משנה נידה ה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ה · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

תינוקת בת יום אחד, מיטמאה בנדה.

בת עשרה ימים, מיטמאה בזיבה.

תינוק בן יום אחד, מיטמא בזיבה, ומיטמא בנגעים, ומיטמא בטמא מת, וזוקק ליבום, ופוטר מן היבום, ומאכיל בתרומה, ופוסל מן התרומה, ונוחל, ומנחיל, וההורגו חייבח, והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלםט.

נוסח הרמב"ם

תינוקת בת יום אחד מיטמאה בנידה ובת עשרה ימים מיטמאה בזיבה תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומיטמא בנגעים ומיטמא בטמא מת וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאימו כחתן שלם.

פירוש הרמב"ם

תינוקת בת יום אחד מטמאה כו': אם תהיה בת יום אחד ותשוב נדה אם יצא ממנה דם ביום הלידה ואפשר שתהיה בת עשרה ימים זבה כגון שתראה שלשה ימים רצופים אחר שבעת ימים מנדה לפי שהיא כל שבעת ימי ראיותה לא תהיה בה זבה כפי מה שבארנו ושלא תהיה הזבה זבה אלא בלא עת נדתה ואלה המשפטים כלם קבלה ואין מופת עליהם זולת סמכים: ואמרו ופוטר מן היבום לפי שהיא אם תשלים שלשים יום כפי מה שיתבאר ביבמות הנה נפטרה אמו מן החליצה ומן היבום אמנם אם מת בתוך שלשים יום הנה היא חולצת ולא מתיבמת וכבר נתאמת שאפילו מיום אחד פוטר אמו מן היבום ואמרו ופוסל מן התרומה אינו רוצה בו שתהיה כהנת שיש לה בן מישראל בן יום אחד הנה היא אסורה בעבורו לאכול בתרומה לפי שכבר התבאר ביבמות שהעובר פוסל וכ"ש בן יום אחד ואמנם ירצה בו שהוא פוסל עבדי אביו מלאכול בתרומה המשל בזה כגון שיהיה לכהן שתי נשים אחת מהן כשרה לכהונה ויש לה ממנה בנים והשניה פסולה לכהונה ויש לה ממנה בן יום אחד והוא חלל ומת זה הכהן ויש לו עבדים ונתערב זה החלל עם אחיו הכשרים ולכן נפסלו הבגדים מלאכול בתרומה מפני חלקו של חלל אשר אינו מאכיל זה להיותו בן יום אחד אמנם אם היה עובר היה מותר לעבדים שיאכלו מפני הבנים הכשרים עד שיולד זה החלל לפי שהעיקר אצלינו שאין קנין לעובר. ואמרו ונוחל ומנחיל ר"ל נוחל מן האם ומנחיל לאחים מן האב משל בזה שאם תמות אמו ביום לידתה הנה הוא ירש נכסיה ואם ימות הוא אחר זה ביום הולדו הנה ירשוהו אחיו מאביו ותסוב נחלה מזה הקטן לאחיו מאביו ביום אחד: ואמרו כחתן שלם ר"ל שיחוייב להתאבל עליו ובתנאי שיהיה אצלם התאמתות שנולד לתשעה חדשים שלמים אמנם אם לא יתאמת לאביו ולאמו זה הנה לא יחוייבו להתאבל עליו עד שישלמו לו שלשים יום לפי שהעיקר אצלינו כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל אם כלו חדשיו כמו שבארנו אפילו מת ביום שלשים עצמו אינו מחוייב להתאבל עליו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מיטמאה בנדה - אם ראתה דם:

בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה - אם ראתה שלשה ימים רצופים לאחר שבעה. דכל דם שרואה בתוך שבעה דם נדה הוא, הילכך אי אפשר לה ליטמא בזיבה דהיינו להיות זבה גדולה, עז. עשרה ימים:

תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה - דכתיב (שם טו) איש איש כי יהיה זב, לימד על תינוק בן יומו שמיטמא בזיבה:

ומיטמא בנגעים - דגבי נגעים כתיב (שם יג) אדם כי יהיה בעור בשרו, ותינוק בן יומו אדם הוא, דאדם כל שהוא משמע:

ומיטמא בטמא מת - דכתיב (במדבר יט) ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל שהוא ג:

וזוקק ליבום - אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו. אבל נולד לאחר מיתת אחיו, אינו זוקק, דכתיב (דבריס כח) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם ד:

ופוטר מן היבום - אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת ה. אבל כל זמן שמעוברת, אינו מתירה לינשא:

ומאכיל בתרומה - בת ישראל שניסת לכהן ומת, ונולד בן לאחר מיתתו, אוכלת בשבילו בו ביום שנולד, כדכתיב (ויקרא כב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ודרשינן יאכילו את אמם. אבל הניחה מעוברת, אינה אוכלת בשבילו עד שיוולד:

ופוסל מן התרומה - כגון כהן שהיו לו שתי נשים, אחת גרושה שעבר ונשאה כשהיא גרושה, ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים בתרומה בשבילן, דכתיב [שם] וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ויש לו בן יום אחד מן הגרושה והוא חלל, ויש לו חלק בעבדים, ופוסל את כולן מן התרומה ו, דאין ברירה לדעת מי מהן מגיע לחלקו. ודוקא בן יום אחד דראוי לירושה. אבל כל זמן שלא נולד, אוכלים כולן, דאין זכיה לעובר ז:

ונוחל ומנחיל - נוחל את האם. אם מתה אמו ביום שנולד, הרי הוא נוח, לה. וכשמת הוא, באין אחיו מאביו ויורשים הימנו נכסי אמו. אבל עובר שבמעיה, אם מתה מעוברת אינו נוחל את אמו להנחיל לאחיו מאביו, שהרי מת הוא קודם אמו, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו:

וההורגו חייב - דכתיב (ויקרא כד) ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום:

כחתן שלם - שחייבים להתאבל עליו. והני מילי, דקים להו בגויה שכלו לו חדשיו, אבל לא קים להו שכלו לו חדשיו, אין חייבין להתאבל עליו י עד שיהיה בן שלשים ואחד יום:

פירוש תוספות יום טוב

תנוקת בת יום א' מיטמאה בנדה. דילפי' מקרא. כמו שכתב הר"ב בריש פרקין דלעיל:

בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה. גמ' דת"ר אשה [ואשה כי תזוב זוב דמה קא דריש] אין לי אלא אשה. בת עשרה ימים לזיבה מנין. ת"ל ואשה:

ומיטמא בנגעים. כתב הר"ב דגבי נגעים כתיב. אדם כי יהיה בעור בשרו וכו'. עיין מ"ש פרק ג דנגעים. וכתבו התוס' משום דבנגעים כתיב איש או אשה. ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר יט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. איצטריך קרא בהו לרבויי. אבל לענין זוקק ליבום. ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש. ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר:

[ומיטמא בטמא מת. עיין בפי' הר"ב רפ"ק דכלים]:

וזוקק ליבום. פי' הר"ב אם נולד יום א' קודם מיתת אחיו אבל נולד כו' דכתיב כי ישבו. וגו' ומינה דבעינן ישיבה אחת. וכן נמי שמעינן מינה דבישיבה אחת כל דהו. ואפילו יום אחד סגי:

ופוטר מן היבום. כתב הר"ב אם נולד לאחר מיתת אביו. וחיה שעה אחת ומת וכו'. ובגמ' ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה. ואיכא למידק דבריש פ"ד דיבמות תנן החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה. בזמן שהולד של קיימא כו'. ופי' רש"י דהתם דף לז אי קים לן דכלו לו חדשיו. תנן במסכת נדה תנוק בן יומו פוטר מן היבום. ע"כ. אבל מלשון הר"ב שבסוף משנתינו משמע דלא בעי לאתנויי דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. אלא לענין אבילות. וטעמא רבה איכא. דקי"ל דבאבל הלך אחר המיקל. וגם בגמרא אתמר אדאמרינן כחתן שלם למאי הלכתא לענין אבלות. משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. וכבר הזכיר המגיד בפ"א מהלכות יבום [הלכה ה] שיש מי שסובר דבסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו. דאזלינן בתר רובא. ע"כ. ולפי זה הא דתנן אם הולד של קיימא. [ר"ל] דלא ידעינן ביה שלא כלו לו חדשיו. ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י. דבכל מקום בעינן שיהא נודע שכלו לו חדשיו. ולא לענין אבלות בלבד. וכבר כתב המגיד בפ"א מהל' נחלות [הלכה יג] דמאי דאתמר בגמרא אדאבלות. אין להכריח מזה. דהא לענין שאר דברים לא בעינן. ולפיכך יש להשוות דברי הר"ב עם דברי רש"י והרמב"ם. ולומר שהוא נמשך אחר מאי דאתמר בגמרא. ולפיכך פירשו נמי גבי אבלות כמו שהוא בגמרא. אבל ממילא דהה"נ דלכל הדינין השנויין במשנתינו. דבעינן בהו שיהא נודע שכלו חדשיו. או ששהה שלשים יום. ולהרמב"ם כי נמי לא שהה ולא כלו לו חדשיו. כי גמרו שערו וצפרניו הרי זה ולד שלם. ובהכי מיישב המגיד מ"ש הרמב"ם בספ"א מהלכות נחלות בנוחל ומנחיל דלקמן שהוא בלא כלו לו חדשיו. ושם הניח המגיד בצ"ע. אבל בפ"א מהל' יבום פירשו. דמיירי כשגמרו שערו וצפרניו דבהכי מקרי ולד. וכך יש לפרש אותה ששנינו בפ"ד דיבמות. אם הוא ולד של קיימא. אבל משנתינו דהכא אין לפרש דמיירי בכך. מדאמרינן עלה וה"מ דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו:

ופוסל מן התרומה. פירש הר"ב כגון כהן שהיה לו שתי נשים וכו' ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים וכו'. דאין לפרש נמי לענין פסול דאמו כמו במאכיל דא"כ מאי אריא בן יום אחד אפילו עובר נמי פוסלה [כדתנן במ"ד פ"ז דיבמות] גמ'. וא"ת ולמאי דמסיק הר"ב וכתב. אבל כל זמן שלא נולד אוכלים כלן דאין זכייה לעובר. למה ליה לפרושי בהיה לו ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן א' ממנה. וכשהוא בן יום א' פוסל. אבל עובר לית ליה זכייה. ויאכלו העבדים משום הראוים ליורשו וכדמוכח מפירוש הר"ב במשנה ג פרק ז דיבמות. וכבר הקשו התוס' כך [ד"ה אר"ש]. ופירשו דלמאן דמוקים בגמ' בהיה לו שתי נשי' ס"ל דעובר אית ליה נמי זכייה אלא שאינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות. וה"ל דזכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ומשום הכי כשיש לו בנים משאינה גרושה לא פסיל עובר אע"ג דיש לו זכייה. דלא חיישינן למיעוט הזכרים. אבל אם אין לו בנים פוסל עובר. דאית ליה זכייה. דבין הוא זכר בין הוא נקבה הרי הן שלו. ופליג אמ"ד בפ"ז דיבמות [דף סו] דאוכלים בשביל כל המשפחה דלית ליה זכייה לעובר ע"כ. אבל הר"ב שפי' דאין זכייה לעובר. משמע שאין לו זכייה כלל. יש לדחוק דה"ק בכה"ג דיש לו בנים אין לו זכייה. כלומר שאינו זוכה כדי שיפסול. ועוד אפשר לומר דאתא למימרא דאין לו זכייה. ואפי' בת כהן לכהן מעוברת. אינו מאכיל לעבדים כלל. וכדעת הרמב"ם שכתבתי שם [ד"ה מפני]. וכן בפי' הרמב"ם אסברה לה בשתי נשים. ומסיק נמי שאין קנין לעובר. וא"ת ולמאי דחיק לפרש ביש לו גרושה. אפי' בת כהן נמי. לא קשיא דפוסל תנן. ואילו בת כהן לא משום פסול הוא. אלא שאינו מאכיל. ומ"ש הר"ב דאין ברירה כו' בכל מקום שנזכר לשון זה. ענינו דאין ברירה למפרע. ואילו הכא ענינו מעכשיו. ולשון רש"י שאין אנו יודעים לברור מי מגיע לחלקו:

ונוחל ומנחיל. כ' הר"ב אבל עובר כו' אינו נוחל כו'. שהרי מת הוא קודם אמו. והא דמפרכס. מידי דהוה אזנב הלטאה. גמ'. ועיין מ"ש בשם הרמב"ם במ"ו פ"ק דאהלות. וכתבו התוספות [ד"ה אינו] והא דתנן בפרק בהמה המקשה [דף עד] השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי. יש חלוק בין מתה לנהרגה. כדאמר בערכין [דף ז] לגבי מיתה. איידי דולד זוטר חייתיה עיילא טיפה דמלאך המות. ומחתך להו לסימנין. אבל נהרגה היא מתה ברישא. א"נ כגון דמתה אמו מחמת לידה. דכיון דעקר הולד לצאת. אז לא מיית כדאמר שמואל התם ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד. וא"ת א"כ עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה. וי"ל דאה"נ ונקט בו יום א' משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל. אבל עובר לא פסיקא ליה. ע"כ:

וההורגו חייב. אבל עובר לא. ואפי' נהרגה. או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו. כדתנן במס' אהלות [ספ"ז] אשה המקשה [לילד] חותך אבר אבר יצא ראשו אין [נוגעים בו. שאין] דוחין נפש מפני נפש. ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מחייב ההורגו עד שיצא ראשו. שתלוי קצת בחיות אמו. אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי. תוספות:

כחתן שלם. פי' הר"ב שחייבין להתאבל עליו. וכי הא דאמרינן בפ"ק דסוטה דף יב והנה נער בוכה (שמות ב) מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה. אמרה שמא לא אזכה לחופה. ה"נ שמתאבלים עליו כאילו זכו כבר לחופתו. מפי מורי מהר"ר יעקב גינצבורג זלה"ה. ול"נ כי הא דבפ"ג דנדרים דף לב דלקטן הנמול קרינן חתן. דהכי איתא התם. רשב"ג אומר לא למשה רבינו בקש (שטן) [מלאך] להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר (שם ד) כי חתן דמים אתה לי. צא וראה מי קרוי חתן. הוי אומר זה התינוק וקאתי תנא לאשמועינן דלא תימא דהואיל ולא הגיע לשמנה להמול בשר ערלתו. דאין מתאבלין עליו. כיון שלא נכנס בברית. קמ"ל. דהרי הוא כחתן שלם הנמול לשמונה. וקתני כחתן שלם. משום מנהגא דכתב הטור י"ד בסי' רס"ג ושס"ג. משמא דרב נחשון גאון. דינוקא דמית ולא ה"ל שמונת ימים. נהגינן ליה דמהלינן ליה אבי קברא. ומש"ה קרי ליה לנמול לשמונה חתן שלם. וקאמר שהוא כחתן שלם הנמול לשמונה. ואין ברית האמורה בתורה שהוא לשמנה. מעכבתו מלהתאבל עליו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ג) (על הברטנורא) דבנגעים ובטומאת מת כתיב איש, איצטריך קרא בהו לרבויי. אבל לענין יבום ומאכיל בתרומה לא כתב איש, ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר. תוס':

(ד) (על הברטנורא) ומינה, דבישיבה כל דהו ואפילו יום אחד סגי:

(ה) (על הברטנורא) ובן אין לו אמר רחמנא, והא אית ליה. גמרא:

(ו) (על הברטנורא) דאין לומר לענין פסול דאמו כמו ומאכיל, דמאי איריא יום אחד, אפילו עובר פוסל. גמרא:

(ז) (על הברטנורא) וקשה, לוקמי באשה אחת גרושה ויש לו בן אחד ממנה, וכשהוא בן יום אחד פוסל, אבל עובר לית ליה זכיה, ויאכלו העבדים משום הראוי ליורשו. ויש לומר, דאתי למימרא דאפילו בת כהן לכהן מעוברת אינו מאכיל לעבדים בתרומה. וכדעת הר"מ. ועתוי"ט:

(ח) (על המשנה) חייב. אבל עובר לא. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) כחתן שלם. דלקטן הנימול קרינן חתן. וקמשמע לן דאע"ג דעדיין לא נכנס לברית, מתאבלין עליו. ומשום דנהגינן לימול לקטן שמת ולא נימול, קרי לחי הנימול לשמונה חתן שלם. נ"ל:

(י) (על הברטנורא) משמע דוקא דלענין אבילות, דלהך אחר המיקל. אבל לכל הנך דלעיל לא בעינן כלו לו חדשיו, דבסתמא אזלינן בהו בתר רובא. ומיהו יש לומר דלאו דוקא, והוא הדין לאינך, וכמו שכתב המגיד משנה לדעת הר"ם. וכן הוא דעת רש"י. ועתוי"ט:


פירושים נוספים