ביאור:הגדה של פסח - קדש
מתוך ויקיטקסט
קדש - מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי אליעזר - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור ודור
רחצה - ברכת המזון - הלל - הודו - נרצה - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד
| שולחן ערוך ומוכן לקראת ליל הסדר |
סימני סדר פסח:
- קַדֵּשׁ וּרְחַץ
- כַּרְפַּס יַחַץ
- מגִּיד רַחְצָהיש הגורסים "רַחַץ" - ראה בהערות למטה
- מוֹצִיא מַצָּהברוב ההגדות נחשבים לשני סימנים: 1. ברכת "המוציא" על המצה. 2. ברכת "על אכילת מצה" ואכילת המצה.
- מָרוֹר כּוֹרֵךְ
- שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ
- צָפוּן בָּרֵךְ
- הַלֵּל נִרְצָהסוף הסדר, כאשר אנו מקוים שעלה לרצון לפני ה'
קַדֵשׁ
מוזגים כוס ראשון, נוטלו בשתי ידיו, מחזיקו ביד ימינו ומקדש.
בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי
(בראשית ב): "וַיְכֻלּוּהסתיימה עשיית הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָםוצבא השמיים, הכוכבים. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹתיום שבת מקודש, כי בו הפסיק אלוהים לעבוד ומכאן ואילך העבודה מוטלת על האדם."
בַּחוֹל מַתְחִילִין:
סַבְרִימרשים (בקשת רשות מהמסובים. בעדות המזרח נוהגים לענות: "לחיים", במשמעות של 'כן, קדש בבקשה') מָרָנָןהאדונים שלי וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן,) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מוֹסִיפִין:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יי הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.
| דף מהגדת קאופמן |
שותה רוב כוס בהסבה לשמאל
וּרְחַץ
|
נטילת ידיים ללא ברכה
לפי ההלכה יש לנטול ידיים לפני אכילת ירק שטובלים אותו במשקה, מכיון שהטבילה במשקה מכשירה אותו לקבל טומאה. בימינו הרוב לא נוהגים כן, אך בליל הסדר השתמר המנהג המקורי. (להרחבה ראה בהערות) |
נוֹטְלִין אֶת הַיַדַיִם וְאֵין מְבָרְכִין "עַל נְטִילַת יָדַיִם"
כַּרְפַּס
|
הכרפס
הכרפס הוא הסלרי, אך נוהגים גם לאכול צנון או תפוח אדמה. (על פי הערך כרפס בויקיפדיה) יש לאכול כמות קטנה כדי שנוכל לאמר את ההגדה בנחת ולא מתוך רעבון גדול, אך אין לאכול יותר מכזית כדי שלא להכנס לספק של חיוב ב"ברכה אחרונה". |
טוֹבְלִין כַּרְפַּס פָּחוֹת מִכְזַיִת בְּמֵי מֶלַח, וּמְבָרְכִין.
(מכוון לפטור בברכה זאת גם את המרור)
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
אוכלים ללא הסבה
יַחַץ
|
האפיקומן
התגלגלות המושג "אפיקומן" לשבר המצה האמצעית, הוא סיפור ארוך עם דעות שונות. נרחיב על כך בתשובה לשאלת הבן החכם. המנהג הנפוץ בימינו הוא שהאב מחביא את האפיקומן, הילדים מחפשים, ולאחר שמצאו מחביאים הם מהאב. כאשר מגיעים ל"צפון" הם מחזירים את האפיקומן רק בתמורה להבטחה למתנה. המנהג התפתח על בסיס הגמרא (פסחים קט.): "חוטפים מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו", והמעוניין יכול לקרא על כך בהרחבה בויקיפדיה, בערך "אפיקומן". |
בַּעַל הַבַּיִת יִבְצַע אֶת הַמַצָה הָאֶמְצָעִית לִשְׁתַּיִם וּמַצְפְּין אֶת הַחֵצִי הַגָדוֹל לָאֲפִיקוֹמָן.
הערות
- מניין הביטוי "ליל הסדר"? סדר הפסח היה במקור הקרבת קורבן הפסח, שיש לו סדר מובנה. היום שאין מקריבים קורבנות, נשאר לנו רק ליל הסדר. כל דבר מתמשך ואשר בנוי בשיטה מסויימת מוגדר כ"סדר": סדר העבודה, סדר וידוי, סידור התפילה. השימוש במילה "סדר" בא לרמוז שכל מה שאירע לישראל מעת יציאת מצרים אינו שרשרת מיקרית של אירועים, אלא הכול מתרחש לפי סדר והשגחה מן השמים. (המהר"ל)
- מדוע הסדר מסודר בסימנים (קדש, רחץ, כרפס...)? ראשית, כיוון שהוא ארוך ומורכב מחלקים רבים, ובעבר לא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה עותק של ההגדה, לכן נקבעו סימני הסדר, להקל על זכירת הדברים. יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שמחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות. האדמו"ר מבעלז הסביר מדוע אנו אומרים את הסימנים בתחילת הסדר: ישנה שאלה הלכתית אם עדיף "זריזין מקדימין למצוות" או שמא עדיף לעשות הכל לאט ומן המובחר? האם לקדש את הלבנה מיד לאחר שלושת הימים הראשונים אחרי ראש חודש, או להמתין שיחלפו שבעת ימי השבוע ונקדש אותה במצואי שבת ברוב עם? האם לערוך סעודת ברית מילה מיד בבוקרו של היום השמיני, או לחכות לאחר הצהריים כדי שיוכלו להשתתף כמה שיותר אנשים? כדי לצאת יד ספק זה, אנו קודם אומרים במהירות את כל סימני הסדר, בבחינת זריזין מקדימין ואחר כך אנחנו משיכים לאט ובסבלנות מן המובחר.
- "מגִּיד רַחְצָה" או "מגִּיד רַחַץ" - בניגוד למקובל, תיקן וולף היידנהיים שיש לאמר "רַחַץ", וזאת על פי סדר החריזה: בשני הבתים שלוש שורות החורזות ביניהן, והשורות האחרונות בשני הבתים, חורזות זו עם זו.
- "מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים" - השבת קודמת לישראל, אולם ישראל קודמים לזמנים (למועדים, לחגי ישראל) - מדוע? השבת קודמת לישראל כיוון שהיא מקודשת מששת ימי בראשית, ואילו הזמנים נתקדשו רק לאחר התקדשות בני ישראל. כמו כן ישראל הם שקובעים מתי יכול כל חג וחג כאשר הם מקדשים את החודש ביום בו ראו את מולד הלבנה. (הרב ישראל מאיר לאו)
- למה בליל הסדר אנו מחמירים לנטול ידיים לפני אכילת הירק? הרוב נוהגים לאכול את הכרפס ללא הסבה מכיוון שהוא זכר לשיעבוד (כרפס נוטריקון פרך ס'), למה בכל זאת יש כאלו שכן אוכלים אותו בהסבה? ולמה אי אפשר לחכות עם הכרפס לאחרי אכילת המצה (וכך לא תהיה שאלה של ברכה אחרונה)? בלילה זה אנו בני מלכים, ונהגו המלכים לפני הארוחה לאכול ירק כמתאבן (כדי לעורר את התאבון). כל האוכל בליל הסדר הוא מצוה, ולראיה זו הפעם היחידה בשנה שאנו מברכים "על אכילת". המדרגה הגבוהה של בן-חורין היא שהוא גם חופשי מתאוותיו, ומסוגל לראות גם באוכל - מצוה. ואיך זוכים למדרגה כזאת? למען זה יש את "רחץ", יש לעבוד על מידת הטהרה.
- על מנת לחוש את העוני שסבלנו במצרים אנו מחביאים חצי מהמצה האמצעית בין שתי המצות, כדי לשמור אותה ליותר מאוחר, כדרכם של עניים ששומרים חצי ממנתם בצד לכל צרה שלא תבוא. המצות שאנו מחביאים את חצי המצה ביניהם הם ה"לחם המשנה", זכר למן. במדבר היו בני ישראל אוספים ביום שישי מנה כפולה, אחת לשישי ואחת לשבת. ביום רגיל היה אסור להם לאסוף יותר מצרכם לאותו יום. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - בתחילת הסדר אנו מרגישים כמו עניים אך בסופו אנו מוציאים את המן, אפיקו-מן, אוכלים כזית בהסיבה, וחוזרים לשפע שהיה לנו במדבר, ולמידת הביטחון בה' שרכשנו שם, שגם מחר יתן לנו את צורכנו. (הרב מרדכי אלון) בני ישראל אכלו את המצות שהוציאו ממצרים עד ט"ו באייר, ואז (שמות טז א): "בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים" נגמרו להם המצות וה' נתן להם מן ; וגם אנחנו אוכלים מצות במשך הסעודה, ובסוף הסעודה אוכלים "מן".
- מדוע נהגו להטמין את האפיקומן? לדעת הרא"ש מצוות אפיקומן היא לזכר קורבן פסח. בזמן המקדש צריך היה לשמור את הקורבן, והיסח הדעת ממנו היה פוסל אותו מפני הטומאה. לכן, בזמן המקדש היו מטמינים את הבשר עד שעת האכילה. מאז נשאר המנהג עד היום, להטמין גם את מצת האפיקומן עד שעת האכילה תחת מפית. (רב' חיים סולוביצ'יק)
