תוספות יום טוב על אהלות ט

<< · תוספות יום טוב · על אהלות · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כוורת. פי' הר"ב שיש לה שולים כו' שאינה מקבלת טומאה. וכיון דלאו בת קבולי טומאה היא חוצצת בפני הטומאה. מהר"ם:

שהיא בתוך הפתח. פי' הר"ב ומקצתה בחוץ. ברה"ר או בחצר. מהר"ם. וכתב עוד וד' חלוקים קתני בה במוטה על צדה בפתח ופיה בחוץ. בבא קמא בשלימה ומחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא תנינא בשלימה ומחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. בבא תליתאה בפחותה ואינה מחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא רביעאה בפחותה ואינה מחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. וכל אותן ד' בבות מיירי בפיה לחוץ. ואח"כ הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו בפיה לפנים. ואחר כך הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו במוטה על צדה באויר. ואח"כ שונה ד' בבות בכהאי גוונא ביושבת על שוליה. עכ"ל. אבל אחר שתי בבות ראשונות. דמיירי בכוורת שבבית קודם שיצא מן הבית. תנא עוד שתי בבות אחרות חדא בממלאה כל הבית. וחדא בעומדת בתוך הפתח. ואחר כך יצא מפתח הבית לאותן בבות. דמיירי כשהיא עומדת באויר השמים:

כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא. כתב הר"ב אבל מה שבתוכה טהור. וכ"כ הר"ש ומהר"ם ולקמן אכתוב שאין דעת הרמב"ם כן. ומ"ש דאפי' מונחת באהל המת מצלת בצמיד פתיל. כדתנן פ"י דמס' כלים וכלי עץ הטהורים. וכדקתני הכא בסיפא טומאה בבית אין טמא אלא הבית. ולא הכוורת. מהר"ם. והכא אע"ג דאינה צמודה פתיל הואיל ואין לה אהל מאהיל על פיה ועל הטומאה. מצלת על תוכה כמו בצמיד פתיל. ומ"ש הר"ב אבל מה שתחתיה ושע"ג אינה מצלת כיון דכלי הוא. כדתנן לעיל פ"ו אדם וכלים כו'. מסיים הר"ש. דאפי' נדבך הנתון ע"ג כלי אבנים אינו מציל כ"ש הכלי עצמו. ותנן נמי לעיל פ"ה [משנה ה'] הכלים מצילים עם דפנות אהלים. אבל בלא דפנות לא. ע"כ. וסיים מהר"ם כגון זאת הכוורת שמונחת תוך הפתח ולא אצל הדופן. וכ"ש כשאינה גבוהה מן הארץ טפח דאפי' אצל הדופן לא מצלא. דאין אהל פחות מטפח. ע"כ. וזאת היא ג"כ שטתו ברפ"ח כמ"ש שם בס"ד. אבל לפי מה שביארתי רפ"ו [ד"ה אפילו] מדעת הרמב"ם. לא כן הוא. אלא כל כלי הבא במדה מביאין וחוצצים. ולא מצריך התם שיהו עם דפנות אהלים. קשיא הכא אמאי לא תחוץ הכוורת והא פרשינן לה שהיא באה במדה ומפני כן כ' הראב"ד בפי"ט מהט"מ שלא נתחוור אצלו טעם המשנה טעם ברור. ע"כ. ומה שמיישב הכ"מ דההיא דחוצצין דרפ"ח מיירי בחציצת והפסק כותל ולא בחציצת אהל. דלענין אהל אינם חוצצים לטהר. כההיא דרפ"ו. כבר כתבתי אני בס"ד התם ברפ"ו שא"א לומר כן. אלא דחציצה דרפ"ח מיירי [*נמי] לענין חציצת אהל. והראיתי מקום על דברי הכ"מ עצמו שמפרש כן. ועוד הנני יוסיף בכאן להזכיר דבריו בהעתקתו שם ספי"ט מה שכתב הוא על המשנה עצמו. ושם כתב לאמר בקושיא זו דודאי דחוצצין דפ"ח היינו חציצת אהל. אלא שאין חציצתו חציצה. אא"כ שנעשה כאהל. דהיינו שהוא גבוה טפח. ומפני זה נדחק בכמה דוחקים בדיני היתה גבוה טפח. להוציא המשנה ממשמעה. דכי קתני ע"ג מפר' דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית וכו'. והא דקתני במשנה ח הכל טמא אלא גבה. היינו גבה שחוץ לבית. ומתניתין י דקתני היתה גבוהה כו' הכל טמא הניח בצ"ע. ואני אומר לפי מה שכבר ביארתי מדעת הרמב"ם ברפ"ו. שכלי גללים ודומיהם הטהורים נעשי' אהל לטמא ולא לטהר. שזהו כשאינם באים במדה. אע"פ שהם טהורים מכל מקום אינם חשובים אהל. אלא כשבאים במדה. נמצינו למדין שאין דין כלים הטהורים שוין. ועל *)דין זה נ"ל ליישב גם כאן. דהא דבבאים במדה דתנן ברפ"ח דמביאין וחוצצים. והיינו בתורת אהל. שגם בהם יש חילוק ואינם כולם שוים בדין זה כמו שכלי גללים עצמם אינן שוין. ויש חלוק ביניהם בין באים במדה או לא באים ואע"פ שכולם טהורים ה"נ בכלי עץ הטהורים והם הבאים במדה יש לחלק ביניהם. והוא התנאי של החלחול דהכא. ואע"פ שכשנפחתה עדיפא כדלקמן משנה ג. ודמיא טפי לאהל. ר"מ אפשר לומר דכשלא נפחתה והיא כלי אלא שנתחלחלה. דמגרע גרע לענין אהל ונשתווה לכלי גללים שאינם באים במדה. ואמינא נמי דהיינו דבתוספתא והביאה הר"ש קתני. איזו היא מחולחלת כל שיש לה טפח מד' רוחותיה מג' רוחותיה מב' רוחותיה זו כנגד זו. ואילו מרוח אחת לא קתני. ואי אין לחלחול טעם אלא לאפוקי טומאה מינה לבית כדפי' הר"ש והר"ב. א"כ אף במרוח אחת תסגי. אלא ודאי טעמא אחרינא נמי. ואיכא למימר כדפרישית כדי שתצא מדין תורת אהל הניתן לכל כלי הבא במדה כדתנן ברפ"ח. וגמרא גמירי ליה לתנא דתוספתא דבמב' רוחות הוא שיוצא מתורת אהל. אבל לא מרוח אחת. והיינו נמי דמצריך שיהיו זה כנגד זה. שכשהם זה כנגד זה הוי לענין אהל כאילו כולה איננה ולא תחוץ. ומידי דהוה אכלי גללים. כך נ"ל. וע"פ הדברים האלה אפרש כל הפר' בס"ד. ואע"פ שעכשיו באו לידי דברי מהר"ם. וראיתי בהם שמפרש טעם אחר לדברי התוספתא דמצריכה נקבים משתי רוחות וכמו שאעתיק לקמן. לא חזרתי מדברי. לפי שגם דבריו אינם מוכרחים. ואל תתמה במה שאמרתי דהכי גמירי לה. שכן תמצא כמו כן למהר"ם ז"ל בפרקין משנה ז [*וי"ד]. ועוד אכתוב בתוספתא זו במשנה ג ע"ש [ד"ה היתה]:

וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. כתב הר"ב ה"ק וכו' ותוכה וכו' וכ"כ הר"ש ומהר"ם. עי' בפירוש הר"ב במשנה יג [ד"ה בוקעת]. אבל הרמב"ם מפרש למתניתין כמשמעה שכל שאינו כנגד הזית בתוכה הוא דטהור. הא מה שכנגד הזית ואפי' בתוכה טמא שהטומאה בוקעת לכל שכנגדה. וגירסת הספר דבמשנה ה מוכיח כדבריו כמ"ש שם בס"ד [ד"ה תחתיה] והקשה הכ"מ [ברפי"ע מהלכות ט"מ] מאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית. למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת. והל"ל בתוכה טמא. וגבה טהור. דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל. חצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה. וי"ל מאחר שעצם הזית אינה בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת. וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות ע"כ. וכן נמי בכלל הזה שאינה נכנסת הטומאה ממנה לבית ע"י החלחול. אלא שלשטת הרמב"ם אין הפי' של מחולחלת כפי' המפרשים דבנקובה. אלא מחולחלת ענינה שבעצמה היא חלול' חלול'. לא נקבים נקבים [עי' בפי' הרמב"ם אז תבין] ולכך לא הוצרך הכ"מ לכלול זה. ולהרמב"ם בתוכה הכל טמא. כיון שחלל הכוורת בתוך הבית והטומאה מגעת בכלל הבית לא ימנענה הכוורת שיטמא הבית כמ"ש בפ"ד [משנה א' ד"ה טומאה]:

בבית אין טמא אלא הבית. כתב הר"ב אבל הכלים שבתוך הכוורת. טהורים. וכתב כן הר"ש. ומשמע דאילו כלים שתחתיה והם בתוך הבית טמאים. ואפילו הטומאה בבית שלא תחת הכוורת. וכן מסיק מהר"ם. דכיון דטומאה מתפשטת בבית ע"ג כל הכוורת שבפנים. בוקעת כל תחתיה שבפנים. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. והוקשה לו מהא דתנן בפ"ד סוף משנה א דכלים שתחת המגדל. ואין שם פותח טפח. טומאה בבית הכלים טהורים. ותירץ דשאני הכא שהכוורת מונחת בפתח. וכיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ויש פותח טפח ממעל לכוורת בין הכוורת לקורות ה"ל כאילו הטומאה שם על הכוורת. וכל כה"ג שיש [שם] פותח טפח על גבה או תחתיה. והיא מונחת בפתח דדרך טומאה לצאת דרך שם. אמרינן דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר כאילו הטומאה עצמה שם. ובכוורת פחותה שאינה כלי דלא שייך ה"ט אפרש שם טעם אחר. עכ"ד:

בתוכה הכל טמא. כתב הר"ב דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות כו' כדבעינן למימר לקמן. במשנה ג. ושם אפרש בשם מהר"ם ז"ל. ודייק הר"ב לכתוב דפנות וכן כתב ג"כ שהנקבים וכו' ודרך הנקבים וכו' הכל לשון רבים. אפשר שבדקדוק כתב כן. והוא מטעם התוספתא שכתבתי לעיל דמפרש' דמחולחל' היא שנקוב' לפחות משתי רוחותי' זה. כנגד זה ומכל מקום לא ה"ל להר"ב לסתום [תיבה] בנקבים בלבד. דלא משמע כולי האי. אע"פ שהוא ל' רבים. אבל היה לו לפרש בהדיא דבנקובה בשתי רוחותיה מיירי. דהא אכתי לא שמעינן שיהו הנקבי' בשתי רוחות דוקא. וכ"ש למאי דמסיימה התוספתא זה כנגד זה. אבל במשמע נקבים אפי' מרוח אחת ובלבד שיהיו יותר מנקב א'. וכ"ש דאפשר למיטעי ולומר דלאו בדוקא בעינן נקבים וה"ה באחד סגי. אלא אורחא דמלתא נקט דאימא זיל בתר טעמ'. לאפוקי טומאה בנקב אחד נמי סגי. וכתב מהר"ם וז"ל נראה דלהכי בעינן שני נקבים לכל הפחות בשני דפנותיה זה כנגד זה. פי' בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום [כלומר בכוורת העומדת על שוליה שכך היא עמידתה על שוליה. ולפיכך אסברה לה מהר"ם בכך ודו"ק]. דאי לית בה נקבים כלל לא היתה טומאה יוצאה אלא דרך פיה לחוץ. ולא לבית. ולא לתחתיה. ולא לע"ג. כדאמרינן במגדל דלעיל פ"ד ואי ליכא אלא חד נקב למעלה. נהי דע"ג טמא שטומאה יוצאת למעלה דרך נקב. תחתיה היה טהור כיון דאין שם נקב. או אם [היה נקב תחתיה ולא] (לא) היה נקב ע"ג. ע"ג היה טהור. להכי צריך שני נקבים זה כנגד זה פי' מזרח ומערב. או צפון ודרום. דכשיהפוך אותה על הנקב אז יהי' נקב א' למטה להביא טומאה תחתיה. ונקב אחד למעלה להביא טומאה על גבה. וא"ת אמאי כל תחתיה וכל ע"ג טמא לעיל [*נ"ל שתיבת לעיל הוא ט"ס] כיון דבלא נקב לא הי' טמא כלל ומשום דיש נקב טמא [*נ"ל שתיבת טמא הוא ט"ס] לא ה"ל לטמויי אלא כנגד הנקב ותו לא היכא דלא גביהא טפח. דהא טומאה רצוצה היא ואינה יכולה להתפשט. י"ל דוקא כשאין בה נקבים אז מפסיקים כותלי הכוורת בין מה שתחתיה ישעל גבה. כיון דפיה לחוץ ומשם טומאה יוצאה. אבל כשיש בה נקבים וסוף סוף טומאה יוצאה משם. אין המחיצות מפסיקות להציל. אלא כיון דכלי הוא וטומאה בתוכו כמאן דמלי טומאה דמי. ובוקעת טומאה כל כנגד הכלי בין מלמעלה בין מלמטה. זה הכלל של משנה זו. דהא דאמרינן דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ה"מ כשהטומאה תחת הכלי או על גבה. אבל טומאה בתוך הכלי לא אמרינן שתבקע טומאה כל כנגד תחתיו וכל למעלה ממנו. אלא א"כ יש לו נקב למעלה טפח. בוקעת כל כנגדו למעלה. ואם יש לו נקב למטה בוקעת כל כנגדו למטה. אבל בלא נקב טפח. לא. משום דדרך טומאה לצאת דרך פי הכלי. ואין דרך טומאה לכנס. וכי יש לו נקבים טפח מלמעלה ומלמטה. הרי גם שם דרך טומאה לצאת. ואפילו בטומאה שבתוכה. [דכלים] נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ודוקא כי מנחא מקצתה בבית. בין שפיה לחוץ בין שפיה לפנים דדרך טומאה לצאת שלא יטמא כל אשר בבית. לא אמרינן נעשים אהלים לטמא ולא לטהר אלא אם כן יש לה נקבים טפח. כדפרישית. אבל כי מנחא כולה באויר אמרינן נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. אפי' אין לה נקבים טפח. ולהכי לא קתני בסמוך במונחת באויר. בד"א שהיא מחולחלת וכו'. ולכשאגיע שם אפרש יותר בטוב בעזרת שמים. עכ"ד. ואני כבר פירשתי לעיל טעם אחר בהא דצריכין שיהיו שני נקבים זה כנגד זה והוא שע"י כן יצאה הכוורת מדין תורת אהל דרפ"ח ובאה לכלל מדת כלי גללים ותו לא מידי. וגם במונחת באויר צריכה שתהא מחולחלת ובשתי נקבים זה כנגד זה. ודלא קתני הכי התם אפרש שם בס"ד:

משנה ב

הכל טמא. פי' הר"ב דתחתיה כמאן דמליא טומאה. עמ"ש ברפ"ו [ד"ה כלים]:

אלא תוכה. לשון הר"ב חוץ מה שבתוכה טהור. ולהרמב"ם מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא כמ"ש לעיל. וכ"כ ג"כ בכאן בחבורו פי"ט. וטעמא כתב הכ"מ דכיון דכלים אין נעשין אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא. א"כ אינו בדין שתציל הכוורת על הכלים שבתוכה כנגד הטומאה:

משנה ג

מתולתלת. פירש הר"ב שהדפנות נקובות כו'. ופעמים שהנקבים פקוקים בקש. אלא דהפקק לא מיהדק. כלומר ובהכי מיירי מתני'. וכדכתב הר"ב לעיל סוף מתני' א. ולשון מחולחלת. פירש הר"ש לעיל שהוא מלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת. במסכת כלים פ"י [משנה ג]. וכתב מהר"ם ונראה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' דהכא כר' יהודה דאמר התם מצלת. ודלא כרבנן דאמרי התם אינה מצלת. אלא נ"ל דאפילו כרבנן אתיא. דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דאינה מצלת. אלא בחבית של חרס שכולה בבית. ואין לה פתח. אלא דרך המגופה. הלכך לא חשיבא סתומה מלהיות טומאה קודמת לפתחה. כיון דמחולחלת היא ולא הויא סתימה מעלייתא. אבל הכא מודו. דאין טומאה נכנסת דרך הנקבים הסתומים ומחולחלים. כיון דיש לכוורת פתח אחר שהוא עיקר. א"נ דשאני חרס דיש בו גומות. ואין פי המגופה חלק. כמו כוורת שהיא כלי עץ. והנקבים שלה חלקים ונסתמים יפה בפקיקת הקש. הלכך אפילו רבנן מודו הכא דמצלת. כאילו מוקפת צמיד פתיל. עכ"ל:

היתה פחותה. בשוליה. מהר"ם. ופקוקה בקש. פירש הר"ב במקום הפחיתה ודפנותיה שלמות. וכ"כ הר"ש. וקשיא לי דמאי מהני בדפנות שהן שלמות. אכתי נפקא לה הטומאה בפקק שבשוליה דהא לא מיהדק. דהא מיהדק אפוצה מקריא. ואם כן היכי קתני בתוכה אין טמא אלא תוכה. ואין לפרש דפחותה לאו בשוליה. אלא בדפנות שמבחוץ. שאין הענין משמע כך כלל. ועוד דבהדיא פירשו שדפנותיה שלמות. ואולי דהיינו נמי דאתני התוספתא לעיל בשלימה בריש פרקין. דלפחות יהיו שני נקבים. וזה כעד זה. וממילא דבשוליה שאין ב' נקבים זה כנגד זה. דנקב הפה שכנגדה הוא לחוץ ואינו מכניס הטומאה. אדרבה פיה לחוץ מהניא לשלא תכנוס. ולפיכך סגי הכא בפקק בעלמא. אע"ג דאינו מהודק. ואין הטומאה נכנסת ממנה לבית. ודעת מהר"ם בזה אכתוב בסמוך בס"ד:

או אפוצה. פירש הר"ב או אפי' אין דפנותיה שלימות. אלא שאפוצה. כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת. ואין בה חלחול טפח. וכ"פ הר"ש. ולדבריהם אין לשון המשנה מדוקדק כלל. דחלוקה זו דאו אפוצה. קיימא על חלוקה [*דאין] דפנותיה שלימות. וזו לא נזכרה במשנה כלל. אבל לפי מה שפירשתי דכל כלי הבא במדה יש לו דין אהל. אלא הכא בכוורת שהיא מחולחלת מפקא לה החלחול מתורת אהל. אתי שפיר. דה"ק בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת דהחלחול מפקא לה מתורת אהל. אבל היתה פחותה ופקוקה בקש דלאו כלי היא כלל ויש לה דין אהל *)ואינה כלי כלל. ומ"מ דפנותיה שלמות בעינן. דלא תכנס הטומאה מתוכה לבית כשהטומאה בתוכה. וקאמר או אפוצה. כלומר א"נ שאינה פחותה והא כלי. אבל אינה מחולחלת. אלא פקוקה. דהשתא הדרא לדין כלי הבא במדה שיש לה דין אהל. כדתנן ברפ"ו. וכ"פ הרמב"ם לפי דרכו. דאו אפוצה. כלומר או שאינה פחותה והיא שלימה. אבל אפוצה ואינה מחולחלת. אלא שהוא מפרש מחולחלת חלולה חלולה. כמו שכתבתי לעיל בשמו [ד"ה וכל שאינו]. ואפוצה מפרש שהיא אטומה ומלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. שעכשיו היא בדמיון חתיכה מן העץ. וראיתי למהר"ם שאינו מפרש [*היתה פחותה] כהר"ש והר"ב דהכא דפנותיה שלמות. אלא ה"נ יש נקבים נקבים בדפנות. ומפרש דה"ק. ופקוקה בקש בין בשוליה בין בדפנותיה. והיינו מחולחלת. וקאמר נמי או אפוצה. לומר דלא איכפת לן הכא בין שהנקבים שבשוליה ושבצדדיה. הם פקוקים בלא הידוק. או שהם אפוצים בהידוק. דכיון שפחותה היא. ולא הוי כלי. כיון דנקביה פקוקים. אפי' לאפוקי טומאה חשיבי כסתומה. דדוקא בשלימה אמרינן אין צמיד פתיל מציל בפני הטומאה. אבל בפחותה לא נפקא טומאה אלא בפותח טפח שאינו פקוק. דכיון דלאו כלי הוא. אין הנקבים עומדים לתשמיש. הלכך מבטל לפקיקה התם. אבל בבבא דלעיל דמיירי שיש נקבים בדפנותיה שיש בכל אחד טפח על טפח ואינן אפוצים. אעפ"י שהן פקוקים כיון דהפקק נשמט ולא מיהדק. לעיולי לה הטומאה חשוב כסתום כדפירשתי. ולאפוקי מינה חשוב כפתוח עכ"ד. [*ועוד כתב מהר"ם ודין זה נוהג בפחותה ופקוקה או אפוצה. בין שפקוקה בין שאפוצה בשוליה ובנקבים שלה לגמרי בין שפקוקה או אפוצה בשוליה ובנקבים שבדפנותיה ונשארו הנקבים פתוחים פחות מטפח. עכ"ל]:

כנגדו עד התהום טמא. כתב הר"ב. כיון דלאו כלי הוא חשוב כאהל להציל תוכה ועל גבה. וכ"כ הר"ש. וכתב הראב"ד [רפי"ט מהט"מ] כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה. ע"כ. והכ"מ נדחק מאד. גם אינה עולה אלא לשיטת הרמב"ם. ול"נ דהויא דומיא דאדם שצד העליון מאהיל כיון שיש בחללו טפח [*כדתנן במשנה ג פי"א] ה"נ הוי הכא. ואע"ג דבאדם אינו חוצץ. היינו משום דאדם יש לו דין כלי גללים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. משא"כ בכוורת פחותה דהכא. ואית לה תרתי דהואיל ופחותה נעשית אהל אף לטהר. ומ"מ לא נפקא מידי מה שהיתה כשהיא כלי. שהיתה מצלת על מה שבתוכה. לפירוש הר"ב והר"ש דבמתני' א' דפירשו תוכה כמו ותוכה. ומצאתי סעד לדברי בפי' הר"ש בתוספתא שהביא במשנה יד. דקתני מודה ר"א ור"ש בטומאה תחת הפקק כו'. שכתב שם הר"ש. דהא דמטהרי בפחותה [כדקתני התם במתני'] משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי וכו'. וכ"כ שם מהר"ם. הרי מה שהיתה כלי. מועלת לה אף לאחר שנפחתה. אבל מהר"ם כתב בכאן וז"ל כנגדו עד התהום טמא. דכיון דנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הוו להו שני דפנותיה התחתון והעליון כשני נסרים נתונין זה על גב זה. ואין מן הארץ עד התחתון טפח ויש בין זה לזה טפח דאינה בוקעת למעלה מן העליון. כיון דהיא גבוהה מן הארץ טפח. וטובא אשכחן כה"ג לקמן פי"ד ופט"ו. וא"ת ולמה כנגדו עד התהוס טמא. ותו לא. והלא בוקעת נמי לתוכה וכנגד הטומאה עד דופן העליון. ונראה כיון דלמעלה הימנה אינה בוקעת עד לרקיע לא חש להזכירו. כיון דלא הו"מ למתני בה עד לרקיע. דומיא דלמטה דבוקעת עד התהום. תדע דלא קאמר נמי דבוקעת כנגד הזית לכל הפחות עד דופן התחתון. וליכא למימר דכנגדו דקאמר. היינו כנגד הכוורת מתחתיה. דא"כ לא לימא כנגדו. אלא כנגדה. דכוורת בלשון נקבה קתני לה בכוליה פרקין. אלא על כרחינו כנגדו כנגד הזית ולמטה קאמר. ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן החבית [*נ"ל שצ"ל הכוורת] ה"נ אל תתמה דלא קתני שבוקעת לתוכה עד דופן העליון. דאיכא למימר כיון דלא מצי למתני דבוקעת עד לרקיע. לא קתני לה לבקיעה דלמעלה. כדפרי'. עכ"ד. ועיין עוד מה שאכתוב בשמו במשנה דלקמן [ד"ה תוכה]. ומאי דיהיב הר"ב טעמא. כיון דלאו כלי הוא. לפי מה שפירשתי אני. כי הוי נמי כלי או אפוצה ואינה מחולחלת יש לה כל הדינין הללו [כיון דאיירי בבא במדה]. וכן בכל דוכתא דתנינן כה"ג:

בבית אין טמא אלא הבית. וכל שבבית אפילו מה שתחת הכוורת. והכא לא מצינן לפרושי טעמא כדפרישית בריש פרקין. משום כיון דהטומאה מתפשטת על גבה בבית. באה נמי הטומאה לתחתיה שבבית. משום דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. דהתם שהיא כלי יש לפרש כן. אבל הכא דלאו כלי היא. צריך לפרש טעם אחר. משום דתחתיה שבבית בטל לגבי בית. והוה ליה כמו ביב שהוא קמור תחת הבית. דאין בו פותח טפח. ואין ביציאתו פותח טפח. טומאה בבית מה שבתוכו טמא. טומאה בתוכו מה שבבית טמא [*במשנה ז פ"ג] מהר"ם. [*ועיין לקמן בסמוך. ובפירוש הר"ב במשנה ט]:

בתוכה אין טמא אלא תוכה. כבר כתבתי לעיל מאי טעמא הכא אין הטומאה יוצאה מתוכה לבית. בדבור היתה פחותה כו'. והוסיף מהר"ם בכאן וז"ל תחתיה וגבה טהורין. כמו ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פ"ט. ויש ביציאתו פ"ט. דאמרינן לעיל טומאה בתוכו הבית טהור. ותחתיה שאין גבוהין מן הארץ טפח נמי טהורין. ולא דמי לביב שהוא קמור תחת הבית [*פירוש מה שתחת הכוורת לא דמי לביב כו'. שכן כאן הוא קמור תחת הכוורת] דטומאה בבית מה שבתוכו טמא. הכא לא אמרינן הכי שיהא תחת הכוורת בטל לגבי טומאה שבתוך הכוורת כביב פחות מטפח שתחת הבית. דאם ביב פחות מטפח בטל לגבי בית שהוא קבוע. לא אמרינן דליבטל לגבי תוכו של כוורת המיטלטלת. ע"כ דבריו:

משנה ד

תוכה וגבה טהור. מדקתני הכא תוכה וגבה טהור. ולעיל בפחותה ופקוקה ואינה גבוהה טפח. לא קתני תוכה וגבה טהור כשהטומאה תחתיה. אלמא דלעיל תוכה [*טמא] כמו שפירשתי [שם ד"ה כנגדו] ואע"ג (דעל) [דלעיל] גבה טהור [לא קתני]. והכא קתני ליה בהדיא. י"ל דלא איצטריך למיתני לעיל. דכיון דתני כנגדו עד התהום טמא. אם איתא דע"ג [נמי טמא]. א"כ הוה תני כנגדו עד לרקיע טמא. ומדתנא עד התהום. ולא תנא עד לרקיע. ש"מ דע"ג טהור. ולהכי לא איצטריך למיתני. מהר"ם:

על גבה כו'. האי דבהנך בבי דלעיל. קתני בתוכה לבסוף. והכא קתני ע"ג לבסוף. נראה לי דבכל דוכתא קתני תחתיה ברישא. והכא דתחתיה והבית שוין הן מערב להו ברישא וכיון דמבית קא סליק. קתני תוכה בתר הכי שהוא סמוך לבית טפי מע"ג והדר תנא ע"ג. ועוד משום דתוכה סמוך לתחתיה טפי מעל גבה. וכן יש לפרש בבבא דבסמוך דמקדים תוכה לבבית. משום דמתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. מפרש תוכה דכוורת ברישא. כ"כ מהר"ם. ולפירוש השני קשיא לי. דכי היכי דבמתני' דלקמן מתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. ה"נ במתני' א וג. ואמאי לא מפרש התם תוכה דכוורת ברישא. ולי נראה טעם אחר. דבמתני' א מש"ה קתני בתוכה לבסוף. לפי שבכולן יש מקום טהרה משא"כ בתוכה דהכל טמא. הלכך קתני לדשוין בהדדי. ומכיון דבתר הבית נשנה בתוכה. הלכך במתני' ג נמי שנאן באותו הסדר. ודכוותה הכא במתני' ד. ובמתני' דלקמן לא הקדים הבית לתוכה. משום דהתם קא סליק ותני תוכה והבית טהור. ניחא טפי למיתני נמי כה"ג בתוכה או בבית. ובשיטה זו שייטי כולהו בבות דלקמן:

משנה ה

היה פיה לפנים. כתב הר"ב והשתא מיירי בזמן שהיא כלי מחולחלת ואינה גבוה' כו'. וכ"כ הר"ש. לישנא דמתני' [*ז] נקטי. והתם מפרשי דמחולחלת לאו דוקא. וזה לפי דרכם. אבל לפי דרכי בדוקא קתני. כמו שאכתוב שם בס"ד. גם להרמב"ם בדוקא קתני. ואעתיק דבריו לקמן:

תחתיה וגבה ותוכה טמא. גי' זו נכונה לדעת הרמב"ם שכ"כ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה. או ע"ג טמא. וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכנגד הטומאה. וכבר כתבתי בזה במ"א. אבל לשיטת הר"ב והר"ש והראב"ד. דכל תוכה טהור. גירסתם כגירסת ס"א דל"ג ותוכה וכן היא שטת מהר"ם:

משנה ו

[*היתה גבוה. כתב הר"ב לעיל. במ"ב]:

תחתיה או בבית או בתוכה או על גבה. כתב מהר"ם משום דכיון דגבוה טפח והטומא' באה לבית כדרך כל המאהילים בהמשכה וממנו לכוורת. ומתוכה לעל גבה. אבל מתחתיה לעל גבה אינה באה כדרך כל המאהילים. אלא כדרך אדם וכלים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. מש"ה נקט ע"ג לבסוף. ובכולהו איכא טעמא דזימנין נקטינהו הכי. וזימנין נקטינהו הכי. ואין לי להאריך. ואיש תבונות ידלנה. ע"כ. ומה שנראה לי בכולן כבר כתבתי במ"ד. [*וקשיא לי מ"ש מתחתיה לעל גבה למתוכה וע"ג שכמו שמתוכה וע"ג באה הטומאה בהמשכת אהל. כך במתחתיה וע"ג. ואם על מה שע"ג מבחוץ [איירי] וכי הא דבמשנה ח. כך גם במתוכה וע"ג לא יתטמא בהמשכת אהל. אלא כדרך אדם וכלים כו' וצל"ע]:

משנה ז

במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי מחולחלת. כתב הר"ב בחנם נקט מחולחלת וכו'. וכ"כ הר"ש. וממילא דבחנם נקט נמי או אפוצה. ולא הוצרכו לפרש. וכבר נתבאר מתוך מה שפירשתי אני. דמחולחלת מוציאה מדין תורת אהל. דאל"ה היתה חוצצת. וא"כ בדוקא קתני מחולחלת. וכן או אפוצה שע"י שהיא אפוצה. יש לה דין אהל וחוצצת. גם להרמב"ם דמפרש מחולחלת חלולה. ואפוצה אטומ'. הויא נמי בדוקא. וראיתי למהר"ם דמתרץ לה דבדוקא היא. וז"ל ופירש ר"ש זצ"ל לא נפקא לן מיני' [מידי] בין מחולחלת כו' אלא איידי כו'. ולא נהירא לי דא"כ אמאי לא קתני נמי לקמן במונחת באויר בזמן שהיא כלי ומחולחלת. ולא קתני אלא בזמן שהיא כלי. ותו לא. אלא נ"ל דדוקא נקט שהיא כלי ומחולחלת. דאי הוי כלי ואינה מחולחלת. שאין לה נקבים בדפנותיה. לא הוה אמרינן בהא [*בתוכה או בבית הכל טמא [ר"ל במתניתין [ה] דלעיל] דדרך טומאה לצאת דרך פיה ומפיה לחוץ יוציאוה ולא ישהו אותה. דכיון דאין לכוורת פה אלא דרך פיה לבית שם הטומאה יוצאה מתוכה ואינה] בוקעת מן הכוורת לא למעלה על גבה ולא לתחתיה. מידי דהוה אמגדל שהוא עומד בפתח הבית ונפתח לחוץ דאמרי' לעיל [סוף] פ"ד טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור. שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. אלמא אע"ג דמגדל כמאן דמלי טומאה דמי. כשהטומאה בתוכו וגופו של מגדל עומד תחת תקרת המשקוף והבית לא אמרינן דתבקע טומאה כל כנגד המגדל לבית מטעם אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. אלא כיון דהטומאה בתוכו אין טומאה יוצאת אלא דרך פתחו. ה"נ כשפי הכוורת [*לבית]. אין טומאה יוצאה ממנה אלא דרך פיה והכי גמירי הלכתא. דאהלות מקראות מועטין והלכות מרובות כדאמרי' פ"ק דחגיגה. אבל השתא דהויא מחולחלת ויש לה פה לטומאה מלמעלה ומלמטה שיש בהן טפח טומאה בוקעת ע"ג ותחתיה כנגד כולה כדפירש בב"ק בריש פרקין עכ"ל וראייתו מהמגדל פורח באויר שזה פתחו לחוץ וזו פתחה לפנים וכבר הרגיש בעצמו בכך ומש"ה אמר' בהלכה. ואם יעשה ככה. אולי מה שפירשתי אני לעיל והכא. עולה כהוגן וכהלכה. אך מהר"ם בודאי משלחן גבוה זכה. וברוח קדשו סכה. על כן תהי פרישתי רק לדרוש ולקבל ברכה:

בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים. כתב הר"ב אבל לעיל דפיה לחוץ קתני טומאה בבית כו'. וכ"כ הר"ש. וה"ל למימר נמי וכן בטומאה בתוכה כו'. ומהר"ם נשמר מזה. וכתב לעיל בפיה לחוץ לא קתני הכי. דהכא כיון דפיה לבית וכו':

משנה ח

הכל טמא אלא גבה. מה שהוא מבחוץ. וכ"כ מהר"ם. ומ"ש הר"ב ותוכה טמא כשהטומאה בבית כו'. וכ"כ הר"ש. וה"ל למימר נמי כשהטומאה תחתיה כו'. ומהר"ם כתב לתרווייהו:

משנה ט

היתה ממלאה כו'. לשטת הר"ב והר"ש הכא ומתני' דלקמן. בין בשלימה בין בפחותה בין שהיא גבוהה מן הארץ טפח ובין שאינה גבוהה טפח. אבל מהר"ם כדי לקיים גירסת הספר דגרס במתני' דלקמן טומאה בבית מה שבתוכה טמא להכי מפרשה דמיירי דוקא בשלימה ובגבוהה מן הארץ טפח והלכך הך דהכא נמי בהכי מוקי לה. ואגבוהה מן הארץ טפח דסליק מינה קיימי:

משנה י

טומאה בבית מה שבתוכה טמא. כ' הר"ב טהור גרסי' וכו'. וברוב ספרים גורסי' טמא לפי שהטומאה יוצאה מן הבית דרך פתחה ומטמאה כו'. וז"ל הכ"מ [ספי"ט בפי' על המשנה] הב"ע כשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים. ואין מקום לטומאה לצאת הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת. מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים [במ"ג פ"ז]. ע"כ. ולעיל ספ"ד יש ג"כ חלוף גרסאות כיוצא בזה. ושם הבאתי לקיים גירסת טהור ומהר"ם כתב שנראה לו לקיים גירסת הספרים דגרסי טמא. דיש לפרש דמיירי שיש בין שוליה לארץ פ"ט. הלכך כיון דהטומאה נכנסת תחתיה מן הבית ואמרי' אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וכיון דטומאה בוקעת מתחתיה לחוצה לה למעלה הימנה מכנגד פיה תוכה נמי טמא. כיון דאין הפסק בין תוכה בין למעלה מפיה. דהא יושבת על שוליה והכוורת שלימה [*והא דבתוספתא גרס טהור. התם באין בין שוליה לארץ פותח טפח. ודקתני בה ובין שוליה לארץ פותח טפח אאין דרישא קאי. דקתני אם אין בין פיה לשקוף פותח טפח. קאמר ובין שוליה כו' כלומר ואין בין שוליה לארץ פותח טפח] [*דאי איתא דמיירי ביש פותח טפח. אם הכוורת שלמה] אמאי לא אמרינן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. והטומאה בוקעת למעלה מכנגד פיה. ומיטמאים כלים שבין פיה לשקוף באותו אויר של פחות מטפח ואין הפסק בין פיה. לכלים שכנגד פיה. נימא דכל תוכה של הכוורת טמא. כדפרשינן לעיל בבבא קמא. וכדמוכח לקמן בפרקין גבי היתה יושבת על שוליה. וליכא למימר דכיון דאין אויר טפח בין פיה לשקוף אין הטומאה של תחתיה בוקעת לשם. דהא ליתא. דהא אמרינן לעיל בשלימה ואינה גבוה' טפח. כזית מן המת נתון ע"ג כל שהוא כנגד הזית טמא. ואפי' תחתיה בוקעת כנגד הטומאה. אע"פ שאין בין הכוורת לארץ פותח טפח. והאריך להוכיח שכדבריו כן הוא הפירוש שבתוספתא. [*ועיין בס"פ]. [ד"ה הכל טמא]:

[*מה שבתוכה טמא. משמע כל מה שבתוכה. וכי הא דתנן נמי בסוף משנה יג. וצ"ע דבסוף פרקין מחלק מהר"ם בין כלים לכלים. וע"ש שהקשיתי עליו]:

משנה יא

באויר. פי' הר"ב בחצר או בגינה. שאין שם אהל כו'. אלא דכאן אין שייך להזכיר בית כו'. ולא קתני נמי הכא תוכה והאויר טהור דהא פשיטא. כיון דליכא התם אהל הלכך לא אצטריך למתנייה. מהר"ם:

תוכה. פי' ותוכה. מהר"ם. ועמ"ש במ"א [ד"ה כל שהוא]:

הכל טמא. הכל מה שהזכיר ברישא דהיינו תוכה ותחתיה ועל גבה אבל האויר שלא כנגד הכוורת דלא איצטריך למתנייה ברישא לאשמעינן שהוא טהור. לא הוי נמי בכלל הכל טמא דסיפא. מהר"ם:

משנה יב

בזמן שהיא כלי. כתב הר"ב היכא דעומדת באויר אין שייך להזכיר מחולחלת כו'. וכ"כ הר"ש. וכן פי' מהר"ם. אע"ג דלפי שיטתו דמצריך ב' נקבים להוציא הטומאה מתוכה לכל כנגד תחתיה וכל כנגד למעלה ממנה. כמו שהעתקתי דבריו בסוף משנה א אפ"ה מחלק בין מונחת בבית דלעיל לדהכא דמונחת באויר וז"ל הכא לא קתני אלא בזמן שהיא כלי וכו' דכיון דמונחת באויר אין חילוק בין מחולחלת בין אינה מחולחלת. דברישא שמונחת בבית בין פיה לחוץ בין פיה לפנים אילו לא היתה מחולחלת טומאה בתוכה לא היתה יוצאה אלא דרך פיה ולא היתה בוקעת כנגדה לא למעלה ולא למטה. שדרך טומאה לצאת שממהרין להוציא ולא יטמא כל אשר בבית. מש"ה נקט מחולחלת דהשתא בוקעת נמי למעלה ולמטה כדפי' לעיל. אבל הכא דמונחת באויר ואין לה טומאה אלא כנגדה ולא כל האויר באשר היא שם. בהא קתני שפיר ברישא בתוכה הכל טמא. אע"ג דלאו מחולחלת היא. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וטומאה בוקעת ויוצאה תחתיה וע"ג. כמו דרך פיה. אע"ג שאין לה נקבים בדפנותיה ע"כ. אבל לפי מה שפירשתי אני דמחולחלת מפקא לה מתורת אהל ה"נ מיורי במחולחלת. ולא אצטריך למתני כיון דכבר שנה לעיל. ועוד דמחולחלת דלעיל מפני ב' דברים צריך [למיתני] חדא להוציאה מתורת אהל וחדא להוציאה הטומאה ממנה ולבית. ואילו הכא לא צריך אלא להוציאה מתורת אהל בלבד. ובדברי הרמב"ם שבחבורו [פי"ט הלכה ד'] העתיק גם כאן כלי חלולה ולפי דרכו לא היה צריך להעתיק כן שהוא מפרש מחולחלת חלולה ובאויר אין בו שום צורך. וכן במתני' יד לא העתיק כן בחבורו. ויראה מזה שגירסתו במשנה היתה מחולחלת ולכך העתיקו כך. ומפני שלפי דרכו לא נפקא מיניה מידי ולא קתני לה אלא איידי דאינך דלעיל. מש"ה באידך בבא דלקמן במשנה יד השמיטו. להורות לנו דלאו דוקא אבל מ"מ הגירסא שלו במשנה היא כלי מחולחלת וסייעתא לפירוש שלי דמחולחלת דוקא קאמר:

ופקוקה בקש. אין חילוק כיון שמונחת באויר בין פקוקה בין שאינה פקוקה כלל. אלא לרבותא נקטיה דאע"ג דפקוקה לא חזרה להיות לה תורת כלי. מהר"ם. וא"ת ולתני נמי או אפוצה וליהוי קאי אנפחת' והוי רבותא טפי דאפ"ה לא חזרה להיות כלי. שהרי כך היא דעת מהר"ם דאפוצה דלעיל אינה מחזירה להיות כלי כמ"ש בשמו במ"ג כבר תירץ הוא זו הקושיא. וכתב דאין דרך לעשות אפוצה אלא בנקבים שלה ולא בשוליה שכשנקביה רחבים יותר מדאי. מקצרים אותה ואופצים אותה כדי שיוכל להתקיים. אבל כשנפחתו השולים אינם רגילים לטרוח לסתום מקצת השולים ולאופצם. מש"ה לא קתני הכא או אפוצה. ע"כ. [*ואע"ג דהזכיר ג"כ אפוצה בשולים לעיל מ"ג ודברים אלו שבכאן ג"כ כתובים לעיל שם וצ"ל דאם אופצים בנקבים אז אופצים ג"כ בשוליה אבל בשוליה לבד לא]:

או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. פירש הר"ב דפליגי את"ק וסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה ונתבטלה מתורת כלי דמיא וכו'. וז"ל הר"ש. כולי' פרקין נמי עד השתא במחזקת מ' סאה עסקינן מדמצלת על מה שבתוכה אלא דהשתא אשמועינן דרבנן פליגי את"ק וקסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה שנתבטלה מתורת כלי דמיא ומצלת תחתיה ותוכה וע"ג. וצריך לדקדק מאי שנא דתנא בהך תרתי הכא ובסמוך כדברי חכמים. ובכל הני דלעיל לא תני. ע"כ. והכ"מ [סוף פי"ט מהט"מ בפי' על המשנה] כתב בשם הרא"ש דמש"ה לא תני בהנך בבי דלעיל כיון דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תני אלא פחותה. תנא או מחזקת. למתני תרתי. כי הני בבי דלעיל. ע"כ. ואין נראה כלל מה שרצה הכ"מ [שם הלכה ד'] לחלק ולומר. דבעומדת באויר לא אצטריך שתהא בא במדה. דהא היאך מצלת על מה שבתוכה. אבל מהר"ם כתב וז"ל. נ"ל דדוקא כי מנחא באויר פליגי חכמים וס"ל דכלים טהורים חוצצים לגמרי בפני הטומאה ונעשים אהלים לטמא ולטהר. אבל כי מנחא בבית לא הוה מצי למתני או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. דלא פסיקא ליה. דהיכא דהטומאה תחת מקצתה שבחוץ וגבוהה מן הארץ טפח. לא ה"מ למתני בסיפא תחתיה טמא. ותו לא. דכיון דהטומאה נכנסת בבית ומתפשטת על גבה. מודו רבנן בהא. כיון דמתפשטת הטומאה ע"ג אף שלא כנגד הטומאה. מתפשטת נמי כנגד כולה למעלה ולמטה ונעשית אהל לטמא ולא לטהר. הלכך לא ה"מ למתני או שמחזקת מ' סאה כדברי חכמים אלא בבבא דהכא ודבסמוך דמיירי במנחא באויר ע"כ:

כדברי חכמים. משמע דכך הלכה. ואי הכי לית הלכתא ככל הני סתמי דמתני' דכולה פרקין. וגם השתא לענין הלכה דכדברי חכמים לית לן לדחוקי נפשין לחלק בין כלי לכלי בבאים במדה וההוא סתמא דרפ"ח בכל כלי הבא במדה. ואפי' מחולחל' וכדברי חכמי' דהכא. אבל ראיתי להרמב"ם שפוסק לכל הני סתמי דכולה פרקין וכתב נמי בהני דהכא היתה פחותה ופקוקה או מחזק' מ' סאה. וזה ודאי דצ"ע. דמשמע דעד השתא לא איירי בבא במדה. וא"א לומר כן. והכ"מ כתב דהני דבאויר לא מיירי בבא במדה. וגם זה א"א לומר. כמ"ש כבר לעיל [בדבור הקודם לזה]. ומהר"ם מפ' דכדברי חכמים. היינו ר"א ור"ש דבסמוך. עוד תראה כן מדבריו שאני מעתיק במשנה יד:

כנגדו עד התהום טמא. עמ"ש בזה במ"ג [ד"ה ר"א] ולקמן במשנה יד [ד"ה כנגדו]:

משנה יג

היתה יושבת על שוליה והיא כלי. ל' מהר"ם. לכאורה משמע והיא כלי היינו שהיא שלימה וק"ל מאי אצטריך למתני והיא כלי הכא טפי מבכל הנך בבי דלעיל דלא קתני הכי ברישא דכיון דבסיפא קתני בד"א שהיא כלי מכלל דרישא מיירי שהיא כלי. ונ"ל דוהיא כלי דקאמר היינו שיכולה לישב על שוליה שלא מסומכת. בהא הוא דאמרי' טומא' תחתי' טומא' בוקע' אפי' לתוכה אבל אם אינה יכולה לישב שלא מסומכת אז דינה כמוטה על צדה ואין טומאה נכנסת לה. ובד"א שהיא כלי דסיפא מיירי שהיא שלימה ולא פחותה ככל הנך שהוא כלי דלעיל עכ"ל. וקשיא לי בגוה דעד השתא נמי לא איירינן אלא ביש לה שולים דהא הכי קתני בר"פ דלעיל בכולהו כלים הבאים במדה וכה"ג ברפט"ו דכלים. ושם פי' הר"ב [*שאין] תחתיהן חד ויכולים לישב עליהן. אבל ראיתי להרמב"ם [ריש] פ"ג מה"כ שמשמע מדבריו דהתם דבשידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכל דדכוותייהו לא בעינן אלא שיחזיקו מ' סאה לפי שחזקתן שהן עשויין לנחת ולא הויין דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. ותנאה דיש להם שולים הצריכו בסתם כלים שכשיש להן שולים ומחזיקים מ' סאה חזקתן שעשוין לנחת ואי לאו הכי לא:

או על גבה. ל' הר"ב כל ע"ג ששנינו גבי כוורת. ולקמן גבי חבית [וגבי קדירה]. הר"ש:

או מכוסה. פי' הר"ב דמכוסה בכפישה. וכ"כ הר"ש גם מהר"ם פי' כן ועיין במ"ו פ"ה [ד"ה וכפישה] מה שבארתי שם בתנאי הכפישה. ואני תמה דהתם תנן וכוורת פחותה וכפישה נתונה עליה טמא משמע דאילו בכוורת שלימה מהני הכפישה וכך פירשתי שם בשם הרמב"ם [ד"ה או כוורת]. והא הכא בשלימה איירינן ולא מהני כסוי הכפישה. אבל לפי פירוש שלי לא קשיא שפירשתי דגם הכא במחולחלת ובהכי נפקא מדין תורת אהל דהשתא הא דתנן התם פחותה היינו לאפוקי שלימה לגמרי בין בשוליה בין בדפנותיה ולא אתא לאפוקי שלימה בשוליה ומחולחלת בדפנותיה:

או מכוסה. כ' מהר"ם ואע"ג דלעיל בכוורת שמוטה על צדה ואין גבוהה מן הארץ טפח לא אמרינן דדופן העליון חשוב אהל היכא דהכוורת שלימה ואינה פחותה י"ל דהתם היינו טעמא דכיון דדופן התחתון פחות מטפח מן הקרקע חשיב נמי דופן העליון כאילו הוא פחות מטפח כיון דדופן העליון והתחתון שניהם מכלי א' אבל הכא הכפישה הנתונה על הכוורת אינה מן הכוורת וכפויה על פיה נמי אע"פ שפיה פחות מטפח מן הקרקע מ"מ שוליה הם למעלה מטפח ומביאין הטומאה וכן כשהטומאה על גבה הכל טמא דבוקעת תחתיה ואז מתפשטת מתחתיה תחת כל האהל. דנעשה אהל לטמא וחוזרת ובוקעת כנגד כולה דאינה מפסקת כדפי' דאינה נעשית אהל לטהר ע"כ:

או כפויה על פיה. וכה"ג תנן בסוף פרקין ושם כתבו הר"ב והר"ש דאין לתמוה כפויה על פיה וטומאה על גבה תציל על כל מה שבתוכה ככלים טהורים המוקפות צ"פ [כדתנן ברפ"י דכלים] דשאני הכא דליכא מירוח. ע"כ. וכן כתב מהר"ם. וקשיא לי. להרמב"ם שכתבתי בשמו במשנה ו פ"ה [ד"ה טהור]. דבכפויה א"צ מירוח. אבל זו היא בכלל הקושיא הראשונה דבריש פרקין. דכיון דאיירינן בכלי הבא במדה. ויש לכלי הבא במדה דין אהל. אמאי לא תחוץ. אלא שהראב"ד והכ"מ לא העירו אדהכא. ולפי מה שפירשתי אני לעיל דמחולחלת יצאה לה מדין תורת אהל. וכתבתי כמו כן במשנה יב דה"נ במחולחלת לא קשיא ולא מידי:

[*הכל טמא. ועיין מ"ש בשם מהר"ם בסוף פרקין דמחלק בין כלים לכלים. ואני הקשיתי עליו שם. כמו שהזכרתי כבר לעיל סוף משנה י]:

משנה יד

במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי. לשון הר"ש לא נקטיה לרבנן משום דינא דהך בבא. דלדידהו באינה גבוהה שוה פחותה ופקוקה [לבזמן] שהיא כלי. אלא משום דפליגי הכא ר"א ור"ש. נקטיה. ועוד משום *)דוהיתה גבוהה יש חילוק כדקתני באידך בבא. ע"כ:

שהיא כלי. עיין כל מה שכתבתי בזה במשנה יב דהכא נמי דכוותה:

רבי אליעזר ור"ש אומרים אין טומאה עולה לה. פי' הר"ב לתוכה. וכ"כ הר"ש. ושניהם לא פירשו טעמייהו. ומהר"ם האריך בזה וסוף דבריו מסיק דסבירא להו דכי היכי דאינה בוקעת לתוכה אף לת"ק בשלימה. היכא דמוטה על צדה אע"ג דלא גבוהה טפח אע"ג דבוקעת למעלה ממנה ע"ג ה"נ לדידהו בטומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה אע"ג דבוקעת למעלה ממנה ולמטה הימנה ביושבת על שוליה. להכי אמרי אין טומאה עולה לה דמשמע אבל בוקעת למעלה ממנה. וכשטומאה בתוכה אינה בוקעת תחתיה. אלא יוצאה דרך פיה. הכי ס"ל דגמירי הלכתא בכלים הטהורים. ואפילו נפחתו שוליהן אם הטומאה כנגד מה שנשאר שלם מן השולים או כנגד עובי דופן הכוורת תורת כלי עליה עדיין לחוץ בפני הטומאה. אבל במוטה על צדה באויר. אין הדין שוה לת"ק בפחותה כמו לחכמים בשלימה. דלת"ק טומאה תחתיה בוקעת עד נסר העליון בפחותה ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ולחכמים אינה בוקעת בשלימה רק עד דופן התחתון. דאפי' ביושבת על שוליה אינה בוקעת יותר לדידהו. כ"ש במוטה על צדה. [*והא] דלא קתני לעיל במלתא דחכמים. אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה במוטה על צדה באויר. כדקתני הכא במלתייהו דר"א ור"ש ביושבת על שוליה באויר. י"ל דלא ה"מ למתני הכי. דלישנא דאין טומאה עולה לה כו' משמע אינה עולה לתוכה כשהטומאה תחתיה. אבל בוקעת היא חוצה לה למעלה הימנה וזה [*היה] טעות. דאדרבה אינה בוקעת כלל רק עד דופן התחתון. וניחא השתא דנקט לעיל כנגדו עד התהום טמא. ותו לא. אע"ג דפחותה בוקעת עד נסר העליון. אלא משום דלחכמים בשלימה [ועי' מ"ש בדבור דלקמן] לא מצי למימר הכי. לא נקט אלא עד התהום. ומיהו בלאו הכי צריך לומר דלא דק כדפרישית לעיל בבבא שלישית [משנה ג ד"ה כנגדו]. דהתם ליכא טעם אמאי לא נקט עד דופן העליון אלא לא דק דלא אתא אלא לאפוקי דאינה בוקעת על גבה. ועוד דאפי' בבבא דמונחת על צדה באויר. צ"ל דלא דק. דאמאי לא קתני נמי כנגדו עד דופן התחתון נמי טמא אלא לא דק. כדפרישית עכ"ד:

אין טומאה עולה לה. אתרוייהו קאי בין בפחותה בין בשלימה ומחזקת ארבעים סאה כדפרישית. מהר"ם. והא דדייק לעיל למכתב דלחכמים בשלימה. לאו למעוטי פחותה לדידהו. אלא משום דבדברי חכמים קתני שלימה:

היתה גבוהה כו'. לת"ק בפחותה. ולר"א ורבי שמעון אף בשלימה. מהר"ם:

טומאה תחתיה. כל תחתיה טמא ותו לא. כיון דיש אהל טפח ואפי' פחותה [והכא יושבת על שוליה] כיון דפקוקה בקש. קש נמי חשיב אהל. כמו כוורת הקש דמביאה הטומאה וחוצצת לעיל [ריש] פ"ח. וכן העושה מקום לכנה בשבלים. מהר"ם:

משנה טו

ארון שהיא רחבה. בלשון מקרא ארון לשון זכר. ובלשון משנה ארון לשון נקבה. כ"כ מהר"ם. וכך צריך להגיה בלשון הר"ש. ולשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כמ"ש במשנה ב פי"א דחולין [ד"ה ברחילות]. וכתב עוד מהר"ם ושמא משום דבארון החקוק בשן סלע מיירי [כמ"ש הר"ב. ובדבור דלקמן אפרשנו] מש"ה נקט לשון נקבה. דמיירי באבן גדולה הבולטת מן ההר וחקוק בה ארון. ואבן לשון נקבה. כלומר ארון החקוק באבן שהיא רחבה מלמטן כו' [*ע"כ. וכן אומר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. והאבן גדולה על פי הבאר. שניהם בפרשת ויצא. על האבן האחת על האבן השנית דבפרשת תצוה. וזולתם. אבל מן התימה. שבארון ג"כ נמצא בכתוב לשון נקבה. וארון האלהים נלקחה שמואל א' ד [טז] ושם הביא הרד"ק מן ד"ה ב' ח [יא]. אשר בא אליהם ארון ה'. ולפי זה אפשר שאין להגיה בדברי הר"ש אלא שבכל מקום שסותם מהר"ם דבריו ולא כתב. נ"ל. הם לקוחים מפירוש הר"ש. גם לשון הר"ש בלשון המקרא ארון לשון נקבה. ע"כ. ומשמע דוקא ל' נקבה. וזה אינו. כי רבים הם בלשון זכר. ובאותה פרשה עצמה דשמואל. וארון אלהים נלקח. לכן הנכון להגיה בפי' הר"ש כאשר כתבתי. ואשתמטתינהו ליה הנך קראי. דבלשון נקבה]:

הנוגע בה מלמטן טהור. לשון הר"ב דמה שכנגד פיו נחשב כארון. אבל שבצדדים לא. וכן ל' הר"ש. וז"ל מהר"ם. הנוגע בה מלמטן שלא כנגד פיה טהור. ולפי שהטומאה יוצאה דרך פיו. אין טמא אלא כנגד פיו. דלא נחשב ארון אלא כנגד פיו. אבל שבצדדין לא. ותימה אי מיירי במכוסה כדקתני בתוספתא וכדמוכח סיפא דעשויה כמין קמטרא. א"כ כמאן דמלי טומאה דמי. ותהא בוקעת עד התהום כנגד כל החלל. מיהו כיון דאיירי בארון החקוק בשן סלע בולט מן ההר ניחא דכל מה שאינו כנגד פיו חשוב הוא כאילו הוא מן ההר ולא מן הארון. מידי דהוה אמעזיבה שבין בית לעלייה שאינה בוקעת. אלא בחצי שכלפי הטומאה. כדאמרינן לעיל פ"ו [משנה ד] וכל מה שכנגד פיו חשוב מן הארון וטעמא משום גולל ודופק. טפי לא. כיון דהטומאה כנגד פיו ואינה בוקעת לחללו שלא כנגד פיו הלכך הנוגע למטה בחללו שלא כנגד פיו טהור. ובסיפא דקתני העשויה כמין קמטרא הנוגע בה מ"מ טמא. מיירי שנוגע בחוץ בדפנות וטמא דאפי' עובי הדפנות מטמא טומאת גולל ודופק. כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. אמרינן דשייכו לארון ולא אמרינן דשייכי להר. עכ"ל. ובדברי הר"ש לא נתבאר כל הצורך. ובסמוך אכתוב דעת הרמב"ם בזה:

רחבה מלמעלן כו' היתה שוה כו' דברי ר"א. מדברי הר"ב והר"ש שחברו יחדיו אלו שתי הבבות דרחבה מלמעלן והיתה שוה ומסיימי בהו דברי ר"א וכן עשה מהר"ם נראה מזה דס"ל דאף רחבה מלמעלה לר"א היא ולא לר"י. וטעמא דמסתברא היא. דצרה מלמטן לא עדיפא מהיתה שוה. וקשה לי דאי הכי לא ה"ל לתנא לחלקו לשתי בבות. אלא הכי הל"ל רחבה מלמעלן וצרה מלמטן או שהיתה שוה הנוגע בה וכו'. אבל להרמב"ם רישא ד"ה ולא פליגי ר"א ור"י אלא בהיתה שוה. ובפ"ו מהט"מ [הלכה ח'] מפרש הכ"מ דס"ל להרמב"ם דמיירי שאין הארון פתוח מלמעלה. אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם. והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה. ולעולם למעלה טמא מפני שהוא כגולל. וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון. וכשהיא צרה למטה מיחשב למטה כארון. וכשהיא שוה. מטפח ולמעלה מיחשב כארון מטפח ולמטה לא מיחשב כארון אלא כקרקע עולם. לר"י דהלכתא כוותיה ע"כ. [*וכן בתוספתא הביאה הר"ש. לא נזכרו הבבות דרחבה וצרה וקתני פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע בנוגע בשוה]:

ר' יהושע אומר מטפח ולמטן. כלומר מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה טהור. ומטפח. כלומר וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסמוך לקרקעית הארון טמא. [*וכ"ש למעלה הימנו שהוא צדי הארון] וכיוצא בזה [*הלשון]. עוד לר' יהושע בספי"ב. ובתוספ' דהכא מסיים. שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר"ש במס' זבחים פרק קדשי קדשים [דף סא] דרשינן מזבח [אדמה]. שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע"ג כיפין ולא ע"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה:

העשויה כמין קמטרא כו'. פי' הר"ב הוא כלי שכסויו מכסה רוב הדפנות כו'. וכ"פ הר"ש ואפי' רחבה מלמטן וצרה מלמעלן כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. כמו שכתבתי לעיל בשם מהר"ם ז"ל. ונראה ודאי דד"ה היא. [*והכתוב שכתב הר"ב הוא במלכים ב י] [כב]:

כמין גלוסקוס כו'. פי' הר"ב אין כסוי שלו אלא כנגד חללו וכו'. וכ"כ הר"ש ומהר"ם. ונראה דזו נמי ד"ה היא. וכן בהדיא בתוספתא דקתני העשויה כמין *)דליסקא. הנוגע בה מ"מ טהור. והדר קתני הנוגע בשעוה שלה פי' בשוה שלה. ר"א מטמא. ורבי יהושע אומר מטפח וכו' וצריך לומר דקמטרא הכסוי על כל עובי הדפנות. וגלוסקוס הכסוי על החלל בלבד. כיתד תקוע בו ואין ממנו כלום על הדפנות. ורישא שמקצת הכסוי על מקצת הדפנות ול' הר"ש הכי דיוק **)דבדלסקו' דבברייתא מפ' מכוון כנגד פיו ודופני הארון מבחוץ. ובשעוה שלה פי' ***)שהדלסקו' שלה בשוה ומכוון כנגד דופני הארון ע"כ. וא"ל כנגד כל דופני הארון. דא"כ היינו כקמטרא. ואע"ג דבברייתא לא קתני קמטרא. מ"מ מתניתין מוכחא דקמטרא לאו היינו שוה. ועוד דבקמטרא דייק מהר"ם לכתוב מכס' כל עובי הדפנות. כמ"ש לשונו לעיל. כך נ"ל לשטה זו. ועדיין קשיא לי אמאי קתני הכא בגלוסקו' חוץ ממקום פתיחתה. ולא קתני מלמעלן כמו ברישא. אבל הרמב"ם [בפירושו] כפי שיטתו. מפרש לגלוסקוס בענין אחר שכתב שהוא כמו תיבה [ופתח] מן הצד כאילו הוא נקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער. ולזה כנגד פתחה טמא:

משנה טז

תחת דפנה כו' והחבית טהורה. פי' הר"ב היינו מה שבתוך החבית כו'. דמי דופנה לכוורת כו'. ולדעת הרמב"ם בכוורת שכתבתי דמה שבתוכה כנגד הטומאה נמי טמא. ה"נ דכוותה. אבל הוא מפרש תחת דפנה תחת עובי דפנה גם לו שיטה אחרת בכילה מתני'. ואין להאריך:

[*פותח טפח. עיין מ"ש במשנה ז פ"ג]:

במה דברים אמורים בטהורה. פי' הר"ב בחבית שאינה מקבלת טומאה. כי ההוא דתנן בפ"ב דכלים [משנה ג] הטהורים שבכלי חרס חבית של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ א"נ בסתם חבית דלא הוסקה כו'. הר"ש:

אבל אם היתה טמאה. כתב הר"ב דאין כלי מציל אפי' על מה שבתוכו אלא עם דפנות אהלים. [*כדלעיל פ"ה מ"ה]. ועיין בפ' דלקמן משנה ו [בפי' הר"ב]:

או גבוהה מן הארץ טפח. פי' הר"ב ואפי' טומאה על גבה. כדפי' [הר"ב] במ"ב:

או מכוסה. נראה שהר"ב וכן הר"ש. סמכו על מה שפירשו במשנה יג דמכוסה היינובכפישה וכו' וה"נ אע"ג דבחבית שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה [איירי] מ"מ אין לה דין אהל. הואיל ואינה באה במדה. כמ"ש לעיל [מ"א ד"ה כל שהוא] וברפ"ו:

או כפויה על פיה. כתב הר"ב ואין לתמוה דתציל על מה שבתוכה ככלים טהורים וכו'. ואף למ"ש בשם הרמב"ם בפ"ה מ"ו [ד"ה טהור]. דאין צריך מירוח. היינו היכא דיש לו דין אהל משא"כ הכא שאין דין אהל לחבית זו. אע"פ שהיא טהורה. כדפי' לעיל:

*)תחתיה. פי' תחת שוליה דלא קתני תחת דופנה מבחוץ. מהר"ם:

הכל טמא. כתב הר"ב מטעם חיבורין. וכ"כ הר"ש [*ותמיהני שפירש כבר דאין כלי מציל כו'. א"כ למאי צריכא לטעמא דבחיבורין. ומהר"ם מפרש דחבית עצמה טמאה דכיון דהטומאה עולה למעלה מפיה ואין הפסק כו'. וכמ"ש בשמו לעיל. במ"י והיינו נמי כדכתב הר"ב מידי דהוה אכלים שבתוכה. וכ"כ בהדיא בפט"ו מ"ג. ומסיק נמי הא טעמא דבחיבורין. וקשיא מה שהקשיתי. ותו דמתוך כך מסיים] ודוקא כלים שבתוכה שלא כנגד הטומאה שנוגעת בה. ומשום דיקרב בדיקרב [ועיין ברפט"ז מ"ש בדבור על האדם כו'] אבל כלים שלא כנגד הטומאה שאין נוגעין בגופה של חבית. אלא נוגעים בכלים שנוגעין בה טהורים. ומכאן אני מיישב [הא דאיתא] פ"ק דפסחים [דף יז ע"א] התם רביעי. הכא שלישי. דאוכל הנוגע באוכל הנוגע במת. הוי ראשון. כמו אוכל הנוגע במת. ולא יקשה לפירש"י דהתם וע"ש [בתוס' ד"ה רביעי]. ע"כ. [*וקשיא לי אמאי אין כל הכלים מקבלים טומאה מפני שהטומאה עצמה מתפשטת עליהם שנכנסת לתוך פיה. וכן לעיל משנה י. לא חילק בין כלים לכלים. ואף לא במשנה יג]:

משנה אהלות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב