תוספות יום טוב על כתובות יג
<< · תוספות יום טוב · על כתובות · יג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שני דייני גזירות. לשון הר"ב שני דייני גזילות שהיו גוזרין כו' בגמרא רמי אמתניתין דקתני גזירות מברייתא דקתני בה גזילות ומשני שהיו גוזרין כו' ומצאתי נ"א דגרס במשנה גזילות. ונראה דלגירסא זו גרסינן בברייתא גזירות:
תשבע בסוף. פירש הרע"ב כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה. וצריך עיון דהכא אמרינן דמזונות גביא בלא שבועה מה שאין כן כתובה ולענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדין [כדתנן במשנה ז' פרק ט'] ומזוני לא גביא כלל אפילו בשבועה [כמ"ש במשנה ב' פרק דלעיל] תוספות פרק ה' דגיטין ד' נ"א. [*ומ"ש הר"ב בכאן ובמתניתין דלקמן דהלכה כר' יוחנן בן זכאי. גמרא דף ק"ט]:
חנן אומר איבד את מעותיו. כמ"ש הר"ב במ"ב פרק ד' דנדרים שאין זה אלא מניעת תביעה. וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו. אין זה חייב לו כלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל. ואילו לא זן אותה זה. היתה ניזונית מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחויב לעשות כן. כך כתב המגיד פרק י"ב מהלכות אישות [הלכה י"ט]:
הניח מעותיו על קרן הצבי. שהצבי קל לרוץ כההיא דתנינן פרק ה' דאבות. הוי רץ כצבי ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן צבי הוא מזומן להפסיד שהצבי ירוץ קל חיש ולא יוכל להשיגו. ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו:
הבנים יורשים והבנות ניזונות. כתב המגיד בפרק י"ט מהלכות אישות פירוש בזמן שהנכסים מרובים הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותם וכן הוא מוכרח בגמרא ריש פרק ט' דבבא בתרא ע"כ. וכמ"ש הרא"ש שם מדאמרינן לקמן מוציאין שמע מינה דהכא לא. ע"כ. ולי נראה שמן המשנה עצמה מוכרחים לומר כן דהא הך רישא לא איצטריך כלל דתנינא לה ספ"ד בנן נוקבן כו' אלא הא קמ"ל שהבנות ניזונות מהיורשים. ואין מוציאין מהם בפעם אחת:
והבנות ניזונות. הר"ב נקט בלישניה פרנסה. וכן בפירש"י. ורוצים לרבות גם כסות ומלבוש כדברי נמוקי יוסף ריש פרק תשיעי דבבא בתרא:
ובנכסים מועטים הבנות יזונו כו'. פירש הר"ב שאין בהם פרנסה לבנים ולבנות. והקשו בגמרא ריש פ"ט דב"ב ואי ליכא לכולהו יקחו הבנות את הכל דודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות ומתרץ מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים ואי ליכא שאר ישאלו על הפתחים. ומה שכתב הר"ב בשם הרמב"ם הכי סתים לה בריש פרק ט' דבבא בתרא. והדין נותן כדבריו שהרי שני הפירושים שם בגמרא ופירוש הראשון רב אמרה והשני שמואל ורבי יוחנן. והלכה כר' יוחנן לגבי רב. כ"ש דשמואל עמו. וכן הלכתא כשמואל בדיני:
[*בשביל כו'. וכתב הר"ב דאין הלכה כאדמון. כן הוכיח הרי"ף אחר משנה דלקמן]:
והודה בקנקנים. אין לפרש דלהכי נקט קנקנים דמשמע דוקא ריקן כמו שהוא משיב בריקנים דהא תנן התם באבות [פרק ד' משנה כ'] יש קנקן מלא כו' ונ"ל לפרש דכד וקנקן שני מינים הם ולא שטענות שניהם היה. זה טוען כד וזה משיב קנקן דאם כן פשיטא דלא הוי ממין הטענה דהכי קיימא לן במנורה גדולה ומנורה קטנה כמ"ש בטור ח"מ סימן פ"ח. אלא שניהם טוענים או כד או קנקן. ומתניתין קמ"ל לענין מקח וממכר כדמשנינן ברפ"ג דבבא קמא כמו שאעתיק שם בס"ד. ול"ק דקמ"ל חדא זימנא. שהרי בכד וחבית כי התם אשמעינן נמי בסוף מסכת דמאי כמ"ש שם בשם הר"ש וע"ש:
אדמון אומר הואיל וכו'. פירש הר"ב כגון שטענו עשרה כדי שמן. כלומר לאפוקי אם אמר עשרה כדים מלאים דלכולי עלמא טוענו שמן וכדים. והכי איתא בגמרא. ובפרק ו' דשבועות משנה ג' מפרש לפלוגתייהו בעשרה כדים מלאים ושם אפרש בס"ד. גם באותו פ' מפורש דין הודאת מקצת ממין הטענה. [*ומ"ש הר"ב בכאן ובמתניתין דלקמן דהלכה כאדמון. גמרא אמתניתין דלקמן]:
ופשט לו את הרגל. פירוש הר"ב בפירוש השני תלה כו' שאין לו כו' וכן נמי בפירוש הראשון בטוען אין לי וגם בפירוש השלישי מיירי שלא הניח כאן נכסים לפי דמיירי שהפסיקה היתה בענין שקנה ומחויב לשלם ואילו היה לו נכסים היה החתן מוציא ממנו בדין:
עד שילבין. ה"ג וכן הוא בסיפא. והר"ב שגורס שתלבין וכן העתיק במשנה ב' פ"ו צ"ל דגורסבסיפא עד שאלבין:
ואיבד את זכותו. פירוש אפילו יש לו עידי זכות או עידי גזלה ואין לחבירו עידי מקח. ב"י ח"מ סימן קמ"ז בשם ריטב"א. וכן לשון רמב"ם בסוף הלכות טוען ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה ע"כ:
עשאה סימן לאחר. פירש"י עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומסר לו ד' מצרי השדה. וכתב לו מצרים מצר פלוני שדה שלי וזה חתם על השטר ולא ערער אבד את זכותו אפילו לאדמון דאין לומר כאן השני נוח לי. ע"כ. והתוספות מפרשים. עשאה המערער סימן לאחר. שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון. אבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו:
ואבדה דרך כו'. עיין ריש קדושין:
יקח לו דרך במאה מנה וכו'. מפרש הר"ב כשהקיפהו אדם אחד שבא מכח ד' בני אדם דמצי אמר ליה אי שתקת שתקת כו' פירש"י ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכתבו התוספות דזה לפי שסובר שזה יאמר לו לכי תהדר לפיכך הוצרך לפרש שזה אומר אוזיל גבך דהשתא מרוית במה שאינומחזיר להם ולא משמע כלל הלשון כן ועוד דקתני במתניתין יקח לו דרך בק' מנה משמע כמו שירצה מוכר ע"כ. וכן סברתם לעיל פ"י דף צ"ב ע"ב דלא מצי למימר לכי תהדר. וכתב הרא"ש בפ"ק דב"ק לפי שכל דבר שאדם יכול לעשות רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי ע"כ. אבל בב"ק פ"ק דף ח' ע"ב כתבו התוספות כפירש"י דיכול לומר לכי תהדר. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואי לא מהדרנא כו' כתב הרא"ש שם דלאו דוקא. שאם היה מחזיר לו השטר לא נתבטל המקח בשביל זה אם לא שיקנה השדה בקנין או שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה קני לך כו'. וכתבו התוספות דהכא אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזבנינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יוכל להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל וקודם שבאת לידו לא היה ראוי לומר כן. אבל בחד דאתי מכח ד' יכול לומר מהדרנא שטרא למרייהו וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו לו אלו שדות לידו ע"כ:
והלה. עיין מ"ש במשנה ו' פ"ק:
זה היה פקח כו'. כתב הר"ב ובאתרא דהלוקח יהיב זוזי כו' כ"ע ל"פ שהיה למוכר לעכב בחובו. וכשהגיע זמן פרעון החוב קודם. ר"ן. [*ומה שאמרו חכמים זה היה פקח כו' מפני כו'. דאילו כדי שיוכל למכור זה היה מוצא הרבה דקונים מצוים הם כמ"ש [התוספות] בד"ה ורבנן כו' דהרבה לוקחים ימצא דאמרי אינשי זבין קנית זבנת אפסדת]:
שנים שהוציאו שט"ח זה על זה. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר אדמון אומר יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחר כך היה לך לתבוע חובך ממני וחכ"א זה גובה שט"ח כו' שאף הראשון גובה ופרכינן בגמרא אי דמטא זימניה כלומר של החוב הראשון מ"ט דרבנן דאמרו שהראשון גובה חובו ולא משמע לן [דפליגי] באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ורבנן סברי דזה היה פקח כדי שיוכל למשכנו דבכה"ג הא תנא ליה פלוגתא במתניתין דבסמוך אלא ודאי אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא קאמרי רבנן דזה גובה ומשום הכי קשיא ליה אי דמטי זימנא מ"ט דרבנן ואי לא מטי זימנא מ"ט דאדמון דהא לא מצי א"ל אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דמשום דלא הגיע זמנו [הוצרך] ללות ממנו ומוקמינן לה בגמרא כגון שלוה ממנו ביומא דמשלם זימניה ופליגי אי עביד אניש דיזיף ליומא או לא. הר"ן:
שלש ארצות לנשואין. שלש ארצות הן בארץ ישראל חלוקות לענין נשואי אשה. רש"י. ומ"ש הר"ב שאם נשא אשה כו' פירוש והוא מאותה הארץ שנשאה ועיין בפירושו סוף משנתינו:
יהודה ועבר הירדן והגליל. קשה לי למה הפסיק בעבר הירדן בין יהודה וגליל ששניהם מארץ ישראל בעבר הירדן המערבי:
ומכרך. עיין במשנה ה' פ"ט דברכות:
הכל מעלין כו'. כתב הר"ב אפילו עבד עברי. מפרש בגמרא דהיינו למאן דלא תני עבדים בהדיא [*ומ"ש הר"ב לעלות עמו לירושלים. וכך לשון רש"י לעלות ולישב עמו בירושלים. וקשיא לי אמאי נטרי עד סיפא ולא פירשו ברישא דהכא הכל מעלין לארץ ישראל]:
ואין הכל מוציאין. לאתויי עבד [*היינו כנעני ומש"ה רישא בעברי דאי רישא בכנעני השתא מעלין אמרת. צריכא למימר דאין מוציאין. הר"ן] שברח מחוצה לארץ לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל. גמרא:
הכל מעלין לירושלים. לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה. ואין הכל מוציאין איידי דתנא רישא אין מוציאין כו' פירש"י דאילו משום מנוה הרעה לנוה היפה דלא. לא איצטריך כיון דאשמעינן דמעלין מנוה היפה לנוה הרעה כ"ש דאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה:
נותן לה ממעות ארץ ישראל. ובלבד שלא יהא פחות מתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה שכל הפוחת כו' כדתנן ריש פרק ה'. מגיד פ"ו מה"א. בקפוטקיא. וייחד אותה ע"ד משל מפני שהיא קרובה לארץ ישראל. רמב"ם:
רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא. כתב הר"ב דסבר כתובה דאורייתא ומש"ה אזיל בה לחומרא. הלכך בתר שעבודא אזלינן כדין שטרי חוב. רש"י. וכך כתב הרמב"ם וכתב על זה הר"ן ואי תימא היכי מודה ברישא דנשא בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל והוא סבר שהכתובה היא של תורה וא"כ לעולם יהא לה מאתים דצורי דהא מהיכא יליף לה ממוהר הבתול' דבאונס ומפתה והן של צורי ואין לומר דהיינו טעמא משום דהוי כאילו התנה עמה בפירוש שלא יתן לה אלא ממעות א"י דהא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל דמתנ' על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדתנן בריש פרק ט'. אלא י"ל דלרשב"ג סבר ליה שיש כתובה לאשה מן התורה אבל איזו כתובה שיסכימו בו שניהן משתעבד לה מן התורה ולפיכך חל שעבודו במקום הנשואין אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא בסך שיסכימו בו. וחכמים השוו מדותיהם למאתים. ע"כ. דל"נ שעל פי מה שכתבתי לעיל בשם המגיד דבלבד שלא יפחות כו' דל"ק ולא מידי. דעד כאן לא פליגי אלא ביותר משיעור אבל בפחות לכ"ע לא. והיינו לרבנן בפחות משעור דרבנן ולרשב"ג בפחות משיעור דאורייתא ופלוגתייהו דוקא ביתר וסברי רבנן דכיון דכתובה דרבנן הקילו בה ולא אזלינן בתר מקום השיעבוד כמו בחוב דעלמא ורשב"ג סובר דכתובה דאורייתא ולפיכך אזלינן בתר מקום השעבוד כמו בשאר חוב. [*ומ"ש הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. הרמב"ם. ועיין מ"ש במ"ז פ"ח דעירובין]:
נשא אשה בקפוטקיא. אתאן לכ"ע: סליק מסכת כתובות
משנה כתובות, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב