ביאור:בבלי זבחים דף מח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

פר ושעיר של יום הכיפורים [שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון]:

מכדי צפון בעולה כתיב [1], ניתני עולה ברישא!?

חטאת - איידי דאתי מדרשא [2] - חביבא ליה.

וניתני חטאות החיצונות?

איידי דנכנס דמן לפני ולפנים - חביבא ליה.

ו'צפונה' בעולה - היכא כתיבא?

(ויקרא א יא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה [לפני ה' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב].

אשכחן בן צאן, בן בקר מנא לן?

אמר קרא: (ויקרא א יא) ואם מן הצאן [קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעלה זכר תמים יקריבנו] - וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילמד עליון מתחתון [3].

הניחא למאן דאמר מלמדין [4], אלא למאן דאמר אין מלמדין מאי איכא למימר? – דתניא: [5] (ויקרא ה יז) ואם נפש [כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו] [6] - לחייב על ספק מעילות [7] אשם תלוי [8] - דברי רבי עקיבא; וחכמים פוטרין'; מאי לאו בהא קא מיפלגי: מר סבר למידין [9], ומר סבר אין למידין?

אמר רב פפא: דכולי עלמא למידין, והיינו טעמא דרבנן: נאמר כאן [10] [שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר שמתאים לתג <ref> - אף כאן [11] [12] שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת; ורבי עקיבא [13]: מה להלן [14] בקבועה [15] - אף כאן [16]: בקבועה [17], לאפוקי חטאת דטומאת מקדש וקדשיו [18], דעולה ויורד הוא [19].

ורבנן?

אין גזירה שוה למחצה [20].

ורבי עקיבא נמי: אין גזירה שוה למחצה?

אין הכי נמי, והכא בהא קמיפלגי: רבי עקיבא סבר: ואם נפש כתיב, וי"ו מוסיף על ענין ראשון.

ורבנן נמי הכתיב ואם נפש!?

לימא בהא קמיפלגי: דמר סבר היקש עדיף, ומר סבר גזירה שוה עדיף!

לא! דכולי עלמא דהיקש עדיף, ואמרי לך רבנן: [21] תחתון - הוא דגמר מעליון: לאשם בכסף שקלים (ויקרא ה טו) [22]: שלא תאמר לא יהא ספיקו [23] חמור מודאו: מה ודאו חטאת בת דנקא - אף ספיקו אשם בר דנקא [24].

ורבי עקיבא - הא סברא מנא ליה?

נפקא ליה (ויקרא ז א) מ[ו]זאת תורת האשם [קדש קדשים הוא]: תורה אחת לכל האשמות.

תינח מאן דאית ליה 'תורת' [25]; מאן דלית ליה 'תורת' - מהיכא גמר?

גמר 'בערכך' 'בערכך' [26];

תינח היכא דכתיב 'בערכך'; אשם שפחה חרופה דלא כתיב ביה 'בערכך' מאי איכא למימר?

גמר 'באיל' 'באיל' [27]

חטאת - מנא לן דבעיא צפון [לשחיטה]?

דכתיב (ויקרא ד כט) [וסמך את ידו על ראש החטאת] ושחט את החטאת במקום העולה [28];

אשכחן שחיטה, קבלה מנא לן?

דכתיב (ויקרא ד לד) ולקח הכהן מדם החטאת [באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח] [29]

מקבל עצמו [30] - מנא לן [31]?

אמר קרא ולָקח – 'לו קח' [32].

אשכחן למצוה, לעכב מנין?

קרא אחרינא כתיב [33]: (ויקרא ד כד) [וסמך ידו על ראש השעיר] ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה [לפני ה' חטאת הוא] [34], ותניא [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ו משנה י]: 'היכן עולה נשחטה? בצפון? אף זה בצפון [35];

עמוד ב

וכי מכאן אתה למד [36]? והלא כבר נאמר: (ויקרא ו יח) [דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת] במקום אשר תשחט העלה תשָּׁחֵט החטאת [לפני ה' קדש קדשים הוא] [37]; הא למה יצא? לקבוע לו מקום [38]: שאם לא שחטה בצפון – פסול.

[ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ו משנה יא, בשנויי לשון] אתה אומר לכך יצא? או אינו [39] אלא [40] שזה טעון צפון ואין [41] אחר טעון צפון [42]?

תלמוד לומר [43]: (ויקרא ד כט) [וסמך את ידו על ראש החטאת] ושחט את החטאת במקום העולה [44]: זה בנה אב לכל חטאות שיהו טעונות צפון [45]. [46]

אשכחן שעיר נשיא, בין למצוה בין לעכב; שאר חטאות נמי אשכחן למצוה [47]; לעכב מנא לן?

דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה [48];

אלא אותו (ויקרא ד כד: וסמך ידו על ראש השעיר ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא) למה לי?

מיבעי ליה לכדתניא: 'אותו בצפון [49], ואין שעיר נחשון [50] בצפון'; ותניא [ספרא ויקרא דיבורא דחובה פרשתא ו משנה ח]: (ויקרא ד כד) וסמך ידו על ראש השעיר [ושחט אתו במקום אשר ישחט את העלה לפני ה' חטאת הוא] [51] - לרבות שעיר נחשון לסמיכה - דברי רבי יהודה [52]; רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה' [53]; סלקא דעתא אמינא הואיל ואיתרבו לסמיכה איתרבו נמי לצפון - קא משמע לן.

מתקיף לה רבינא: הניחא לרבי יהודה [54], לרבי שמעון מאי איכא למימר?

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: ולרבי יהודה מי ניחא? למאי דאיתרבי איתרבי ומאי דלא איתרבי לא איתרבי [55]! [56] וכי תימא: אי לא מעטיה קרא הוה אמינא תיתי בבנין אב [57] - אם כן סמיכה גופה [58]תיתי מבנין אב [59][## נראה לי שהלימוד בבנין אב הוא מ'ושחט אתה לחטאת' (ויקרא ד לג): כאן התורה אומרת לנו מה נדרש לחטאת]! אלא מדורות לא גמרינן [60] - הכא נמי מדורות לא גמרינן [61].

ואלא 'אותו בצפון ואין שוחט בצפון' [62]?

שוחט - מדרבי אחיא נפקא, דתניא [ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא ה משנה ז, בשם רבי חייא]: רבי אחיא אומר: (ויקרא א יא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה [לפני ה' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב] מה תלמוד לומר? - לפי שמצינו עומד בצפון ומקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקיבל בצפון – פסול [63], יכול אף זה כן? - תלמוד לומר: אותו: אותו בצפון, ואין השוחט בצפון. [עד כאן שם בספרא.]

אלא 'אותו בצפון, ואין בן עוף [64] בצפון'? דתניא [ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא ה משנה ה]: יכול יהא בן עוף טעון צפון? ודין הוא: ומה בן צאן, שלא קבע לו כהן [65], קבע לו צפון - בן עוף, שקבע לו כהן [66] - אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר: אותו;

מה לבן צאן שכן קבע לו כלי [67]

אלא: אותו בצפון, ואין פסח בצפון [68], [69] דתניא [ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא ה משנה ו]: רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון? ודין הוא: ומה עולה - שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו קבע לו צפון, פסח - שקבע לו זמן לשחיטתו - אינו דין שיקבע לו צפון!? תלמוד לומר: אותו.

מה לעולה שכן כליל?

מחטאת [70].

מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות?

מאשם.

מה לאשם שכן קדשי קדשים?

מכולן.

נמי שכן קדשי קדשים [71]?

לעולם כדאמרן מעיקרא: אותו בצפון, ואין שוחט בצפון; ודקשיא לך 'מדרבי אחיא נפקא לן' [72] - לאו למעוטי שוחט בצפון [73], אלא: אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון' [74].

מקבל [75]? מ'ולָקח' [(ויקרא ד לד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח] – 'לו קח' נפקא?

'ולקח' = 'לו קח' - לא משמע ליה.

אשכחן שחיטה בעולה [בצפון] למצוה, קבלה נמי למצוה אשכחן; שחיטה וקבלה לעכב מנלן?

אמר רב אדא בר אהבה - ואיתימא רבה בר שילא: קל וחומר: ומה חטאת הבאה מכח עולה מעכבת, עולה - שבאה חטאת מכחה - אינו דין שמעכבת!?

מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות?

אמר רבינא: הא - קשיא ליה לרב אדא בר אהבה [76]: כלום מצינו טפל חמור מן העיקר [77]?

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: ולא?

הערות[עריכה]

  1. גבי עולת צאן, בויקרא [א,יא] ושחט אותו על ירך המזבח צפונה
  2. מהיקשא, דכתיב במקום אשר תשחט העולה (ויקרא ו יח)
  3. פרשת בן בקר למעלה מפרשת בן צאן
  4. עליון מתחתון על ידי וי"ו המוסיף
  5. גבי אשם תלוי כתיב:
  6. ולמעלה הימנה פרשת מעילה ודאית: שידע לאחר זמן שנהנה מן ההקדש בשוגג, וחייבין עליה אשם ודאי
  7. הקדש וחולין לפניו ונהנה מאחד מהם, כסבור שניהם חולין ועכשיו אינו יודע מאיזה מהן נהנה
  8. מביא אשם תלוי להגן מן היסורין עד שיודע לו שודאי מעל, ומביא אשם ודאי, וגם הוא איל בכסף שקלים (ויקרא ה טו)
  9. עליון מתחתון: פרשת הקדש מפרשת אשם תלוי שתחתיה, למימרא דהנהנה מן ההקדש נמי מייתי אשם תלוי על ספיקו
  10. באשם תלוי
  11. אשם תלוי:
  12. על ספק דבר
  13. גמר לה להך גזירה שוה הכי
  14. חטאת
  15. קרבן קבוע לעני כעשיר
  16. אשם תלוי
  17. אינו בא אלא על ספק חטאת קבוע
  18. לאפוקי ספק נכנס טמא למקדש ספק לא נכנס
  19. הואיל וודאי בעולה ויורד - אין מביא על ספיקו אשם תלוי
  20. וכי היכי דגמרינן לה לגבי הא מילתא - גמור מיניה נמי דאינו בא אלא על ספק כרת
  21. היקש להכי אתא:
  22. לקנות אשם בשתי סלעים; דגבי אשם מעילות כתיב בערכך כסף שקלים וגמר אשם תלוי מיניה
  23. של כרת
  24. דנקא = שתות; כלומר: מעה כסף, שהוא שתות של דינר; ולאו דווקא נקט, אלא דמים קלים בעלמא, שלא ניתן לה קצבה
  25. בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ג:)
  26. באשם תלוי ובאשם גזילות כתיב בערכך לאשם (ויקרא ה יח: והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו; ופסוק כה: ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן), וגמרינן מ'ערכך' דאשם מעילות דכתיב ביה (ויקרא ה טו) בערכך כסף שקלים [נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם]
  27. כתיב ביה בשפחה חרופה באיל האשם (ויקרא יט כב) ובבאשם מעילות נמי כתיב באיל האשם (ויקרא ה טז), ואשם נזיר ואשם מצורע לא מרבינן, משום דכתיב כבש בן שנה, ומדאיל שהוא בן שתי שנים בא בשתי סלעים - כבש בן שנה בא בסלע! כולה שמעתין בכריתות (דף כב:)
  28. את החטאת יתירא הוא, דהא בחטאת קאי, והוה ליה למכתב 'ושחט אותה'; למה לי את החטאת? - בנין אב הוא לכל ששמו 'חטאת' שטעון צפון, דלא תימא דווקא שעירת יחיד דכתיב גביה
  29. בתר ושחט [שם פסוק לג] כתיב בחטאת יחיד, ומשמע: במקום העולה נמי ילקח, והך לקיחה = קבלה, דגמר בגזירה שוה בתורת כהנים: נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כד ו)
  30. שצריך לעמוד בצפון, ולא יעמוד בדרום ויושיט ידו בצפון סמוך לו אצל אמצע עזרה: שהדרום והצפון נחלקו שם וקיבל
  31. דהא אמר לקמן אם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול
  32. סרסיהו למפרע [את האות ל הוצא ממקומו והעבר לתחילת המלה] ודרשהו: את עצמו יקח למקום הדם
  33. דדריש ליה תנא לעיכובא
  34. בשעיר נשיא כתיב
  35. האי קרא מגמר עליה
  36. וכי מכאן צריך ללמד לזה בפני עצמו
  37. והלא כל החטאות בכלל
  38. לשנות עליו לעכב קיבועו בכך
  39. בא לעכב
  40. לכתוב בו אותו דהוי מיעוטא, וללמד
  41. שעיר
  42. כגון שעירי יוה"כ ושעירי עבודת כוכבים ושל מוספי המועדות; ומה אני מקיים תשָׁחֵט החטאת ? - בשאר בהמות, חוץ משעירים, דאותו כתיב, למעוטינהו
  43. בשעירת יחיד
  44. דהוה ליה למכתב 'ושחט אותה'
  45. ועיכובא מיהא לא נפקא לן מיניה, דאיכא למימר: למצוה איצטריך, ולהביא שעירי חטאות: דלא למעוטינהו מאותו דשעיר נשיא
  46. ולקמן פריך: ואלא אותו למה לי?
  47. מתשחט החטאת
  48. בכולם כתיב במקום אשר ישחט העולה [בשנויי לשון, ויקרא ד,כט ו-לג], וסגי ליה בשעירה ותילף מיניה כשבה למצוה! וכי הדר כתביה בכשבה - תנהו לענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא
  49. דאיתרבי לסמיכה, וסלקא דעתא לרבויי נמי לשחיטה בצפון; להכי כתיב אותו - למעוטי
  50. שעירי חנוכת הנשיאים שלא באו על חטא
  51. בשעיר נשיא כתיב, והוה ליה למכתב 'על ראשו'
  52. משום דמעטינהו רבי יהודה מסמיכה במסכת מנחות (דף צב.) מהאי דשעיר המשתלח, דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי (ויקרא טז כא): החי טעון סמיכה, ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה
  53. ורבי שמעון דרש 'החי טעון סמיכה באהרן, ואין שעיר עבודת כוכבים טעון סמיכה באהרן' - אלא בזקני העדה, ומרבי ליה מהכא
  54. דמרבי ליה לסמיכה - איצטריך למעוטי צפון
  55. דהא רבויא - גבי סמיכה כתיב, וצפון מהיכא תיתי
  56. הכי גרסינן להך סוגיא במנחות (דף נה:):
  57. מושחט את החטאת (ויקרא ד כט)
  58. לשתוק קרא מיניה, ו
  59. דכתיב (ויקרא ד לג) וסמך את ידו על ראש החטאת [ושחט אתה לחטאת במקום אשר ישחט את העלה] ומצי למכתב 'על ראשו'! אלא בנין אב הוא לכל ששמו חטאת: שיטעון סמיכה
  60. מסקנא דקושיא היא: סמיכה - מאי טעמא איצטריך לרבויי? - משום דאי לא רבוייא לא הוה גמרינן קדשי שעה בבנין אב מקדשי דורות
  61. הכי נמי משחיטת צפון למה לי אותו למעוטי? כל כמה דלא לימא קרא - לא גמרי בבנין אב
  62. אין צריך שיעמוד בצפון: שאם רצה עומד בדרום אצל צפון, ויושיט ידו בצפון וישחוט
  63. מ'לקח ולקח', כדלעיל
  64. מליקת תורין ובני יונה
  65. דשחיטה בזר כשרה
  66. דכתיב: והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגו' (ויקרא א טו)
  67. סכין לשחיטה, מויקח את המאכלת (בראשית כב י) (לקמן דף צז:) והתם - עולה הואי; וכן מזרק לקבל - תאמר בבן עוף שנמלק בצפורן?
  68. דלא תתייה בקל וחומר: הואיל וקבע זמן לשחיטתו בין הערבים - יקבע לו מקום נמי לצפון
  69. 'מדרבי אליעזר בן יעקב נפקא' לא גרס אלא הכי גרסינן ולא פסח בצפון דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר כו' וכן מצאתיה בספרים הראשונים
  70. אי לאו דמעטיה - הוה מייתינן ליה מחטאת, שאינה כליל וטעונה צפון
  71. כלומר: ואי בעי לאתויי נמי מכולהו במה הצד - איכא למיפרכיה להא פירכא: שכן קדשי קדשים
  72. 'אותו' דגבי שעיר
  73. קאמרי, דודאי מ'אותו' דרבי אחיא נפקא
  74. אלא לרבויא מדוקיא דמיעוטא דשוחט בצפון - דמקבל בצפון, דהכי דרשינן: 'אותו' בצפון - ואין שוחט בצפון, אבל מקבל בצפון
  75. כדאמרן 'אבל מקבל בצפון'
  76. כלומר מהאי טעם דייק קל וחומר דידיה
  77. למד חמור מן המלמד כגון חטאת שבאה מכח עולה דעיקר צפון בעולה כתיב