תפארת ישראל על מכות ג

משנה מכות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מכות · ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ואלו הן הלוקין:    שייר טובא אף דתני אלו. רק קמ"ל הנך מדאית בהו צד חידוש, וכמו שנפרש בכל חד וחד:

ועל הנדה:    קמ"ל אף דכולהו חייבי כרת נינהו, אפ"ה בהתרו בו למלקות, ולקה ושב, נפטר מכרת:

גרושה וחלוצה:    חלוצה אסורה רק מדרבנן [כאה"ע ו'. ולרש"י ור"ב אסורה מדאורייתא]. לוקה רק מכת מרדות. ונקט חלוצה הכא, כבכל דוכתא אגב גרושה:

ממזרת ונתינה:    נתינים שנתגיירו בימי יהושע [ונקראו כך ע"ש שנתנן חוטבי עצים למקדש] ולתוס' [כתובות דכ"ט א' ד"ה אלו], אסורים מדאורייתא מלא תתחתן. ולרמב"ם [(פ"א מהל' אישות) ו(פי"ב מהל' איסורי ביאה)] אסורים רק מדרבנן, א' זכרים או נקיבות, מגזירת יהושע כל זמן שהמקדש קיים, ודוד גזר עליהן לעולם. ולר"ן [רפ"ג דכתובות], ולהמגיד [פי"ב מא"ב] זרע הנתינים לכ"ע אסור רק מדרבנן. ואפ"ה נקט להו הכא אגב ממזרי, כבכל מקום:

בת ישראל לנתין ולממזר:    וכל הנך, חיובי לאוין נינהו, ושייר עוד לאוין טובא. רק נקט הנך, לאשמעינן סיפא, דאלמנה וגרושה לוקה ב':

אלמנה וגרושה:    אלמנה שנתגרשה:

חייבין עליה משום שני שמות:    דאיסור גרושה חל על איסור אלמנה, מדהו"ל מוסיף. שכשנתגרשה נאסרה גם לכהן הדיוט. מיהו גם באלמנה לחוד חייב ב' מלקיות, משום לא יקח ולא יחלל [(רמב"ם פי"ז מהל' איסורי ביאה)]. ולרש"י גם בגרושה לחוד חייב ב' [כקידושין ע"ח א']. [ואילה"ק לרש"י מסיפא הכא. דנ"ל דבסיפא לא קאמר רק דמשום שהיא גם חלוצה לא אתוסף מידי]:

אינו חייב אלא משם אחד בלבד:    נ"ל דאפשר דר"ל דגם ממרדות דרבנן דמשום חלוצה פטור, משום דרבנן ילפו לאיסור חלוצה מקרא דגרושה, שכבר לקה עליה, להכי לא עדיף מאיסור דאורייתא כה"ג, דבדנפקו מחד קרא לא לקו ב':

משנה ב

וטמא:    של מוקדשין:

והמעלה:    כולהו או או קתני:

בחוץ:    ששחט או הקטיר קדשים חוץ לעזרה:

והמפטם את השמן:    שעשה שמן חול כדוגמת הסממנים של שמן המשחה שעשה משרע"ה:

והמפטם את הקטורת:    שעשה קטורת חול בדוגמת הסממנים שבקטורת המקדש:

והסך בשמן המשחה:    שעשה משרע"ה. דאחר לא נעשה מעולם. והנך כולהו חייבי כריתות נינהו. וקמ"ל גם בהנך, מטעם דלעיל סי' ב':

שקצים:    היינו כל הברואים הטמאים שבים ושביבשה שפרין ורבין:

ורמשים:    ר"ל תולעים וברואים שנולדים בעיפוש ורפש. ונ"ל דקמ"ל הנך לאוין, משום סיפא, לאשמעינן באוכל נמלה כל שהו, שהוא חייב:

אכל טבל:    אפילו טבול רק למעשר שני או למעשר עני:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו:    ת"ג או תמ"ע, דרק בטבול בב' אלו חייב מיתה, ולא בטבול למעשר שני או עני, מיהו מלקות חייב בכולהו [(רמב"ם פ"י מהל' מאכלות אסורות)]:

ומעשר שני:    מיירי שנטמא המע"ש, שאפילו הוא בירושלים אסור לאכלו עד שיפדהו [ועי' לקמן]:

והקדש שלא נפדו:    קמ"ל הנך אף דלא מפורש לאו דידהו כל כך:

אמר להן אף חטה אחת כברייתה:    ואי"נ א"כ למה נקט טבל ולא תרומה ודכוותייהו. י"ל דר"ש ס"ל דרק טבל אסור משום בריה, דחשוב כנאסר מתחלת ברייתו, דעראי לא חשיב אכילה. משא"כ תרומה וכדומה. [דאף דס"ל לר"ש כ"ש למכות, לאו ד"ה היא אליבא דר"ש כש"ס הכא. ולמאן דס"ל הכי, י"ל דאפ"ה נקט טבל ולא תרומה, וחטה ולא קמח, לרבותא דרבנן]. מיהו רבנן ס"ל דאינו כבריה, רק בהיה בו גם נשמה. והכי קיי"ל:

משנה ג

האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן:    פרשת ארמי אובד וגו'. אבל אחר שקרא לא לקה, דממונו של כהן הוא. מיהו זה דברי ר"ע. אבל אנן קיי"ל כרבנן, דבהנחה בעזרה סגי, אע"ג שלא קרא, אינו מעכב. לפיכך דוקא באכלן קודם שהניח חייב מלקות, אבל אחר שהניחן אף שלא קרא עדיין, פטור. מיהו דוקא באכלן אחר שנכנסו לירושלים, אבל באכלן קודם לכן לכ"ע לא לקי באכלן. מיהו זר חייב עליהן מיתה משנכנסו לירושלים, ואפילו לאחר הנחה, דדינן כתרומה [(רמב"ם פ"ג מהל' בכורים ה"א)]:

קדשי קדשים חוץ לקלעים:    כך נקרא חומת העזרה, ע"ש קלעי אוהל מועד כבמדבר:

קדשים קלים ומעשר שני:    הכא מיירי בטהור:

חוץ לחומה:    חומת ירושלים. ודוקא אחר שהכניסן לירושלים. וכלעיל בבכורים. וקמ"ל כל הנך, מטעם שבסי' כ':

השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים:    נקט הך לאו, משום סיפא, דקמ"ל דבטמא לא לקי:

אבל המותיר בטהור:    דניתק לעשה. דהרי אחר הלאו דלא תותירו כתיב עשה באש תשרופו. וכל כה"ג הו"ל העשה תיקון ללאו שלא ילקה. ותו דנותר הו"ל נמי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. אבל התראת ספק, קיי"ל דשמה התראה [כמו שהארכנו בפ"ט דסנהדרין סי' כ"ב]:

והשובר בטמא:    שובר עצם בפסח טמא, מעטיה קרא ממלקות:

משנה ד

רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח:    דס"ל שלא תשלח אף דבתר הלאו כתיב, לא ניתק לעשה, דה"ק קרא שלחנה ולא תקח:

וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה:    דס"ל שלח גם אחר לקיחה משמע, והו"ל ניתק לעשה:

אין חייבין עליה:    אם קיים אח"כ העשה. אבל בשחטה להאם, או אפילו מתה קודם ששלחה, חייב:

משנה ה

הקורח קרחה בראשו:    על מת. ושיעורו כגריס. וי"א ב' שערות. מיהו י"א דאפילו בשער א' איסורא מיהו איכא [י"ד ק"פ י"א]:

והמקיף פאת ראשו:    ב' פיאות הן, א' מימין המצח וא' משמאלו. ושיעורן בהמשך, כל שכנגד הצדעין שקורין [שלעפען] עד למטה מהצדע במקום שהלחי התחתון בולט. וכמו כן הוא שיעור אורך השערות, עד שם [י"ד קנפ"א]. והנה המצח אין בו שער, וכ"כ אחורי אזנו, והמגלח השער שבאמצע הצדעים, שיהיה שוה למצח ולאחורי אזנו, חייב. ולרמב"ם דוקא בגלחן בתער חייב. ולרא"ש בגלחן סמוך לבשר במספרים, הו"ל כעין תער וחייב:

והמשחית פאת זקנו:    ה' פיאות יש בזקן, ורבו בהן הדיעות איה הן. ולהכי אסור להעביר תער על כל הזקן. אפילו תחת הגרון. מיהו במספרים מותר לגלח הזקן. רק יש לזהר לגלח עם חלק העליון של המספריים, דכשיעשהו עם חלק התחתון, פן יגלח עמו השער חלק, ויהיה כעין תער, [שם]. מיהו נ"ל דהמושח את זקנו [בזאלבע] הידועה, אף שמשיר השער לגמרי ועושה מקומו חלק, אפ"ה אפילו לכתחילה מותר, דהרי אפילו נזיר דחמיר, דלוקה אפילו על רק תלישת שער א' מעיקרו [כנזיר דל"ט], ואפ"ה בהשירו בסם, לא ביטל רק מצות עשה [שם ד"מ ע"א]:

[אב"י רק יזהר לבלי לגרד [הזאלבע] מהזקן בברזל, רק בעץ או בעצם]. אולם בין בראש בין בזקן חייב המקיף, וגם הניקף חייב כשהטה אליו ראשו. ואפילו לא הטה, איסורא מיהו איכא [י"ד קפ"א]:

והשורט שריטה אחת על המת:    [וואונדקראצען] על מת בין ביד בצפרניו ביו בכלי. מיהו גם בשרט א"ע על צער אחר, עכ"פ אסור [וי"ח]. ושיעור חיובי כ"ש. מיהו אפילו להכות בידו חבלות בראשו, אסור למת. רק במצטער על גדול בתורה שמת, שרי כה"ג דמצטער רק על התורה [י"ד ק"פ]:

חייב:    וקמ"ל הנך, דבהתרו בו התראה א', חייב על כל קרחה וקרחה, ועל כל פאה ופאה, ועל כל שריטה ושריטה. משא"כ באכל הרבה זיתים חלב בהתראה א', חייב רק א':

חייב על כל אחת ואחת:    אף שהיה רק התראה א':

על הראש:    בגלח פאת הראש:

ואחת מכאן:    ואפילו בתלשן כאחת ובהתראה א' אפ"ה חייב ב':

ואחת מלמטה:    עי' לעיל סי' ל"ד:

ואינו חייב עד שיטלנו בתער:    אזקן לבד קאי, מדכתיב ביה השחתה:

ר' אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט:    הוא צבת קטן:

או ברהיטני:    [הובעל] קטן. דאף שמשחית כמו תער אפ"ה שרי לרבנן, מדאין דרך לגלח בו [תלמיד רש"י בפירושו בש"ס דכ"א א']:

חייב:    וקיי"ל דאינו חייב רק בתער:

משנה ו

הכותב כתובת קעקע:    [איינגעעצטע שריפט]. והיינו ששורט על עור בשרו בכלי, או עוקץ במחט, ואח"כ מחכך שם בצבע, או שנותן שם צבע ואח"כ שורט, חייב. מיהו הנשרט אף שלא סייע פטור אבל אסור [י"ד ק"פ]:

ובכל דבר שהוא רושם:    כגון [פולפער] שכך רגילין, וכדומה:

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם השם:    מלה הראשונה בקמץ. ור"ל אינו חייב עד שיכתוב בקעקועו שם ע"ז:

וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה':    ר"ל משום שאני ה'. וקיי"ל דחייב על כל מה שיכתוב בקעקע או אפילו על צורה שירשם שם [שם]:

משנה ז

אין חייב אלא אחת:    מיהו באמרו לו אל תשתה כל השיעורים הללו, שתחייב עליהן כך וכך מלקיות, חייב על כל א' וא' [כך כ' בירושלמי, ונ"ל דלהכי לא הזכיר הרמב"ם הך דינא [בפ"ה דנזירות (פ"ה מהל' נזירות)]. ה"ט מדצריך שיהיו כל התראה תוך כדי דיבור להפעולה דאל"כ מצי למימר שכחתי. וא"כ הכא אינו מצוי כלל שיהיו כל השתייות תוך כדי דיבור מהתראה שמקודם]:

משנה ח

היה:    הנזיר. וה"ה כהן:

חייב על כל אחת ואחת:    כשפירש וחזר ונטמא:

היה:    א' מהשוק:

והוא פושט ולובש:    לאו דוקא, דה"ה בהוציא רק ראשו, חייב. ואפי' אם רק נשאר לבוש אחר ההתראה כדי פשיטה ולבישה חייב [ועתוס' שבועות דט"ו א']:

חייב על כל אחת ואחת:    נ"ל דכולה ד' בבי צריכי. יין אף ששתה בלי הפסק, אפ"ה חייב על כל ההתראה [עי' רתוי"ט]. נטמא, אף דכבר טמא הוא, אפ"ה חייב כשחזר ונטמא אם התרו בו. ובגלוח קמ"ל דא"צ שיגלח כל שערו, כר' חסדא [נזיר ד"מ ע"א] דבגילח שער א' חייב. וכלאים קמ"ל אף שלא עשה מעשה בין התראה להתראה, במעשה דמעיקרא סגי:

משנה ט

יש חורש תלם:    ערוגה א' [בעטטע] בל"א:

וחייב עליו משום שמונה לאוין:    כשהתרו בו בכולם:

החורש בשור וחמור:    זהו לאו א':

והן מוקדשים:    שור מקדשי מזבח, הרי לאו ב'. וחמור אף דרק קדשי בדק הבית הוא, דאינן אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן [כבכורות דכ"ה א']. י"ל דעכ"פ יש בהן לאו דמעילה [כמעילה ט"ו א ]. הרי לאו ג':

בכלאים בכרם:    דבהדי דחרש חיפה חטה שעורה וחרצן יחד, דחייב משום כלאי כרם. הרי לאו ד':

ובשביעית:    דהחורש לכסות הזריעה הוא תולדת זורע בשביעית. הרי לאו ה':

ויום טוב:    הרי לאו ו'. ולא נקט שבת. מדהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו, אפילו התרו בו למלקות:

וכהן ונזיר בבית הטומאה:    בבית הקברות, הרי לאו ז' וח', דחייב ב' משום כהונה דכתיב בה לנפש לא יטמא, ומשום נזיר דכתיב ביה על נפשות מת לא יבוא [כ"כ רש"י ור"ב]:

חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים:    בשעה שחרש:

אמרו לו אינו השם:    דלא משום חרישה חייב:

אמר להם אף לא הנזיר הוא השם:    דרק משום טומאה חייב, ולא משום חרישה. ולת"ק עכ"פ מדאי אפשר לחרוש רק כשילך אצל הבהמה להנהיגה במקום הטומאה, הו"ל בכלל חרישה, והוה מצי למנקט עוד טובא, רק תני ושייר:

משנה י

כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת:    לא נקט ל"ט. מדנזכר בקרא מ', רצה ליישב לישנא דקרא:

במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים:    דה"ק קרא, תוך מספר ארבעים יכנו, כפי שיוכל לסבול אם מעט או הרבה, אבל לא מ' שלימות אף שהאדם חזק מאד לסבלן:

והיכן הוא לוקה את היתירה:    דכל המלקות משלשין, שליש על כתף זה, ושליש על כתף האחרת, ושליש לפניו על החזה [כמשנה י"ג]. והרי רק ל"ט מלקיות ראויין להשתלש, והיכן לוקה את היתירה:

בין כתפיו:    ולא קיי"ל כר"י:

משנה יא

אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש:    דבכל מלקות אומדין כמה יכול לסבול, ובאמדוהו שיכול לסבול ה' לא ילקוהו רק ג', דב' הנשארים אינן יכולין להשתלש:

אמדוהו לקבל ארבעים:    חסר א':

פטור:    ועיין סנהדרין [פ"ד סי' ח']:

ופטור:    ודוקא שאמדוהו שיכול לקבל מ"ב, דהו"ל עכ"פ ג' לעבירה ב':

ואם לאו:    שאמדוהו רק ל"ט או פחות:

משנה יב

כופת:    קושר:

שתי ידיו על העמוד:    העמוד נעוץ בארץ, וגבוה עד תחת לבו, כדי שיהיה יכול לכפפו להאדם הנלקה, ממעל לעמוד, גם שיהיה יכול להלקותו גם לפניו. והנלקה עומד והוא כפוף ממעל לאותו העמוד, וב' ידיו קשורין לארכן עד אצילי ידיו על אורך צדדי העמוד:

הילך והילך:    כל יד לצד א':

וחזן הכנסת:    שמש הקהל:

אוחז בבגדיו:    בבית הצואר:

ואם נפרמו נפרמו:    ר"ל שנקרע התפירה [ועי' סוטה פ"א מ"ה]:

עד שהוא מגלה את לבו:    ששם יכוהו שליש. וע"י קריעת בית הצואר עד שמתגלה לבו, יכול להפשיט בגדיו גם מב' כתפיו, שאין מכהו רק במערומיו:

והאבן נתון מאחריו:    של הנלקה. ולאו דוקא מאחוריו, אלא מצדדי אחוריו כדי שיוכל להכותו על כתפיו. רק נקט מאחוריו, דראוי לקרב האבן טפי לאחוריו כדי למעט יסוריו, שיחרד כשיראה בשיניף הרצועה, והרי אפילו בחייב מיתה כתיב ואהבת לרעך כמוך [כסנהדרין דמ"ה א']:

חזן הכנסת עומד עליו:    כדי שתבוא ההכאה מלמעלה בכח:

ושנים לארבעה:    ר"ל ב' רצועות היו, שכל אחת כפולה לב', ויהוה עי"ז ד' קצוות בין כולם [כך פי' רש"י. ולולא מסתפינא היה נ"ל דמדנקט והרצועה בידו לשון יחיד, וכ"כ בסיפא נקט עולות ויורדות בה, הכל לשון יחיד, ש"מ דרק רצועה אחת היה ברישא ובסיפא והיא היתה כפולה לב', וחוזר וכופלה שיהיה עי"ז כעין ארבע]:

ושני רצועות:    של חמור:

עולות ויורדות בה:    נ"ל דלאו ב' רצועות של חמור ממש היו, רק רצועה א', דכשכופלה יהיו כעין ב' רצועות. דוגמת ארבע רצועות דרישא, דלרש"י הנ"ל סי' פ"ד רק ב' רצועות כפולות היו. וכן מוכח קצת מלקמן דקאמר ידה טפח, לשון יחיד, דעל אותה רצועה של חמור קאי דקצת ממנה היה משתמש לבית יד, ובה אגודים ב' הרצועות של עגל. והאי עולות ויורדת בה דקאמר, הכי פירושה, שהיה בב' הרצועות של עגל במקום שנכפלו באמצע ב' נקבים בכל א', ומניח רצועה א' על חבירתה ומכוון ב' הנקבים שברצועה זו נגד ב' הנקבים שברצועה האחרת, ובהנקבים הנ"ל תוחב ב קצוות של רצועת החמור תחלה ממטה למעלה, וחוזר ותוחב אותן ב' הקצוות דרך ב' הנקבים שבצד התחיבה הראשונה, לצד מטה, דהיינו לצד הבית יד, וחוזר ועונבן למטה עם הקצת שהניח מהרצועה כפילה שהכניס בהנקבים בתחלה [והיינו דקאמר בש"ס אביקתא אית בה וכו', ר"ל דאביי רצה לדייק ממתניתין מדקתני ומגעת על פי כריסו, ש"מ כל חד וחד לפום גביה עבדינן ליה, ר"ל כל א' וא' כשילקוהו לפי רוחב גבו עבדינן ליה רצועה ארוכה או קצרה. ועל זה מקשי רבא א"כ נפישי להו רצועות טובא לב"ד, וכי אפשר להם לב"ד שיהיו כל כך רצועות מוכנין לפניהן, כפי רוחב גבות בגי אדם הרבים. ועל זה משני אבקתא אית ביה, ר"ל עניבה יש שם, דהיינו שרצועת החמור שהכניס דרך הנקבים שברצועות העגל. עונבן אחר שהכניסן בהנקבים למטה, וכשהיה הגב של הנלקה רחב, קטר ליה, ר"ל תוכף ודוחק העניבה סמוך לרצועת העגל כדי שתהיה הרצועה להלקות ארוכה, וכשהיה גב הנלקה קצר, מרפה לה להעניבה רחוק מהרצועות של עגל. כדי שיתארך עי"ז הבית יד. וברוך ה' שהאיר עיני בדבר שלא פירשו לנו רבותינו]. אמנם להכי הלקוהו ברצועה של עגל וחמור, על שם הכתוב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. רק לקחו עגל תחת שור, דשל עגל רך ונכפף יפה סביב גבו. והרי גם שור בן יומו נקרא שור [כב"ק דס"ה ב']:

משנה יג

ידה:    [האנדגריפף] של פקיע המלקות [דהיינו רצועת החמור שקשורה בה כלעיל]:

טפח:    ארוכה טפח לכל הפחות:

ורחבה:    של כל רצועה של עגל:

וראשה מגעת על פי כרסו:    ר"ל שאורך כל רצועה היה, בכדי שכשיכה בה יגיע קצה העליון של רצועה כנגד טיבורו של נלקה, והיינו בהכאות שבכתפיו:

ומכה אותו שליש מלפניו:    על החזה. ונ"ל דכשהכהו על החזה היה כופף קומתו קצת לאחוריו, דהא בעינן והפילו, ואי יכפפו לצד פניו היאך יהיה יכול להלקותו על החזה:

ושתי ידות מלאחריו:    ר"ל שליש על כל כתף:

אלא מוטה:    ר"ל שהיה הנלקה כפוף על העמוד:

והמכה מכה בידו אחת בכל כחו:    אבל הגביה הרצועה בב' ידיו:

משנה יד

והקורא קורא:    גדול הדיינים קורא הפסוק במתינות ובקול, והדיין הב' מונה המלקיות, והדיין הג' אומר בכל הכאה, הכה שאם יראה שיחלש, לא יאמר שיכה:

והפלה ה' את מכותך ואת מכות וגו' וחוזר לתחלת המקרא:    אם גמר הפסוק קודם שנגמר המלקות, חוזר לתחלת הפסוק:

וחוזר לתחלת המקרא:    ברמב"ם פט"ז מסנהדרין (פט"ז מהל' סנהדרין) לא גרס מן ושמרתם עד לתחלת המקרא, ומאן דגרס ליה לא גרס ברישא וחוזר לתחלת המקרא:

ואם מת תחת ידו פטור:    המלקה פטור מגלות. מדהכהו ברשות:

הוסיף לו עוד רצועה אחת:    ר"ל הכאה אחת, שטעה והכה הכאה אחת יותר מהאומד:

ומת הרי זה גולה על ידו:    והיינו בלא אמר לו הדיין הג' הכה כסי' צ"ה. מיהו בהוסיף במזיד, אפילו לא מת עבר החזן המכה על לאו. וה"ה לכל מכה חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה [(רמב"ם פט"ז מהל' סנהדרין)]. ואפילו המרים יד על חבירו להכותו, ולא הכהו, מיד נקרא רשע, ואסור לצרפו למנין עשרה, ורק כשמקבל עליו לעשות דין עם המוכה, מתירין לו מיד [ח"מ ת"כ ס"א]. [ולפי גירסת רכ"מ [פט"ז מסנהדריו הי"ב] גם בהכה ישראל לעכומ"ז חייב מלקות. והוא תימה, וצ"ע]. אולם כדי להציל את עצמו או אחר, או כדי להפריש אדם א' מאיסורא מותר להכותו [ח"מ תכ"א סי"ג]:

נתקלקל:    המוכה:

בין במים:    שע"י חרדתו וכאב ההכאה, הטיל ריעי או השתין. ונ"ל דלהכי קאמר נתקלקל דר"ל נתבזה, ולא קאמר הוציא רעי, או הטיל מים, לומר לך דבזוי בעינן, דהיינו שיצא דרך בגדי מכנסיים לחוץ, לעיני כל ונתבזה, וגם מדקאמר נתקלקל, ולא קלקל, ש"מ דצריך שיכירו שע"י חרדתו נתהווה כן, דאל"כ כל אדם יעצר א"ע בנקביו עד שעה שילקוהו כדי להפטר ממלקות שחייב:

פטור:    מדכבר נתבזה ביותר. מיהו בנתקלקל מחמת פחד קודם שהתחיל להלקותו, לא נפטר:

והאשה במים:    דבשתה מרובה:

משנה טו

נפטרו ידי כריתתם:    לאו דוקא, אלא אפילו לכתחלה לוקה ופטור מכרת כששב. והכי קיי"ל [(רמב"ם פי"ז מהל' סנהדרין)]:

אמר ר' חנניא בן גמליאל מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה:    דהרי אפשר שיטעה המאמדו וימות ע"י המלקות [כמי"ד]:

על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו:    דמדת תשלומי מצוה מרובה ממדת תשלומי עבירה [כיומא ע"ו א'] ולפיכך זה שנתחייב כרת, ועשה מצוה על ידה מדקבל ענשו, תנתן לו נפשו ופטור מכרת:

ר' שמעון אומר ממקומו הוא למד:    מחייבי כריתות דאיירינן בה, נלמד ג"כ דמפורש שם דבמקיים מצוה מחיה נפשו:

ואומר:    בסיום #א)הפרשה נאמר:

הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה:    בכבש יצרו מלעבור עבירה שנזדמנה לפניו. וכ"ש בלקה שעשה מצוה ממש, מכ"ש שהחיה נשמתו:

ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר:    שנאמר בדם, למען ייטב לך ולבניך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה':

משנה טז

רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות:    נ"ל דתורה נקראה אותן המצות שהשכל מחייב לעשותן או שלא לעשותן מצד היושר, כגזל ושפיכות דמים וכדומה, או כאכילת שקצים ורמשים שהטבע קץ בהן. ונקראו בשם תורה, מדא"צ לצוות עליהן, מדמצווה האדם בטבעו עליהן, רק שהתה"ק תורנו לאמר זה הדרך לכו בו. אמנם מצות, הן אותן מצות שבתורה שאין השכל משיגם, ככל חוקות התורה, שעטנז וחזיר וכדומה. ולהכי קאמר תנא, כלא היה צריך הקב"ה לצוות על חלק הראשון שהשכל משיגם, אבל רק מפני שרצה לזכותם, דאין דומה מצווה ועושה [שיצרו תוקפו] לאין מצווה ועושה [כקידושין ל"א א']. א"נ נ"ל דאמשנה ט"ו קאי, דתורה דהיינו דם שנפשו של אדם קצה ממנו ולא היתה תורה צריכה להזהיר עליו, ומצות היינו גזל ועריות שנפש של אדם חומדתן, וצריך היה הקב"ה לאסרן:

ה' חפץ למען צדקו:    להצדיק ישראל ברבוי שכר:

יגדיל תורה ויאדיר:    לכן הגדיל חלק הנקרא תורה הנ"ל, וחיזק אותם לבני ישראל בצווי אחר צווי, כדי שיאדרו ויתחזקו טפי, לשמרן מאד, ויגדל שכרן, כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך: