תוספות יום טוב על תמורה א
תוספות יום טוב · על תמורה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה תמורה, הקדמה
אחר ערכין תמורה כפי סדורם בכתוב ג"כ. הרמב"ם:
הכל ממירים. כתב הר"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה:
אחד אנשים ואחד נשים. אע"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה') ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל מדכתיב ואם המר. וה"מ למכתב אם. אתי וי"ו לרבות האשה. גמ'.
וסופג את הארבעים. כתב הר"ב ואע"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ') כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ"ד דאבות משנה ז'] מימר א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש"י שעושה מחולין קדשים. ע"כ. ועמ"ש בספ"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג"כ הכ"מ וכתב שכן הרגיש ג"כ המגיד בפי"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ"ח) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י"ט) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו') את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ"ש הר"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ"ב:
וסופג את הארבעים. וא"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס':
אף תמורה בבית הבעלים. כתב הר"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב"ם בפ"א מה"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה.
ממירין מן הבקר על הצאן כו'. מן הכבשים על העזים כו'. זו ואצ"ל זו קתני.
בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן. עיין במשנה ב' פ"י דחולין ובמשנה ב' פ"ב דבכורות:
ממירים אחד בב' וב' באחד. דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין א' בב' וב' באחד א' בק' וק' באחד. ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. ולא בהמות בבהמה. א"ל מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור"ש בהמה רבה אקרי. בהמה סתם לא אקרי. וטעמא דר"ש משום בהמה הוא. והא טעמא דר"ש הוא מה הוא מיוחד כו' מעיקרא א"ל ר"ש מן והיה הוא ותמורתו וכי [חזא] דדרשי רבנן מבהמה [בבהמה] א"ל איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי. גמרא. ועיין בפי' הר"ב סוף משנה ה':
אין ממירין אברים בעוברים וכו'. אע"ג דעובר אקרי בהמה כדפי' הר"ב רפ"ד דחולין בהמה בבהמה תאכלו ואם כן קרינא ביה לא ימיר בהמה בבהמה וליכא למימר כפירוש הר"ב דסוף פ"ב. ע"ש. מסיק בגמרא דהתם דף ס"ט דמתני' רבי שמעון היא דמקיש תמורה למעשר בס"פ מה מעשר קרבן יחיד כו'. הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים [דבעינן יעבור תחת השבט]. אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים:
[*והלא במוקדשים כו'. ולעיל בריש פי"א דחולין כתבתי דאף לתנא קמא כך הוא במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו].
[*אין המחומץ כו'. כתב הר"ב עיסה של חולין כו'. הרי כולה אסורה עיין במשנה ד' ו' פ"ב דערלה]:
אין המים שאובין פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון. פירוש [*קמא שכתב הר"ב פירשתיו בפ"ה דתרומות משנה ו' ע"ש. והפירוש השני שכתב] הר"ב לפי חשבון שמחשבין את הכלים וכן פירש"י והרמב"ם ולפירוש זה אינו דומה הך לפי חשבון לאינך. דאינהו מיירי לפי חשבון הדבר הפוסל. לכך נראה פירוש התוס' שפירשו לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו שלשה ע"כ. [*אמנם מצאתי ראיתי להר"ן בס"פ כל הבשר. שכתב כפירש"י ומסיים בה וז"ל. ומשום דבמדומע ובמחומץ ובמים שאובין שייך לפי חשבון תנינהו בהדדי. אע"פ שחשבון המים שאובים אינו מענין חשבון המדומע והמחומץ. ולישנא נמי הכי מוכח. דלא קתני דאין המים שאובין שנתערבו בכשרים פוסלים אלא לפי חשבון. כדקתני אין המדומע והמחומץ פוסל. עכ"ל] ומ"ש הר"ב ומתני' ר"י בן חוני דהוא סבר ג' לוגין כו'. גמרא. וה"מ לאתויי סתם משנה דסוף פ"ג דמקואות. אלא דנקט יוסי בן חוני דהכי קתני ליה בהדיא בברייתא כ"כ הר"ש שם במקואות. ומ"ש הר"ב ואינה הלכה. וכ"כ הרמב"ם. ותימה בעיני דאע"ג דבברייתא מחלוקת היא כדמייתי לה בגמ' הא מסתם סתם לן תנא דמתני' כוותיה בספ"ג ממסכת מקואות. ומחלוקת בברייתא וסתם במשנה. הלכה כסתם משנה. כמו שכבר כתבתי זה בהרבה מקומות. וכן שם לא כתבו הר"ב והרמב"ם שאינה הלכה. והתוס' [ד"ה יב"ח] כתבו שהראב"ד פסק דהלכה כר"י בן חוני. ולא פירשו טעמו ונ"ל ברור שזה הוא טעמו מדסתם לן תנא דמתניתין כוותיה. ושוב מצאתי שאף הרמב"ם בחבורו רפ"ה מהלכות מקואות כתב כסתם דמקואות. וכן פסק ג"כ טי"ד סי' ר"א:
אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר. פי' הר"ב בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי. ואח"כ אפר. אבל נתן אפר תחלה ואח"כ מים פסול וכו' וקרא דכתיב כו' לא שיתן כו'. דהא כתיב מים חיים אל כלי. גמרא. ומאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דקרא דוקא. פירש"י דאפר קודם למים. כדכתיב ונתן עליו מים. ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה יתן לתוך המעין. ויקח המים לתוכו. ע"כ. לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה. פירש"י כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דמצוה להקדים המים. כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה. ע"כ. ועוד דרשו מדרש זה בפ"ב דסוטה דף ט"ז [ע"ב]. ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוס' במסכת יומא פ"ד דף מ"ג [ד"ה הכל] . שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו. ובפרק לולב הגזול דף ל"ז [ע"ב]. הביאו התוס' עצמם למימרא זו [ד"ה אמאי]. משתי אלו המסכתות:
אפר. והר"ב שכתב תרי זמני עפר. גם הוא נכון שכן כתוב (במדבר י"ט) ומעפר שרפת החטאת:
אין בית הפרס עושה בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר אם חזר וחרש וכו' דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר. שאין ידוע היכן הוא ומלא מענה כו' ובגמ' עד כמה אמר רב דימי שלש שדות ושתי מענות. ופירש"י. אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה. דלא ידעינן באיזה מקום ממנה [היה] הקבר. ומש"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' מב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חברתה מלא מענה כו'. ע"כ. ופליאה הוא בעיני דהא תנן במשנה ג' פי"ז דאהלות. החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינן עושה בית הפרס. ופירש הר"ב דה"ל ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר. ואת"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. ע"כ. וכן שם בראש הפרק כתב הר"ב מלא המענה של המחרישה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו כו' וכיוצא בזה ג"כ לשונו בספ"ז דנדה. ומצאתי בפי' הר"ש שם פי"ז דאהלות משנה ב' שהביא לשון רש"י. וכתב עליו וז"ל ולא דמי לחורש משדה שאבד בה קבר דקתני בסמוך דאינו עושה בית הפרס. דהכא בחורש כל השדה. והתם בשלא חרש מכולה שדה דהויא ספק ספקא. ומיהו קשה דאכתי ספק ספקא היא. ולשדה שבמזרח ה"ל למדוד מראש בית הפרס שבמערב דשמא שם היה הקבר. ואת"ל שהיה בראשו שבמזרח שמא לא גילגל עצם ע"כ. וכן בשדה שבמערב. ונראה לפרש דלשלש השדות בין כולם שתי מענות קאמר והקבר היה באמצעו של אמצעי. ולא אשמעינן רב דימי מידי דלא אשמעינן מתני' [כלומר רבי יהושע דבאהלות] ולא בא אלא ליישב לשון בית הפרס [פעמים עושה בית הפרס דקאמר ר' יהושע התם] דמשמע שזה שהוא בית הפרס עושה שאצלו בית הפרס. ע"כ. היינו כפירש הר"ב דריש פרק י"ז דאהלות:
ולא תרומה אחר תרומה. פי' הר"ב השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון אינה תרומה וכו'. וכן השני. וכך פירש רש"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו וכתבו דלא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה. דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה. וכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע"כ. וצריך לפרש אין תרומת שניהם תרומה כלומר אלא תרומת הראשון בלבד ועיין עוד בסמוך. ומ"ש הר"ב ומתני' ר"ע היא. גמ'. מתני' מני ר"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר"א אומר תרומת שניהם תרומה. רע"א אין תרומת שניהם תרומה. והא דבמשנה ג' פ"ג דתרומות. תנן ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה. כבר כתב שם הר"ש. דחלוף גרסאות הן. אבל התוס' מתרצים לפי פירושם. דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום. ומש"ה תרומת הראשון תרומה לר"ע. שהרי מדעת חברו תרם. והשני אינו כלום דנתן לחברו רשות לתרום וכבר תרם. ור"א סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד [דלא] ניחא ליה בתרומת חברו. אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום. הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו. לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת. ע"כ [ועיין בפירוש הר"ב שם] וצ"ל לדידהו דגרסינן בגמרא דתניא. וכן צריך לתקן בדבריהם בדבור שקודם לזה שהעתיקו דתנן וצ"ל דתניא. ומ"ש הר"ב ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה כו'. וכ"כ רש"י. וה"ה איפכא נמי. וכן נראה מלשון הר"ב והר"ש דבמסכת תרומות. ומ"ש הר"ב תרומת השני תרומה כדתנן התם. וכלומר דאף תרומת השני תרומה. דאין לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון. דמאי אולמיה דהאי מהאי וכ"כ הכ"מ בפ"ד מהלכות תרומות:
רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. כתב הר"ב דאמר קרא יהיה לרבות את הולד ורבנן סברי יהיה לרבות שוגג כמזיד כו' דגבי קדשים לא קדיש. משום דהוי הקדש בטעות. [רש"י]. כדתנן רפ"ה דנזיר וע"ש. ועיין ס"פ דלקמן:
קרבנות בדק הבית. וכן העתיק הרמב"ם בפ"א מה"ת. אבל בגמ' גרס קדשי וכן העתיקו רש"י והר"ב. ומ"מ יש ליישב גי' הספר והרמב"ם דהא מודו רבנן דקרבן ה' אקרו [*כדפי' הר"ב לקמן] ויותר נראה בעיני לומר דלגי' זו כולי מתני' ר"ש היא. כמו שכתב רש"י בלשון אחר דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש. ודקתני קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא. אלא ר"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא ע"כ. ותדע שכן הוא דעת הרמב"ם שהרי העתיק גם טעמו של ר"ש. ש"מ דס"ל דליכא פלוגתא במתני' וניחא נמי לפי' זה דגרסינן אמר ר"ש ולא ר"ש אומר. ומיהו אע"ג דבסיפא אינו חולק מ"מ בהא דתנן שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה כו' פליג ודריש טעמא אחרינא. אלא משום דלענין דינא גם בזה אין מחלוקת ביניהן [דהא אין ממירין אלא בשלהם כדתנן בר"פ ממילא כי ממעטין קרבנות צבור. אימעטו הצבור שאינן ממירים. דדוחק לומר דקרא מיירי כשאמר הצבור כל הרוצה להמיר ימיר דכה"ג חייל תמורה ביחיד כמ"ש שם]. שפיר קתני ליה בלשון אמר ר"ש וא"כ סייעתא ליכא. דלפי' הר"ב ג"כ אין מחלוקת אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין:
[*אמר ר"ש והלא כו'. כתב הר"ב ר'"ש ס"ל דקדשי בדק הבית מקרי קרבן כו'. כדפי' הר"ב לקמן בד"ה יצאו וכו']:
ולמה יצא. פי' הר"ב דכתיב גבי מעשר ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.
להקיש אליו מה מעשר כו'. ובברייתא מפרש דמאן דפליג אדר"ש דריש לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. דאי לא כתביה. ה"א לא עביד תמורה. דכיון שנדון בתמורת שמו שאם קרא לאחד עשר עשירי דקרב שלמים. כדתנן בשלהי בכורות [דף ס"א]. וה"א שאין לך בו אלא חדושו כיון שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש. להכי אצטריך למכתב בהדיא גבי מעשר לא ימירנו.
משנה תמורה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב