תפארת ישראל על עירובין ג

משנה עירובין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על עירובין · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בכל מערבין:    ערובי תחומין. דערובי חצירות אינו רק בפת שלם ואפי' בפתין הרבה ושיהיה כל א' ככר שלם, ושיהיו כולן יחד מזון ב' סעודות. וכן משמע בעירובין (דף מט.) דאפי' בהרבה פתין שלמין סגי. וכן משמע בפ"ו מ"ו וז'. וי"א דצריך שיהי' לכולן רק פת א' שלם (שו"ע או"ח שסו, ו). ואילה"ק לדיעה ראשונה דשרי בהרבה פתין שלמין למה לא ניחוש לנצויי שיאמר א' אני נתתי גדול ואתה קטן כמו דחיישינן מה"ט שלא יערבו בפרוסות. י"ל דחשיבות של שלימה נגד פרוסות היא גדולה יותר מחשיבות גדולה נגד קטנה, ולא אתו לאנצויי עבור זה (ועי' בא"ח כי' קס"ח). ומה"ט לא יקפידו ג"כ כשיהי' פת של א' יפה טפי משל חבירו. מדאין לחבירו יפה ממנה, משא"כ בשלימה. ונקרא עירוב לפי שמערב לעצמו התחום שאינו רשאי להלוך, עם התחום שרשאי להלוך בו, כמבואר בפתיחה:

ומשתתפים:    שתופי מבואות (עי' פתיחה):

חוץ מן המים ומן המלח:    ה"ה כמהין ופטריות, דהעירוב מועיל רק משום דמחשב כאילו דר ואוכל שם, והנהו לאו מזון נינהו. מיהו במים מעורבין במלח, מערבין עירובי תחומין ומבואות. וי"א שיערב בהן קצת שמן (שו"ע או"ח שפו, ה)). ושיעור ערובי תחומין, אם מאכל, צריך כדי ו' ביצים (ת"ט) ובמניח עירובו במשקין, צריך ב' רביעיות, שהן יחד כדי ג' ביצים. ובמערב לרבים, צריך לכל א' כך (שו"ע או"ח, תיג). אבל ערובי חצירות או שתופי מבואות, סגי בשיעור זה אפי' לרבים רק בערובי חצירות צריך פת שלם כשיעור זה. (שפ"ו ושס"ח ג'):

והכל ניקח בכסף מעשר:    כסף מעשר שני שהעלה ולירושלים:

חוץ מן המים ומן המלח:    דכסף מעשר שני צריך שיקנה בו בירושלים דבר שהוא פרי מפרי:

הנודר מן המזון מותר במים ובמלח:    לאו שנדר ממזון, דאז אסור רק בה' מיני דגן, רק מיירי שאמר כל הזן יהיה אסור עלי, והנהו לא זייני. (ונ"ל נמי דמיירי שנדר רק לזמן. דאל"כ לא חייל כלל, מדא"א להתקיים בלי מזונות הו"ל שבועת שוא (כר"ן שבועות רצ"ו א' ועי' ש"ך י"ד רי"ז סקכ"ט):

מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה:    מדחזי לאחרים:

סומכוס אומר בחולין:    דס"ל דבעינן שיהא חזי ליה. אבל ביין לנזיר מודה דמערבין. משום דאפשר למתשיל עליה, וכדחזי ליה דמי. דאף דאין מתירין נדרים בשבת משום שבות. לצורך שבת מתירין (כא"ח שמ"א), והכי נמי צורך שבת הוא. אבל בתרומה אי מתשיל עלה הדרא לטבלא, ולא חזי עד שיחזור ויפריש תרומה אחרת, והרי אסור להפריש תרומה משום שבות. דמחזי כמתקן (כביצה פ"ה מ"ב). ואף דאינו צריך שיהיה העירוב חזי ליה רק בין השמשות, דהיינו בשעת קניית העירוב סומכוס ס"ל דגזרו על שבות בין השמשות אף לצורך מצוה, דהרי אין מערבין לתחומין רק לדבר מצוה, ואפילו הכי סבירא ליה דגזרו עליו ביה"ש. ולרבנן עכ"פ לאחרינהו חזי, וא"צ שיהיו ראויין לעצמו. (אמנם ק"ל לש"ס ל"ל למימרא דסומכוס ס"ל דגזרו אשבות ביה"ש הול"ל דמשום דצריך שיהיה העירוב חזי ביה"ש בשעת קניית העירוב, והן תרומה כיון דמקמי הכי לא הוה חזי, הו"ל כמניח אז עירובו והרי בביה"ש אסור להניח העירוב, דאקנויי רשותא בשבת אסור (כשבת פ"ב ס"ט). ואת"ל א"כ נזיר נמי, אע"כ דאף שלא הי' שלו קודם בין השמשות. אפ"ה במתשיל אז לא הו"ל אז כמניח העירוב ביה"ש. עכ"פ מה מקשי הש"ס לסומכוס דמ"ש נזיר דמותר ביין משום מתשיל. א"כ תרומה נמי אי בעי מתשיל. ומה קושיא, נזיר מצוה לאתשולי עליה (כנדרים ד"י ע"א), משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי (שם נ"ט א'). ואפשר י"ל דאף דלכתחילה אסור למתשיל בתרומה, כיון דאי עביד מהני. מחשב כדידי'):

ולכהן בבית הפרס:    שדה שנחרש בה קבר, דכיון דטומאתו רק מדרבנן. הקילו שיכול לילך לשם כשמנפח והולך ורואה שאינו מניע בהלוכו עצם כשעורה. א"כ יכול להיות הוא ועירובו במקום א', ואע"ג דלרבנן א"צ שיהיה העירוב חזי לעצמו כסי' ז', עכ"פ צריך שיהי' העירוב מונח במקום שיוכל המערב לבוא לשם, מדה"ל כאילו דר שם:

רבי יהודה אומר אפילו בבית הקברות:    דטומאתו מדאו':

מפני שיכול לילך לחוץ:    ר"ל לילך ולעשות מחיצה. ובש"ס גרסי' לחוץ ולילך וכו':

ולאכול:    ר"ל דיכול כהן לילך לשם כשיחוץ בינו להקברות ע"י מחיצת תיבה כשישב בה. והיא רחבה אמה על אמה ברום ג' אמות דאז אינה מקבלת טומאה. ונמשכת מבהמות מבעו"י שג"כ אינן מק"ט (אב"י כך כתב רש"י. ואילה"ק הרי גם בביה"ש עצמו מותר לכנס שם ע"י תיבה הנמשכת מהבהמות, דהרי אינו רק שבות ולא גזרו על שבות ביה"ש. י"ל כיון דאסור שמא יחתוך זמורה, דהו"ל איסור דאו' להכי גזרו על שבות כזה ביה"ש. וכ"כ הרא"ש פ"א דעירובין ס"ד ותוס' עירובין דל"ג א' ד"ה והא בסופו). וגם עירובו יכול ליקח בפשוטי כלי עץ שאינו רחב טפח, דאז אינו מק"ט אפי' מדרבנן גם אינו מאהיל דאל"כ הרי נטמא הכלי מדהאהיל על הקבר ונעשה אב ומטמאה לאדם ואע"ג דאין הכהן מוזהר עליו, דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו (כתוספתא דשמחות פ"ד, וכתוס' נזיר דף נ"ד ב'), ורק בכלי מתכות שנטמאו במת י"א שהכהן יהיה נזהר מלהטמא בהן (כי"ד שס"ט), עכ"פ בשיגע בהן, אסור מלאכול בתרומה (ועי' תוס'). ואפי' הוא קבר בנין דאסור בהנאה, עכ"פ מה שקונה שם עירובו, זה לא מחשב הנאה, דמצות לאו ליהנות נתנו. ואף דמתהני מהמקום גם אחר שקנה שם שביתה, ס"ל לר"י דאין אדם מקפיד אם יאבד עירובו אחר שקנה שם שביתה, ונמצא דלא מתהני כלל, ואפי' אם יקפיד שלא יאבד, הו"ל כמקפיד על דבר שאינו חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם. ורבנן ס"ל אדם מקפיד על עירובו שלא יאבד אחר שקנה שם שביתה, ונמצא דמתהני מאיסור הנאה, מדמשתמר שם עירובו, ואפילו מפקירו בפירוש לאח"כ לא מהני. דבטלה דעתו כלעיל. ולהכי, לרבנן אפי' לישראל אסור להניח עירובו בקבר בנין דאסור בהנאה מן התורה. דגמרי' שם שם מעגלה ערופה (כסנהדרין מ"ז ב'). אבל בקבר קרקע לכ"ע שרי לישראל, דקרקע עולם אינו נאסר. וי"א דתלוש ולבסוף חברו גם קרקע עולם נאסר (שו"ע יו"ד, שסד). וקיי"ל דבבית הפרס מותר לכהן לערב, מדיכול לבא לשם ע"י נפיחה וכדאמרן. אבל להניח עירובו תוך קבר בנוי, אסור אפילו לישראל מדמתהני מאיסורי הנאה. ואף דאין מערבין לתחומין רק לדבר מצוה (ורק בדיעבד מהני אם עירב לדבר רשות. ולאבן עוזר תט"ו אף במערב ברגליו הדין כן) וא"כ מצות לאו ליהנות נתנו (עי' שקלים פ"ב מ"ב ודו"ק). י"ל דהא דקיי"ל דאין מערבין רק לדבר מצוה היינו אפי' יש בה נמי הנאת הגוף (בא"ח סתט"ו) והרי בכה"ג לא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו, דהרי הנודר מהמעין אסור לטבול בו ביה"ח (כראש השנה כ"ח א'). א"נ י"ל עכ"פ רק בשעת קניית העירוב יש מצוה, ועכ"פ מדרוצה שיתקיים עירובו גם אחר זמן קנייתו. זה ודאי מחשב הנאה (שו"ע או"ח תט, א):

משנה ב

מערבין בדמאי:    תבואת ע"ה שחשוד על המעשרות ותרומות מעשר. ואפ"ה מערבין בה, מדחזי לעני שא"צ להפריש מעשרות מדמאי. והא דלא פליג ב"ש כדפלגי בסוכה (משנה, סוכה ג, ה). ה"ט התם משום שיהיה בו היתר אכילה ודין ממון מדכתיב לכם, משא"כ הכא, כך צ"ל בברכות רפ"ז ובפסחים (משנה, פסחים ב, ה):

ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו:    ר"ל תרומה שלו שמחוייב בה, דהיינו בניטל תרומת מעשר שלו אפי'. לא נטלה תרומה גדולה שלו. ומיירי שהקדימו לוי להכהן ונטל המעשר בשבלים, דאז פטור המעשר מת"ג, מדלא נתחייב אז עדיין בת"ג. דבלא הקדים בשבלי', טבל הוא ואסור:

ובמעשר שני והקדש שנפדו:    אף שלא נתן עדיין החומש למוסיף על שוויו, אפ"ה פדוי הוה, רק שמחויב עדיין ליתן החומש:

והכהנים בחלה ובתרומה:    ה"ה לישראל, רק אורחא דמלתא נקט. דמצויין גבי כהן. ונ"ל דהכא נקט כהנים דר"ל שהתרומה שלהן. דאילו ישראל איך יערב בשאינו שלו. ולהכי קאמר והכהנים ולא לכהנים ודו"ק:

אבל לא בטבל:    אפי' טבל דרבנן כזרוע בעציץ שאינו נקוב (ואע"ג דהפרשת תרומה אינם רק שבות, דלא גזרו עליו ביה"ש לצורך מצוה וחזיא לי' אז (כמ"ג). נ"ל דטבל מצ"ע לא חזי. משא"כ יין לנזיר) (ועי' תוס' ד"ל ע"ב):

ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו:    ר"ל ת"ג שמחוייב בה, שהקדים הלוי ולקח המעשר קודם שהפרישו ת"ג. אחר מירוח, דאז נתחייב כבר בת"ג, והו"ל טבל (ועי' שבת פי"ח מ"א):

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו:    אפי' רק לא נפדו כראוי, כגון מע"ש שפדאו על מטבע שאין עליו צורה עדיין, והקדש שפדאי בקרקע:

השולח:    להוליכו לסוף אלפים.

ערובו ביד חרש שוטה וקטן:    ודוקא עירוב תחומין דחמיר דאסמכוהו אקרא. אבל ערובי חצרות שרי ע"י קטן:

או ביד מי שאינו מודה בערוב:    אפיקורס:

אינו ערוב:    ילך הכשר לשם ויגביהנו ויניחנו לשם עירוב:

ואם אמר לאחר לקבלו ממנו:    שיוליכנו הכשר לסוף אלפים:

הרי זה ערוב:    ודוקא כשרואה שיתננו הפסול להכשר, אף שאנו רואה כשיניחנו הכשר, חזקה שליח עושה שליחותו כשהחזיק בשליחות:

משנה ג

נתנו:    להעירוב:

באילן:    שבר"ה. ורוחב האילן ד' טפחים על ד' טפחים:

למעלה מעשרה טפחים אין ערובו ערוב:    דלמעלה מי' הו"ל רה"י. ומיירי שהתכוין שיהיה שביתתו למטה בר"ה, וא"א שיוריד בין השמשות העירוב שברה"י למקום שביתתו ברה"ר. אבל בנתכוון שיהיה שביתתו למעלה באילן. הוה עירוב. דהרי יכול לעלית באילן בין השמשות דאף דלעלות באילן שבות הוא. כל שבת ל"ג עליו ביה"ש לצורך מצוה (אף כששביתתו נמי למטה יכול לומר לנכרי לטלו לו. דהרי אמירה לנכרי נמי רק שבות. נ"ל דה"נ כטבל דמי דמדלא חזי מצ"ע הו"ל כמערב באבנים. דמדאי אפשר לטלו בעצמו, כאינו בעולם דמי. א"נ נ"ל כיון דתולה ברצון הנכרי לא הו"ל כבידו, כדאמרי' בשבת (דמ"ו ב' מאן יימר דמזדקק לי' חכם, וכ"כ מחלקינן בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לענין ברירה בגיטין כ"ה א'):

למטה מעשרה טפחים ערובו ערוב:    דלמטה מי' האילן הזה הוה כרמלית, ואין הורדת העירוב משם לרה"ר רק שבות, ול"ג עליו בין השמשות במקום מצוה. והרי אין מערבין לתחומין רק לצורך מצוה. וה"ה בחתמו השופטים ביהכ"נ עבור חובות הקהל. כיון שחותמת שבקרקע אסור לשבור רק משום שבות. העירוב שבתוכו קיים (כב"י ל"ט) [ונ"ל דמיירי בא"צ לקלקל האותיות שבחותם. דאל"כ הו"ל תולדה דמוחק, ודו"ק]:

נתנו בבור:    שבכרמלית:

אפילו עמוק מאה אמה ערובו ערוב:    דהוצאה מבור שהוא רה"י להכרמלית, אינו רק שבות והא דנקט בור ולא אילן שבכרמלית, כברישא ברה"ר. נ"ל דקמ"ל אע"ג דבבור טפי איכא למיחש נמי שיעקור חוליא לעשות דרגא לעלות בה (כיומא נ"ד ב') מדניחש באילן שיתלוש שלא לצורך, אפ"ה שרי. ומש"ה נקט נמי אפי' עמוק ק' אמה. דקמ"ל אף דעמוק מאד לא חיישי' שיעשה דרגא כא"ח ססשל"ו [וברישא לא נקט בור מדאסור לעשותו ברשות הרבים]:

בראש הקנה או בראש הקונדס:    (שטאנגע):

בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה הרי זה ערוב:    ואפילו עומד ברה"ר והקונדס רחב למעלה ד' טפחים. דהרי י"א דצריך עירוב ע"ג מקום שהוא ד' טפחים ועי' רא"ש פ"ג דעירובין אות ד'). אפ"ה מדאין רחב למטה ד' טפחים, לאו רה"י הוא. מיהו בקנה הגדל מקרקע, דוקא באילן קשה לא חיישי' ביה"ש שמא יתלוש ושרי בלמטה מי', אבל קנה רך, אף ביה"ש חיישינן שיתלוש. ותו דבקנים דשכיחי תלושים שננעצו בקרקע אף ביה"ש חיישינן שיחשוב שהוא רק נעוץ ויתלוש, משא"כ באילן לא שכיחי תלושי' שננעצו:

נתנו במגדל:    (שראנק):

רבי אליעזר אומר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו ערוב:    מיירי שהדלת קשור בחבלים. לת"ק הו"ל עירוב. מדא"צ רק לחתוך החבלים ליטול עירובו ביה"ש, ואף דהכא מיירי במגדל מחזיק מ' סאה (דאל"כ פשיטא דמותר לחתכם) וא"כ הו"ל כאהל, וחותמות שבקרקע אסור לחתכם (כביצה ל"א). עכ"פ אינו רק שבות מדדמי לסותר דהרי אינו סותר בנין ממש, ולא גזרו אשבות ביה"ש. ולר"א עכ"פ טלטול הסכין לחתוך החבל שלא לצורך היתר, הו"ל נמי שבות. ובב' שבותין גזרו ביה"ש [ואע"ג דלעיל סי' כ"ט באילן נמי הו"ל ב' שבותין שבות דשימוש באילן, דאסור ליקח מהמונח שם (כסי' של"ו ס"א). ושבות דהוצאה מכרמלית לרה"ר. נ"ל דבשלמא התם לא מתחייב על השמוש באילן משום דהוציא מרה"ר לכרמלית, ולא על ההוצאה משום שהשתמש באילן, ולפי שלא עבר על ב' השבותין ברגע א'. ולהכי כל חד וחד לחודיה לצורך מצוה עשאו ושרי, דהו"ל כעושה ב' שבותין בשבת א', וכל חד וחד לחודיה לצורך מצוה משא"כ הכא, ב' השבותין שעובר תלויין זב"ז, דמשום שלוקח הסכין לחתוך החבל. הו"ל לקיחת הסכין ג"כ שבות, מלבד חתיכת החבל גופיה שהוא ג"כ שבות ולפיכך הו"ל כאילו עבר עליהן ברגע א', בכה"ג ס"ל לר"א דגזרו עליו ביה"ש (ועי' בתשו' שערי אפרים סי' כ"ז)]. והלכה כחכמים (שו"ע או"ח, תט):

משנה ד

נתגלגל חוץ לתחום:    מיירי שנתגלגל מבעו"י חוץ לד' אמות מתחומו, נמצא שבשעת קניית עירובו אינו עם עירובו במקום א'. ואף דתחומין דרבנן, ויכול לילך לשם ביה"ש דל"ג אשבות ביה"ש אפ"ה הכא הו"ל כאילו עומד ביה"ש שלא במקום עירובו, דהרי אין לו משם רק ד"א והוא שנתגלגל חוץ לד' אמות מתחומו (שכל אדם יש לו ד' אמות ממקומו לכל צד. ולרי"ף אין לו רק ד"א לצד א') דכשילך לשם אינו יכול לחזור (מג"א וע"ז שצ"ז):

ונפל:    או:

עליו גל:    והוא שצריך מרא וחצינא לפנויי, דהוה מלאכה ולא שבות:

או נשרף או תרומה ונטמאת:    דלא חזי לשום אדם. וצריכה ד' בבי, נתגלגל, אף דאפשר דנשיב זיקא ומהדר לי' לתוך התחום. ונפל עליו גל, קמ"ל אף דהעירוב הוא אצלו, אפ"ה אינו עירוב. ונשרף קמ"ל ר' יוסי, אף שאינו בעולם אפ"ה הוה עירוב. ותרומה ונטמאת קמ"ל לר"מ, דאפי' בספיקא, ואע"ג דאיתא גביה, אפ"ה לא נעמידנה על חזקתה לקולא:

מבעוד יום אינו ערוב משחשיכה הרי זה ערוב:    מדכבר קנה שביתה ביה"ש, אין חוששין לו אם נאבד:

אם ספק רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה חמר גמל:    ר"מ ס"ל תחומין דאו' וספק דאו' לחומרא, דשמא קנה ליה העירוב, ומדמחשב שם ביתו, ויש לו משם אלפיים לכל רוח, לפיכך הפסיד אלפיים אחרים שמעבר ביתו והלאה. או שמא לא קנה עירובו, ויש לו מביתו אלפיים לכל רוח, ולא ילך מעירובו ולהלן כלום. ומשום ספק אין לו לילך רק אותן אלפיים שבין ביתו לעירובו דממ"נ מותר בהן - אבל אלפיים שמעבר ביתו ולהלאה. ואלפיים שמעבר עירובו ולהלאה, אסור לילך מספק, דשמא קנה או לא קנה העירוב, והו"ל כנמשך מחמור וגמל, שזה מושכו לפניו וזה מעכבו לאחריו:

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק ערוב כשר:    דהעמיד עירוב על חזקתו שהיה בין השמשות כמו שהניחו. והכי קיי"ל (שו"ע או"ח, תט):

משנה ה

מתנה אדם על ערובו:    שמניח בי' עירובין, א' למזרח וא' למערב לסוף אלפיים מעירו:

ואומר אם באו עובדי כוכבים:    גובי המס:

מן המזרח ערובי למערב:    לברוח מפניהם לסוף ד' אלפים אמה:

מן המערב ערובי למזרח אם באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך:    ואע"ג דלא אתו עד למחר. בתחומין דרבנן אמרינן יש ברירה.

לא באו לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עירי:    לילך אלפים מעירי לכל רוח, ואינו צריך להשתכר לכאן. ולהפסיד ע"י זה לכאן:

אם בא חכם מן המזרח:    ד' אלפים אמה מעירו:

ערובי למזרח:    לילך לשמוע דרשתו:

מן המערב עירובי למערב בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך:    וקמ"ל גם בבא דחכם, לאשמעינן דבין בבריחה ובין בהקרבות אמרינן יש ברירה בתחומין אי נמי נקט סיפא לאשמעינן פלוגתא דר"י:

לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי רבי יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו הולך אצל רבו ואם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך:    אפי' א' מהן רבו מובהק וקיי"ל כת"ק. דאפי' א' מהן רבו ילך למי שירצה:

משנה ו

ר"א אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה מערב אדם שני עירובין:    אם צריך לילך בכל יום לצד אחר. ומיירי במניח עירובו לסוף אלף אמה מהעיר. דאי במניחן לסוף אלפיים, הרי שהפסיד כל האלפיים שלצד אחרת מעירו, ואינו יכול לבוא ביה"ש השני למקום עירובו:

ואומר ערובי הראשון:    ליום ראשון:

למזרח והשני למערב:    ר"ל וליום שני למערב:

הראשון למערב והשני למזרח:    מיהו אם יום ראשון יו"ט. יכול ליטול אותו עירוב שעירב בו ביום ראשון. מוליכו למקום שרוצה לערב בשבת ואם יום ראשון שבת, שא"א לו להוליכו למקום השני, צריך להניח ב' עיר בין מע"ש:

כבני עירי:    ר"ל אהיה כבני עירי שלא עירבו, ויהיה לי אלפיים לכל רוח:

ערובי השני והראשון כבני עירי:    דס"ל לר"א יו"ט ושבת ב' קדושות הן, ולא קנה ביה"ש של הראשון גם ליום השני. ולפיכך יכול לערב לו לרוח אחר:

וחכמים אומרים מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר:    הא דכפלו רבנן דבריהם, דהרי מאי דקאמרו מערב לב' ימים, על כרחך נמי לרוח א' קאמרו. ה"ק רבנן לר"א. הרי מודית במערב ליום א', שצריך לערב לרוח א', ולא חצי יום למזרח וחצי יום למערב. ה"נ במערב לב' ימים צריך שיערב בהם לרוח א'. דרבנן מספקא להו אי יו"ט ושבת הסמוכין, קדושה א' הן, ושניהן כיומא אריכתא נינהי, או ב' קדושות הן. להכי מחמרינן שצריך שיערב עירוב א' לב' הימים לרוח א' דשמא קדושה א' הן. ושניהן כיומא אריכתא נינהו, ומחמרינן נמי בסיפא כשנאכל עירובו בראשון, דשמא ב' קדושות הן:

כיצד יעשה:    מיירי במערב ב' הימים לרוח א', הרי לדידהו צריך שיהיה העירוב במקומו גם בבין השמשות השני, דשמא ב' קדושות הן, ושמא יאבד העירוב ביום א' להכי נוטל לביתו אחר הבין השמשות:

מוליכו בראשון ומחשיך עליו:    שיקנה העירוב שם שביתה בין השמשות:

ונוטלו ובא:    שלא יאבד עירובו:

בשני מחשיך עליו ואוכלו:    דבשני שהוא שבת, אי אפשר שיביאו לביתו. מיהו אם חל שבת תחלה, ע"כ ישאר שם העירוב בשבת ובודק בבין השמשות השני אם העירוב קיים:

ונמצא משתכר בהליכתו ומשתכר כערוכו:    דאם היה נאבד עירובו בראשון, היה מפסיד עירובו, וגם הליכתו שביום ב'. דבפת אחר א"א שיערב לשני, דהו"ל כמכין מיו"ט לשבת. ומה"ט ג"כ בביה"ש הב' כשמניח העירוב לא יאמר כלום, דגם האמירה שיהיה זה לעירובו למחר, מחשב כמכין מיו"ט לשבת. (אב"י וכולהו מתני' מיירי במערב ע"י שליח, דאי ע"י עצמו, א"צ לפת כלל, כיון שמחשיך שם הרי עירב ברגליו וכא"ח ת"ט ס"ז):

אמר להם רבי אליעזר מודים אתם לי שהן שתי קדושות:    בנאכל עירובו בראשון. א"כ ה"ה כשעירב לב' הימים. ולרבנן רק משום ספיקא מחמרינן. וקיי"ל כר"א (שו"ע או"ח, תטז):

משנה ז

רבי יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר:    ר"ל שמח יעשו ב"ד אלול ל' יום, ויהיה ב' ימים ר"ה, ל' דאלול וא' דתשרי, והוא צריך לילך בכל יום לצד אחר:

ולא הודו לו חכמים:    דס"ל ב' ימים דר"ה קדושה א' הן. והכי קיי"ל (שם):

משנה ח

ועוד אמר רבי יהודה מתנה אדם על הכלכלה:    סל פירות טבל:

ביום טוב ראשון ואוכלה בשני:    שאומר כך בא' דר"ה, "אם היום קודש, א"א להפריש תרומות ומעשרות, ואם היום חול, יהיו אלו תרומה על השאר". ולמחר יחזור ויאמר, "אם היום קודש כבר הפרשתי מאתמול, ואם היום חול, הריני תורמן היום". ולהכי צ"ל "אם היום קודש", כדי שלא יזלזלו בו:

וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני:    דבין אם יום ראשון קודש או שני קודש, מותר בשני. וקמ"ל כלכלה אף דמחזי כמתקן טבל, וקמ"ל ביצה, לאשמעינן דלא גזרינן משום פירות הנושרין או משקין שזבו:

ולא הודו לו חכמים:    מטעם הנ"ל. וכ"כ ביום טוב ובשבת הסמוכין זה לזה, מהאי טעמא נולדה בזה אסורה בזה. אבל בב' יו"ט של גליות, מודו דשרי. והכי קיי"ל (שו"ע או"ח, תקיג):

משנה ט

רבי דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו:    לשון חלוצי צבא (בעוואפנע) וחזקנו. או ר"ל הצילנו:

ה' אלהינו את יום ראש חדש הזה אם היום אם למחר:    אם היום ר"ה חלצינו היום, ואם מחר חלצינו למחר. וטעמו שלא יראה כשקרן בתפלתו:

ולא הודו לו חכמים:    שלא יזכיר ר"ח בר"ה, גם לא יתנה אם היום אם מחר, והכי קיי"ל (שו"ע או"ח, תקצא):