עיקר תוי"ט על עירובין ג

משנה עירובין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ואע"ג דתחומין חמירי שיש להם סמך מן המקרא הקלו בתחומין שאינה אלא לדבר מצוה. תוספ'. והא דקרי ליה עירוב לפי שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך בו תחלה עם התחום שהיה יכול לילך בו. הה"מ:

(ב) (על המשנה) חוץ כו'. דטעמא דערובין משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא ונעשה המערב כאלו אוכל ושובת שם במקום שהניח הערוב ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר הזן בעינן. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באוהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו רגליו ואם עצם קטן הוא נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע. רי"כ:

(ד) (על הברטנורא) בעגלות מבע"י. וערפ"ח דאהלות שצריך שמחזיקים מ' סאה כו' ופריך בגמרא היכי אייתי לה כו' ומדנקט ר"י ולאכול ש"מ דראוי לאכלו בעי ומשני בפשוטי כלי עשן שאין ברוחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואין מביאין את הטומאה:

(ה) (על הברטנורא) וכל תשמישי המת אסורין בהנאה, מותמת שם מרים, וגמר שם שם מעגלה ערופה. רש"י:

(ב)

(ו) (על המשנה) ובתרומה. כן הגירסא בספרים מדויקים וברי"ף. והכי מסתברא דמאי שנא תי. ומה מחלה ומתניתין כסומכוס ואינה הלכה. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) הטעם דעירובי תחומין הואיל ואסמכוהו אקרא החמירו ולא הימנוהו רבנן לקטן. תוספ. והרי"כ פירש דעירובי חצרות דקני ממילא כדתנן בפ"ו מ"ה בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו א"צ לערב ולפיכך קטן גובה אותו ולא איכפת לן שהרי הוא א"צ שיאמר בו כלום אבל בעירובי תחומין צריך הוא שיאמר במקום ערובי זה תהא שביתתו של פלוני והוא לאו בר דעת הוא:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) היינו במקום מצוה כמ"ש הר"מ:

(ט) (על הברטנורא) הכי מוקים בגמרא. וקשה, לפלוג וליתני באילן גופיה בין העומד ברה"ר לעומד בכרמלית:

(ד)

(י) (על המשנה) חוץ לתחום. אפילו תחומים דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו בו כו' מ"מ לא הוי ערוב אע"ג דבה"ש מצי למשקליה ואתויי כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל הערוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ר'א הלכך תקינו רבנן שלא יהא ערוב אלא כשהוא בתוך התחום. תוספ':

(יא) (על הברטנורא) וכתב הרי"כ שיש לו ר"א כנגד כל העיר שהוא מפסיד ול"ד למי שיצא חוץ לתחום דאמרינן במתניתין ספ"ד דאפילו אמה אחת לא יכנוס. דהתם אין ראוי לתת לו ד"א יותר שהרי נתכוין לשבות בעיר שהיא עולה לו כר'א ואם יצא חוץ לתחום כבר הוא גם חוץ לר'א אבל הכא שהיה רוצה לעקור את עצמו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח שם ערובו ד"א ששם הוא ביתו:

(יב) (על הברטנורא) בגמרא. ונראה לפרש דחופר בכלי והוא תולדה דחורש. תוי"ט:

(יג) (על המשנה) חמר גמל. משום דס"ל תחומין דאוריתא. והא דמטהר בספק טומאה דאורייתא במ"ז פ"ה דטהרות התם תרי חזקות לקולא דהעמד מת על חזקתו שהיה חי והעמד הנוגע על חזקתו שהיה טהור והכא חדא חזקה דהעמיד תרומה על חזקתה אבל ליכא עוד חזקה ולומר העמד גברא אחזקתו שעירב. גמרא:

(ה)

(יד) (על הברטנורא) ובירושלמי, כיני מתניתין מתנה אדם על ערובו:

(טו) (על הברטנורא) דבדרבנן ותחומין דרבנן כדסתם פ"ה מ"ה:

(טז) (על המשנה) ואם כו'. איצטריך אפילו אחד רבו מובהק. תוספ':

(ו)

(יז) (על המשנה) שני עירובין. כגון דאנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ואלף אמה לכאן. דאלת"ה אלא דמנח ליה לסוף אלפים לכאן נמצא שמפסיד כל האלפים של צד אחרת והרי אינו יכול לילך ביום האחד אל מקום העירוב של יום הב' ואנן בעינן שיהא הוא ועירובו במקום אחד בשעה שיקנה העירוב וכדתנן במ"ד:

(יח) (על הברטנורא) משום י"ט שחל להיות אחר השבת נקיט ליה, שא"א לו ביום השבת להוליך העירוב. אבל ביו"ט שלפני השבת יכול ליטול אותו הפת עצמו שכבר נקרא עליו שם עירוב ולהוליכו לרוח אחרת. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) כלומר לאיזה רוח שעירב אינו רוצה להפסיד האלפים שכנגדו כו' אבל לעולם אין כאן הפסד אלא אלפים מצד אחד והיינו אותן אלפים שהוא כנגד אותו שעירב בה:

(כ) (על הברטנורא) טעמו דאלו על ידי עצמו הא קיימא לן דעיקר עירוב ברגל ואינו צריך פת:

(כא) (על המשנה) משתכר. וכל שכן לר' אליעזר בעינן שיהיה קיים ביה"ש דשני כמ"ש הר"מ שאם אינו קיים אין כאן עירוב ליום שני דהא קדושא אחריתא היא הלכך האי משתכר כו' לא אמרו חכמים לאפוקי מדר"א. אלא מלתא אגב אורחא קאמרי:

(ז)

(כב) (על הברטנורא) האמת בא להודיענו דמתניא בהדיא בגמרא כו'. אבל לענין פי' המשנה לא איכפת לן ולא מידי דהא אפשר להיות דחכמים דלעיל דמספקא להו בי"ט ושבת דאינהו גופייהו ס"ל בב"י דר"ה דודאי כיומא אריכא הן:

(ח)

(כג) (על המשנה) ועוד אר"י. וצריכא דאי אשמעינן בערוב בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן קמ"ל. גמרא:

(כד) (על הברטנורא) ולא הוצרכו לומר ביום ב' אם היום קודש כו' אלא כדי שיתן אל לבו שהיום קודש ולא יזלזל במלאכה דדי היה לו שיאמר אם היום חול תהיה זו תרומה על זו. הרי"כ:

(כה) (על הברטנורא) וליכא למימר מיגו דאתקצי לביה"ש אתקצי לכוליה יומא כדבספ"ג דשבת דהתם האי יומא דשבתא דאסרינן ביה ודאי קדש וביה"ש הוא הספק אמרינן מגו כו' אבל הכא יום השני שבו ניקום ונאסר הוא עצמו הספק הלכך ליכא למימר מיגו כו':

(ט)

(כו) (על המשנה) אם למחר. כדי שלא יראה בתפלתו כשקרן. הרי"כ:

(כז) (על הברטנורא) בגמרא הטעם דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ופירשו התוספ' דבר"ה כתיב זכרון תרועה ובר"ח כתיב והיה לכם לזכרון וגו' ובראשי חדשיכם. הלכך כשיאמר בתפלה יום הזכרון הזה עולה לשניהם:

(כח) (על הברטנורא) דאתי לזלזולי ביה בשני אי מחזקינן ליה בספק אבל כי אמרינן סתמא מחזיקינן להו בקדושה אחת. גמרא: