לדלג לתוכן

תוספות יום טוב על זבחים יד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרת חטאת ששרפה כו'. לשון הר"ב אם שחטה כו'. וז"ל התוספות פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה ברוב ספרים גרסי' שרפה וכן במסכת פרה פ"ד תנן שרפה חוץ לגיתה פסולה וה"ה בשחיטה שאין חיוב חוץ לא בשחיטה ולא בהעלאה כדמוכח בגמרא ועיקר גת ניתקן לשריפה שהוא כעין גומא כדפירש בערוך ושורפין אותה שם ואוספין אפרה. ע"כ:

חוץ מגיתה. פירש הר"ב מערכה של עצים מסודרין כמין גת. וכ"פ הרמב"ם וכן פירש הר"ב ברפ"ד דפרה אבל שם פ"ג מ"י מפרש בע"א. גם הרמב"ם מפ' שם בע"א כמ"ש שם בס"ד:

וכן שעיר המשתלח לאחר וידוי. דאי קודם וידוי בעי ליכנס להתוודות עליו. גמרא. [*וכלומר והרי הוא ראוי לבא]:

הרובע והנרבע וכו'. מפורשים ברפ"ו דתמורה ועמ"ש שם בס"ד ועי' במשנה ד' פרק בתרא דבכורות:

שנאמר לפני משכן ה'. ובגמרא פריך וה"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד לא הביאו דלעיל ומשני דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל.ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי. אינו ראוי לבוא. אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא. איצטריך לפני משכן ה'. ומפרשים לה בגמרא דכולהו דמתניתין משכחת להו שנאסרו אחר שהיו נראין. ואין להאריך בזה:

בלא תעשה. פירש הר"ב דלא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. אמר להו משה לישראל כי עליתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו דהיינו נדרים ונדבות. חובות לא תקריבו ואפילו בבמת ציבור. עד שתבואו אל המנוחה זו שילה. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקא"ל משה לא תעשון. גמרא:

תורים שלא הגיע זמנן. בלשון הר"ב הגהתי כדתנן וכו' שכן הוא בפירוש רש"י ומדמצינו הר"ב שמפרש הזמן בבני יונה וכדפירש רש"י הדעת מכרעת שגם בכאן העתיק ל' רש"י ונשמטו מידי הסופר וא"נ על ידי עצמו והרי היא כשגגה שיצאה מלפני השליט:

אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו'. כתב הר"ב וצריכא כו'. גמרא. ומ"ש הר"ב ובני יונה כתב רש"י דל"ג לה. ומ"ש משום דלא חזי ואדחו וכו' לרווחא דמלתא נקטינן הכי ובלא"ה המ"ל דאימא מודי וכו' וכדמסיק נמי לקמן:

וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בל"ת. אין הענין שחייב כרת ומלקות [שזה] לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות [פ"ג] ובב"ק ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו הרמב"ם:

ומצורע. לשון רש"י ל"ג במתניתין ע"כ. וטעמא דהא בגמרא פרכינן ואמרינן תני כו' כמ"ש הר"ב ומ"מ נ"ל ליישב גירסת הספר דאמרינן בגמרא [קי"ד ע"ב] דמצורע. קבעוה תנאי למתני במתניתין:

עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. ל' הר"ב שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן. לאחר שהקריבו חטאתם וכו'. בתחלה אני אומר דעירוב פירושים כתב הר"ב דמ"ש נדבה לשמן ל' רש"י הוא ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי. דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז"ש לאחר שהקריבו וכו' ל' הרמב"ם בפירושו הוא. ולכן הקרוב אלי שיש להגיה בלשון הר"ב שצ"ל א"נ לאחר כו'. ועכשיו אפרש ואומר דז"ש נדבה לשמן דלהכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרי' בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. וכן פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' מה"ק. אבל ז"ש לאחר שהקריבו כו' קשיא טובא. דא"כ מלתא דפשיטא הוא ומאי איריא עולותיהן ושלמיהן. ובחבורו פי"ח מה' מה"ק כתב אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין. שהעולה דורון הוא וכו'. ע"כ. וכן מצאתי בנא"י. וז"ל ואין ראויין להקרבה עד שישלימו ימי הספירה. אבל העולה היא דורון אפילו הוקרבה בתוך ימי הספירה. וכן אם הקריבו שלמים בתוך ימי הנזירות חייב. כי עיקר הכפרה שלא תועיל אלא אחר תשלום הימים הקבועים. הם החטאת והאשם. ע"כ:

[*והקומץ. נפלאתי על שלא נשנה הקומץ אצל העבודה של המנחות והפסיק ביניהם במסדר ומטיב. וא"א לומר דטעות נפל בספרים שכן הוא ג"כ בברייתא דף קט"ו ע"ב ואף הרמב"ם בה' מה"ק פי"ט העתיק כן. וצ"ע].

אין חייבים עליהם לא משום זרות. כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה. אין זר חייב עליהן מיתה כדאמר בפרק [בראשונה במסכת יומא] עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. רש"י. [*ושם דף כ"ד מפרש רש"י סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח. ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה. עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר. ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו'].

ולא משום טומאה. דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפיק מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תניינא [דף ט"ז] מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש"י:

ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהן אין כהונתן עליהם וה"ל זרים. הכי נפקא לן בפ"ב [דף י"ז]. רש"י:

ולא משום רחוץ ידים ורגלים. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה. ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש"י:


[*באו לגלגל. וימי הגלגל י"ד שנה שכבשו וחלקו. כ"כ הר"ב במתניתין דלקמן ומפורש בגמרא מדאמר כלב [ביהושע י"ד] (ז') בן מ' שנה אנכי בשלוח משה וגו' ועתה החיה ה' אותי כאשר דבר זה מ"ה שנה. ושלוח מרגלים היתה בשניה ליציאת מצרים הרי ששבע כבשו. ומדשבע שכבשו שבע נמי שחלקו [סברא בעלמא היא. רש"י] ואיבעית אימא דלא משכחת לה י"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר דיחזקאל ואין להאריך בזה]:

באו לשילה נאסרו הבמות. כתב הר"ב דכתיב כי לא באתם וגו'. כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות אלא איש כל הישר בעיניו תעשו. דהיינו נדרים ונדבות. כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה. ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. היינו לאחר ירושה וישיבה והיה המקום וגו' השמר לך וגו'. היינו איסור במות רש"י. [*וימי שילה שס"ט כ"כ הר"ב במשנ' דלקמן. שהרי בנין הבית נאמר במלכים א' ו' שהיה ת"פ שנה ליציאת מצרים צא מהן מ' שבמדבר. וי"ד שכבשו וחלקו. ונ"ז שבנוב וגבעון כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן שהן קי"א שנים נשארו שס"ט לשילה:

ויריעות מלמעלן. פירש הר"ב שלא היה שם תקרה (של) גג של נסרים. רש"י]:

באו לנוב ולגבעון. כמו שנאמר (שמואל א' כ"א) אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש *) בשט"מ מגיה המוסרים מלפני ה' והוא בפסוק ז' שם. אשר לפני ה'. אלמא שלחן ומזבח. התם הוה. חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון. כדכתיב במלכים (א' ג') כי היא הבמה הגדולה. רש"י. [*ומ"ש הר"ב שימי נוב וגבעון היו נ"ז שנה דכתיב (שמואל א' ז') ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו כ' שנה הם משחרבה שילה שנשבה הארון והוחזר לקרית יערים. ואז לקחו דוד מקרית יערים אחרי שמלך בחברון ז' שנים ומלך אח"כ בירושלים ל"ג שנים כמפורש הכל בכתוב הרי נ"ג שנה ושלמה מלך ד' שנה כשבנה הבית כדכתיב במלכים א' ו'. הרי נ"ז שנה]:

בכל ערי ישראל. דהא בכל [מקום] שהוא שם עושה במה ומקריב. רש"י. וכתב הרמב"ם ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל. לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכבושן. ע"כ:

והיא היתה נחלה. [שנתקיימה] קדושתה ועמידתה לעולם ועליה אמר הנביא (תלים צ"ד) ונחלתו לא יעזוב. לפי שאמר בתחלת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר לישראל לסגולתו אחר כך אמר שהקב"ה ישמור העם [הזה] אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו. שנאמר (שם קל"ב) כי בחר ה' בציון וגו'. הרמב"ם. [*ואמרינן נמי בסוגיא דירושלים אקרי נחלה שהיא נחלה עולמית. אבל] בברייתא בגמרא מייתי לה מדכתיב (ירמיה י"ב) היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר (שם) העיט צבוע נחלתי לי:

לפנים מן הקלעים. לפנים לכותלי העזרה. הרמב"ם. וע' בפירוש הר"ב מ"ג פ"ה:

לפנים מן החומה. של ירושלים. שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר. כדכתיב (דברים י"ד) ואכלת שם לפני ה' אלהיך. רש"י:

[*ואין חייבים עליהם כרת. פירש הר"ב דומיא דמדבר וכ"כ הרמב"ם. וכלומר דעיקר פרשת שחוטי חוץ על אותן שבמדבר נאמרה. ומ"ש הר"ב דבכרת דשחוטי חוץ כתיב כו' זאת להם כו' ה"פ דבברייתא בר"פ השוחט והמעלה מפרשינן דכל הענין של אותה פרשה בתחלתה עד פסוק ולא יזבחו וגו' שענש כרת על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבן בשעת איסור במות דהיינו משהוקם המשכן. ומפסוק ולא יזבחו ולהלן מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. והקריבן בשעת איסור במות וכדכתיב (ויקרא י"ז) אשר הם זובחים על פני השדה. והכי משמע אשר הם זובחים שהיו עומדים לישחט בבמה. אם הקריבם בשעת איסור במות. כאילו הקריב על פני השדה. ושם נאמר והביאום לה' מצות עשה. ולא יזבחו עוד. מצות ל"ת. יכול יהא ענוש כרת ת"ל זאת להם וכו' זאת להם עונש עשה ול"ת. ולא אחרת להם. כרת]:

סמיכה ושחיטה כו'. עמ"ש במגילה פ"ק מ"י:

רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. כתב הר"ב דזבחים אמר קרא כו'. גמרא. פירש"י וזבחו זבחי שלמים לה' אותם (שם) ואוקימנא להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. וכתיב אותם מיעוטא. אלמא זבחים הוא דהוו נהיגי בהו. ולא עופות [דבגמרא ממעט נמי עופות] ומנחות ע"כ. וכתבו התוספות דמנחה לא הוה דומיא דאינך דמאן דאית ליה אין מנחה בבמה. היינו דלא קרבה כלל אפילו בבמה גדולה. ע"כ. וש"מ דכיהון לאו דברי ר"י הן. וא"ת ואמאי סדרו רבי בינייהו. וי"ל דשייך לגבי הגשה שהיא במנחה. והיינו נמי דנקט מנחה ולא עופות. אע"ג דאית ליה נמי הכי. כדאיתא בגמרא. נ"ל:

[*וריח ניחוח. פירש הר"ב אברים שצלאן כו' ודוקא כו'. דהכי איתא לעיל במשנה דספ"ד ומריח לחוד ילפינן לה התם כמ"ש שם הר"ב. וניחוח מפקינן התם למלתא אחריתא. וא"כ לא נקט הכא אלא באשגרת לישנא ודומיא דר"פ ב' דברכות]:

הזמן. יליף בברייתא בגמרא מוזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן בבמה קטנה כזמן במה גדולה.

והנותר. נמי מפגול יליף מג"ש דעון עון. רש"י:

והטמא. פירש הר"ב שאין טמא מקריב. וכ"פ הרמב"ם ותמיהני למה לא פירשו כמו בכ"מ דמתניתין פיגול נותר טמא דטמא לענין אכילה. וכן פירש רש"י הכא וטמא נמי בההיא פרשתא [דוזאת תורת זבח השלמים] כתיב והנפש אשר תאכל וגו' ע"כ והרמב"ם סיים על פירושו שכן פירש הגמרא. ולא נמצא כן בגמרא שבידינו:

נשלמה מסכת זבחים