תוספות יום טוב על יבמות ו

<< · תוספות יום טוב · על יבמות · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בין בשוגג. פי' הר"ב כסבור אשה אחרת היא ואפילו אינה אשתו. שנמצא שנתכוין ג"כ לזנות אלא מיהו אינו מזיד ביבמתו. ושוגג בה מקרי. ותדע דאי לא תימא הכי אלא כלומר כסבור אשתו היא שלא נתכוין לזנות כלל. בהיא שוגגת היכי משכחת לה שלא תהא לשם זנות או לשם מצוה אלא ודאי כל ששוגג ומחשב שזו אשה אחרת או ששוגגת וסוברת שזה איש אחר אע"פ שנמצא שלא כיונו למצוה מקרי שפיר שוגג. ולשון רש"י כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת:

בין באונס. מפרשינן בגמרא כגון שנתכוין לאשתו ונתקשה ותקפתו יבמתו אי נמי גוים הדביקוהו ביבמתו בעל כרחו:

בין ברצון. היינו למצות יבום. ואע"ג דפשיטא הוא קתני ליה דהכי אורחיה בכל דוכתא. תוספות:

והיא לא אנוסה. אבל מזידה או שוגגת. תוספות:

המערה. פי' הר"ב שלא גמר ביאתו שהוא הכנסת האבר כולו כמ"ש הרמב"ם. אלא הכניס העטרה. ומהו עטרה פירש הר"ב במ"ב פרק שמיני:

קנה. דלקמן ילפינן להעראה בעריות ואפילו בחייבי לאוין. ויבמה ליבם אתיא ביאה ביאה דכתיב (דברים כ"ה) יבמה יבא עליה וכתיב (שם כ"ג) לא יבא ממזר. גמרא דף נ"ה:

ולא חלק בין ביאה לביאה. פירש הר"ב בין ביאה כדרכה כו' דכתיב משכבי אשה. וכ"כ הרמב"ם. וברייתא היא בפרק ז' דסנהדרין דף נ"ד ובזכר הוא דכתיב וא"ר ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד פירש רש"י הרי זה בא ללמד על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה ונמצא למד. למשכב זכור לא אצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכה הוא אלא האי משכבי לאשמעינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב עד כאן. ומכל מקום תמיהני דלענין יבמה דרשו בברייתא בגמרא יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה. ואמאי שבקוה לדרשה זו ודרשה דמשכבי אשה הוה ליה לפרש במשנה ב' לענין כל העריות [*ואין לומר משום דסבירא להו דמכיון דאמר ר' ישמעאל הרי זה בא ללמד כו' תו לא איצטריך להך דרשה דולקחה דהא דר' ישמעאל דרשא כוללת היא. הא ליתא דא"כ ולקחה למה לי אלא ודאי דמדר' ישמעאל לא שמעינן אלא לענין חיובא דומיא דזכר. אבל למצוה וזכיה כי הכא לא שמעינן דהא איכא למימר דלהחמיר ולחייב עביד רחמנא שלא כדרכה כמו כדרכה. משא"כ לענין מצוה וזכייה. הלכך ודאי דאצטריך ולקחה. ולפיכך צ"ל עיון על הר"ב והרמב"ם בזה. וא"ת היאך פי' הר"ב יבא עליה מ"מ הא אפיקתיה הך ברייתא לכדרכה הא פרכינן לה בסוגיא ומסקינן דלכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא. במקום שמקים שם. וכי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד כו']:

משנה ב

וכן הבא וכו' העריות. דאמר קרא (ויקרא י"ח) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה דכתיב בה (שם כ ) את מקורה הערה אף כל בהעראה. גמרא:

או פסולות לכהונה כו'. אתיא קיחה קיחה כתיב גבי חייבי כריתות (שם) איש כי יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה (שם כ"א) לא יקחו. גמרא. [* ומ"ש הר"ב פסלה לכהונה משום זונה. עיין מ"ש בזה במשנה ה' בס"ד]:

ממזרת ונתינה כו'. גמרא. מדגלי רחמנא ש"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. ואי לא כתיב בחייבי כריתות ה"א דנילף לחייבי לאוין משפחה חרופה אבל השתא דכתיב בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה לשתוק קרא משפחה חרופה:

פסל. פי' הר"ב ואע"פ שאשת ישראל כו'. וכ"פ הרמב'"ם. וטעמא כדכתבו התוספות ספ"ג דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומה וכהונה אפילו אשת ישראל. ומ"ש הר"ב דאלמנה כו' נעשית זונה דברי תימה הן שלא מצאנו מי שסובר כן כמו שאכתוב לקמן במ"ה. והרמב"ם בפירושו כתב דנעשית חללה:

משנה ג

ר' אליעזר ור"ש מכשירין. פי' הר"ב דכתיב ולא יחלל שני חילולין מדלא כתיב לא יחל:

משנה ד

בין אלמנה מן הארוסין. דילפינן בגמרא אלמנה מגרושה מה גרושה [אף] מן הארוסין אף אלמנה אפילו מן הארוסין. נ"י:

ולא ישא את הבוגרת. כתב הר"ב כתיב והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת. גמרא דאי כתב בתולה הוה משמע אפילו מקצת בתולים דהיינו בוגרת שכלו בתוליה [ופי' התוספות לאו דוקא אלא כלומר נתמעטו קצתה] כתב רחמנא בתוליה. עד דאיכא כל הבתולים. ועיין בפי' הר"ב דריש כתובות:

בוגרת. נקראת הבתולה כשיהיה לה ששה חדשים אחר הבאת סימני נערות וסימני נערות הם שתביא שתי שערות אחר שנשלמו לה שנים עשר שנה לפי שהבאת ב' שערות קודם י"ב שנה אינם סימנים אלא הם שומא. וכן כל זמן שלא תביא שתי שערות אפילו אחר הי"ב שנה היא קטנה עד שתשלים כ' שנה. הרמב"ם. ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת. דסברי בתולה בתולה שלמה משמע. בתוליה אפילו מקצת בתולים. גמרא:

יכנוס. גמרא דכתיב (שם) בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה לא איצטריך אלא לדרשה:

ומינהו המלך. שלא הי' חכם ולא היה ראוי לכך וע"י שוחד מינהו המלך כדאיתא בגמרא והיינו דלא תנן ונתמנה:

לא יכנוס. דמאשה דילפינן מינה אירס ממעטינן אשה ולא יבמה. גמרא. ועיין מ"ש בפ"ב מ"ד:

חולץ ולא מיבם. וא"ת מרישא שמעינן לה דקתני שומרת יבם כו' ואר"י דחולץ אתא לאשמועינן דס"ד משום בזיון דכ"ג שרוקקת בפניו לא תחלוץ אע"ג דתנן לה לעיל [פ"ב מ"ד] ובפרק כהן גדול בסנהדרין [דף י"ח] תוס' וע' מ"ש פ"ד מ"י וע' מ"ש בריש ברכות ובמ"ה פ"ד דכתובות:

ולא מיבם. עיין מ"ש ברפ"ב דסנהדרין:

משנה ה

כהן הדיוט לא ישא אילונית. [* וסימניה פירש' הר"ב בפרק קמא משנה א'] וכתב הר"ב ה"ה לישראל דמידי הוא טעמא אלא משום שאינה בת בנים. ישראל לא מפקדי אפריה ורביה [בתמיהה] גמרא. ועוד הא תנן לקמן לא יבטל כו' ועיין במשנה ג' פ"ד דסוטה דה"ה זקנה ושאינה ראויה לילד:

אלא אם כן יש לו אשה ובנים. או אשה לפרות ולרבות עמה או בנים קתני. רמב"ם פרק ט"ו מהלכות אישות. [ *ובנים דקתני היינו שקיים בהם מצות פריה ורביה וכ"כ הרמב"ם ועיין במשנה דלקמן]. רבי יהודה אומר וכו' שהיא זונה. דכתיב (הושע ד') הזנו ולא יפרוצו כל ביאה שאין בה פירצה [פי' גידול בנים] אינה אלא בעילת זנות. גמרא. [* וכתבו התוספות וז"ל קטנה אתיא לכלל פרצה לכשתתגדל ולא ממעט אלא היכא דלא אתיא לעולם לכלל פרצה ע"כ]:

גיורת ומשוחררת. לפי שהעובדי כוכבים שטופי זימה הן ובניהם ילדי זנונים המה ולפיכך סתם תנן אע"פ שלא נבעלה אפילו פחותה מבת שלש ויום א' הרמב"ם והרא"ש. ועיין מ"ה פ"ז והא דהוצרכו ב"ד של חשמונאי לגזור משום זנות כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבת היינו קודם שנתגיירה דלא שייך בה קיחה וחלול:

ושנבעלה בעילת זנות. כתב הר"ב כגון חייבי לאוין או חייבי עשה. פירוש חייבי עשה ג' הן מצרי ואדומי ראשון ושני דאתיין מכלל עשה. דדור שלישי יבא. וכן בעולה לכ"ג אתיא מכלל עשה דבבתוליה יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב ביאר שאין חייבי לאוין ועשה עושין זונה אלא השוים בכל וקחשיב נמי חלל וטעמא דהכי תניא בברייתא בהדי חייבי לאוין ועשה אבל בפירושו למשנה ו' פרק ד' דקידושין תמה על הברייתא שמנאה חלל בכלל הפוסלים לכהונה ואמר דאי משום זונה אמרינן לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין כמ"ש בפירש הר"ב שם משנה ד' ומשום כך ג"כ א"א שיהא משום חללה כיון שאינה אסורה לו ואין חללה אלא מאיסורי כהונה. ואין לומר שזה שפוסלה הוא כשבא עליה שלא לשם אישות שהרי אמרו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנותו ובת חלל אי אתה נושא א"כ אלמנותו שהיא הנשואה לו ג"כ אי אתה נושא. עכ"ד. ואעפ"כ לא זז מלכתוב בכלל זונה הנבעלת לחלל בחיבורו פי"ח מה' א"ב לפי שלא ראה לדחות ברייתא שחשבה חלל בהדי הפסולים מהכהונה ומפרשיו לא הביאו דברים הללו אבל בסמוך אכתוב טעם פסול החלל מטעם אחר לא משום זונה ולא משום חללה. ותחלה אני אומר דאהא דסברי הרמב"ם והר'"ב דזונה מחייבי לאוין וחייבי עשה דיש לתמוה ממתני' ב' דלא חשיב אלא חייבי כריתות ופסולי כהונה ומיהו לקמן פ"ז משנה ה' חשיב נמי שאינן ראוין לבא בקהל שפוסלין מן התרומה וה"ה לכהונה מק"ו דגרושה כמו שכתבתי שם משנה ד' אבל הראב"ד והתוספות והרא"ש סוברין דאין זונה אלא מחייבי כריתות או נכרי ועבד שאין תופסין בהן קדושין ונ"ל שיש להם ראיה מהמשנה דלעיל דלא חשיב לחייבי לאוין ועשה והא דחשיב פסולי כהונה היינו לעשות חללה ולא לעשות זונה וכמ"ש לעיל הרמב"ם ואע"ג דממתניתין דפ"ז מוכח דפסולים לתרומה ולכהונה לאו משום דעשאה זונה אלא גזירת הכתוב מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לזר לה כו' וזוהי דעת הראב"ד בהשגות בהדיא. ולפיכך לא נשנו לעיל משום דהיא עצמה לא נעשית לא זונה ולא חללה ולעיל בהכי הוא דאיירינן ולא בפסול מתרומה וכהונה אלא באיסור זונה וחללה בלבד. ומפני משנה זו דלעיל דחו הברייתא ששנאה חייבי לאוין ועשה בכלל הפוסלים לכהונה שכתב הב"י טוא"ה סימן ו' שאינו יודע היאך אפשר לדחותה ועוד דהם מפרשים הברייתא דלאו משום פסול זנות נגעו בה אלא משום דגזירת הכתוב דובת כהן ולא נדחית כלל וכבר כתב המגיד להראב"ד שסובר דחלל אע"ג דלאו בעילת איסור היא פוסלה מן הכהונה ועושה חללה דמקיש זרעו לו שגם הזרע עושה חללה ע"כ. ואני אומר שאפשר שמפרשים הברייתא דפסלוה לא מטעם זנות ולא מטעם חללה אלא מטעם גזירת הכתוב ובת כהן וגו' כי תהיה לאיש זר כלומר שיש זרות בביאתו וכל איסורי לאוין זרים הם בביאתן. וגם החלל קרוי זר כיון שנעשה זרות ע"י ביאתו בזרע שיבא ממנו וזוהי הפסול לה כלומר שיש צד פסול כמו שזכרנו. ואם נפשך לומר דחלל עושה חללה מן ההיקש שזכר המגיד כ"ש דניחא טפי ומ"מ באיסור לאוין אינך צריך לאיסור זונה כלל:

משנה ו

לא יבטל אדם מפריה ורביה. מלת יבטל היו"ד בחיר"ק והבי"ת בקמ"ץ והטי"ת דגושה שהוא מבנין התפעל והא דלא תנן לא יבטל אדם פריה ורביה כו' נ"ל לפי שאע"פ שמשמש מטתו אפשר שלא יוליד ונמצא שפריה ורביה לאו בידו ולכך לא שייך למתני לא יבטל ולשון הרמב"ם בפט"ו מה"א לא יבטל מלפרות ולרבות:

ובה"א זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וב"ש אין דנין אפשר משא"א דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי אבל הכא מי שיש לו שני זכרים נקבות הרבה בעולם. ומ"ש הר"ב לב"ה דממשה אין ראיה שע"פ הדיבור עשה שנאמר (דברים ה') לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי:

ושהה עמה עשר שנים וכו'. כתב הר"ב כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר כו' ויצחק ששהה עשרים שהרי בן ארבעים שנה היה בקחתו את רבקה ובן ששים שנה בלדת אותם תירצו בגמרא דיצחק עקר הוה ויודע שמחמת עצמו הוא וכו' ורש"י בפירש החומש כתב על פי הברייתא דסדר עולם דבת ג' נשאה ושהה עשרה עד שתהא ראויה לילד ואחר כך עוד עשרה כמו שעשה אביו:

גירשה. כתב הר"ב נותן לה כתובתה אם היא טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ לפי שהיא נאמנת בזה שהיא יודעת ומרגשת אם יורה כחץ אם לאו והוא אינו מרגיש. גמרא. ומ"ש מטילין חרם כו' לפי שכל שאין טוען בבריא אין משביעין אפילו היסת. אבל מתקנת הגאונים להחרים סתם ואף על פי שבכל מקום לא הזכירו אלא חרם סתם ואף לשון הרמב"ם בכאן ובחיבורו פט"ו מה"א כתב חרם סתם אין לתפוס בזה על הר"ב שכתב ומטילין חרם עליה לפי שבכאן אין מי שיודע בדבר אלא היא א"כ החרם סתם הרי אין יכול לחול כי אם עליה:

[* מותרת לינשא לאחר. לשני אין לשלישי לא. מתני' [מני רבי] היא כמ"ש כבר לעיל סוף פרק ב']:

משנה יבמות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב