ביאור:הגדה של פסח - ארבעה בנים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קדש - מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי אליעזר - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור ודור

רחצה - ברכת המזון - הלל - הודו - נרצה - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)


קיצור דרך: BEUR-HAGADA-4-SONS

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם ← הקב"ה נקרא מקום, "שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבה סח ט), אין לו מקום ספציפי בו הוא נמצא אלא יותר נכון לאמר שהעולם נמצא בקב"ה, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה ← התורה ציוותה עלינו להתייחס לכל בן על פי סיגנונו, בארבע מקומות בתורה כתוב איך לענות לבן ששואל אותנו לגבי מצוות הפסח: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? (דברים ו כ): "מַה הָעֵדוֹת ← העדויות, הדברים הנעשים בליל הסדר לזכר השיעבוד ויציאת מצרים (כגון מצה ומרור), מה משמעות כל סימן וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם ← (אין הוא מוציא את עצמו מהכלל כמו שעושה הרשע באומרו "לָכֶם", מכיוון שאם נבחן את הפסוק בהקשרו המקורי, הרי שהוא מדבר לאותם שהיו במעמד הר סיני, אך בניהם, העתידיים, לא היו)?" וְאַף אַתָּהבנוסף לתשובה הכתובה בתורה, המסבירה את החשיבות הכללית והעקרונית של קיום המצוות ושל זכירת יציאת מצרים (לחץ על המילה לפירוט) אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח ← דבר הנדרש על ההלכה שבסוף מסכת פסחים: "אֵין מַפְטִירִין ← אסור להגיד אַחַר הַפֶּסַח ← אחר אכילת קורבן הפסח אֲפִיקוֹמָן ← מילולית: הוציאו דבר אכילה, הביאו דברים מתוקים לקינוח. כלומר: אחר אכילת הפסח, אסור לאכול דבר, כדי שישאר בפה טעמו של קורבן הפסח (ובימינו שאין קורבן פסח, אנו קוראים למצה הנאכלת בסוף הסדר "אפיקומן", והיא כביכול הקינוח של הסעודה, ואין לאכול אחריה דבר). התשובה לבן החכם היא מעין דרשה על הלכה זו: אחר ה"פסח", דהיינו לאחר כל מצוות החג, אין מפטירין אחריהן בדברי מתיקה, בהסברים לכל דבר ודבר. כלומר, המצוות עומדות בפני עצמם ואין הכרח למצא להם "טעמים".".
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יב כו): "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת ← קרבן פסח, ליל הסדר וכל המצוות הקשורות אליו לָכֶם?", לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל ← מלהיות שותף עם כלל ישראל, כָּפַר בְּעִקָּר ← הרי זה כאילו שהוא כופר בקב"ה. וְאַף אַתָּהבנוסף לתשובה הכתובה בתורה, שהיא למעשה לא תשובה לרשע אלא תשובה לעצמנו, שאנחנו נבין מדוע אנחנו מקיימים את מצוות הפסח (לחץ על המילה לפירוט) הַקְהֵה אֶת שִנָּיו ← גרום לשיניו להיות קהות, שאינם חדות, כביכול שלא יוכל לנשוך (לשכנע אחרים בדברי הכפירה שלו) וֶאֱמֹר לוֹ: (שמות יג ח): "בַּעֲבוּר זֶהשאקיים מצוותיו, כגון פסח, מצה ומרור הללו (לחץ על המילה לפירוט) עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יג יד): "'מַה זֹּאת? ← שאלה פשוטה ותמימה' וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: 'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים'".
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ ← פתח עמו בשיחה, שֶׁנֶּאֱמַר ← באחד הפסוקים נאמר שיש להגיד לבן, ולא נאמר לפני כן שהבן שואל, מכאן שאם הבן אינו שואל, האב צריך לפתוח עמו בשיחה: (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'".


"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ ← כיוון שהוזכר הפסוק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" בתשובה לבין שאינו יודע לשאול, מובא המדרש הבא:" -

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ ← שחובת סיפור יציאת מצרים תתחיל מראש חודש ניסן (בו דיבר ה' עם משה לגבי ההכנות ליציאה, שמות יב)? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיוֹם הַהוּא"
אִי "בַּיוֹם הַהוּא" יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם ← אולי המילה יום באה להדגיש שיש להתחיל ביום ולא בלילה (כמו שאסור לאכול חמץ כבר מערב פסח)? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה" - בַּעֲבוּר זֶה ← כאשר אפשר להצביע על דבר מסויים ולהגיד "זה" לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.


הערות

  • אמרנו לעיל "וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים..." אבל האמת היא שלא כולנו חכמים, ובין הבנים שלנו יש גם רשעים, תמימים ושאינם יודעים לשאול, ולכולם אנו מצווים לספר על יציאת מצרים.
  • "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא" - אנו מודים לה' על כל הבנים שנתן לנו, גם אם לא כולם חכמים, וכך כנגד כל בן ישנו "בָּרוּךְ" אחד.
  • הרב לאו הסביר את ארבעת הבנים כארבעה דורות, בהם רואים את ההידרדרות מהבן הראשון החכם, לדור הבא שהתחיל לכפור (אם כי עדיין הכיר את התורה). הדור שאחריו כבר היה תם ולא הבין את סימני הסדר, והדור הרביעי אפילו להביע את שאלותיו על סימני הסדר איננו יודע. אפשר להתנחם בכך שלפחות הם מגיעים ארבעתם לשולחן...
  • ידועה האמירה ש"צבור" הוא ראשי תיבות של צדיקים בינונים רשעים. במדינת ישראל קוראים לנו, הישראלים, "צבר" שזה בדיוק אותם ראשי תיבות, אבל חסר את ו"ו החיבור. (בשם הרב נריה זצ"ל)
  • "אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד..." - למה החזרה על המילה "אחד"? האבא צריך להתייחס לכל בן בפני עצמו, אך גם לזכור שכולם בניו ולא להפלות ביניהם. "אחד" בגימטריה 13, וארבעה "אחד" עולים ל"בן" (52). גם "אליהו" בגמטריה 52 ואליו אנו מחכים בלילה זה שיבוא וישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". (הרב מרדכי אלון)
  • מה שואל הבן החכם? ננסה לנתח את כל הפיסקה: הבן הרשע כבר "תפס" את השאלה 'למה זה טוב?', והבן התם תפס את 'מה זה בכלל?' - מה נשאר לבן החכם - הרי הוא יודע את כל ההלכות, והוא גם למד את כבר את כל מסכת פסחים עד המשנה האחרונה! לכן פירשנו שהוא שואל על משמעות כל מצוה ומצוה. ומה רע בכך? כנראה שיש משהו בעייתי בקושיותיו, כי אחרת לא היה צריך להביא את שאלתו (והתשובה שצריך לענות לו) בהגדה. כפי הנראה הוא לא סתם חכם, אלא חוכמולוג: הוא אוהב לשאול סתם, כדי להפגין את חוכמתו ולהטריח את הסובבים אותו. לכן עונים לו בלשון עדינה, שלפעמים פשוט צריך לעשות את מה שכתוב בהגדה, מבלי להפריע עם שאלות וקושיות מיותרות.
  • "אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן" - מדוע דוקא הוזכרה הלכה זו, שהיא לא מהעיקריות בפסח, מוזכרת רק בסוף מסכת פסחים, ואין לה איזכור בתורה? אלא לאמר לך, שיש ללמוד הכל, מההתחלה ועד הסוף, מבלי להבחין בין הלכות חשובות לפחות חשובות. הסבר נוסף מובא בחידושי הרי"ם: כשם שאין אוכלים אחר קורבן הפסח, כדי שישאר טעמו בפה, כך תהיה תשובתך לבנך, שתשאר זמן רב. פרופ' דב גולדברגר מביא רעיון נוסף: הבן החכם שואל מדוע אנו מזכירים בליל הסדר את קורבן הפסח, בשעה שבית המקדש חרב? אנו עונים לו שהאפיקומן, המצה שבצענו ב"יחץ", באה במקום הקורבן. ואכן הוא נאכל בסוף הארוחה, כאשר שבעים, אסור לאכול אחריו דבר (כמו שכתוב לגבי קורבן פסח במשנה), וכן מותר לאוכלו עד חצות הלילה, כמו קורבן פסח.
  • בבן הרשע האומר "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" תחילת הפסוק היא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" דהיינו שהוא איננו שואל (כפי שעושים החכם והתם) אלא פשוט אומר את דעתו. (חוקת הפסח, מלבי"ם)
  • "הַקְהֵה אֶת שִנָּיו":
    • כיון שלא שאל שאלה אלא רק בא לקנטר, אנו לא עונים לדבריו אלא "מקהים את שיניו", גורמים לו שלא יצליח לגרום נזק בדבריו לאחרים. לכן גם הדברים לא מופנים אליו (בלשון נוכח) אלא נאמרים בלשון נסתר: "אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל". (מלבי"ם, מעשה ניסים).
    • עוד סיבה לכך שהדברים בלשון נסתר היא, שאי אפשר לאמר לו "אילו היית שם" שהרי הנשמות של כולם היו בהר סיני, אלא הכוונה היא שאם היה שם מישהו דובר נבלה כמוהו, לא היה נגאל.
    • וייתכן שהביטוי רומז לפסוק (ירמיהו לא כח): "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה", המתאר את המחשבה (השגויה) של בני ישראל בימי ירמיהו, שהילדים נענשים בחטאי הוריהם. בקטע שלנו, המטרה היא לענות לבן הרשע בבדיחה: "אילו היית שם, בוודאי היית מעדיף להישאר במצרים ולא להיגאל, כדי שלא תצטרך 'לסבול' את עול המצוות; אבל כיוון שלא אתה היית שם אלא הוריך, והם דווקא העדיפו לצאת ממצרים ולקבל את התורה, אתה עכשיו 'נענש' בעוון הוריך, ונאלץ גם אתה לשבת עמנו ולחגוג את חג הפסח.
    • דורשי רשומות מצאו כי אם תקהה (תפחית) מ"רשע" (בגימטריה 570) את "שניו" (366), תהיה התוצאה "צדיק" (204).
  • "שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל" של חז"ל הוא טיפוס מאוד מצוי בימינו אלה. אדם שהעולם החיצוני התוקפני כל כך ממלא את כל חללי נפשו. הוא אמנם כאן איתנו, בליל הסדר בגלל המשפחה או ההורים, אך התוכן של ערב זה - רחוק ממנו. כיצד נצליח להבקיע את החומה הגדולה שבנה? "את פתח לו", עלינו לנקוט ביוזמה. אך מיד ההגדה דורשת את הפסוק: 'יכול מראש חודש' - האם נקנה לו הגדה מהודרת? האם נשלח לו באימייל קישור להגדה המבוארת בויקיטקסט (אגב, רעיון לא רע)? האם ננסה להעביר לו סימנריון מזורז? מדגישה ההגדה: 'לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' - הפתרון איננו בלימוד, אלא במצה ומרור שמונחים לפניך. או במילים אחרות - בחוויה, חווית האמונה. (הרב אייל ורד)
  • נראה שכל בן עובר דרך ארבעה שלבים, והם ארבע המידות של היושבים לפני חכמים: משפך וספוג משמרת ונפה (משנה אבות ה טו‎).
    • בראשית חייו הוא אינו יודע לשאול, חסר יכולת קליטה, ודומה למשפך שמכניס בזה ומוציא בזה.
    • בגיל צעיר הוא תם, המאמין לכל דבר, הדומה לספוג שסופג את הכל.
    • בגיל ההתבגרות הוא בחינת רשע, עובר משבר קשה של סירוב, ודומה למשמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, כלומר, נאחז דוקא בפסולת של החיים.
    • לאחר שהתבגר, הוא מגיע לדרגת חכם, הדומה לנפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, את המובחר. (הגדת הרב שלמה אבינר)
  • כל מורה מכיר את ארבעת התלמידים הבעייתיים:
    • החוכמולוג - ששואל שאלות שאינן קשורות לנושא או שהן מעל לרמת הכיתה ובכך מקשה על האחרים. יש לענות לו ברמז שלא כל דבר צריך לשאול.
    • המעצבן - ששואל "למה זה מעניין אותי?", "זה לבחינה?". יש לענות לו בתקיפות כדי שלא ישפיע על האחרים.
    • המתקשה - שמקשיב וגם עושה שיעורי בית אך עדיין לא מבין ושואל שאלות שגורמות ליתר הכיתה להשתעמם. יש לתמצת לו את עיקרי הדברים.
    • החולם - שלא מקשיב ולא שואל. לפעמים המורים מרוצים ממנו כי יש להם שקט, אך האמת היא שהוא הכי בעייתי. יש לשים לב גם אליו, ולהסב את תשומת ליבו לחשיבות החומר הנלמד.
  • "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" - מפסוק זה, מהמילה "והגדת", התרחבה ונוצרה ה"הגדה של פסח" (ראו ויקימילון). ופירשו חז"ל (שבת פז א) את המילה "והגדת" בשני כיוונים: מלשון 'דברים הקשים כגידים', שכך ראוי לפנות לבן שאינו יודע לשאול (שבהיבט מסויים הוא יותר גרוע מהבן הרשע), וכן מלשון המשכה, כלומר אף על פי שרחוק הוא ממך, מושכהו אליך בדברים שימצאו חן בעיניו. ואכן הדברים הנאמרים לבן שאינו יודע לשאול הם אותם דברים הנאמרים לרשע (מתוך תקוה שיבין את הרמז), אך אין מפרשים לו את "לי ולא לו" כדי שלא להרחיק אותו משולחננו.
  • "בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ" - ובזמן הבית היו אומרים "פסח מצה ומרור" (שיבולי הלקט) ולשון המדרש (מכילתא): "בשעה שגופו של פסח קיים". לאחר שהוסבר הפסוק "'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי", מובן מדוע הוא מהווה בבחינת "את פתח לו" לשאינו יודע לשאול: אנו עוזרים לו לשאול על ידי שמראים לו את המצה והמרור ואת כל יתר הדברים המיוחדים בליל הסדר, כדי שלאחר שישאל מה פשרם, נוכל להסביר לו שהמרור הוא לזכר השיעבוד, והמצה לזכר ההצלה. (עולת ראי"ה ב רפח)