תוספות יום טוב על עדויות ד
<< · תוספות יום טוב · על עדויות · ד · >>
ביצה שנולדה ביום טוב וכו'. ב"ש אומרים שאור בכזית. הכל נשנה ברפ"ק דביצה. וע"ש:
בהמה שנולדה בי"ט וכו'. עד שהוא אסור. נ"א ל"ג. ובודאי שכן הוא דהא אפרוח רב ושמואל ואי תימא ר' יוחנן פליגי ביה בפ"ק דביצה דף ו'. וכן מייתי התם ברייתא עגל שנולד בי"ט מותר. ולא מייתי מתני' דהכא. אלא ודאי דל"ג להו במשנה לא בהמה ולא אפרוח:
הכל מודים שהיא מותרת. ולא שייך טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח. דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח. וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו. כמו אחר הלידה כ"כ הרא"ש שם. ומ"ש הר"ב והוא שידוע בעובר שכלו לו חדשיו. הרא"ש והרי"ף שם. וטעמא דאי לאו הכי הרי הוא כנפל. וכלו לו חדשיו [כמ"ש ברפ"ק דר"ה]. דדקה יולדת לחמשה חדשים וגסה לתשעה. הרמב"ם בפ"ד [הלכה ה'] מהלכות מאכלות אסורות:
ואפרוח שיצא וכו' שהוא אסור. פירש הר"ב משום שרץ העוף. כיון שלא נתפתחו עיניהם. אתרבו מכל השרץ השורץ. כדאיתא בגמרא דביצה שם. אבל תימה דההיא רבי אליעזר בן יעקב היא דס"ל אף בחול אסור. ואילו הכא לא אסרינן אלא בי"ט. אלא טעמא כדאמר רב התם דלא דמי לבהמה שנולדה שהיא מוכנת אגב אמו. אבל אפרוח אינו מוכן אגב אמו. ומוקצה הוא. וכן העתיק הרמב"ם ברפ"ב מהלכות י"ט:
השוחט חיה ועוף בי"ט וכו'. [משנה] זו שנויה בפ"ק דביצה משנה ב'. וע"ש:
בית שמאי אומרים הבקר וכו' שנויה ברפ"ו דפאה. וע"ש ועמ"ש בשם התוס' ברפ"ח דכתובות:
הבקר. וה"ג בפאה. ופירוש הבקר כמו הפקר כמ"ש בשם הר"ש והראב"ד מסיים פה וכן בלשון תורה בקורת תהיה. כלומר מופקרת היא שאינה א"א לא יומתו כי לא חופשה ע"כ. וכפי הפשט הוא דקאמר הכי. אבל החכמים ז"ל העתיקו דבקורת מלקות הוא. כלומר בקריאה תהא כמ"ש הר"ב במשנה י"ד פ"ג דמכות:
העומר שהוא סמוך לגפה וכו'. שנויה במשנה ב' פ"ו דפאה וע"ש:
כרם רבעי וכו'. שנויה משנה ו' פ"ז דפאה. וע"ש ועוד היא שנויה במשנה ג' פ"ה דמע"ש:
וב"ה אומרים כולו לגת. והא מלתא נמי חומרא לב"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית. הראב"ד:
אינו צריך לנקב. כתב הר"ב ואע"פ שהמוהל היוצא מהן וכו' דמוהל מכשיר כדתנן במשנה ה' פ"ו דמכשירין. וע"ש. ונ"ל להגיה בל' הר"ב מוחל בחי"ת דהכי הל' התם במכשירין ועוד במשנה ג' פרק ט' דטהרות. ובמקואות פ"ז משנה ג' וד'. ומייתי לה נמי הכי בפכ"ב דשבת דף קמ"ד. אע"פ שכ"כ ג"כ הר"ב במשנה ה' פרק ט' דטהרות. וראיתי כמו כן בה"א בפירוש רש"י ובתוס' פ"ק דיבמות דף ט"ו. ועוד בתוס' פ"ג דחגיגה דף כ"ה ופ"ק דשבת דף י"ז. ואמנם דברי הר"ב נמשכים אחר לשון הרמב"ם. שבכאן כתב ג"כ בה"א. אבל בפירושו דטהרות ומכשירים. בחי"ת. וכן בחבורו פי"א מהלכות ט"א וכן בערוך הועתק בחי"ת:
ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בכלים פרק [י'] חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מלתא אלא בסתימה תליא מלתא הלכך כל מידי דסתים מציל. והוא דקאי באפי נפשיה. אבל לענין הכשר כיון שע"י טורח התשמיש נבקעה הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה. הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. הראב"ד:
שהיא טהורה. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין. הרמב"ם:
אף ע"פ שהוא מנטף טהור. דבטל ע"ג גופו משא"כ במפה דפרק ח' דברכות [משנה ג']. הראב"ד בשם ירושלמי:
אבר קטן. והוא האצבע הקטנה. מאצבעות היד. הרמב"ם. וברפ"ח דשבת דתנן נמי כה"ג ומפרש בה אצבע קטנה שברגל. וכמ"ש הר"ב שם. ועוד פירשו שם בקטן בן יומו. והכי איתא בגמרא התם [דף ע"ז] ואולי דמדלא מייתי התם מתני' דהכא ומפרשינן נמי בכה"ג. הוא דסבירא ליה להרמב"ם דדוקא התם מפרשינן הכי אבל לא הכא אלא כמשמעה ומסתמא אבר היד היא שסכין. ובחבורו ספ"ב מהלכות טומאת אוכלין העתיק ל' המשנה. משא"כ בפי"ח מהלכות שבת ובפ"ב דכלים משנה ב' תנן כדי סיכת (אבר) קטן. ופי' שם הר"ב והר"ש. כמו בשבת. ואע"פ שלא הובאה בגמ'. אבל הרמב"ם העתיק שם בפירושו ובחבורו פי"ח מהלכות כלים הלכה י"ג כדי סיכת אדם קטן:
כדי סיכת אבר קטן. פי' הר"ב ויותר משיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. ונראין דבריהם שאדם מתטמא מהשמן. וצריך לומר דמיירי בטומאת ידים. כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא [א) דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב כמ"ש ברפ"ה דזבים. ואין לך שמן נעשה אב כדמוכח בריש כלים] וכן נראין דברי הראב"ד דבטומאת ידים מיירי. ולשון הרמב"ם בספ"ב מהלכות טומאת אוכלין. הרי הוא טהור כשהיה מקודם. וכן בסיפא כתב סך שמן טמא וטבל. לא טהר השמן וכו' ואם לאו וכו' בטל במיעוטו. הרי שסברתו דע"י טבילת האדם נטהר השמן. כפי התנאים השנויים במשנתינו וכן פירש הראב"ד ולא ידעתי למה כתב הכ"מ שהראב"ד מפרש משנה זו בענין אחר מפירוש הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שאין לך משקה וכו' משנה ח' פ"ד דמכשירין:
ואם היה שמן טמא מתחלת וכו'. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו. א"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לה טהרה במקוה. הראב"ד:
בדינר וכו'. שנויה בריש קדושין. וע"ש:
ובית הלל אומרים בפרוטה. וא"ת כי קבלה קדושין מאחר הוי ב) ב"ש לחומרא. ואמאי מני לה הכא גבי חומרי ב"ה וי"ל דלא [להכי] אתשיל בבית המדרש וכו'. תוס' ריש קדושין ועמ"ש במשנה ד' פ"ח דברכות:
בית שמאי אומרים פוטר הוא את אשתו בגט ישן וכו'. [בבא] זו שנויה במשנה ד' פ"ח דגטין וע"ש.
המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'. שם משנה ט' וע"ש:
ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני. פי' הר"ב ב"ה סברי הן הן עדי יחוד וכו' ואין אדם וכו'. כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות. כ"כ הרמב"ם וסיים בה והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאד ונפתחים בו מנעולים. ע"כ. ונראה בעיני שנתכוין למה שכתב בחבורו פ"י מהלכות גרושין שלא אמרו חכמים חזקה זו שאין אדם וכו'. אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם [א"נ כההוא שכתבתי ספ"ט דכתובות] שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשום זנות או שיפרש כי הוא לשם קדושין ואצ"ל בשפחה או נכרית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. עכ"ל. ואם אי אתה אומר שלכך נתכוין מהו השבח שנשתבח. ואיזה מנעול הוא שנפתח ביתור לשונו שכתב כשיש יכולת בידו וכו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא דבלא עדים אין קדושיו קדושין כלל. כמ"ש בריש מסכת קדושין. אלא דה"ק כשיש יכולת בידו וכו' שהרי היא אשתו אלא שנתגרשה וכיוצא בזה. ואף ע"פ שהלשון אינו מבואר שיורה זה. מ"מ מפני זה שכתב שהוא נפלא וכו' אני סובר שלזה הוא שנתכוין:
בית שמאי מתירין את הצרות לאחין וכו'. שנויה בספ"ק דיבמות וע"ש:
שלשה אחים וכו'. שנויה במתני' ה' פ"ג דיבמות וע"ש:
אי לו. עמ"ש במשנה ז' פרק י"ג דיבמות:
המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו'. שנויה במתניתין ו' פ"ה דכתובות וע"ש:
בית שמאי אומרים שתי שבתות וכו'. עיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ח דכתובות:
המפלת לאור שמנים ואחד וכו'. שנויה בארוכה במשנה ו' פ"ק דכריתות וע"ש:
סדין בציצית. כתב הר"ב וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר וכו' הוי כלאים בסדין של פשתן. וביום דהוא מצותו. אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז. וא"ת דהיכא דאפשר לקיים שתיהם לא אמרינן דדחי [וכמ"ש במשנה ד' פ"ב דיבמות] והכא אפשר לקיים שתיהם בשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת. בפרק אלו נערות [דף מ' ד"ה כגון]. שאין זה חשוב אפשר. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין. [דכתיב(דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וסמיך ליה גדילים תעשה לך] למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן. א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ"מ פ"ג מהלכות ציצית [הלכה ו']:
בית שמאי פוטרין. פי' הר"ב דגזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מחייב. גזירה וכו'. ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת. והלכך שייך שפיר לשון פטור תוס' פ"ד דמנחות דף מ' [ד"ה סדין]. וכתב רש"י ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. הא אותיבנא ביבמות פרק האשה רבה [דף צ']. ומשנינן דכל דבר שאמרו לך ב"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה. דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. ע"כ. ועמ"ש בריש פ"י דיבמות בדבור תצא מזה ומזה: [ב)
כלכלת השבת כו' נשנה במשנה ב' פ"ד דמעשרות]: . כלכלת השבת כו' נשנה במשנה ב' פ"ד דמעשרות]:
מי שנדר נזירות מרובה וכו'. נשנה במשנה ו' פ"ג דנזיר וע"ש:
מי שהיו שתי כתי עדים וכו'. שם משנה ז'. וע"ש:
אדם שהוא נתון תחת הסדק וכו'. נשנה במשנה ג' פי"א דאהלות [ועיין במשנה ד']:
משנה עדויות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב