תוספות יום טוב על נידה ה
<< · תוספות יום טוב · על נידה · ה · >>
רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. פירש הר"ב שנאמר ואם נקבה תלד. וה"ל למכתב ואם נקבה היא. אלא ריבה כו'. כך לשונו בפי' מ"ה פ"ק דכריתות. [וע' [מ"ש] ספ"ג]:
כל הנשים מטמאות. פירש הר"ב בנדה. משמע דאילו בזיבה לא. ואילו בסיפא לא תנן אלא הזב וכן לא מייתי הר"ב קרא אלא דגבי זב. ובגמרא דף מא ע"ב. ת"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת"ל זובה בבשרה. פירש רש"י ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה ע"כ. פולטת ש"ז מניין ת"ל יהיה פירש רש"י יהיה זובה בבשרה:
בבית החיצון. לשון הר"ב בית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה. [לאו למימרא] א) שכל המקום שדש בו האבר הכל מקרי בית החיצון ואפילו במקום שראש האבר מגיע ב) שז"ל הרמב"ם [המקום אשר יוצא מצואר הרחם] והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה כו' והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש בו ע"כ. ומ"ש הר"ב בשעת ביאה אינו אלא תוספת באור לשהאבר דש בו וכמו שהקדים הרמב"ם וכתב בעת המשגל. ואח"כ כתב שזהו אמרם כו' שהשמש דש בו. ג) [וזה] לשונו בחבורו פ' ה' מהא"ב [הלכה ב] [הואיל ויצא מבין השינים כו' ובין השינים הוא] ד) מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה ה) [ובין השינים [עצמו] כלפנים. הנה מבואר שכל מה שחוץ ממקום שהאבר מגיע אליו בשעת גמר ביאה. הוא הנקרא בית החיצון בלבד. והשתא י"ל שז"ש הר"ב בשעת ביאה. אע"פ שכבר כתב שהאבר דש בו. היינו שבא לפרש לאפוקי בשעת גמר ביאה]. וא"ת וכי איזה שיעור נתנו לנו חכמים במקום שיגיע אליו האבר. דודאי דאין כל האצבעות שוות. ועוד בתולה ולא ידעה איש מה תהא עליה לדעת מה יעשה לה כשנעקר ממנה דם ויצא. אם יצא כשיעור אם לאו. ותריץ דכבר נתנו חכמים עוד שיעור אחר. כדאיתא בגמ' [שם] דתני רבי זכאי עד בין השינים [כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר] בין השינים עצמן כלפנים. וזהו שדקדק הרמב"ם בחיבורו לכתוב לתרווייהו שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו'. ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר וכו' [ועל כרחינו חז"ל באמרם מקום שהאבר דש באיש בינוני ובאשה בינונית אמרו (וכן) [וכה"ג] כתבו התוספות בד"ה [וסבר] ר"ש כו' וא"כ קצת קשה הברייתא שלא הזכירה לבין השינים. וקתני מקום שהאבר דש בו. שהוא דוקא בבינוני ובינונית אמאי לא שנאה כדרבי זכאי. שהוא שיעור השוה לכל]:
אוחז באמה. כתב הר"ב ואע"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. גמ' ופירש"י שמחמם את איברו ומביא לידי קרי. וזהו קלקול דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר. ועיין עוד מה שכתבתי בריש פ"ב:
ומטמאין בכל שהוא. פי' הר"ב זוב וש"ז וכו'. בגמרא משמע דמסתמא כל שהוא. דמאן דבעי שיעור מפיק ליה מקרא דמינייהו נפיק לתנא דידן זב בעל שתי ראיות לטומאה. שהוא מדכתיב או החתים בשרו מזובו טמא [מקצת זובו טמא דהיינו כשראה רק שתי ראיות]. וקשיא לי שהר"ב והרמב"ם בריש פ"ק דזבים מפרשים דזב בעל שתי ראיות. מדמנה הכתוב שתים וכו' ובגמרא דרשה זו למאן דבעי שיעור דצריך להכי קרא דבשרו מזובו. אבל הרמב"ם בזבים פ"ק מ"ד כתב ראייה אין לה שיעור אפילו כל שהוא. וזהו אמרו החתים בשרו ואפי' כל שהוא ע"כ. וכ"כ בחיבורו פ"ב [הלכה ט] מה' מחוסרי כפרה שנאמר או החתים בשרו. כל שהוא ניכר בבשרו מטמא ע"כ והוא בתורת כהנים. תהיה כל שהוא. החתים כל שהוא. בשרו כל שהוא כמ"ש הרמב"ם שם במ"ה. והתם מסיק מזובו מקצת זובו לימד על בעל ב' ראיות. כדדרש בגמ' למאן דאמר [אין] צריך שיעור. [ומה שכתב הר"ב] אבל הנוגע אינו טמא עד שיגע בכעדשה. וקשיא מפירושו דמ"ג פ"ק דכלים וכמו שהארכתי שם בס"ד:
תנוקת בת יום א' מיטמאה בנדה. דילפי' מקרא. כמו שכתב הר"ב בריש פרקין דלעיל:
בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה. גמ' דת"ר אשה [ואשה כי תזוב זוב דמה קא דריש] אין לי אלא אשה. בת עשרה ימים לזיבה מנין. ת"ל ואשה:
ומיטמא בנגעים. כתב הר"ב דגבי נגעים כתיב. אדם כי יהיה בעור בשרו וכו'. עיין מ"ש פרק ג דנגעים. וכתבו התוס' משום דבנגעים כתיב איש או אשה. ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר יט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. איצטריך קרא בהו לרבויי. אבל לענין זוקק ליבום. ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש. ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר:
[ומיטמא בטמא מת. עיין בפי' הר"ב רפ"ק דכלים]:
וזוקק ליבום. פי' הר"ב אם נולד יום א' קודם מיתת אחיו אבל נולד כו' דכתיב כי ישבו. וגו' ומינה דבעינן ישיבה אחת. וכן נמי שמעינן מינה דבישיבה אחת כל דהו. ואפילו יום אחד סגי:
ופוטר מן היבום. כתב הר"ב אם נולד לאחר מיתת אביו. וחיה שעה אחת ומת וכו'. ובגמ' ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה. ואיכא למידק דבריש פ"ד דיבמות תנן החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה. בזמן שהולד של קיימא כו'. ופי' רש"י דהתם דף לז אי קים לן דכלו לו חדשיו. תנן במסכת נדה תנוק בן יומו פוטר מן היבום. ע"כ. אבל מלשון הר"ב שבסוף משנתינו משמע דלא בעי לאתנויי דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. אלא לענין אבילות. וטעמא רבה איכא. דקי"ל דבאבל הלך אחר המיקל. וגם בגמרא אתמר אדאמרינן כחתן שלם למאי הלכתא לענין אבלות. משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. וכבר הזכיר המגיד בפ"א מהלכות יבום [הלכה ה] שיש מי שסובר דבסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו. דאזלינן בתר רובא. ע"כ. ולפי זה הא דתנן אם הולד של קיימא. [ר"ל] דלא ידעינן ביה שלא כלו לו חדשיו. ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י. דבכל מקום בעינן שיהא נודע שכלו לו חדשיו. ולא לענין אבלות בלבד. וכבר כתב המגיד בפ"א מהל' נחלות [הלכה יג] דמאי דאתמר בגמרא אדאבלות. אין להכריח מזה. דהא לענין שאר דברים לא בעינן. ולפיכך יש להשוות דברי הר"ב עם דברי רש"י והרמב"ם. ולומר שהוא נמשך אחר מאי דאתמר בגמרא. ולפיכך פירשו נמי גבי אבלות כמו שהוא בגמרא. אבל ממילא דהה"נ דלכל הדינין השנויין במשנתינו. דבעינן בהו שיהא נודע שכלו חדשיו. או ששהה שלשים יום. ולהרמב"ם כי נמי לא שהה ולא כלו לו חדשיו. כי גמרו שערו וצפרניו הרי זה ולד שלם. ובהכי מיישב המגיד מ"ש הרמב"ם בספ"א מהלכות נחלות בנוחל ומנחיל דלקמן שהוא בלא כלו לו חדשיו. ושם הניח המגיד בצ"ע. אבל בפ"א מהל' יבום פירשו. דמיירי כשגמרו שערו וצפרניו דבהכי מקרי ולד. וכך יש לפרש אותה ששנינו בפ"ד דיבמות. אם הוא ולד של קיימא. אבל משנתינו דהכא אין לפרש דמיירי בכך. מדאמרינן עלה וה"מ דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו:
ופוסל מן התרומה. פירש הר"ב כגון כהן שהיה לו שתי נשים וכו' ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים וכו'. דאין לפרש נמי לענין פסול דאמו כמו במאכיל דא"כ מאי אריא בן יום אחד אפילו עובר נמי פוסלה [כדתנן במ"ד פ"ז דיבמות] גמ'. וא"ת ולמאי דמסיק הר"ב וכתב. אבל כל זמן שלא נולד אוכלים כלן דאין זכייה לעובר. למה ליה לפרושי בהיה לו ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן א' ממנה. וכשהוא בן יום א' פוסל. אבל עובר לית ליה זכייה. ויאכלו העבדים משום הראוים ליורשו וכדמוכח מפירוש הר"ב במשנה ג פרק ז דיבמות. וכבר הקשו התוס' כך [ד"ה אר"ש]. ופירשו דלמאן דמוקים בגמ' בהיה לו שתי נשי' ס"ל דעובר אית ליה נמי זכייה אלא שאינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות. וה"ל דזכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ומשום הכי כשיש לו בנים משאינה גרושה לא פסיל עובר אע"ג דיש לו זכייה. דלא חיישינן למיעוט הזכרים. אבל אם אין לו בנים פוסל עובר. דאית ליה זכייה. דבין הוא זכר בין הוא נקבה הרי הן שלו. ופליג אמ"ד בפ"ז דיבמות [דף סו] דאוכלים בשביל כל המשפחה דלית ליה זכייה לעובר ע"כ. אבל הר"ב שפי' דאין זכייה לעובר. משמע שאין לו זכייה כלל. יש לדחוק דה"ק בכה"ג דיש לו בנים אין לו זכייה. כלומר שאינו זוכה כדי שיפסול. ועוד אפשר לומר דאתא למימרא דאין לו זכייה. ואפי' בת כהן לכהן מעוברת. אינו מאכיל לעבדים כלל. וכדעת הרמב"ם שכתבתי שם [ד"ה מפני]. וכן בפי' הרמב"ם אסברה לה בשתי נשים. ומסיק נמי שאין קנין לעובר. וא"ת ולמאי דחיק לפרש ביש לו גרושה. אפי' בת כהן נמי. לא קשיא דפוסל תנן. ואילו בת כהן לא משום פסול הוא. אלא שאינו מאכיל. ומ"ש הר"ב דאין ברירה כו' בכל מקום שנזכר לשון זה. ענינו דאין ברירה למפרע. ואילו הכא ענינו מעכשיו. ולשון רש"י שאין אנו יודעים לברור מי מגיע לחלקו:
ונוחל ומנחיל. כ' הר"ב אבל עובר כו' אינו נוחל כו'. שהרי מת הוא קודם אמו. והא דמפרכס. מידי דהוה אזנב הלטאה. גמ'. ועיין מ"ש בשם הרמב"ם במ"ו פ"ק דאהלות. וכתבו התוספות [ד"ה אינו] והא דתנן בפרק בהמה המקשה [דף עד] השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי. יש חלוק בין מתה לנהרגה. כדאמר בערכין [דף ז] לגבי מיתה. איידי דולד זוטר חייתיה עיילא טיפה דמלאך המות. ומחתך להו לסימנין. אבל נהרגה היא מתה ברישא. א"נ כגון דמתה אמו מחמת לידה. דכיון דעקר הולד לצאת. אז לא מיית כדאמר שמואל התם ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד. וא"ת א"כ עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה. וי"ל דאה"נ ונקט בו יום א' משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל. אבל עובר לא פסיקא ליה. ע"כ:
וההורגו חייב. אבל עובר לא. ואפי' נהרגה. או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו. כדתנן במס' אהלות [ספ"ז] אשה המקשה [לילד] חותך אבר אבר יצא ראשו אין [נוגעים בו. שאין] דוחין נפש מפני נפש. ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מחייב ההורגו עד שיצא ראשו. שתלוי קצת בחיות אמו. אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי. תוספות:
כחתן שלם. פי' הר"ב שחייבין להתאבל עליו. וכי הא דאמרינן בפ"ק דסוטה דף יב והנה נער בוכה (שמות ב) מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה. אמרה שמא לא אזכה לחופה. ה"נ שמתאבלים עליו כאילו זכו כבר לחופתו. מפי מורי מהר"ר יעקב גינצבורג זלה"ה. ול"נ כי הא דבפ"ג דנדרים דף לב דלקטן הנמול קרינן חתן. דהכי איתא התם. רשב"ג אומר לא למשה רבינו בקש (שטן) [מלאך] להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר (שם ד) כי חתן דמים אתה לי. צא וראה מי קרוי חתן. הוי אומר זה התינוק וקאתי תנא לאשמועינן דלא תימא דהואיל ולא הגיע לשמנה להמול בשר ערלתו. דאין מתאבלין עליו. כיון שלא נכנס בברית. קמ"ל. דהרי הוא כחתן שלם הנמול לשמונה. וקתני כחתן שלם. משום מנהגא דכתב הטור י"ד בסי' רס"ג ושס"ג. משמא דרב נחשון גאון. דינוקא דמית ולא ה"ל שמונת ימים. נהגינן ליה דמהלינן ליה אבי קברא. ומש"ה קרי ליה לנמול לשמונה חתן שלם. וקאמר שהוא כחתן שלם הנמול לשמונה. ואין ברית האמורה בתורה שהוא לשמנה. מעכבתו מלהתאבל עליו:
בת ג' שנים ויום אחד כו'. הלכה למשה מסיני. הרמב"ם. וכן בגמ' אפסולה לכהונה. ומשמע ודאי דה"ה לכולהו [וענין ויום אחד. הארכתי בו בספר לחם חמודות בפרקין סעיף ה'. וגם בספר מלבושי י"ט בטח"מ סי' ל"ה]:
וחייבין עליה משום א"א כו'. פי' הר"ב אם קבל בה אביה קדושין כו'. וכ"כ רש"י. ותמהו התוס' בפ"ו דיבמות דף נז דמאי איצטריך למתני. דמסיפא שמעינן לה דקתני ואם בא עליה א' מכל העריות כו' ומסקי דאיצטריך דאי לאו [דקתני לה]. הוה מוקמינן ואם בא עליה אחד מכל העריות. דוקא בעריות ולא בבהמה. דהא בסיפא גבי בן ט' קתני כל עריות שבתורה מומתין על ידו. ואפ"ה קתני ונסקלת בהמה על ידו. אלמא לא הוי בהמה בכלל כל העריות. אבל השתא דקתני וחייב עליה משום א"א. וה"ה כל העריות. תו לא איצטריך סיפא אלא משום בהמה. ע"כ. וכתבו גם כן למה לא פי' דקאי איבם שקנאה. ולאשמועינן דהוה כא"א גמורה. ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורי נמי במסרה אביה לביאה דקתני לה כבר. אלא נקט קידושי כסף דתנן להו בתחלה בריש קדושין:
לטמא משכב תחתון כעליון. עיין ריש פרק דלעיל:
פסלה מן הכהונה. לשון הר"ב פסלה מתרומת אביה אם היא בת כהן. וכן לשון רש"י. ומסיים כדתניא בגמרא דאלמנה לכ"ג [דף סח] מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת"ל (ויקרא כב) כי תהיה לאיש זר. כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ושם פירש"י פסלה כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה. ע"כ:
מכל העריות. לשון הר"ב כגון אביה או חמיה. וכן ל' רש"י. ואפשר לי לומר דנקטינהו להנך. משום דקטנה כזאת אם ארוסה היא בבית אביה. ועיניו עליה ושכיחא ליה. ואם כנסה לבית חמיה. עיני חמיה עליה. ושכיחא ליה:
והיא פטורה. ואא"א דרישא נמי קאי. דבכלל כל העריות היא. כמ"ש לעיל בשם התוס' [וכן תנן בספ"ב דכריתות כל העריות כו' הקטן פטור. ובא"א הוא בהדיא. וברייתא דספרי פרשת כי תצא האיש השוכב עם האשה. ואע"פ שהיא קטנה. והאשה אע"פ שנבעלה לקטן. וגם במדרש פסיקתא כן הוא. וכתבתי לזה. לפי שראיתי לרש"י ז"ל בספ"ק דערכין. דאדתניא התם. שניהם עד שיהיו שניהם שוים דברי רבי יאשיה. ופירש"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשים. אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול. או הוא קטן דלאו בר עונשין. והיא גדולה ובת עונשין. אין הגדול נהרג. ע"כ. והרי ברייתא דספרי ומדרש דפסיקתא שניהם שוים. [דהגדול] או הגדולה נענשים. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי ודפסיקתא. מלאוקמי כיחידאי כרבי יאשיה. כ"ש דלעיל כתבו התוס' דמתניתין דא"א בכלל העריות קתני לה. א"כ ה"נ דכוותיה. וא"ת ושניהם למאי קאתי. ל"ק דהא קתני בספרי להוציא מעשה חדודין. ורש"י עצמו בפי' החומש. [פ' כי תצא] כתבו. ומפרש שאין שניהם שוים בהנאה. לפיכך פטורים שניהם. אע"פ שהאיש נהנה. ע"כ. וא"ת מי דחקו לרש"י שפירש לדברי יאשיה לענין בני עונשין. והרי היה יכול לפרשו לענין הנאה. ולא יהיה כאן שום מחלוקת. ואולי מדלא פי' רבי יאשיה למלתיה לומר להוציא מעשה חדודין. אלא סתמא קאמר שיהיו שניהם שוים. מסתבר ליה לרש"י שדעתו של ר' יאשיה. על עצמותן של שניהם. הוא שאומר שיהיו שוין. ואומר אני דלמשנתינו כל העריות נלמדים מא"א. שהגדול או הגדולה. יהרגו. וא"כ לפירש"י בדר' יאשיה אף בשאר העריות אין לענוש הגדול או הגדולה. שנלמדים מא"א. ושוב מצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב בפרש' כי תצא על סיפא של הברייתא הזאת שמחייבת בביאה שלא כדרכה. שלמדים ממנה לכל העריות. ושוב ראיתי דבפ"ק דקידושין דף י' דאיתא לדרבי יאשיה. ופליג עליה רבי יונתן ואמר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. והלכך לא היה יכול רש"י ז"ל לפרש רבי יאשיה דלהוציא מעשה חדודין דאם כן שניהם פטורים. והיאך קרא עליו רבי יונתן מקרא הזה ומת האיש וכו'. והנה התוס' שם [ד"ה עד שיהיו] הקשו על רש"י ממתניתין דהכא. והיה להם להקשות ג"כ ממתניתין דספ"ב דכריתות. וכן נמי מספרי ופסיקתא דלעיל. ולענין פי' לדברי ר' יאשיה כתבו [שם] בשם ר"ת. שיהיו שניהם שוים. במיתה אחת. ולאפוקי בא על קטנה המאורסה דאמר [ר"מ] בפ"ד מיתות [דף סו] דבעינן שיהיו שניהם שוים. כלו' באותה מיתה. שאם היתה גדולה בסקילה]:
פחות מכן כנותן אצבע בעין. פי' הר"ב וחוזר לכמות שהיה אף כאן חוזרת וכו'. כלומר דבתוליה אזלי לה אלא שחוזרים. ונ"מ לדם שתראה בביאה שבתוך ג' שהוא דם בתולים. לא דם נדה. הכי איתא בגמ' [דף מ"ה] ודייקינן לה מדלא קתני פחות מכן ולא כלום:
שבא על יבמתו. אבל נשואין לית ליה. כדתנן במ"ח פ"י דיבמות:
[בן ט' שנים ויום אחד. נראה שהוא ג"כ הל"מ כמ"ש בשם הרמב"ם במתניתין דלעיל על בת ג' ויום אחד]:
קנאה. לשון הר"ב וזכה בנכסי אחיו וכו'. וכן לשון רש"י. ונראה דלענין ירושתה. וכ"ש ליטמא לה לא קנאה. מדלא פי' כדלעיל. וטעמא רבא איכא. דלא עשאו ביאתו אלא כמאמר בגדול. כדתנן התם ביבמות [דף קיב]. ובפ"ה מה' יבום [הלכה יח] כתב המגיד בשם הרמב"ן. וז"ל מדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום. אבל אינה כא"א להתחייב עליה כו'. אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי. והא דקני לה מדין תורה. טעמא דמלתא כדקתני עלה בתוספתא דיבמות. זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה. א"צ דעת ביאתו ביאה. וכן בירוש'. ע"כ. ולדבריו נראה דאף יורשה ומטמא לה. ואולי דרש"י [והר"ב] נמי סמכו על מה שפי' במתני' דלעיל. דה"ה הכא:
ופוסל. לשון הר"ב כגון עובד כוכבים ועבד וכו'. אבל בבן תשע ישראל שבא על בת כהן. ליכא למימר דפסיל מן התרומה. דאי משום ביאת זנות. לא פסלה זנות דכשר מן התרומה. ואי משום קדושין למהוי בת כהן לישראל. לאו קדושין נינהו. דקטן דקידש אין קדושיו קדושין. רש"י. ומ"ש הר"ב פסלה מתרומת אביה. עיין מ"ש בזה לעיל:
ופוסל את הבהמה. לשון הר"ב אם רבעה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים אבל סקילה לא. דמודה בקנס פטור. רש"י. ועיין רפ"ח דזבחים ורפ"ו דתמורה:
[מומתים על ידו. עיין במשנה דלעיל [מ"ש] בס"ד]:
בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים. בגמרא מרבינן לה מכי יפליא מופלא הסמוך לאיש. פי' רש"י מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש. שהוא סמוך לבוא לכלל גדול. דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות. והיינו בתינוקת כל י"ב. ובתינוק כל י"ג. ע"כ. והא דתינוקת קודם לתינוק. פי' הרמב"ם להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב. ע"כ. ובגמרא דכתיב (בראשית יב) ויבן ה' את הצלע. מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש:
בת י"ב שנה ויום אחד. כתב הר"ב והוא שהביאה שתי שערות. והאשה ממהרת לבוא לפני האיש. כדתנן בסוף פרקין:
ובודקין כל י"ב. גמרא בת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקים למה לי. איצטריך סד"א סתמא בי"ב בעיא בדיקה. בי"א לא בעיא בדיקה. והיכא דחזינן ליה דחריפא טפי מיבדקא בי"א. קמ"ל:
קודם לזמן הזה. לשון הר"ב קודם ר"ה של י"ב כו'. וכן לשון רש"י. ואין כוונתם על ר"ה ממש. אלא ר"ל ראש שנת י"ב דידהו. וכן מפורש בפירש"י סוף דף מד:
אף ע"פ שאמרו אין אנו יודעים וכו'. גדולים הן. ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו. דסופו לבא לכלל דעת. ואין שוטה אלא המקרע כסותו. והלן בבית הקברות. והיוצא יחידי בלילה. [כדתני' בריש חגיגה דף ג] אבל תוך הזמן הזה אם ידוע לשם מי נדר הוי נדר. דקטן הוא. רש"י:
בוחל. כתב הר"ב לשון חכמים הוא התאנים משיבחילו. במ"ב פרק קמא דמעשרות. ועוד בגמרא דאב"א מהכא ותקצר נפשי מהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא). פירש"י בחלה בי. גדלה עלי. אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול אנקריישנ"ץ (א) בלע"ז. ומ"ש הר"ב כך כשיש לה סימן דדין קצת. בידוע שהביאה כו'. כדלקמן [רפ"ו] דסימן התחתון קודם לסימן העליון. הר"ן פי"ג דיבמות:
בזו ובזו אביה זכאי כו'. כתב הר"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. וכן פירש"י גם הר"נ בפי"ג דיבמות. ותמיהני דבמ"ד פ"ד דכתובות. לא פירש הר"ב דילפינן מבנעוריה אלא להפרת נדרים. דגביה כתיב. ושם בגמרא [דף מו] נמי בעי למימר דטעמא מבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה. ומסיק ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן וכו' [והר"ב שם פי' טעמייהו דכולהו. וראיתי בתוספות דפי"ח דשבת דף קכ"ח סד"ה ונתן הכסף כו' שכתבו שדרך הסוגיא שאינו מביא עיקר הדרשא. כמו שרגיל להביא בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה. אע"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכן הרבה. ע"כ]:
איזהו סימניה כו'. כתב הר"ב דאם נראה בה אחד מן הסימנים הללו דיינינן בה דין בוגרת לחומרא אבל לא לקולא שאם קדשה כו'. וכן כל שיתראה אחד מאלה הסימנים. שאביה [אינו] מפר נדריה לחומרא. ולא תנשא לכ"ג. [כת"ק במ"ד פ"ו דיבמות] הרמב"ם. וכתב רש"י דלמיאון וחליצה ליכא לפרושי דאפילו לא הביאה אחד מהן גדולה היא. ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו. ומימי נערות היא גדולה למיאון וחליצה. שהרי הביאה ב' שערות:
בת כ' שנה. דייקינן בגמ' מדכוליה פרקין תני ויום אחד והכא לא קתני ש"מ כדרבי יוסי בן כיפר. דאמר משום ר"א שנת עשרים שיצא ממנו שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה. והרמב"ם בפירושו כתב בני כ' שנה פחות שלשים יום וכ"כ בחבורו פ"ב מכל' אישות [הלכה ד] וכבר נחלקו עליו כל המפרשים ז"ל. אבל מה שנראה להטור א"ה סי' קנ"ה דטעות סופר הוא בדברי הרמב"ם. אין נ"ל. מדגם בפירושו כתב כמו בחבורו. אין לתלות בטעות סופר בשני ספרים שונים:
והיא אילונית. כתב הר"ב כלומר וצריך שיראו כו' שאם לא נראו כו' עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום אחד. דתני ר' חייא עד רוב שנותיו. ומדימי שנותינו שבעים שנה. כל שהוא יתר על ל"ה אפי' יום אחד. מקרי רוב שנותיו:
יביא ראיה כו'. נ"ל משום חולץ דמתבזה בב"ד שהיא יורקת בפניו. כמ"ש כיוצא בזה מ"ד פ"ו דיבמות [ד"ה חולץ]. וא"נ ביבום כשאינו חפץ בה כדכתיב (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ולפיכך עליו להביא ראיה שהוא פטור מחליצה ומיבום. ולשון רש"י ה"ג יביאו ראיה שהוא בן עשרים קרובי האשה יביאו ראיה. והר"ן בפ"ג דיבמות כתב ברישא יביאו ראיה קרובים אם רוצים שתצא לשוק בלא חליצה בטענה שאומרת שהיא אילונית כו':
והוא סריס. וסימניו פירש הר"ב במ"ד פ"ח דיבמות:
רבי אליעזר אומר כו'. ובגמ' פ"ח דיבמות דף פ רמי לה אדתנן התם רא"א לא כי אלא סריס חמה חולץ [מפני שיש לו רפואה] ואיכא דמשני שחזר בו ר"א מהך דנדה. ואיכא דאמר דלעולם לא הדר ביה וכי תנן הך דנדה. לעונשים:
משנה נידה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב