ביאור:בבלי פסחים דף ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא


עמוד א (דלג לעמוד ב)

פסחים פרק ראשון אור לארבעה עשר

משנה:

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ [1] לאור הנר [2];

כל מקום שאין מכניסין בו חמץ - אין צריך בדיקה;

ובמה אמרו [3] שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ [4]?

בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף [5], ובית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות [6].

גמרא:

מאי 'אור'?

רב הונא אמר נגהי, ורב יהודה אמר לילי.

קא סלקא דעתך דמאן דאמר נגהי - נגהי ממש [7];

[8]

מיתיבי: (בראשית מד ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ [הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם] - אלמא 'אור' - יממא הוא [9]!

מי כתיב 'האור בקר'? 'הבקר אור' כתיב [10], כמאן דאמר: 'צפרא נהר' [11], וכדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב [12]. [13]

מיתיבי: (שמואל ב כג ד) וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ [בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ] - אלמא אור יממא הוא [14]!

מי כתיב 'אור בקר' [15]? 'וכאור בקר' כתיב [16], והכי קאמר: וכאור בקר בעולם הזה כעין זריחת שמש לצדיקים לעולם הבא.

מיתיבי: (בראשית א ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם [וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד] - אלמא אור יממא הוא!

הכי קאמר: למאיר ובא [17] קראו יום [18];

אלא מעתה, 'ולחשך קרא לילה' למחשיך ובא קרא לילה? והא קיימא לן [19] דעד צאת הכוכבים יממא הוא [20]!?

אלא הכי קאמר [21]: קרייה רחמנא לנהורא [22] ופקדיה אמצותא דיממא [23], וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה [24].

מיתיבי: (תהלים קמח ג) [הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ] הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר - אלמא אור אורתא הוא!

הכי קאמר: הללוהו כל כוכבים המאירים;

אלא מעתה, כוכבים המאירים הוא דבעו שבוחי, שאינן מאירין לא בעו שבוחי? והא כתיב (תהלים קמח ב) [הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו] הַלְלוּהוּ כָּל [צבאו] צְבָאָיו?

אלא הא קא משמע לן: דאור דכוכבים נמי אור הוא [25].

למאי נפקא מינה?

לנודר [26] מן האור [27], דתניא: הנודר מן האור - אסור באורן של כוכבים.

מיתיבי: (איוב כד יד) לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב

עמוד ב

הא מדקאמר וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב אלמא 'אור' [28] יממא הוא [29]!

התם הכי קאמר: אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי [30], רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו [31]; ואי מספקא לך מילתא כליליא [32] יְהִי בעיניך כַגַּנָּב ולא ניתן להצילו בנפשו [33].

מיתיבי: (איוב ג ט) יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ [34] יְקַו לְאוֹר [35] וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי [36] שָׁחַר: מדקאמר יְקַו לְאוֹר וָאַיִן אלמא אור יממא הוא!

התם מילט הוא דקא לייט ליה איוב למזליה, אמר: יהא רעוא דליצפיה הך גברא לנהורא [37] ולא לישכחיה.

מיתיבי: (תהלים קלט יא) וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי [38] אלמא אור יממא הוא! התם הכי קאמר דוד: אני אמרתי [39] אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי לעולם הבא [40], שהוא דומה ליום; עכשיו [41] - [42] העולם הזה שהוא דומה ללילה [43] - אוֹר בַּעֲדֵנִי [44].

מיתיבי [מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא בא פרשה יז ד"ה מצות יאכל]: רבי יהודה אומר: [בשלשה פרקים] בודקין [את החמץ]: אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור; מדקאמר רבי יהודה בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית - אלמא 'אור' - אורתא הוא! [45]

שמע מינה.

מיתיבי: 'מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה [46]?

רבי אליעזר בן יעקב אומר: משעת האור [47]; רבי יהודה אומר: משעת הנץ החמה;

אמר ליה רבי אליעזר בן יעקב לרבי יהודה: וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר בעשיית מלאכה?

אמר ליה: הוא עצמו יוכיח: שמקצתו מותר באכילת חמץ [48] ומקצתו אסור באכילת חמץ!'; מדקאמר רבי יהודה משעת הנץ החמה - אלמא אור דקאמר רבי אליעזר בן יעקב - אורתא הוא [49]!

לא, מאי 'אור'? - עמוד השחר.

אי הכי, דקאמר ליה היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור בעשיית מלאכה, נימא איהו לנפשיה [50]: הא איכא לילה, דקא שרי רבי אליעזר בן יעקב!

הכי קאמר [51]: [52]בשלמא לדידי [53], אשכחנא [54], דקא פלגי רבנן בין יממא לליליא,[55], דתניא גבי תענית צבור: עד מתי אוכל ושותה? - עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי אליעזר בן יעקב; רבי שמעון אומר: עד קרות הגבר; אלא לדידך היכא אשכחנא יממא גופיה דפלגי ביה רבנן?

אמר ליה: הוא עצמו יוכיח, שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור באכילת חמץ.

שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי אליעזר!

הכי קאמר ליה רבי אליעזר: אמינא לך אנא מלאכה דרבנן [56] ואת אמרת לי חמץ דאורייתא דעד הכא אסר רחמנא ועד הכא שרא רחמנא [57]?

ואידך?

שעות – דרבנן [58].

ואידך?

[59] הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא [60].

מיתיבי: 'אין משיאין משואות [61] אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו [62]; ואימתי משיאין משואות? - לאור עבורו [63]' אלמא אור - אורתא הוא [64]!

שמע מינה.

מיתיבי: היה עומד כל הלילה ומקריב על המזבח לאורה - טעון קידוש ידים ורגלים, דברי רבי!

אורה שאני.

מיתיבי מר זוטרא:

הערות[עריכה]

  1. שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא
  2. בגמרא (דף ז,ב) מפרש טעמא
  3. לקמן במתניתין
  4. שתי שורות של חביות הסדורות במרתף של יין - צריך לבדוק ביניהם; אחרי שאמרנו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך לבדוק, למה הוצרכו לבודקן? ומפרש: לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ, כגון מרתף שמסתפק ממנו יין לשולחנו, ופעמים שהשמש עומד למזוג יין ופתו בידו, וכשהיין כלה נכנס למרתף להביא יין
  5. בגמרא (דף ח,ב) מפרש מאי היא
  6. מפרש בגמרא (שם)
  7. כשיאיר השחר שחרית של י"ד
  8. 'מאן דאמר לילי לילי ממש' לא גרסינן, דהא ודאי לילי הוא ממש;
  9. קא סלקא דעתא דהכי קאמר: ולבקר - דהיינו אור, כלומר: ששמו אור - האנשים שולחו
  10. האי 'אור' - לאו שם דבר הוא, אלא הבקר האיר והאנשים שולחו
  11. ולפי דרכו לימדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף שהמתינו עד שהאיר המזרח
  12. היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת, ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא, ואז טוב לו, שהאור טוב לו, שנאמר באור 'כִּי טוֹב' (בראשית א ד); ומה היא טובתו? - מפני החיות ומפני הלסטים
  13. אבל אור שהוא שם דבר אינו אלא לילה.
  14. השתא משמע לן דשם דבר הוא, והכי קאמר דוד: וּכְאוֹר זה, דהיינו בֹּקֶר - כן יִזְרַח שָׁמֶשׁ לצדיקים שיצאו מאפילתן לעולם הבא
  15. דהיינו שם דבר, ונימא אור הוא בקר, וכן יִזְרַח שָׁמֶשׁ
  16. ואין זה שם דבר, אלא כמאיר של בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ: כשמתחיל הבקר להאיר בעולם הזה, והוא חשך ואפל בעלות השחר - נוגה כזריחת השמש של עכשיו תהיה אותה שעה לצדיקים לעתיד לבא, לפי שיהא אור החמה גדול מאד, ואפילו עלות השחר שלה יאיר כהנץ החמה של עכשיו
  17. משעה שמתחיל להאיר
  18. והאי 'אור' - לאו שם דבר הוא
  19. בשמעתא קמייתא דברכות
  20. כדכתיב מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים דעזרא (נחמיה ד טו)
  21. תריץ הכי
  22. האי וַיִּקְרָא - לאו קריאת שם הוא, דתימא שקרא את שם האור 'יום', אלא קרא לבריאה המאירה שברא מהוד מעטה לבושו
  23. צוהו לשמש ביום
  24. ולחושך צוה לשמש בלילה קרא כמלך שקרא לעבדו שיבא לפניו
  25. לעולם כוכבים המאירים קאמר, ודקא קשיא לך 'הא שאינן מאירין – לא?', הא דנקט כּוֹכְבֵי אוֹר לאו למעוטי כוכבים שאינן מאירין, דכל כוכבים יש להם אור, וליכא למעוטי מידי; וקרא אשמעינן דאור כוכבים קרוי 'אור'
  26. הנאה
  27. שיאסר באורן של כוכבים
  28. דרישיה דקרא
  29. והכי קאמר: ביום כשעוברי דרכים הולכים - עומד רוצח באֵם הדרכים והורגן ונוטל את ממונם, ובלילה הוא נעשה כגנב לחתור בתים ולגנוב
  30. מה שנתנה לך תורה רשות על הבא במחתרת להורגו, כדכתיב (שמות כב א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים: אם ברור לך הדבר כאור שהוא בא על עסקי נפשות, דהיינו כל אדם חוץ מאב על הבן וכיוצא בו, שמכיר בו שהוא אוהבו מאד, אבל שאר כל אדם אם היה בעל הממון עומד כנגדו להציל ממנו ממונו זה עומד עליו והורגו
  31. וניתן רשות לכל הקודם להציל את בעל הממון בנפשו של בא במחתרת
  32. כגון שאדם אוהבך שהוא אביך ורחמיו עליך, ואם היית עומד כנגדו להציל ממונך אינו הורגך
  33. והכי אמרינן בסנהדרין (דף עב,ב): דאב על הבן אינו נהרג במחתרת
  34. כוכבי לילו
  35. יצפה ליום
  36. זיהור
  37. לדבר המאיר, ולא שיהיה שם היום 'אור', ולא קאמר 'יקו ליום' אלא יקו שיאיר ואין
  38. ואומר סבור הייתי בעוניי כשהייתי נרדף אך בחשך זה אמות, והוא יְשׁוּפֵנִי: והוא יחשיך תמיד עלי, לשון נשף ולילה, וחשך שהייתי שרוי בו נעשה אור בַּעֲדֵנִי = אצלי, וגבי לילה שייך למימר יום, אלמא הכי קאמר דוד: הלילה נעשה לי יום
  39. מפני חטאי
  40. שאף מן העולם הבא אטרד
  41. שמחל לי על אותו עון
  42. אף מן
  43. שהייתי שרוי בו בחשך ובחרפה
  44. האיר בעדני: שהודיע הקב"ה לשונאי דוד בימי שלמה שמחל לדוד כשבקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים ודבקו שערים זה בזה [במועד קטן דף ט,א]
  45. וטעמא דרבי יהודה מפרש לקמן בפירקין.
  46. במקום שנהגו בו לנהוג איסור, דאמרינן לקמן (פ"ד מ"א, דף נ,א): מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין
  47. אבל קודם לכן אפילו נהגו בטלה דעתן
  48. עד שש שעות כדלקמן (בפרקין דף יא,ב):
  49. משחשיכה ושקעה חמה של שלשה עשר
  50. היכן מצינו שהיום אסור והלילה מותר
  51. ליה
  52. הך איסורא דרבנן היא ולאו דאורייתא ו
  53. דאמינא משעת עמוד השחר
  54. בעלמא במידי דרבנן, דהלילה מותר והיום אסור
  55. שנתנו חילוק בשיעורים זה לאיסור וזה להיתר
  56. היכן הורגלו לעשות כן, דנימא דהכא נמי כך גזרו
  57. ואת אמרת לי ראיה במילי דאורייתא, שגזירת הכתוב כך היא, ואין זו מדת חכמים
  58. לבד איסור של תורה, שהוא משש שעות ולמעלה, כדלקמן (פסחים פ"א מ"ד דף יא,ב), הוסיפו חכמים שתי שעות, כדתנן 'אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש' - הרי לך בשל דבריהם שתי שעות אסורות והארבע ראשונות לא אסרו
  59. ההוא לא דמי להכא:
  60. משום יום המעונן ובני, אדם שאינן בקיאין בשעות ויטעו בין שש לשבע, אבל באיסור זה - כוליה דרבנן, אחר שגזרו איסור כל היום גזרו
  61. אבוקות בראשי הרים היו שלוחי בית דין עושין
  62. להודיע שהיום קידשו בית דין את החדש, ביום שלשים, שנראה לקדש; דאילו כשהחדש מעובר ועושין ראש חדש ביום שלשים ואחד - אין מקדשין אותו, שכבר קדשוהו שמים; ואשמעינן האי תנא דאחסר עבדינן משואות, ואמלא לא עבדינן משואות; וכשאין רואין משואות - יודעין שהחדש מעובר
  63. ליל שעבר שלשים, להודיע שהיום נתקדש שלשים [ואחד] קרי אור עבורו על שם שבו נעשה החדש מעובר, כשאין קובעין בו את ראש חדש
  64. דהא ביום אין משואות של אור נראין מרחוק