ממצרים לארץ כנען, הפכה יְהוּדָהארץ יהודה לְקָדְשׁוֹלארץ קודשו של ה', יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיוארץ ישראל הפכה לארץ ממשלתו של ה'.
ג הַיָּם רָאָהאת התגלות ה' (פסוק ז) וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּןנהר הירדן (כאשר חצה אותו יהושע - יהושע ג, טז) יִסֹּב לְאָחוֹר. ד הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִיםכמו שקופץ איל, הזכר בכבשים (רומז למעמד הר סיני), גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן.
ה מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר? ו הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן?
ז מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִיעליך לרעוד אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב. ח הַהֹפְכִי הַצּוּרההופך את האבן ל- אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִםהופך את הסלע למעין נובע מים (השווה לדברים ח טו). (תהלים קיד)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר.
כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ.
וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִיםקורבן חגיגה שמקריבים בי"ד בניסן (ונאכל ראשון, כדי שקורבן פסח יאכל על השובע) וּמִן הַפְּסָחִיםמבשר קורבן הפסח אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָםהכוהנים יזו את דם הקורבנות עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּתפדיון, הצלת נַפְשֵׁנוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
הערות
- כשערב פסח חל בשבת אומרים "מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים", כי לא מקריבים קרבן חגיגה בשבת, ובמקרה זה מקריבים קודם (בשבת) את קרבן הפסח, ורק אחריו (במוצאי שבת) את קרבן החגיגה.
- "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה" - הנה הגענו לשירת החירות הגדולה, לשירת החופש. וכיצד היא נפתחת? לא ב-"הידד, חפשיים אנחנו!", אלא ב-"הללויה, עבדים אנחנו!"? יש לדייק: אנו אומרים "הללויה, אנו עבדים לה'" - על כן אנו חופשיים מכל בוס מדומה אחר. "שלח את עמי" שהצהיר משה (ושלושת מילים אלו הפכו לסיסמא של משועבדים נוספים לאורך ההיסטוריה), הוא רק חלקה הראשון של הצהרת החופש. סופה היא "ויעבדוני". והרבה יותר משפחד פרעה לשחרר אותנו, הוא התנגד לתת לנו את הצאן והבקר כדי ללכת ולעבוד את אלוקינו. כי הוא ידע - גם מדינה חופשית תוכל להיות משועבדת לפרעה, אבל מדינה שמלכה - מלך מלכי המלכים הוא - בסופו של דבר תהרוג את פרעה, ואת כל הפרעונים אחריו שיעשו את עצמם אלוה. "עבדי הזמן" - שורר רבי יהודה הלוי - "עבדי עבדים הם. עבד ה', הוא לבדו חופשי. על כן בבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה' אמרה נפשי". (הרב מרדכי אלון)
- "בָּרוּךְ... אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ... גָּאַל יִשְׂרָאֵל" - ברכה זאת מסיימת את "מגיד", ונשאלת השאלה למה קודם "גאלנו" ורק אחר כך "גאל את אבותינו"? ראשית יש להבין למה נתקנה ברכה זאת. שיבולי הלקט מסביר שבברכה זאת יש להתכוון לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים, אך בדרך כלל אנו מברכים על המצוות לפני עשייתן, והרי כאן אנו כבר בסופה של ההגדה? הרב מרדכי אלון מביא את דברי החת"ם סופר, שלפיהם אמנם ראוי לברך לפני עשיית המצווה, אבל יש מקרים בהם אין זה אפשרי ולכן אנו מברכים לאחר מכן. למשל גוי שטובל לגרותו - לפני הטבילה איננו יכול לברך כיוון שאינו יהודי, ולכן מברך הוא לאחר הטבילה. כך גם הדברים בעינייננו: כזכור אין מדובר בסיפור הדברים בלבד, אלא בחוויה "כאילו הוא יצא ממצרים". בתחילת הערב היינו עבדים עדיין, ולכן לא יכולנו לברך, רק עכשיו לאחר שכבר נגאלנו יכולים אנו לברך "גאל ישראל". כך גם מובנת הפתיחה "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ" - נגאלנו עכשיו, הערב, ומתוך תחושת הזדהות אנחנו גם מוסיפים אחר כך "וגאל את אבותינו".
רַחְצָה
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם.
מוֹצִיא מַצָּה
|
המצוות בליל הסדר
סיפור יציאת מצריים ואכילת המצה - הן מצוות דיאוריתא, מהתורה מרור ושתיית ארבע כוסות - מדרבנן מרור - היא מצווה מדיאוריתא רק כאשר יש קורבן פסח, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח) |
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.
| חרוסת והמרכיבים המשמשים לעשייתה בקהילות אשכנז |
מָרוֹר
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר.
כּוֹרֵךְ
| סוגים שונים של ירקות המשמשים כמרור בקהילות השונות |
זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָים: הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ
צָפוּן
הערות
- "עַל אֲכִילַת מַצָּה" - מכל סימלי הגאולה נשארה לנו המצה ליסוד החירות של חיינו. לא הכסף והזהב שלקחנו ממצרים, לא ה"רכוש הגדול" שיצאנו איתו, אלא דוקא הלחם הדק הזה, שנהיה כזה מפני שגורשנו ממצרים ולא יכולנו להתמהמה - ולא מפני שכך בחרנו לאפותו.
אין זה מפני שאנו אוהבים את העוני, אלא כי אנו יודעים שכל כסף וזהב - דברים משתנים הם. יום אחד הם קיימים, ויום אחד אינם. חירות שתלויה בדברים כאלו, היא אולי אי-תלות, אבל היא איננה עצמאות אמיתית של אדם היודע את עוצמתו דוקא מתוך עצמיותו. לחם רגיל הוא מנופח ומכיל בתוכו יותר חורים מתוכן אמיתי. המצה מייצגת את התוכן האמיתי של החיים, ללא זיופים חיצוניים שאין בהם תועלת. (על פי רעיון של הרב מרדכי אלון)
- המצה מסמלת את מידת הענוה (ע"פ הזוהר ח"ב מ, ב) וזאת בשני אופנים. שני האופנים באים לידי ביטוי על ידי שתי פעולות הגורמות למצה לההפך לחמץ: הוספת השמרים (שאור) והפסקת הלישה.
- השמרים הם סמל לגורם הבא מבחוץ ומביא לתפיחה ולאשליה של גדולה. אדם הבוחן את עצמו, מה הוא באמת, אין הוא תופח במהרה. הגאוה היא תוצאה של אדם שאינו מודע לעצמו באמת. כוח אחר השפיע עליו והתסיס בו את אשליית הגאוה. יכול הכוח הזה להיות מעמד כלכלי או תואר לו זכה וכו'.
- הפסקת הלישה מסמלת את הפסקת ההתפתחות. כל זמן שהאדם מודע לכך שעליו עוד לעמול, ללמוד ולהתפתח, הרי הוא מבין שאין לו במה להתגאות. אכן, רק כאשר ינוח הבצק ויחוש כי כבר השיג את מבוקשו, ילך ויתפח. (הרב ליאור אנגלמן)
בָּרֵךְ
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹןכאשר החזיר ה' את עם ישראל לארצו, הָיִינוּ כְּחֹלְמִיםחשבנו שזה חלום. ב אָז יִמָּלֵאהיתמלא ("אז" הופך מעתיד לעבר, כמו "אז ישיר") שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִםוכן אמרו אומות העולם: "הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה". ג "הִגְדִּילואנו חזרנו עד דברי הגויים, כדי לחזק אותם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ", הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ, כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶבכמו נחלים בנגב, שרוב השנה יבשים, ובעונת הגשמים לפתע מתמלאים במים רבים.
ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָהמתוך תפילה נרגשת שהגידולים יצליחו, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּהלוואי שיזכו לקצור את שזרעו, מתוך שמחה רבה. (ויש כאן משל לכך שהמתחילים לחזור לארץ ישראל, יזכו לראות בביניינה). ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַעהמושך את שק הזרעים (וזורע את שדהו), בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיוסוחב את חבילות השיבולים שקצר. (תהלים קכו)
רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ.
יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ.
בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינו) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ
בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂרבשר ודם, כל הבריות כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָדוֹל, תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּרהוא עושה זאת כדי שיתגדל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל ,וּמֵטִיב לַכֹּל, וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. כָּאָמוּר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָן אֶת הַכֹּל.
נוֹדֶה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָברית המילה שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ, וְעַל חַיִּים, חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.
וְעַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. כַּכָּתוּב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶּׁר נָתַן לָךְ" בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָזוֹן.
רַחֶם נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל יִּשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אֱלֹהֵינוּ, אָבִינוּ, רְעֵנוּהיה הרועה שלנו, תנהיג אותנו זוּנֵנוּתו לנו מזון פַרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד.
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּחזקנו, מלשון "חלוצי הצבא" (ראו ישעיהו נח יא ובמפרשים) יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְׁבִיעִי הַשַׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹשׂ הַזֶּה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ, לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ. וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. וְהַרְאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיוֹןכאשר ירושלים תתנחם, יסורו ממנה כל צרותיה עִירֶךָ, וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל הַנֶּחָמוֹת.
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדּוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָהלהצלה (מהצרות הפוקדות אותנו) לְטוֹבָה לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. זָכְרֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵנוּתזכור להצילנו בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים (טוֹבִים). וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהושִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּאנחנו נושאים את עיננו בתקוה, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָתָּה.
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם. אָמֵן.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִירֵנוּ בּוֹרְאֵנוּ גֹּאֲלֵנוּ יוֹצְרֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ, קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵנוּ, רוֹעֵה יִשְׂרָאַל, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב, וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם עַל יְחַסְּרֵנוּ.
- הָרַחֲמָן הוּא יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.
- הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
- הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד.
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּנוּאת העול, המתקן ששמים על בהמה כדי שתמשוך מטען כבד; והוא משל לשיעבוד מֵעַל צַּוָּארֵנוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיוּתבצואר זקוף לְאַרְצֵנוּ.
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו.
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֵּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.
- הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעַלת הַבַּיִת הַזֶּה, אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם.
- אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן.
בַּמָרוֹם יְלַמְּדוּאברהם יצחק ויעקב עֲלֵיהֶםעל בעל הבית הזה, בעלת הבית הזה וכל שאר האנשים שבירכנו וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ, וּצְדָקָה מֵאלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
בְּשַׁבָּת: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.
- הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב. (לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ אָרוֹךְ. יוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וִיהִי חֶלְקֵינוּ עִמָּהֶם)
- הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאַל, וְאִמְרוּ: אָמֵן.
יְראוּ אֶת יְיָעליכם לירא, לפחד מה' קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִיםאריות רָשׁוּהפכו לעניים וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ, וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ. נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. יי עֹז לְעַמוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמוֹ בַשָׁלוֹם.
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס שְלִישִי שֶהוּא כְּנֶגֶד בְּשׂורַת הַיְשׁוּעָה, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (שמות ו ו): "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים".
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָבטא את כעסך, והענש אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַלתקף אֶת יַעֲקֹבעם ישראל וְאֶת נָוֵהוּבית המקדש או ארץ ישראל הֵשַׁמוּהפכו לשממה. (תהלים עט ו-ז) שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵםירדף אחריהם, עד שיכה בהם. (תהלים סט כה) תִּרְדֹף בְּאַףבכעס וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ. (איכה ג סו)
הערות
- לפי הירושלמי, ארבע הכוסות הן כנגד ארבע מלכויות נשתעבדו להם ישראל, והרמז הוא שה' ישקה אותם כוס של תרעלה. לכן תיקנו בכוס רביעית לאמר "שפוך חמתך". (המאירי, הר"ן בפרק ערבי פסחים)
- ישנם טעמים רבים למנהג פתיחת הדלת:
- אחד מהם מחזיר אותנו לתקופת בית המקדש. בזמנו היה מותר לאכול את קורבן הפסח רק למנויו, למי שמראש תוכנן לכך. לכן היו סוגרים את הדלת בשעת האכילה, כדי שלא יצטרפו אנשים שלא נימנו על הקורבן. לאחר שסיימו היה אפשר לפתוח את הדלת, וכך גם אנו עושים לאחר אכילת האפיקומן הבא במקום קורבן הפסח.
- הסבר אחר נוגע לתקופות השמד והפוגרומים בגלות. הגויים היו מנסים להקשיב בליל הסדר ליהודים לשמוע אם הם אומרים דברים רעים על היהודים, כדי להתעולל בהם. לכן לפני אמירת "שפוך חמתך" פתחו את הדלת לבדוק שאין אף גוי בחוץ.
- ובארץ ישראל ייתכן שההיפך הוא הנכון - פותחים את הדלת דווקא כדי להראות לגויים שאנחנו לא פוחדים מהם, אנו בוטחים בה' שאמר (שמות יב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם." (ע"פ הגדת אברבנאל)
הלל
|
תחילת ההלל
את שני הפרקים הראשונים: "הללויה הללו עבדי ה'" וכן "בצאת ישראל ממצרים" אמרנו כבר לעיל בסוף "מגיד". החלוקה היא בין "הלל המצרי", שמסופר בו על ניסי מצרים, לבין ההמשך המובא כאן בו מסופר על הגאולה העתידית. |
- א לֹא לָנוּ יְהוָה לֹא לָנוּ, כִּיאלא לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָוכולם יהללו אותך על טובך ועל מידת האמת שבך. ב לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם "אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם?" ג וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.
- ד עֲצַבֵּיהֶםהפסלים של הגוים עשויים כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. ה פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. ו אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. ז יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. ח כְּמוֹהֶםכמו הפסלים שאין להם כוחות כלל יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּלוכן כל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
- יב יְהוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְזכר אותנו, ועקב כך יברך אותנו (והפירוט להלן, במקביל לקריאות בשלושת הפסוקים הקודמים):
- יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל,
- יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן,
- יג יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהוָה, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים.
- יד יֹסֵףיגדיל את מספרכם יְהוָה עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. טו בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָהמאת ה', עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
- טז הַשָּׁמַיִם, שָׁמַיִםהשמים, הם השמים השייכים לַיהוָה, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. יז לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָהלשאול, למוות. יח וַאֲנַחְנוּולעומתם, אנחנו יכולים, ולכן נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם - הַלְלוּ יָהּ. (תהלים קטו)
א אָהַבְתִּיחביב עלי לספר כִּי יִשְׁמַעכיצד שמע יְהוָה אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָיכאשר התחננתי אליו. ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי, וּבְיָמַי אֶקְרָאוכל ימי אקרא ואספר על כך. ג אֲפָפוּנִיהקיפו אותי חֶבְלֵייסורים המביאים ל- מָוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹלמכאובים המביאים לשאול, למות מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָאמצאתי, פגשתי. ד וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָאקראתי: "אָנָּה יְהוָה, מַלְּטָה נַפְשִׁי". ה חַנּוּן יְהֹוָה וְצַדִּיקנוהג בצדקה, ועוזר למי שצריך, וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. ו שֹׁמֵר פְּתָאיִםאת מי שאינו יודע להשמר מצרות יְהֹוָה, דַּלּוֹתִיהייתי דל, עני וְלִי יְהוֹשִׁיעַהושיע, שלח לי ישועה. ז שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִילמנוחתך, את יכולה להיות רגועה, כִּי יְהוָה גָּמַל עָלָיְכִיהיטיב לך. ח כִּיה': אכן חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִיממעידה. ט אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהוָה, בְּאַרְצוֹת הַחַיִּיםבעולם החיים (שהרי הציל אותי ממוות). י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּרכאשר התפללתי בעבר לה', אֲנִי עָנִיתִישהייתי עני מְאֹד. יא אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִיבחיפזון (כאשר הייתי שרוי במצוקה): כָּל הָאָדָם כֹּזֵבקיומו שיקרי, חולף מהר ללא תועלת. (אך כעת לאחר שניצלתי יודע אני שיש לאדם קיום).
יב מָה אָשִׁיב לַיהוָהאוכל להחזיר לה' בתמורה ל-, כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָיהטובות שגמל לי.
יג כּוֹסכוס עם יין שאני עומד לנסכו על המזבח (יחד עם קורבן תודה המוזכר בפסוק יז) יְשׁוּעוֹתשמטרתה לפרסם את הישועה שהיתה לי אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא. יד נְדָרַי לַיהוָה אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּאמול פני לְכָל עַמּוֹ. טו יָקָרכבד וקשה בְּעֵינֵי יְהוָה, הַמָּוְתָההמוות לַחֲסִידָיו. טז אָנָּה יְהוָה כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָיהיתרת את החבלים שהייתי קשור בהם.
יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה, וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא. יח נְדָרַי לַיהוָה אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהוָה, בְּתוֹכֵכִיבתוכך, העיר יְרוּשָׁלִָם - הַלְלוּ יָהּ. (תהלים קטז)
א הַלְלוּ אֶת יְהוָה כָּל גּוֹיִםהעמים, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּיםהאומות. ב כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹנגלה חסדו עלינו בגבורה, וֶאֱמֶת יְהוָהובכך התברר שהבטחת ה' קיימת לְעוֹלָם - הַלְלוּ יָהּ. (תהלים קיז)
א הוֹדוּ לַיהוָה כִּישהרי הוא טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹכי לנצח קימת נאמנותו לישראל.
ב יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵלעליכם ישראל לאמר דברי הודיה לה', כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ג יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ד יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְהוָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ה מִן הַמֵּצַרהמקום הצר שנקלעתי אליו קָרָאתִי יָּהּלה', עָנָנִיואכן ענה לי בַמֶּרְחָבוהעמידני במקום רחב יָהּ. ו יְהוָה לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. ז יְהוָה לִי בְּעֹזְרָי, וַאֲנִי אֶרְאֶהאזכה לראות בְשֹׂנְאָיאת שונאי נופלים. ח טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. ט טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. י כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִיהקיפו אותי כדי להלחם בי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַםאכן השמדתי אותם. יא סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. יב סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִיםאך הם נשרפו מהר כמו קוצים באש, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. יג דַּחֹה דְחִיתַנִיאתה האויב, דחפת אותי לִנְפֹּל, וַיהוָה עֲזָרָנִי. יד עָזִּיהוא הנותן לי עוז, כוח וְזִמְרָתולו אני מזמר יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. טו קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִיםנשמע באוהלי ישראל, לאחר ניצחונם בקרב, יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל. טז יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָההיא העליונה (ניצחה במילחמה), יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
יז לֹא אָמוּתמתתי במילחמה כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּכיצד ה' הושיע אותי. יח יַסֹּר יִסְּרַנִּיאמנם הביא עלי יסורים יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. יט פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶקאת שערי הניצחון, השער בו חוזרים המנצחים בקרב לעיר, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. כ זֶה הַשַּׁעַר לַיהוָהשכביכול ה' עובר בו, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.
כא אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִיענית לי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. כב אֶבֶן מָאֲסוּשבהתחלה לא רצו להשתמש בה הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּהלאבן בה נפגשים שני קירות והריצפה, ויש לה חשיבות גדולה. (והנמשל: ישראל שבהתחלה זילזלו בהם העמים, לבסוף ניצחו. כג מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאתמופלאה, ניסית בְּעֵינֵינוּ. כד זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
כה אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָהתביא לנו הצלחה נָּא.
כו "בָּרוּךְ הַבָּא" בְּשֵׁם יְהוָהאנו אומרים לכם בשם ה', בֵּרַכְנוּכֶםאנו מברכים אתכם בברכה היוצאת ממקור הברכות, מִבֵּית יְהוָה. כז אֵלאין מי שראוי לו הכינוי "אל" אלא יְהוָה, וַיָּאֶרוהוא האיר לָנוּ, אִסְרוּ חַגקישרו את בהמת הקורבן בַּעֲבֹתִיםבחבלים עַדוהביאוה אל מול קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. כח אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּואספר את גדולתך. כט הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תהלים קיח)
יְהַלְלוּךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
|
הלל הגדול
מזמור זה נקרא הלל הגדול, לפי שהוא כולל שבחו של מקום מצד הבריאה ומצד קיום העולם, ומצד עשותו ניסים ונפלאות מחוץ לטבע. ויש בו 26 פעמים (גימטריה של י-ה-ו-ה) "כי לעולם חסדו", כנגד 26 דורות דורות שברא הקב"ה ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו (פסחים קיח א). ואמרו בגמרא (פסחים קיח ב) למה נקרא שמו "הלל הגדול"? לפי שהוא (הקב"ה) יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. ובעיקרה נתקנה אמירת הלל הגדול על כוס חמישי, שסמכוהו הגאונים על לשון "והבאתי אתכם אל הארץ" הכתוב אחרי ארבע לשונות של גאולה (שמות ו) שכן הפרנסה תלויה בביאה אל ארץ זבת חלב ודבש. |
- א הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹבשהרי הוא טוב (או: על הטוב שיש לנו), כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹאכן בריתו וטובו לעם ישראל קיימים לנצח.
- ב הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- ג הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ.
- ד לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- ה לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- ו לְרֹקַעלמי ששטח את הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- ז לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִיםאת המאורות הגדולים, השמש והירח, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- ח אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- ט אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- י לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- יא וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- יב בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- יג לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- יד וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- טו וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- טז לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- יז לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- יח וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- יט לְסִיחוֹןלמשל את סיחון מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- כ וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- כא וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- כב נַחֲלָהולמי ניתנה הנחלה? הנחלה ניתנה ל- לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- כג שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּאותנו, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- כד וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּוהצילנו מאויבינו, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- כה נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂרבשר ודם, לכל בני האדם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
- כו הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תהלים קלו)
|
ברכת השיר
מ'נשמת' ועד 'מלך מהולל בתשבחות' - נוסח אחד של ברכה ארוכה, וברכה זאת נקראת בפי חז"ל "ברכת השיר", מפני שבשבת אומרים כל הנוסח על השירה והזמרה שאומרים לפני התפילה (פסוקי דזמרא), ומסיימים ב'נשמת כל חי' ו'ישתבח' - ברכה על השירה שאנו אומרים לפני הקב"ה. אלא שבשבת אנו חותמים ב'הבוחר בשירי זמרה' וכאן אנו חותמים ב'מלך מהולל בתשבחות' שהיא חתימתה של הברכה אחר ההלל. |
נִשְׁמַת כָּל חַיהנשמה של כל האנושות ובעלי החיים תְּבַרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָאת הזכרת שימך, מַלְכֵּנוּ, תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִיםאתה קודם לכל הדברים הראשונים, ותהיה אחרי כל הדברים האחרונים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹתהדברים שנולדו, הַמְּהֻלָל בְּרֹבבהרבה הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵגמנהיג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְיָ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן - הַמְּעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִיםמחשחרר את הכלואים (והכונה היא שה' נותן לנו יכולת תנועה), וְהַסּוֹמֵךְתומך נוֹפְלִִים וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים. לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים.
(וְ)אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּההיתה מסוגלת להשמיע רינה כֲּהַמוֹן גַּלָּיוכמו קול המיית גלי הים, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָשבהן עשית טובות עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ:
מִמִּצְרַים גְּאַלְתָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְִּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּהיצלת אותנו, וּמֵחָלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִיםשנאמנים לשולחיהם לבצע את שליחותם דִּלִּיתָנוּהגבההת אותנו. עַד הֵנָּהעד כה, עד עשהגענו הלום עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לָנֶצַח.
עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּשחילקת אותם בגופינו, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָּׁבַע, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמֵּרוּ לִשְִׁמֶךָ, כַּדָבָר שֶׁכָּתוּב (תהלים לה י): "כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה: יי, מִי כָמוֹךָ! מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ". מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרֹךְ לָךְמי יהיה ניתן להערכה לך - הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵהבעליהן של שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר (תהלים קג א): "לְדָוִדמזמור שכתב דוד - בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יי, וְכָל קְרָבַי אֶתיברכו את שֵׁם קָדְשׁוֹ".
הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָשאלוהותו מתפרסמת בהתגדלות כוחו, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָבכך ששמו מכובד, הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָהגורם לכך שיראים אותו בדברים הנוראיים שהוא עושה, הַמֶּלֶךְ הַיּושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא.
שׁוֹכֵן עַדהקיים לנצח מָּרוֹם וְקָּדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב: (תהלים לג א): "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהוָה לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה".
- בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל,
- וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ,
- וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם,
- וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ.
וּבְמַקְהֲלוֹתבקהילות שהתאספו רִבבְוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְנַצֵּחַלהשמיע שירה בנגינה, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּהלפרסם את עלינותו של ה' וּלְקַלֵּסלשבח, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁישכבר אמר דוד בספר תהילים (הפרקים שאמרנו לעיל) עַבְדְּךָ, מְשִׁיחֶךָ.
וּבְכֵן יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹתועל כן יש לתת ברכות וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל והַקָּדוֹשׁ, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֶל.
יְהַלֲלוּךָ יְיָ אֱלוֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָהיצורים שעשית, וְחָסִידךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ וְכָל עִמָּךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יוֹדוּ וַיְבָרְכוּ וְיְשַׁבְּחוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וְלִשְׁמֵךְ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֶל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ מְהוֹלָל בְּתִשְׁבָּחוֹת.
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס רְבִיעִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד בְּשׂוֹרַת הַיְשׁוּעָה, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (שמות ו ז): "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים".
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן, עַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ.
רַחֶם נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ.
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה (בְּשַׁבָּת: וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה) וְשַׂמְחֵנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, כִּי אַתָּה יְיָ טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן.
(עַל יַיִן וּמִיץ עֲנָבִים מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ מְסַיֵּם: כִּי אַתָּה יְיָ טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָה).
הערות
- הלל הגדול הוא שיר מקהלה מובהק כאשר בחצי הראשון ישנו שבח לה' ובחצי השני דברי תשובה "כי לעולם חסדו". כל המשפטים הם בעצם המשכים של המשפט הראשון: "הודו לה'... לעושה נפלאות... לעושה אורים... נותן לחם..." כאשר במשפט האחרון ישנה סגירה של ההתחלה. כדאי גם לשים לב לסדר של תיאור האירועים: "לעושה השמים" - ביום השני לבריה, "לרוקע הארץ" - ביום ג', "לעושה אורים" - ביום ד' וכן הלאה, יציאת מצריים, חציית ים סוף וכו'
נִרְצָהסוף הסדר, כאשר אנו מקוים שעלה לרצון לפני ה'
|
חסל סידור פסח
פיוט זה היה בעצם סיום של פיוט לתפילה, "קרובה" לשבת הגדול, שחיבר החכם והפייטן ר' יוסף בר' שמואל טוב-עלם, בצרפת במאה העשירית. הפיוט במקורו מספר על קורבן פסח ועל דרכי הקרבתו, ונמצא נאה גם לסיום ההגדה. כאן מסיימים את נוסח ההגדה עצמו, ובכמה נוסחים כאן הוא באמת סוף ההגדה ובכל אופן הפיוטים הבאים הם רק כתוספת השלמה להגדה. ומכריזים לסיום "לשנה הבאה בירושלים", כלומר שנזכה לעשות בשנה הבאה את הפסח כהילכתו כאשר יבנה בית המקדש. ובזמננו , ובפרט בארץ ישראל, נהגו להוסיף "בירושלים הבנויה". |
- חֲסַלהסתיים סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָתוֹ.
- כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹלהקריב את קורבן פסח.
- זָךְטהור, כינוי לה' שׁוֹכֵן מְעוֹנָההשמים (ראה דברים לג כז), קוֹמֵםהרם את קְהַל עֲדַת מִי מָנָהעם ישראל שנאמר עליו "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב " (במדבר כג י).
- קָרֶביש גורסים: בקרוב נַהֵלהנהג, הובל נִטְעֵי כַנָּהגפן נטועה, כינוי לישראל על פי תהלים פ טז: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ", פְּדוּיִםוהשב אותם משוחררים לְצִיוֹן בְּרִנָּה.
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם.
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר.
הַיוֹם יוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר.
|
אז רוב נסים
הפזמון "אז רוב נסים" הוא חלק מפיוט ("קרובה") שחיבר יַנַיי, אחד מגדולי הפייטנים של א"י, שחי כנראה במאה הרביעית - חמישית. הפזמון שזור בחרוז אחד, "לילה", ומסודר על פי סדר הא"ב, ומנויים בו ניסים שנעשו לישראל או למען ישראל ביציאת מצרים ובדורות הבאים. כל בית מסתיים במילים "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" הלקוחות משמות יב כט אשר שם מתחיל עצם הסיפור על היציאה ממצריים. |
וּבְכֵןכיוון שאנו מהללים לה', נאמר את שבחו של ליל יציאת מצרים וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה
- אָזובכן רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָעשית הרבה באופן מופלא בַּלַּיְלָה,
- בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרֶת זֶה הַלַּיְלָה,
- גֵר צֶדֶקלאברהם נִצַּחְתּוֹהנחלת ניצחון כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָהכשאברהם נלחם בארבעת המלכים נאמר "ויחלק עליהם לילה... ויכם" (בראשית יד טו),
- וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
-
- דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָראת אבימלך ("ויבא אלוהים אל אבימלך בחלום הלילה" - בראשית כ ג) בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה,
- הִפְחַדְתָּ אֲרַמִי"ויבא אלוהים אל לבן הארמי בחלום הלילה" (בראשית לא כד) בְּאֶמֶשׁבחשכת לַיְלָה ,
- וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל"ויקם בלילה... ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו... כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב כג-ל) לְמַלְאָךְ וַיוּכַל לוֹ לַיְלָה,
- וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
- זֶרַע בְּכוֹרֵי פַתְרוֹספרעה (כינוי למצרים על פי יחזקאל ל יד) מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה,
- חֵילָם"פרעה וחילו רמה בים", "ויט משה את ידו על הים, וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות יד כז) לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה,
- טִיסַתהתקפת נְגִיד חֲרשֶׁתמושל "חרושת הגוים", סיסרא סִלִיתָשברת בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה"הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" (שופטים ה כ),
- וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
-
- יָעַץ מְחָרֵףסנחריב (ששלח לחזקיה דברי חירוף על ה', מלכים ב יט כב) לְנוֹפֵף אִוּוּילנופף את ידו בזילזול ולהביע את רצונו לכבוש את ירושלים (על פי "ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים" - ישעיהו י לב), הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה"וישכימו בבוקר והנה הם כולם פגרים מתים" - מלכים ב יט כב,
- כָּרַעהתכופף בֵּלפסל האליל המכונה "בל" (בחלום נבוכדנצר - דניאל ב א) וּמַצָבוֹובסיסו בְּאִישׁוֹן לַיְלָה,
- לְאִישׁ חֲמוּדוֹתדניאל נִגלָה רָז חֲזוֹתהחלום של נבוכדנצר לַיְלָה,
- וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
- מִשְׁתַּכֵּרבלשאצר, נכדו של נבוכדנצר ששתה יין בכל בית המקדש (דניאל ה ב) בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַגדניאל ה ל בּוֹ בַּלַּיְלָה,
- נוֹשַׁעדניאל שניצל מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵיחלומות מפחידים לַיְלָה,
- שִׂנְאָה נָטַרשמר אֲגָגִיהמן האגגי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה,
- וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
-
- עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָגבורתך עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַתכאשר נדדה שנתו של אחשורוש לַיְלָה,
- פּוּרָה תִדְרוֹךְתדרוך על האויבים כמו בגת ענבים (ע"פ ישעיהו סג ג) לשׁוֹמֵר מַה מִּלַיְלָהלשעיר שנאמר עליהם שהם יחכו מתי יגמרו צרותיהם (על פי ישעיהו כא יא),
- צָרַח כַּשׁוֹמֵרה' קרא בקול כמו השומר העומד במקום גבוה ועונה לאנשים שקוראים לו וְשָׂחואמר (את המשך הפסוק מישעיהו כא יא) "אָתָאבא בֹּקֶר וְגַם לַיְלָהולאחריו לילה, ולאחר שיגמרו הצרות תבוא הגאולה",
- וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
- קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹֹא לַיְלָהעל פי זכריה יד ז שם מסופר על אחרית הימים,
- רָם הוֹדַעה', בבקשה הודיע, פרסם כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָהתהלים עד טז,
- שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,
- תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה"והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד ז),
- וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
|
אומץ גבורתיך הפלאת
פיוט זה הוא חלק מ"קרובה" לכבתוד חד הפסח שחיבר ר' אלעזר הקליר, שחי בארץ במאה החמישית - שישית לספירה. גם פיוט זה הוא בחרוזים, ועל פי סדר הא"ב, ויש בו אירועים נוספים שארעו בפסח. המילים "וַאֲמרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח" לקוחות משמות יב כז. |
וּבְכֵן, וַאֲמרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח
- אֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח,
- בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹתראשון לשלושת הרגלים נִשֵּׂאתָרוממת את חג ה- פֶּסַח,
- גִּלִיתָ לְאֶזְרָחִיאיתן האזרחי, הוא אברהם חֲצוֹת לֵיל פֶּסַחלפי המדרש, ברית בין הבתרים היתה בליל פסח,
- וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
-
- דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיוֹם"והוא יושב פתח האוהל כחם היום" (בראשית יח א) בַּפֶּסַח,
- הִסְעִיד נוֹצְצִיםאת שלושת המלאכים (ראה יחזקאל א ז) "עֻגוֹת מַצּוֹת" בַּפֶּסַח,
- "וְאֵל הַבָּקָר רָץ" זֵכֶר לְשׁוֹר עֵרֶךְ פֶּסַחהשור הוא הסמל והמזל של מצריים, ולכן אברהם שחט אותו בפסח,
- וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
- זוֹעֲמוּ סְדוֹמִיםזעם ה' על אנשי סדום (והרי זה היה מיד לאחר שהמלאכים ביקרו את אברהם, ואם כן עדיין היה חג הפסח) וְלוֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח,
- חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה"ומצות אפה ויאכלו" (בראשית יט ג) בְּקֵץ פֶּסַח,
- טִאטֵאתֶ אַדְמַת מֹף וְנֹףערים גדולות במצריים, כשהכוונה למצריים כולה בְּעָבְרְךָ"ועברתי בארץ מצרים" (שמות יב יב) בַּפֶּסַח,
- וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
-
- יָהּה', רֹאשׁ כָּל אוֹןהבכור של כל מצרי (על פי "ראשית אוני", וכן כי און היא עיר גדולה במצריים) מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח,
- כַּבִּירה', עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַםדילגת על הבתים המסומנים בדם (הבתים של היהודים) פֶּסַח,
- לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח,
- וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
- מְסֻגֶּרֶתהעיר יריחו שהיתה "סוגרת ומסוגרת"(יהושע ו א) סֻגָּרָההוכנעה לישראל בְּעִתּוֹתֵיבעת, בתקופת פֶּסַחיהושע ה יא,
- נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶרכאשר שמע גדעון את החלום על הצליל, מצה עבה משעורים פֶּסַחכי יש כאן רמז לקרובן העומר שמקריבים משעורים,
- שׂוֹרפוּ מִשְׁמַנֵי פּוּל וְלוּדאנשי מחנה סנחריב (מלכים ב יט לה) בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַחלפי המדרש היה זה "בליל התקדש חג",
- וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
-
- "עוֹד הַיוֹם בְּנֹב לַעֲמוֹד" עַד גָּעָהתקופה זאת בה יכל סנחריב להתגאות היתה עד שהגיעה עוֹנַת פֶּסַח,
- פַּס יַד כָּתְבָהבלשצאר "חזה פס ידא די כתבה" (דניאל ה ה) לְקַעֲקֵעַ צוּלשתאבד בבל המכונה "מצולה" בַּפֶּסַח,
- צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָןפסוק זה (בשינוי סדר המילים - ישעיהו כא ה) נדרש על ידי חז"ל כנבואה למה שארע לבלשצאר בַּפֶּסַח,
- וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
- קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּהאסתר לְשַׁלֵּשׁ צוֹםלעשות צום שלושה ימים (אסתר ד טז) בַּפֶּסַחשהרי פקודות המן נכתבו ב13 בניסן (אסתר ג יב),
- רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁיםגבוה 50 אמה בַּפֶּסַח,
- שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא שתי מכות תביא מהר (על פי ישעיהו מז ט) לְעוּצִּיתכינוי לארם, ובהכללה לכל שונאינו בַּפֶּסַחכמאמר חז"ל שבפסח עתידים ישראל להגאל,
- תָּעֹז יָדְךָ וְתָרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח,
- וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
|
כי לו נאה
גם פיוט זה על פי סדר הא"ב, וחרוזיו אחידים: "בִּמְלוּכָה" חורז עם "כַּהֲלָכָה", ו"ָיו" חורז בין השורות. הוא שיר שבח לקב"ה וכולו מיוסד על פסוקים מהמקרא. לא נודע מי מחברו, אך הוא מופיע בנוסחי ההגדה מאמצע ימי הביניים. |
כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה
אַדִיר בִּמְלוּכָה, בָּחוּרמובחר כַּהֲלָכָהבאמת, בוודאי, גְּדוּדָיומשרתיו יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָקיצור של הפסוק "לך דומיה תהילה, אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהלים סה ב), לְךָ כִּי לְךָקיצור של הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת ונצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה'..." (דברי הימים א כט יא), לְךָ אַף לְךָקיצור הפסוק "לך יום, אף לך לילה" (תהלים עד טז), וכן "לך שמים אף לך ארץ" (תהלים פט יב), לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֵה, כִּי לוֹ יָאֶה.
דָּגוּל בִּמְלוּכָה, הָדוּר כַּהֲלָכָה, וָתִיקָיונאמניו יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
זַכַּאי בִּמְלוּכָה, חָסִיןחזק כַּהֲלָכָה, טַפְסְרָיושריו יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
יָחִיד בִּמְלוּכָה, כַּבִּיר כַּהֲלָכָה, לִמוּדָיותלמידיו, בני ישראל יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
מוֹשֵׁל בִּמְלוּכָה, נוֹרָא כַּהֲלָכָה, סְבִיבָיומשרתיו שקרובים אליו יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
עָנָיו בִּמְלוּכָה, פּוֹדֶה כַּהֲלָכָה, צַדִּיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
קָּדוֹשׁ בִּמְלוּכָה, רַחוּם כַּהֲלָכָה, שִׁנְאַנָיוהמלאכים שלו יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
תַּקִיף בִּמְלוּכָה, תּוֹמֵךְ כַּהֲלָכָה, תְּמִימָיוהצדיקים שלוו יֹאמְרוּ לוֹ:
- לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ
|
אדיר הוא
פיוט זה, גם הוא על פי סדר הא"ב, נהוג היה מדורות קדומים, ולמרות שאין הוא שייך דוקא לליל הסדר, כיוון שמזכירים בו את המקדש פעמים רבות, ומתפללים לביניינו, צרפו שיר זה להגדה. |
אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
בָּחוּר הוּא, גָּדוֹל הוּא, דָּגוּל הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
הָדוּר הוּא, וָתִיקחסיד, נאמן הוּא, זַכַּאי הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
חָסִיד הוּא, טָהוֹר הוּא, יָחִיד הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
כַּבִּיר הוּא, לָמוּד הוּא, מֶלֶךְ הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
נוֹרָא הוּא, סַגִּיבנשגב הוּא, עִזּוּז הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
פּוֹדֶה הוּא, צַדִיק הוּא, קָּדוֹשׁ הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
רַחוּם הוּא, שַׁדַּיבעל הכוח הוּא, תַּקִּיף הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
- בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
- אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
אֶחָד מִי יוֹדֵעַ?
|
אחד מי יודע
פזמון עתיק זה מוצאו מימי הביניים, ולא נודע שם מחברו, אף כי יוחס בכת"י לבית מדרשו של ר' אליעזר רוקח. נראה כי אחד הטעמים לקביעתו כאן היא כדי לעורר את הנרדמים, ובפרט הילדים הקטנים, בשיר חידה שהכל יודעים את תשובותיו, ויש בכך מעין מקבילה יפה לארבע הקושיות של תחילת הסדר. |
אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ: אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שְׁנַיִם מִי יוֹדֵעַ? שְׁנַיִם אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שְׁלשָׁה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
אַרְבַּע מִי יוֹדֵעַ? אַרְבַּע אֲנִי יוֹדֵעַ: אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
חֲמִּשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? חֲמִּשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
שִׁשִָּׂה מִי יוֹדֵעַ? שִׁשִָּׂה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
שִׁבְעָה מִי יוֹדֵעַ? שִׁבְעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָאהשבת, ימי השבוע (השיר בעיקרו בעברית, אך מדי פעם שובצו מילים בארמית כדי לסייע בחריזה), שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
שְׁמוֹנָה מִי יוֹדֵעַ? שְׁמוֹנָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
תִּשְׁעָה מִי יוֹדֵעַ? תִּשְׁעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
עֲשָׂרָה מִי יוֹדֵעַ? עֲשָׂרָה אֲנִי יוֹדֵעַ: עֲשָׂרָה דִבְּרַיָאעשרת הדיברות, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
אַחַד עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? אַחַד עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּאהכוכבים בחלומו של יוסף (בראשית לז ט) והם מסמלים את שבטי ישראל, חוץ מיוסף, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
שְׁנֵים עָשָׂר מִי יודע? שנים עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָאהשבטים, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
שְׁלשָׁה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָאמידות הרחמים שבהם מתגלה ה' (שמות לד ו וכן יש 13 מידות שהתורה נדרשת בהן). שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
דְּזַבִּיןשקנה אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵיזוז הוא השם הארמי למטבע הרומי הנפוצה הדינר (denarius), חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא שׁוּנְרָאחתול וְאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא חוּטְרָאמקל והִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא נוּרָאאש וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא מַיָא וְכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא תוֹרָאשור וְשָׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא הַשׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
הערות
ביאור חד-גדיא על פי הגר"א
"חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא" - הרי שניים גדיים, הם שני העזים שהביא יעקב ליצחק (בראשית כז ט) בליל פסח, ושהם נעשו אחר כך מצוה לדורות, אחד לקורבן פסח ואחד לחגיגה, ושל ידן זכה יעקב לברכות של יצחק ולבכורה, ויעקב מסר את הברכות והבכורה ליוסף.
"שׁוּנְרָא" - סמל הקנאה, זו קנאת אחי יוסף, שמכרוהו למצרים כדי לבטל ממנו את הברכות והבכורה.
"כַלְבָּא" - הוא פרעה שנקרא כך בפי חז"ל. ועינה את השבטים המקנאים כדי לתקן את חטאם.
"חוּטְרָא" - זה מטה משה שבו נעשו כל האותות והמכות לפרעה. והוא עבר ליהושע וכו' עד דוד המלך, ובו נעשו כל הניסים שנעשו לישראל עד חורבן בית ראשון.
"נוּרָא" - זו אש יצר הרע של ידו נחרב בית המקדש.
"מַיָא" - הם אנשי כנסת הגדולה שביטלו את יצר עבודה זרה.
"תוֹרָא" - מלכות אדום שנמשלה לשור, שהצרו לישראל, וגזרו עליהם גזרות קשות לבטלם מהתורה.
"הַשׁוֹחֵט" - משיח בן יוסף שנלחם באדום.
"וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת" - שהרי עתיד משיח בן יוסף למות. עד שבא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ויגאלו גאולה נצחית "ובִּלע המות לנצח".