תוספות יום טוב על בבא מציעא ו

<< · תוספות יום טוב · על בבא מציעא · ו · >>

משנה א

האומנין. משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות. אבל בפרקין דבתר הכי נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום. דבהכי מיירי כדאמר התם. בזמן שאמר להשכים ולהעריב. תוספות:

והטעו זה את זה. כתב הר"ב אחד מן האומנין ששלחו בעל הבית. גמרא. ומתניתין אורחא דמלתא נקטה שכן דרך העולם ששולח א' מן האומנין וה"ה לאחר. ול' הרמב"ם פ"ט מהלכות שכירות אמר לשלוחו וכו'. ומ"ש הר"ב פירוש אחר שחזרו בהם. והאי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה. גמרא [דף ע"ו ע"ב] . ועיין ריש פ"ת:

הקדר. כתב הר"ב ברי"ש גרסינן. לשון תוספות בשני רישי"ן. ולספר דגרס קדר יש לומר דלהכי נקט קדר לפי שקדרין רגילים להיות להם קרונות. ע"כ:

פרייפרין. דבר האבד חשיב ליה שעתה זמנו הוא לעשות. תוספות:

חלילים. לשון הר"ב למת או לחתן נראה דלא גריס ליה במשנה. ולשון רש"י חלילין לכלה לשמת חתן וכלה. או למת לקונן:

מקום שאין שם אדם. פירש הר"ב שהוא אינו מוצא פועלים לשכור כלומר עכשיו אינו מוצא פועלים. אבל ודאי כששכר אלו היה מוצא. דאלת"ה מה הפסידו עליו. מגיד בשם הרשב"א:

וחזרו בהן. בכאן לא פירש הר"ב לאחר שעשו מקצת כדפירש לקמן דהכא אפילו קודם שהתחילו מיירי דומיא דרישא דאוקמינן בגמרא בהדיא בשלא הלכו [כמ"ש הר"ב בפירוש השני] הרא"ש בשם הראב"ד:

[שוכר עליהן. פירש הר"ב כשיעור שכרן. גמרא. ופירשו הרא"ש והטור סימן של"ג עד כדי הכפל משכר הראשונים דבהכי סמכו דעתייהו ופירש מהר"ר ואלק כהן ז"ל כי היכי דמצינו בערבוני יקון דמהדר ליה אם אחזור בי אכפול ערבתך]:

משנה ב

השוכר את האומנין. פירש הר"ב בקבלנות. דאילו פועל דהיינו שכיר יום. יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דאמר רחמנא (ויקרא כ"ה) עבדי הם ולא עבדים לעבדים. והאי טעמא לא שייך אלא בשכירות. אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו. אבל בדבר האבד אפילו פועל יש לו דין השנוי במתניתין דלעיל. גמרא:

אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. פירש הר"ב אם הוזלה וכו'. רש"י. ולא רצה לפרש כשהוקרו פועלים ויתן להם סלע וחצי על חצי שעשו כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא. כי למה יתן להם בעל הבית יותר ממה שהתנה עמהם כיון שאין מפסידין בחזרת בעל הבית ואדרבה יותר מרויחים שעתה ימצאו שיתנו להם סלע וחצי לקצור חצי קמה והוא לא היה נותן להם כי אם סלע. תוספות:

כל המשנה וכו'. [כתב הר"ב] כגון נתן צמר וכו' אין נותן לו אלא דמי יציאות וכו'. דסתם לן תנא כר' יהודה דפ"ט דב"ק משנה ד'. גמרא:

משנה ג

להוליכה. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ד' [ד"ה וחמור]:

אפילו זו י' מילין וכו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספות:

חייב. כתב הר"ב כשמתה מחמת אוירא וכו' אלא מחמת שלא היתה למודה. וכו'. וכן לשון רש"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. וז"ל התוספות [ד"ה כגון] מחמת אוירא פירוש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר. והוי תחלתו וסופו בפשיעה. ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה. והוליכה בהר אחר. משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעה. אבל מהר להר. ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:

השוכר את החמור והבריקה וכו'. בפירוש הר"ב מפורשת זו הבבא אחר שאחריה וכן הוא הנוסח במשנה שבגמרא. והכי מסתברא. אלא שראיתי בירושלמי במשנה ובגמרא דגרסי' לה כמו בספר ולפיכך לא שלחתי בו יד להגיה:

והבריקה. לשון הר"ב והבדיקה נסמית בדוק שבעין. שגירסתו ) והבדיקה בדלי"ת. אבל בגמרא ברי"ש ואמרו בפירושו נהוריתא כלומר על דרך סגי נהור. וכן בירושלמי פירשו דבזק:

שנעשית אנגריא. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשין בבתים. ולפיכך אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חוזרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרס. כך פירשו בתוספות אליבא דשמואל דהלכתא כותיה בדיני:

אומר לו הרי שלך לפניך. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל אם שכרו לרכוב וכו' לא קאי אאנגריא. המגיד פ"ה מהלכות שכירות:

חייב. כתב הר"ב למכור וכו' ולהוסיף וכו' שהרי חמור זה וכו'. וכן לשון רש"י. וכתב עליו הרא"ש לשון זה הוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר לו חמור זה. ומדכתב ולהוסיף לו מעות וכו' אלמא מיירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו. אלא בדמי הנבלה יקח או ישכור. והאי מתניתין בחמור סתם. מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. ומבואר בדבריו דטעמא משום דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר:

פטור. ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס שכתבתי במשנה ג' פרק ב' דבבא קמא דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כל שכן שהוחלקה. תוספות. ועיין כיוצא בזה משנה ו' פ"ה דבבא קמא:

אם מחמת המעלה. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש"י. וכתבו התוספות והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור. דשלא מחמת המעלה הוחמה. וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה. שעלתה בלא טורח. והלכה אחר כך הרבה ולא היתה מזיעה. ובתר הכי הוחמה א"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור:

משנה ד

השוכר את הפרה וכו'. כתב הר"ב וכל כלי מחרישה לבעל הפרה ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה. וז"ל רש"י וזה אוחז הדרבן לכוון פרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה. ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין ) קולטר"א בלעז והוא קנקן דמתניתין. ע"כ:

פטור. רצה לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופס המחרישה ושברה. הוא ישלם לבעל הפרה. הרמב"ם. ונ"י כתב דתנן פטור להדיא מפני שאלו הנערים אינם שכורים למלאכה זו עכשיו. ע"כ. ולשון עכשיו לא הבינותי. ונראה דבלאו דוקא אלא כלומר שהם נעריו דהיינו בניו. ולא הגיעו לכלל חיוב. עיין פרק החובל מ"ד. [ויותר נ"ל שר"ל דהשתא מיירי שאינם שכורים]:

משנה ה

חייב. ל' הר"ב אם הוסיף וכו'. וכן ל' רש"י ואליבא דאביי בגמרא. ועיין לקמן. וכתבו התוספות דאליביה סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא:

מפני שהנפח קשה למשאוי. ל' הר"ב כמשאוי. וכן לשון רש"י ואליביה דאביי פירשו כן. ומדרבא קאמר למשאוי תנן. וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי. שמע מינה דגירסתם כמשאוי. דאל"כ ב) לא הוי מפרשי דלא כגרסא ודלא כהלכתא. וכן מצאתי בנמוקי יוסף שכתב שהגירסא היא במשנה כמשאוי ומשום הכי פירש"י כאביי. ע"כ. ואין ספק שאיזה תלמיד הגיה הספרים אליבא דרבא למשאוי:

שהנפח קשה למשאוי. בין לאביי בין לרבא יש לי מקום עיון במ"ו פ"ו דפיאה דחשבינן נפח סאתים שהוא כבד להגביה יותר מארבעים סאה. כמבואר ממה שכתבתי שם בס"ד. וזה צ"ע:

משנה ו

וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות. כתב הר"ב שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו וכו'. כלומר דהכי משמע כשאמר טול את שלך והבא מעות. ולא אמר הבא מעות וטול את שלך. דהוי משמע שעדיין תופסו. וזהו שכתב הרמב"ם בפירושו אם אמר הבא מעות וטול את שלך. שומר שכר. והא איצטריך לאשמועינן בטול את שלך והבא מעות דלא תימא דרוצה לעכבו בשביל המעות. אבל כשאומר בהדיא גמרתיו לא איצטריך למתני. דפשיטא דשומר חנם הוא דכיון דאודעיה שכלתה מלאכתו הוי כשואל שכלתה ימי שאלתו דפטור מאונסים כדפירש הר"ב במ"ג פ"ח והתם לא בעי לאודעיה דהא ידע שלכך וכך ימים השאילה לו. גמרא:

שמור לי ואשמור לך. כתב הר"ב שמור לי היום וכו' אבל שמור לי אתה זה כו' זו שמירה בבעלים היא. גמרא. ופירש"י בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה לו. וכתיב (שמות כב) אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו. ואע"ג דבשואל כתיב לקמן דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין פרק השואל [דף צ"ה]:

הנח לפני שומר חנם. ובפרק דלקמן מ"י כתב הר"ב דשומר לא נחית בשמירה עד דמשיך. מיירי הכח דמונח במקום שקונה. נ"י בשם הראב"ד:

משנה ז

הלוהו על המשכון שומר שכר. כתב הר"ב בין הלוהו ואחר כך משכנו בין משכנו וכו'. עיין מ"ש בריש פרק בתרא דשביעית:

שומר שכר. כתב הר"ב שכר מצוה. כדמפרש בגמרא פרק ו' דבבא קמא דף נ"ו [ע"ב]. בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה רפתא לעניא כלומר בשעה שמלוה עליו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובההיא הנאה נעשה שומר שכר כל זמן שהמשכון אצלו. ופירש נ"י בשם רשב"א מידי דהוה ככל שומר שכר שבשכרו שמקבל תחלה או בסוף נעשה עליו ש"ש לעולם ע"כ. וכתבו התוספות דף פ' ע"ב [ד"ה דקא] דלא סגי הכא בטעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר כמו באומנין דמתניתין דלעיל. דהכא לא אתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא הוה ליה משכון:

מותר אדם להשכיר. לשון הר"ב לאחרים וכן ל' רש"י וכלומר אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו שכרו בחובו וטעמא כתב טור ח"מ ריש סימן ע"ב משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. פירש גבאי צדקה כשפורטים הפרוטות שגבו לעשותן סלעים. הכא נמי דכוותה שיחשדנו שמשתמש בו ואינו מנכה. ובעל הטורים שכתב הא דלאחרים. מסברא דנפשיה אשתמיטתי' דאקדמיה רש"י. וכן אשתמיט להבית יוסף:

משנה ח

ישבע. כ' הר"ב קא סלקא דעתיה וכו'. כלומר רבי אליעזר דתמה משום דקס"ד וכו':

זה וזה ישבע. כתב הר"ב כלומר אף אני שמעתי מרבותי כר"מ. דסתם מתניתין ר"מ היא:

ותמה אני וכו'. כתב הר"ב דשומר שכר היאך פטור וכו' שאין זה אונם אלא דומיא דגניבה ואבידה וכו'. עיין [בפירוש הר"ב] בפרק דלקמן מ"ח. ומ"ש הר"ב ור"מ סובר שבועה זו לא מן הדין היא אלא תקנת חכמים וכו' לטעמיה דס"ל נתקל פושע הוא לעיל רפ"ג דב"ק ולפיכך משביעין דשלא בכונה שברתיה אבל לר' יהודה דהתם והלכתא כוותיה דסבר דנתקל לאו פושע הוא. משביעין ליה שבועה שלא בפשיעה נשברה בין שומר חנם בין שומר שכר. הרי"ף והרא"ש. ונראה מלשונם דכל נתקל לאו פושע. ואפילו שלא במקום מדרון. וזה שתמה ר' אליעזר משלא במקום מדרון. לסברא דנפשיה תמה כן. ולרבי יהודה ליתא ההוא סברא וזה דלא כמו שכתב הטור ר"ס ד"ש. דשלא במקום מדרון שלומי בעי:

משנה בבא מציעא, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב