תפארת ישראל על תמורה ז

משנה תמורה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על תמורה · ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שקדשי מזבח עושים תמורה:    חוץ מבעופות ובמנחות:

ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונם:    בהוממה אמן ונתעברה ונפדית וילדה. ומיירי שנתעברה ואח"כ נפדת ואח"כ ילדה, דבכה"ג אף למ"ד וולדות קדשים רק כשיוולדו נקדשו, והרי אז אמן חולין. אפ"ה כשנולדו נקדשו מעצמן, דפדיון אמן לא תפס בוולדות, מדהיו אז תמימין במעי אמן. ואפ"ה אסור להקריבן, מדאתו מכח קדושה דחוייה, דהרי אמן נדחית מהקדושה. אבל בנתעברה וילדה קודם פדיון, אז י"א דיקרבו וי"א דירעו [ועי' פ"ו סי' ל"ט ודו"ק]. ובנתעברה וילדה אחר שנפדת, שרי להדיוט. מיהו קדשי בדק הבית, אפילו נתעברו קודם פדיון וילדו אחר פדיון, שרו, דמדקדשי רק הדמים, לא אלימי קדושתייהו, ונתפסין גם הולדות התמימין שבמעיה בפדיונה:

והשוחטם בחוץ:    חוץ לעזרה, והן תמימין:

חייב:    כרת:

ואין נותנים מהם לאומנים בשכרן:    ר"ל אומנין המתקנין דבר מה במקדש, נותנין להן שכרן ממעות קדשי בדק הבית, ולא ממעות המיוחד לקדשי מזבח:

מה שאין בן בקדשי בדק הבית:    והא דלא תני נמי דרק קדשי מזבח אסורים בגיזה ועבודה מדאורייתא, משא"כ קדשי בדק הבית [כבכורות דכ"ה א'] י"ל כיון דגם קדשי בדק הבית עכ"פ מדרבנן אסור, כמבואר שם להכי לא תני לה.

משנה ב

הקדש בדק הבית חל על הכל:    אפילו על בעל מום, בהמה טמאה או אבנים. או אפילו על דבר שאינו חשוב, שאין גופן אפשר שיתפס בקדושת המזבח, וכגון שהקדיש קורה לבדק הבית מועלין בשפאין הנושרין מהמעצד כשמחליקין הקורה. וכמו כן בהקדיש אילן לבדק הבית, מועלין גם בעלין שנושרין ממנו. משא"כ בהקדיש קורה או אילן לעצים שלמזבח, אין מעילה בהנך. מיהו בקנה גזבר קורה לבדק הבית, אין מועלין בשפאין:

ומועלין בגדוליהן:    דבהקדיש בהמה לבדה"ב מועלין בחלבה, ובהקדיש תרנגולת, מועלין בביצתה. משא"כ חלב וביצים של קדשי מזבח, לא נהנין ולא מועלין. [וכולה מתני' לא מיירי רק בהקדיש גופן למזבח. אבל בהקדיש דבר שיהיה דמיו למזבח, דינו לכל דבר כקדשי בדה"ב, שחל גם על דברים שאין גופן ראוי למזבח, ומועלין גם בגדוליהן [כמעילה די"א ודי"ב].

ואין בהם הנאה לכהנים:    אבל קדשי מזבח, רובן כהנים נהנין מהן. ואפילו עולה שכולה כליל, נהנין עכ"פ בעורה, ובשאר קרבנות נהנין אף בבשר. חוץ ממעשר ופסח, שאין לכהנים שום חלק בהן, רק כולו לבעלים. וחוץ מפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאין לשום אדם חלק בהן:

משנה ג

אין משנין אותן מקדושה לקדושה:    דקדשי מזבח לא ישנה, להקדיש עולה שיהיה שלמים או להיפך, וכדומה. וקדשי בדה"ב לא ישנה מחמור לקל, כגון קדושת בדק ההיכל לא ישנהו לתקן המזבח [רמב"ם פ"ד מתמורה]. ולרש"י וראב"ד אף מחמור לקל רשאי לשנות הקדש בדק הבית, ורק לשנות ולעשות מקדושת בדה"ב קדושת מזבח וכ"ש איפכא, אסור:

ומקדישין אותן:    אקדשי מזבח קאי:

הקדש עלוי:    להעלותן בדמים, אויסשטיינערן בל"א. כגון באומר עולה זו תהיה לבדה"ב, יאמדו כמה הנאה יש לו בה, דאם היא קרבן נדר, שאמר הרי עלי זו לעולה, הרי חייב באחריותה, וכשלו דמיא, להכי נותן כל דמיה לבדה"ב. ובאמר הרי זו עולה, דהו"ל נדבה, שאינו חייב באחריותה, אז בהקדישה אח"כ לבדה"ב, שמין כמה יתן אדם בבהמה זו להביא עולה שאינו חייב בה, כדי להביא דורן לקונו, וכאותן דמים יתן לבדק הבית לדורן לקונו, דהרי אין לו הנאה בקיום בהמה זו, רק מה שנהנה שמביא דורן לקונו [ועי' מ"ש ספ"ח דערכין]:

ומחרימין אותן:    שיוכל לומר על עולה, הר"ז חרם לכהנים, ונותן לכהן כפי שומא דלעיל. מה שאין כן קדשי בדה"ב אין מקדישין אותן. דדוקא קדשי מזבח שיש לבעליו שייכות בהן, שכשיוממו יפדום, להכי יכול להחרימן. [אב"י עי' מ"ש ע"ר נ"י ערכין פ"ח סי' כ"ט]. אבל קדשי בדה"ב, אין לו שום שייכות בהן, ואין אדם מחרים דבר שאינו שלו:

ואם מתו:    קדשי מזבח או קדשי בדה"ב שמתו אפילו לאחר שהוממו, אבל לא נפדו עדיין:

יקברו:    דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ואפילו למ"ד פודין, דוקא בנטרפה בעודה חיה, דאפשר לה העמדה והערכה. אבל משמתה אי אפשר לקיומי בה העמדה והערכה, להכי אינה נפדת:

קדשי בדק הבית אם מתו יפדו:    דס"ל דחדשי בדה"ב א"צ העמדה והערכה כשיפדו:

משנה ד

ואלו הן הנקברים:    דגם אפרן אסור בהנאה, וכדמסיק:

קדשים שהפילו יקברו:    יקברו הנפל:

הפילה שליא תקבר:    דאין שליא בלא ולד. ובוודאי נמוח הוא:

וצפורי מצורע:    אותו צכור שנשחט לטהרתו. אבל צפור האחר, אחר שנשלח מותר אף באכילה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה [כקדושין דנ"ז א']:

ושער נזיר:    שער נזיר שנטמא, שדינו שיגלח ויתחיל למנות נזירותו מחדש. אבל שער נזיר טהור, כשמגלח כשהשלים נזירותו ישרפנו תחת הדוד שמבשל בו השלמים, ואם לא גלח אז רק לאחר זמן, ישרפנו בכל מקום שירצה [עי' רמב"ם פ"ח דנזירות]. וי"א דגם שער נזיר טמא, דוקא כשאינו ארוג צריך קבורה. אבל כשהוא ארוג דאז השערות כנוסים יחד, והרי שער לא יתרקב מהר, ויש לחוש שהמוצאן ישתמש בהן, להכי טוב יותר שישרפו. משא"כ כשאינן ארוגים וכנוסין יחד, אף שאינן מתרקבין, עכ"פ מדהן מפורדין מתפזרים בין העפר, ולא חיישינן שילקטן המוצאן אחד לאחד, דלא חשיבי:

ופטר חמור:    בין גופו בין שערו. מיהו בשערו ארוג, ישרפנו, ומטעם הנ"ל:

ובשר בחלב:    בשר שנתבשל בחלב דוקא, שאסור מדאורייתא. וה"ה כל בו"ח דאורייתא, אסור להאכילו אפילו לכלבים של הפקר, אבל שרי להשליכו לבית הכסא או לנהר [או"ה כלל כ"א דין ב' וי"ג]. אבל אסור להשליכו ע"ג אפר כירה [י"ד צ"ד פר"ח שם סק"י]:

וחולין שנשחטו בעזרה:    נ"ל דתנא ושייר מת שצריך קבורה. וגם בגמ' משמע דמוראה ונוצה של קרבן עוף, ודישון מזבח, נמי בכלל נקברים הם:

רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו:    ולא יקברו דאתו לאחלופי בקדשים שנפסלו בעזרה שדינן בשריפה. מיהו גם לר"ש האפר של חולין שבעזרה אסור בהנאה:

וכן חיה שנשחטה בעזרה:    אע"ג דבחיה ליכא למגזר אטו קדשים שנפסלו, דהרי חיה בקדשים ליכא, אפ"ה לר"ש תשרף, דגזרינן חיה אטו בהמת חולין [ואי"ל דהוה גזירה לגזירה. די"ל דבבת אחת גזרו חולין אטו קדשים, ולא חלקו בגזרתן בין חיה לבהמה [ועי' רש"י קדושין נ"ח א' ותוס' חולין פ"ה ב' ]:

משנה ה

ואלו הן הנשרפים:    ויש בהן חומרא וקולא, חומרא שצריך להטריח לשרפן, וקולא שאפרן מותר. ובנקברין נמי יש חומרא וקולא, אבל להיפך מהנ"ל, וכדמסיק:

חמץ בפסח ישרף:    נ"ל דלהכי לא עירב תנא למתני חמץ עם תרומה טמאה ואינך דבסיפא בחד בבא, משום שישרף החמץ היינו רק לר' יהודה דס"ל דכיון דנותר וחמץ שניהן בבל תותירו, להכי כמו דנותר בשריפה, כמו כן חמץ בשריפה, ואפרו מותר (פסחים כא, ב). מיהו דוקא כלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו גם לר' יהודה השבתתו בכל דבר, וא"צ דוקא לשרפו (פסחים יב, ב). ולרש"י [שם], שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית, ושעת ביעורו היינו משעה ז' ואילך. ולר"ת הוה איפכא, דשלא בשעת ביעורו הייינו משעה ז' ואילך, ושעת ביעורו היינו בשעה ו'. מיהו אנן קיי"ל כרבנן, דחמץ מכלל נקברים הוא, ואפרו אסור. ולהכי מתחלת שש ולמעלה שמשביתו, פוררו וזורהו לרוח או מטילו לנהר, או שורפו או משליכו לבית הכסא וזהו קבורתו (שו"ע או"ח, תמה). ואף דנשרפין אפרן מותר, לא חיישינן שיהנה מאפר החמץ כשישרפנו, כדגזרינן לקמן בכל הנקברין. דחמץ שאני, דרגילין הכל לבערו קודם שש, והו"ל הביעור לאחר שש כמלתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן [כביצה די"ח א']. ותו דחמץ שהוא בבל יראה, בדיל מניה. [כפסחים די"א א']. אבל קודם זמן איסור יכול לתנו לעכומ"ז, ואם שרפו אז מותר האפר בהנאה. ואם השליכו אז במקום הפקר גמור לרחוב, ומצאו שם לאחר זמן איסורו, פטור מלבערו, [רט"ז ורמג"א ססי' תמ"ה]. [ואילה"ק אמאי קיי"ל כרבנן נגד ר"י. הרי כל מה שהשיבו רבנן לר' יהודה על ילפותא דיליה חמץ מנותר אינו רק מדהשיבו לו דא"כ נילף נמי אשם תלוי וחטאת עוף מנותר. והל"ל שישרפו והרי ר"י ס"ל שיקברו [כפסחים דכ"ט א']. וא"כ לדידן דקיי"ל דאשם תלוי וחטאת עוף באמת ישרפו, וכמ"ש הר"ב בסוף פרקן (וכרמב"ם פסוהמ"ק פי"ט (פי"ט מהל' פסוהמ"ק)), וא"כ שפיר נוכל למילף המה מצינו של ר' יהודה חמץ מנותר. נ"ל דמזה מוכח דהילפותא דר"י ג"ש היא (כרש"י פסחים כ"ח ב', ודלא כתוס' שם דכ"ט א' שכתבו דיליף במה מצינו). וא"כ כיון דאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלו מרבו (כמכות די"ד ב'), להכי לא אצטרכו רבנן להשיב על דברי ר"י כלל, כיון דלא קבלו ג"ש זאת מרבם, ואדרבה אשכחו מיעוטא הנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה כש"ס דכ"ד א'). ורק קושיא הקשו לר' יהודה מדברי עצמו באשם וחטאת העוף]:

ותרומה טמאה:    שמותר הכהן להנות ממנה כשישרפנה, וכדמסיק:

והערלה וכלאי הכרם:    נ"ל דתנא ושייר בגד מנוגע, ופרים ושעירים הנשרפין, ופרה אדומה:

ואת שדרכו ליקבר יקבר:    רק אבבא דנשרפין קאי, דכשאי אפשר לשורפן, כגון משקין, יקברו. [ונ"ל דמ"ש רש"י ור"ב דרק אערלה וכלאי כרם קאי, ה"ט משום דבחמץ בפסח א"א דמיירי, דהרי קיי"ל דהשבתתו בכל דבר. ובמשקין תרומה טמאה נמי א"א לאוקמא, דאי בשמן ידליקנו, ואי ביין מצי למעבד ביה זילוף (כב"ה פסחים ד"כ ע"ב). עי' תוס' שבת (דכ"ה א' ד"ה כך). מיהו לרמב"ם (פי"ב מתרומות) לא קיי"ל בהא כב"ה. דחיישינן לתקלה, רק יקבר]:

ומדליקין בפת ובשמן של תרומה:    ר"ל אפילו לכתחילה מותר ליהנות מלהב שלהן. אבל שאר דברים שמצוותן בשריפה, כערלה וכלאי כרם, יש בהן ג' מדריגות.

• (א) בעודן להב אסורים אפילו בדיעבד בהנאה (פסחים כו, ב).
• (ב) ובנעשו גחלים בוערות, רק לכתחילה אסורות בהנאה [תוס' שם ד"ה בשלה].
• (ג) ובנעשו כבר אפר, מותרים אף לכתחילה [שם].

עוד נ"ל דדוקא נקטה מתני' פת ושמן, וגם דוקא נקט מדליקין. דגם בתרומה טמאה שמותרת בהנאה, זהו דוקא בפת ושמן, שאפשר שיהיו מותרין להדלקה ולא יבוא בהן לתקלה, כגון פת דזרק ליה בין העצים, ושמן יתננו בכלי מאום [כפסחים ל"ג ב']. אבל פירות של תרומה אסור להדליקן מעט מעט, שמא בין כך וכך יבוא בהן לידי תקלה [כתוס' שם דל"ד א' ד"ה בשליקתא]. וגם מדליקין דנקוט דוקא הוא, דדוקא בהדלקה שרי תרומה טמאה. אבל להאכילה לכלב או לשאר בהמה אסור [כשבת דכ"ה א'], ורק כשהוא תרומת חמץ רשאי לתנה לכלבו [כתוס' ביצה דכ"ז ב' ד"ה ועל]. מיהו לרש"י כל תרומה טמאה רשאי לתנה לכלב (ועיין רתוי"ט פ"ג דפסחים מ"ג).

משנה ו

וחוץ למקומן:    ר"ל שנשחטו על מנת לאכלן או להקריבן חוץ לזמן הראוי או חוץ למקום הראוי. וה"ה בקבל או הלך או זרק על מנת כן:

הרי אלו ישרפו:    וה"ה טמא ונותר, דכל שנפסל בקודש, אפילו קדשים קלים או מנחה שנפסלו ישרפו. וכולהו הלממ"ס הן שישרפו:

אשם תלוי:    כשנפסל אחר שחיטה ע"י שנודע לו קודם זריקה שלא חטא [כפ"ו דכריתות מ"א]:

ישרף:    ולא הוה כחולין שנשחטו בעזרה, שדינן לרבנן בקבורה [כמ"ד], דהכא בשעת שחיטה היה קדוש:

רבי יהודה אומר יקבר:    דס"ל דמיעטיה קרא משריפה:

חטאת העוף הבאה על ספק:    כגוו זב או זבה מספק, או אשה שמסופקת אם הפילה ולד, דכל הנך חילו היו וודאין חייבין חטאת עוף, להכי גם במסופקין יביאוה, דרבייה קרא [כנזיר כ"ט א' ותוס' שם ע"ב ד"ה מתקיף]. מיהו אף דרבייה קרא שיביאוה, אפ"ה אינו נאכל, מדדמי לחולין בעזרה. ואף דאשם תלוי שג"כ בא על הספק נאכל, אפ"ה חטאת עוף שעל הספק אינו נאכל, מדנמלק ודמי לנבילה להכי גזרו בה רבנן שלא יאכלו [שם]:

תשרף:    דמדאינו נאכל הו"ל כקדשים שנפסלו:

רבי יהודה אומר יטילנה לאמה:    הוא נחל העובר בעזרה. דס"ל נמי דמיעטיה קרא משריפה. מיהו עוף דרכיך, ונתעכל במים מהר, א"צ קבורה כאשם תלוי, רק יזרקנו לנחל שבעזרה, ומשם מתגלגל ויוצא לנחל קדרון:

כל הנשרפין לא יקברו:    דלמא חפר להו אינש וימצאם ויהנה מהם. משא"כ נקברין גופייהו אין לומר מה"ט שישרפו, דהרי אפרן אסור בהנאה, וכשישרפן, אתו למטעי טפי:

וכל הנקברים לא ישרפו:    דנקברין אפרן אסור, דמדאסרתן תורה בהנאה, ולא קבע דבר איך יבערן. להכי כל זמן שיש ממשות מהן קיים, עדיין אסור בהנאה. אבל הנשרפין, כשנשרפו כבר נעשה בהן מצותן ונתבטל הויות האיסור. [והכי תני בש"ס כל הנשרפין אפרן מותר. מיהו נ"ל דלאו דוקא נקט כל, דהרי בגד מנוגע בכלל הנשרפין, ואפ"ה אפרו אסור [כתוס' ערכין ד"כ ע"ב]. וליכא למימר דכוונת התוס' דוקא בעוד הבגד קיים. ליתא, דהרי הרמב"ם (פט"ז מהל' צרעת) כתב בפירוש דאפילו שרפו לסיד, אסור בהנאה מדכתיב צרעת ממארת הוא, תן בו מארה]:

אמרו לו אינו מותר לשנות:    דאף דמחמיר לשרפן, הרי יקיל באפרן. מיהו תרומת הדשן אף שהוא מהנשרפין, וכבר נעשה מצותו, אפ"ה אסור בהנאה, משום דמיעטיה קרא מהיתר. [אב"י עי' תוס' יומא [דנ"ט ב' ד"ה והרי] דגם בתה"ד אין מועלין, רק איסור הנאה בעלמא אית ביה]: