שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף סג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סג עמוד א

קמדחפי לה שמעיה ותלמידיו שמא תטריחנו. שלי ושלכם שלה היא תורה שלמדתי ושלמדתם על ידה היא דמתחלה ר' עקיבא עם הארץ היה כדאמרינן בפסחים אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ כו'. רש"י במהדורא קמא:

א"ל ההוא חתנך אי צורבא דרבנן הוא אדעתא דהכי מי נדרת א"ל רבי אפילו פרק אחד כו'. איכא למידק והא קי"ל דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים [פד א'] ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרין כיצד אמר קונם שאני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר והכא נמי בשעת הנדר לא היה רבי עקיבא חכם יש לומר דר"ע לאו בהכי שרא נדרא אלא שנתכוון לראות אילו היה יודע שחתנו ת"ח אם היה מתחרט או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו כדתנן פותחין לאדם בכבוד אשתו ובניו וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק רבי אליעזר [ה"ז] חדא איתתא נדרה מברתה אתת לגביה דר' יוחנן אמר לה אילו הויא ידעת דברתך נסבת שום ביש מי הות נדרת אמרה ליה לא ושרא לה והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבה שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר [נ א'] אמרי' גבי האי עובדא דא"ל חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אבוך דלא רחים לך דדברת אלמנות חיות כו'. הרשב"א ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשו בתוספות והא נולד הוא וכו'. ותירצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר היה יודע רבי עקיבא פרק אחד כשקדש את בתו ולאו נולד הוא. ועוד יש לומר דשאני הכא כי היא לא נתקדשה לו אלא על דעת שיהא צורבא מרבנן ואילו ידע אביה כן לא היה נודר והוה ליה כעין נדרי טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדרה טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא עם הארץ והוה ליה נדר טעות ממש כאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל לאו נולד הוא דהא אההוא תנאה איקדשה אי הוי צורבא מרבנן ואילו לא הוה גמיר לא הוו קדושיה קדושין דהא לא איקיים תנאיה וכיון שכן לא סגיא דלא ליהוי חתניה צורבא מרבנן דאי לאו הא לאו חתניה הוא. ע"כ:
עבדה ליה לבן עזאי הכי נתקדשה לו על מנת שילמוד בלא ידיעת אביה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואם תאמר והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו [סג ב'] גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי אמרו לו תלמידיו רבינו אתה נאה דורש כו'. יש לומר בן עזאי נשא ופירש א"נ אירס ולא נשא ופלוגתא היא בהדיא גבי שיעור סתירה דאיירי בן עזאי ואמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער ואקשינן והא איכא בן עזאי ופרקינן אי בעית אימא נשא ופירש ואי בעית אימא סוד ה' ליראיו ע"כ. וכן כתבו בתוספות הנ"ל:

מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין הכי איתא בקצת ספרים ולא ניחא שפיר דאם כן מאי בעי שוב עד מתי הוא פוחת וכו'. והרי קאמר מעיקרא פוחתין לה מכתובתה וכו' אלמא דכנגד כתובתה הוא דפוחת ובקצת ספרים דוקני איתא פוחתין לה ז' דינרין כו' ואכתי איכא למידק אמאי קתני ז' דינרין הגע עצמך אי קיימא במרדה עד אמצע השבוע אין פוחתין לה ג' דינרין וחצי והרי הפחיתות כנגד הימים הוא ובכל יום ויום פוחתין לה דינר וכיון שכן הכי הוה ליה למתני פוחתין לה דינר בכל יום ואפשר דאיידי דתנא גבי המורד ג' דינרין בשבת דלא קא מוסיף דינר בכל יום אלא דוקא בימות החול ולא בשבת והלכך לא מצי למתני בכל יום להכי נמי לא קתני ברישא דינר בכל יום. וליתא דבסיפא נמי הוה מצי למתני וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה בכל ימי החול דינר בכל יום ואף על גב דהוה מאריך בלישניה בסיפא מכל מקום הוה מקצר ברישא והוה אשמועינן רבותא דהתוס' והפחיתות הויא בכל יום ויום וכל שתעמוד במרדה אפי' יום אחד פוחתין לה ואע"ג דחזרה בה באמצע השבוע וה"ה נמי המורד והלכך הדר' קושיין לדוכתיה.
ובירושלמי מפרש כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין ג' דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה ובהכי מתרצא אמאי נקט מתני' ז' וג' ולכאורה משמע דהאי טעמא היינו אליבא דמ"ד מורדת ממלאכה תדע דר' יוסי בר חנינא גופיה הוא ניהו דאמרה התם בירושלמי תלמוד שלנו דמפרש לקמן טעמא אחרינא כמאן דאמר מתשמיש הויא מורדת ואע"ג דלקמן בעי תלמודא מה בין מורד למורדת דאלמא לכ"ע בעי הכין איכא למימר משום דאמרינן לקמן דלכ"ע מורדת מתשמיש הויא מורדת אבל קשה דבשלמא מאי דמפרש בירושלמי כנגד ז' מלאכות שייך שפיר בפלוגתא דרבי יוסי בר חנינא ורב הונא דלקמן דהיינו כמ"ד ממלאכה הויא מורדת אבל מאי דמפרש ג' דינרין כנגד שארה כסותה ועונתה הא ודאי לכ"ע מצינן למימר הכי דהיינו סימנא בעלמא ולא שייך בפלוגתא דלקמן כלל.
לכך כתבו התוס' דהא דמפרש בירושלמי פליגא אתלמוד דידן ופליגי בטעמי דהירושלמי קא פריש האי טעמא ותלמוד שלנו אין סובר כן ומפרש טעמא אחרינא ולאו היינו דטעמא דירושל' שייך במאי דס"ל מורדת ממלאכה הויא מורדת וטעמא דתלמוד שלנו שייך במאי דס"ל מתשמיש הויא מורדת ולעולם תלמוד שלנו יסבור כטעם הירושלמי למ"ד ממלאכה הויא מורדת והירושלמי יסבור כטעם תלמוד שלנו למ"ד מתשמיש אלא טעם הירושלמי לכ"ע וסימנא בעלמא קאמר וטעם תלמוד שלנו לכ"ע דוק ותשכח. כן משמע מלשון התוספו' ז"ל וצ"ע דבתלמוד הירושלמי גופיה מייתי נמי טעם תלמוד שלנו עיין שם:

ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל מורדת מפרש בגמרא וכו'. פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת כנגד ז' מלאכות שהיא חייבת לו ואינה עושה אלו הן טוחנת ואופה ומבשלת מניקה את בנה מכבסת מצעת ועושה בצמר. ולא נהירא דהא בגמרא אמרינן מאי מורדת מתשמיש מכלל דשאר מלאכות עבדה ליה ותו מפרש התם המורד מוסיף על כתובתה ג' דינרין בשבת כנגד שאר כסות ועונה שהוא חייב לה. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המורדת על בעלה כו'. אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה ופירשו בירושלמי טעמא דפוחתין לה ז' והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא ג' אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע הוא פוחת ממנה שבעה והוא על ידי שהוא חייב לה ג' מוסיף לה ג' והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום מאי בדין דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה ונראה שהיו נותנין טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמו בו וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע ושלשה שלה כנגד ו' ימי החול ושל שבת לא משום דמחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא וקנסו אותה טרפעיק ליום ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה והשתא דאתית להכי למ"ד ממלאכה נמי משום קנס הוא ולפי שמרדה בהרבה דברים יותר ממרדו קנסו יותר.
ומסופק אני בדבר זה למ"ד ממלאכה אם שבעה טרפעיקין אלו כולן קנס ושוכר עליהם ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למ"ד מתשמיש אבל ממלאכה לא או נאמר דלמ"ד ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על ביטול הכל ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפחיתת כתובתה או שימכרו לה ב"ד מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו שאם אין אתה אומר כן היאך השוו חכמים מדותם בכך בכל המקומות יש מקומות שצריך להוציא בשמשו כפלים ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא דבעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא ג' טרפעיקין ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס ע"כ אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקין אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה ואיהו משלם שאם אין אתה אומר כן נמצא הרמאי משתכר במרדו ולא עשו חכמים תקנה לרמאין וזה אינו צריך לפנים וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואלו משום קנס וצ"ת. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש ומפרש ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא שחייב לה שלש מוסיפין לה ג' ר' יוסי בר חנינא לטעמיה דמפרש בגמרא דילן מורדת ממלאכה קאמר. ואם תאמר אם כן תמניא הוו דאחייבא ליה שבעה מלאכות ועונה דהכי חשבינן לה בדידה דמפרשינן דעל ידי שהוא חייב שלש מוסיפין לה שלשה והיינו ודאי שלש דחייב לה שאר כסות ועונה איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב ליה דאפי' ר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה מודה דמינה לא הוי מורדת ולא קנסינן עלה דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותה מכתובתה בטובת הנאה כשם שאם חבלה משלמת לו מכתובתה בטובת הנאה ודין הוא שהרי אילו הוה לה מעות ולא היה לבעלה רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים ע"מ כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לו דמי שכר שפחה שתעשה אותן ותפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותטרח אחר שפחה לשכור אותה לעשות אבל אינה יכולה להפטר בדמים והשתא הוו להו שבעה ו' גופי מלאכות ועונה.
ומקשי' עלה התם הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום כלומר שאין לך עלי שאר או כסות או עונה דליכא למימר כפשטה דאל"כ מאי הוי תו מורד אלא או קאמר ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי והיינו דמהני ליה תנאה דקי"ל כר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים אף על גב דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון ולכ"ע לא מהני ליה תנאה והיינו דקאמר על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה ואעונה לא מהני תנאה אבל שאר וכסות מיהא לא מחייב לה והשתא כי הוי מורדת תו ליכא טעמא דע"י שהוא חייב לה ג' דהא לא מחייב לה אלא חדא והיינו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע ואיפריכא לה דר' יוסי בר חנינא התם והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מתשמיש וטעמא דמילתא משום דצערו של איש מרובה משל אשה כדאמרינן בגמרא דילן צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי א"נ זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמא דר' יוסי בר חנינא ונקטי מינה רבוואתא ז"ל דלאו הלכתא כותיה ואפשר דטעמא משום דלדידה איכא למקנס טפי כי מרדה דלאו אורחא מדידיה א"נ אפשר דטעמיה כדמפרש איהו גופיה אע"ג דמקשינן עלה בירושלמי אפשר דקסבר רבי יוסי בר חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאי טעמא איידי דחיובא דידה נפיש מדידיה במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרי וכיון דתקון רבנן לא פלוג בתקנתייהו ואפילו במורדת או מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ובהכי משתני לן טעמא דגמרא דילן אפילו לר"י בר חנינא דהא לדידיה נמי מורדת מתשמיש הויא מורדת ובמורדת מתשמיש ע"כ חיובא דידה נפיש מחיובא דידיה דצא ולמד משוק של זונות וכו'. א"נ זה יצרו מבפנים וכו' מעתה לא פלוג רבנן בתקנתייהו ואפילו במורדת ממלאכה נמי הכי תקון ואפשר דבזה נמי צערו מרובה וצא ולמד מתשמיש כנ"ל וע"כ צריכים אנו לומר כן לשיטת התוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל ורש"י כתב המורדת על בעלה. בגמרא מפרש ממאי. ושוב כתב עוד ג' דינרין. בגמרא מפרש מ"ש הוא מינה דידה. ע"כ. אלמא דטעמא דגמרא אכולהו בין ארב הונא בין ארבי יוסי בר חנינא.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו דלמ"ד ממלאכה הויא מורדת נפרש דטעמא דמתני' דקתני פוחתין ז' הוא כנגד ז' מלאכות ולמ"ד מתשמיש הויא מורדת הטעם הוא כנגד שבעת ימי השבת דכיון שעונת הטיילין אחת בכל יום ובעבורה מפסיד אותה יפחות לה דינר על כל פעם ופעם אליבא דת"ק ואליבא דר' יהודה שבעה טרפעיקין שהם ג' דינרין וחצי ולא תימא דוקא בטיילין שעונתן בכל יום והצער שלהם בכל יום ויום יפחות זה השיעור שאחר שמצאו חכמים אנשים שעונתן בכל יום אמרו שכל אדם יפחות זה השיעור ע"כ.
וכתבו עוד שהמורד על אשתו מוסיף שלש כנגד ג' דברים שהוא חייב לה שארה כסותה ועונתה ואף ע"ג דמ"ד מתשמיש אינו מורד אלא באחד מהם בלבד אפילו הכי כיון שמורד באחד חייבו אותו בשלשה כנגד שלשתם. ע"כ:
עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה פי' מתניתין במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערנא אבל האומרת מאיס עלי דינא אחרינא אית לה. והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה יש בלשון הזה עיקר כתובה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוניא שאף היא נקראת כתובה כדכתיבנא לעיל אבל היה נראה שאין נכסי מלוג בכלל דהנהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתובה לענין מורדת אבל בירושלמי [ה"ח] אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך וכו' לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרו אפילו לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ.
וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרו פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובתה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה לא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבאה אחרי שנפחתו כתובתה ונכסיה כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזור ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לה בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לאו דוקא אלא דנקט דבר הנוהג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפרקין לעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבגמרא שמפקיעין כתובתה בפעם אחת לסוף ד' שבתות דהתם כתובתה דוקא אבל לדברי משנתנו שפוחתין והולכין קונסין אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בגמרא בס"ד. הריטב"א ז"ל:
והרשב"א ז"ל פירש דפרא פורנין היינו נכסי צאן ברזל שלה ופרא הוא שבח כגון פורנא ליתמי בשילהי פרק נערה שנתפתתה כלומר פוחת אפילו מן השבח שלה כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדונייתה ויש מי שפירש פרא פורנין נכסי מלוג לומר דאפי' לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה ואינו מכיר בטעמן וכי מה איכפת להו לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר אף מה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות דכל שעתא ושעתא מורדת היא ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה. עכ"ל הרשב"א.
ודעת הרא"ה ז"ל דאפילו מנכסי מלוג הוא פוחת ואפילו נתן לה אחד במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה דמדר' יוסי נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין והכי אמרינן בירושלמי מהו לפחות מן פרא פורנין כו':
וכתב עוד ז"ל ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובה קאמרי דנפישי להו משבעה דינרין בכתובה גופה אלא שבעה דינרין ממש וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות אלא כמות שהן. ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן או שמחל לה בעלה פירות נראין הדברים שנותנין לו מהם שבעה דינרין. ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין משמע דלא שני לן בהו כלל דאי לא תימא הכי בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו דהא לא שוו דזמנין דהיא ילדה והוא זקן וראויה שתבא לידי גביית כתובתה ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי. אלא קנסה דידה הוא ולדידה הוא דקנסו רבנן ואף על גב דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני לדידה כולהו שוו להו דהא מסרינן ליה בידיה ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת ולפיכך רואין אותה לעולם כאלו נתגרשה והשתא שוו להו כולהו ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת ולא יהבינן להו לדידה לאלתר אלא לתוס' כתובה התם הוא משום דלא יהיה אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. הכא נמי חשבינן לה דכוותה ומסתיין דמוספינן לה אכתובתה ולאו למימרא דתיזבין בהו קרקע והכי מוכח לישנא דמוסיפין לה על כתובתה וצ"ת. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ושבעה דינרין אלו שבעה דינרין ממש לא שיפחתו מהן דבר השוה היום ז' דינרין כשתמכר בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי המפרשים שמתחילים לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהם שבעה דינרין ואם לאו פוחתין מנדוניא ואחר כך מעיקר כתובה ותוספת דבתחלה מנדוניתה בעינן דליקנסה טפי כי היכי דתהדר בה ויש חולקים בדבר ולא נפקא לן מינה מידי דכרבותינו קי"ל. ע"כ:

וכן המורד על אשתו כו'. כתב הרמ"ה ז"ל דאע"ג דאדחייא ליה מתני' דמורדת הא מתני' דמורד על אשתו כדקיימא קיימא דהא לא עבדא רבנן תקנתא אחריתי דקי"ל כת"ק וה"מ כל כמה שלא תבעה גירושין אבל היכא דתבעה גירושין מחמת דמרד עליה מתשמיש מתרינן ביה למהדר ביה ממרדיה אי ציית ציית ואי לא איכא לפלוגי דאי אישתמוטי קא משתמיט עד ו' חדשים מוסיפין לה על כתובתה מכאן ואילך יוציא ויתן לה כתובה ולא סגיא לה בתוספת דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' וכל שכן מתוספת כתובה דספק הנאה לאחר זמן היא ואי פסיק למילתא דאמר לא ניחא לי לשמושי בהדה יוציא מיד ויתן כתובה. תדע דהא קרוב בשר משאר הוא דילפינן כי היכי דכי פסק למילתיה גבי שארה יוציא ויתן כתובה גבי עונה נמי יוציא ויתן כתובה. תדע נמי דהא גבי המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרים שתי שבתות וב"ה [אומרים] שבת אחת וקי"ל דיותר מכאן יוציא ויתן כתובה וכ"ת אי הכי כי פסקה למילתיה נמי לינטר ליה שבת אחד דלמא הדר ביה מידי דהוה אמדיר דאע"ג דפסקא למילתיה בנדר סתם נטרינן ליה שמא ימצא פתח לנדרו לא דמי למדיר דאלו התם אע"ג דפסקא למילתיה מעיקרא בעידנא דאדרה כל שעתא ושעתא לאו מורד על דעת ב"ד הוא דאי הוה משכח פתח לנדריה הוה הדר ביה ואיסורא הוא דמעכב עליה ואמטו להכי נטרינן ליה שמא ימצא פתח לנדרו אבל מורד גרידא דיכול למהדר ביה ולא קא הדר ביה כל שעתא ושעתא מורד על דעת ב"ד הוא ואמטו להכי יוציא מיד ויתן כתובה מידי דהוה אאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה ומהא טעמא נמי לא שייכא פלוגתא דב"ש וב"ה אלא במדיר דאי במורד גרידא ובמאי אי כד פסקא למילתיה יוציא מיד ויתן כתובה ואי דקא משתמיט אשתמוטי ו' חדשים בעי ומתני' דהמורד דלא קא יהבא שיעורא אלא קא פסיק ותני תנא מוסיפין לה על כתובתה ותו לא בדלא תבעה גירושין וכדפרישנא ע"כ. כן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפירושן על ההלכות:
גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש וכו' איכא למידק ומאי קא בעי ובמאי פליגי הא ודאי דבכל מה דמחייבא בהו אי ממרדא בהו הויא לה מורד' ופי' בתוספות דבפלוגתא דרב הונא ור"ל דלעיל קא מפלגי דרב הונא אזיל לטעמיה דיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה ור' יוסי בר חנינא ס"ל כר"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואכתי קשיא למאי דס"ד השתא דר' יוסי בר חנינא ס"ל כר"ל דדוקא ממלאכה הויא מורדת ולא מתשמיש אמאי לא הויא מורדת והא משעבדא ליה כבר כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דקס"ד מעיקרא לרבי יוסי בר חנינא דמתשמיש לא הויא מורדת לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל דהא אמרינן הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ועוד איך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכי ס"ד דלא הויא מורדת לדונה כדין משנתנו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולנית שתצא בלא כתובה והיא המשמעת קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבי' הגדול ז"ל בזה בספר הזכות ע"כ:

ולעיקר פירוש שמועתנו כתב הריטב"א ז"ל וז"ל רב הונא אמר מתשמיש כו'. ואסיקנא דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה דר' יוסי בר חנינא סבר דממלאכה נמי הויא מורדת ורב הונא סבר דממלאכה לא הויא מורדת. והקשה הראב"ד ז"ל היאך אפשר דאיתתא שקלא מזוני מבעלה ולא תהא מורדת וכי יהא הבעל זנה ומפרנסה ויהא הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד הא תניא נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקתו ואם אין פוחתין מכתובתה במה הוא כופה אי בדברים בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא איתתא לאו בת הכי היא הא ודאי ליכא כפיה אלא בכתובתה. ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונא דבשלמא ר"י בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרי' בסוגיין ולאו לאמלוכי בה בעי אלא לר"ה קשיא.

לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכו'. שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הויא ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ורב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל ור' יוסי בר חנינא סבר שיכול לכופה על מעשה ידיה כסברא דר"ל. ואם תאמר כי אקשינן לקמן מנדה ופרכינן נדה בת תשמיש היא לוקמה בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא ויש לומר דתלמודא משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מרדותה אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דאם כן הוה לו למימר ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דממלאכה בכולהו מלאכות משמע ותו דהוה לו למימר דרב הונא לטעמיה. ותו דלעיל לא אשכחן דפליג אדרב הונא אלא ר"ל כדאמרינן ופליג אדר"ל וכו' ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה הניחא במורד מתשמיש אבל במורד ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מרדו של איש שאומר איני זן ומבטל ממנה חיי נפשה קשה ממרד ממלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו מלאכות נחלקו וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן פירשו בתוס' ומ"ד דממלאכות לא הויא מורדת לאו למימרא שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לדון אותה בפחיתת שבעה דינרין דכיון דבמילתא דממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שנגבה מנכסיה או שנפחות מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא נוכל לקנסה בכך שנקנסוה להוציאה בלא כתובה ור' יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הויא מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דאם כן שאין די בשבעה דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו ושהוא צריך להניק את בנו היאך יהא די בכך ועוד המורד שאומר איני זן ואיני מפרנס היאך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו על ידי שליש נותן במכובד לפי כבודו ובמורדת יד הכל שוה אלא שאף לר' יוסי בר חנינא גובין מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקונסה יותר פוחתין מכתובתה ז' דינרין ותדע לך דמעיקרא ס"ד דמתשמיש לא הויא מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל דהא אמרינן הנאת תשמישך כו' וכדכתיבנא לעיל עד כאן. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל יש להקשות היכי קאמר ר' יוסי שאם אינה רוצה לעשות מלאכה דהויא מורדת והא קי"ל יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ומסתמא לא פליג ר' יוסי אהא. ויש לתרץ דמיירי כשלקחה מן הממון והיא נזונת משלו ואינה רוצה לעשות מלאכה. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ר"ה אמר מתשמיש כו'. פי' ר"ה אמר מתשמיש אבל ממלאכ' לא הויא מורד' דרמינן עלה האי קנסא אלא מגבין אותו דמי שכר שפחה אחת שתשמשנו ופוחתין לה מכתובתה בטובת הנאה כנגד שכר זה כשם שאם חבלה בו שזה ממון גמור הוא שהיא חייבת לו ואע"ג דבקנסא דמתני' לא פחתינן לה מכתובתה אלא שבעה דינרין ממש התם הוא קנסא אבל הכא תשלומין. ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה כלומר דבמורדת ממלאכה נמי קנסינן לה למפחת לה שבעה דינרין לבד ממאי דמגבינן ליה מינה דיהבינן ליה מכתובתה בטובת הנאה כנגד דמי שכר שפחה אחת שתשמשנו ותעשה לו מלאכות שהיא חייבת אבל ליכא למימר דלרבי יוסי בר חנינא דסבר מורדת ממלאכה כיון דקנסינן לה בכולי האי לא יהבינן ליה תו דמסתייע שבעה דינרין בכל מילי דאם כן נתת דבריך לשיעורין ולא שוו קנסה לכולהו וזימנין נמי אפשר דלא סגי ליה בהכי לשכר שפחה אחת. וכל שכן למאי דאמרינן להא סברא דר' יוסי בר חנינא דאמרינן דאיהו הוי נמי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס ואי אמרת דהשתא נמי יהבינן לה מיניה שלשה דינרין למזונות ופרנסה האי ודאי אפשר דלא ספקא ולא נהירא דיהבי רבנן קצבה למזונה אלא ודאי כל כמה דצריך לה. ותו דהא פרישנא דהני שלשה דינרין דקנסינן ליה לאו למימרא דיהבינן להו לדידה אלא שהן לתוספת כתובתה והכי דייק לישנא דקתני מוסיפין לה על כתובתה. אלא ודאי אליבא דר"י בר חנינא כיון דקסבר דמורדת דהויא ממלאכה למימרא דלבד ממאי דמגבינן ליה מינה כנגד שכר שפחה אחת קנסינן לה בפחת שבעה דינרין והיינו פלוגתייהו דרב הונא סבר דתו לא קנסינן לה בקנסא אחרינא. ומיהו ר' יוסי בר חנינא גופיה לא אמר אלא בשאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה אבל במורדת במעשה ידיה בהא לא קנסי' לה אלא דמגבינן ליה מינה ופחתינן לה מכתובה בטובת הנאה דמי מעשה חמש סלעים שאינו אלא כחוב כדפרישנא במתני'.
ולפום מאי דקס"ד השתא דוקא ממלאכה הוא דהויא מורדת אבל מתשמיש לא הויא מורדת למימרא דקנסינן לה למפחת לה מכתובתה אלא דמשמתינן לה. ואיברא דתמיהא מלתא דאפי' במשמעת קולה על עסקי תשמיש ודמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא תנן לקמן דיוצאה בלא כתובה ובדין הוא דיכלינן למקשי מינה ובמסקנא הא אמרינן דמתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה ולמאי דמסקינן דמתשמיש ודאי מורדת היא הוא הדין דקולנית נמי חשבינן מורדת אבל רבי טרפון סבר לקמן דקולנית גרעה דמכשרת עצמה ואינה מונעת עצמה לו ומריבה עמו על עסקי תשמיש והא כסיפא ליה מלתא טפי דשמעי שכניה וראויה לאלתר להפסיד כתובתה ומיהו בתר התראה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
ורבינו יהוסף הלוי ן' מיגש כתב וז"ל אבל ממלאכות לא הויא מורדת פי' כדי שתפסיד כתובתה אלא משמתינן לה עד דעבדא ליה למלאכות דמחייבה בהו דהויא ליה ככל מי שמחייב מן הדין בדבר ואינו עושה אותו דמשמתינן ליה עד דעביד ליה ולא מפסדינן לה ממון והכין קאמר רבינו האי גאון זצוק"ל ודוקא מורדת הוא דאמרינן מתשמיש הויא מורדת ממלאכה לא הויא מורדת אבל במורד אפילו ממלאכה נמי הוי מורד דהא אמר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ור' יוסי בר חנינא אמר אף ממלאכה הויא מורדת פירוש ותפסיד כתובתה. עד כאן:

בשלמא למאן דאמר מתשמיש לחיי. ואם תאמר למאן דאמר נמי מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת דוקא בדידה אבל האיש לכ"ע הוי מורד ממלאכה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וכדכתיבנא בסמוך בלשון הר"י הלוי ן' מיגש ז"ל ומעתה תקשי ליה נמי מאי וכן המורד וכו' דקתני במתני' והא לא דמו אהדדי דמורדת דוקא מתשמיש הויא מורדת אבל מורד אפילו ממלאכה הויא מורד וי"ל דע"כ האומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מדידה דאיש לא הויא מלאכה ממש וכדבעיא למכתב בסמוך לשיטת רש"י והלכך בשלמא למאן דאמר תשמיש הרי בתשמיש שווין הן המורדת והמורד ולא איכפת לן במאי דלא שוו אהדדי במרידת איני זן ואיני מפרנס דהויא כנגד מלאכה אבל למ"ד ממלאכה מאי וכן המורד כו' הרי בתשמיש אינן שוין ובמלאכה גופה נמי מי משועבד לה ומשני דהוי השואה שפיר במאי דאמר רב האומר איני זן כו' דמ"מ זן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ומסקנא דאסיק דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהויא מורדת אתי שפיר טפי לר' יוסי בר חנינא הא דתנן וכן המורד וכו' ממאי דאתיא לרב הונא. א"נ מ"ד מתשמיש סבר דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה ואינו דומה למשנתנו דמוסיפין והולכין ומיהו הר"י ן' מיגש והרא"ש ז"ל לא כתבו כן וכדכתיבנא והדין עמהם דבשלמא למ"ד ממלאכה קס"ד השתא דמתשמיש יוציא לאלתר וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א משום דתשמיש חמירא טפי דהיינו מעיקר האישות אבל למאן דאמר ממלאכה היכי בו נימא דבמידי דממונא דאינו מעיקרה אישות נחמיר ביה טפי ויוציא לאלתר ובמידי דעיקר האישות מוסיפין והולכין ויש פנים לצדד להפך וכדבעינן למכתב בס"ד וסברת רבוואתא ז"ל מכריע כנ"ל.
[וז"ל הריטב"א ז"ל בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי.] ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעיא למיפק כייפינן ליה מפני בטול עונה שאפילו משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא קאמר. הריטב"א ז"ל וכן כתוב בתוספות ובסמוך נאריך בזה בס"ד:

והאמר רב האומר איני זן וכו'. כתב רש"י ז"ל והאמר רב יוציא. ומתני' מוסיפין תני ואינו מוציא לאלתר. ע"כ. והיה אפשר לומר דרש"י ז"ל ס"ל דלכ"ע פריך ואפילו למ"ד מתשמיש והיינו דהשמיט הרב ז"ל האומר איני זן כו' ולא נקט אלא יוציא דקאמר רב ומ"ה נמי לא בעי לאקשויי מרב לכולהו ואפילו למ"ד מתשמיש ובזה ניחא כל מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל וליתא להאי פירושא כלל דלשון הגמרא משמע דלמ"ד ממלאכה דוקא קא פריך ואין לשון רש"י ז"ל מורה כן.

ונ"ל דהכי קא פריך דמדקתני יוציא משמע לאלתר ומתניתין מוסיפין תנן דאינו מוציא לאלתר ומשני ולאו לאמלוכי ביה בעי פי' כי קאמר רב יוציא לא הוי לאלתר דאטו לא לאמלוכי ביה בעי וכדפירש"י ז"ל והשתא ניחא נמי כל מאי דהקשו התוס' דמשמואל ליכא למפרך דאף על גב דאמר יכפוהו לזון מאן לימא לן דבגוונא דמתני' לא ליהוי כפייתו דילמא בהכי כייפינן ליה דמוסיף והולך על כתובתה ומשמתינן ליה נמי עד שיזון וכל עוד שעומד במרדו מוסיף והולך והיינו מתני' ולמאן דאמר מתשמיש נמי ליכא לאקשויי מרב דאיכא לאפלוגי בין אומר איני זן למורד מתשמיש דבאומר איני זן לא בעינן לאמלוכי בה דהא ודאי לא יכלה למיקם עלה דהא מלתא דאי אפשר בלא מזונות ופרנסה בלא ספקה מעשה ידיה וסתמן לא ספקה אבל אפשר לה בלא תשמיש ולכך נמלכין בה אי בעיא לנטורי ודרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיפין לה על כתובתה אבל למאן דאמר ממלאכה ומוקי סיפא דמתני' דמורד על אשתו באו' איני זן כו'. תקשי דרב קאמר יוציא דמשמע לאלתר ומתני' קתני מוסיפין דאינו מוציא לאלתר כנ"ל פי' לפירוש רש"י ז"ל. ודברי רבינו ישעיה מטראני ז"ל מטין כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
והתוספות לא פירשו כן דאיברא דהלשון כפשטו משמע דיוציא לאלתר דלמה להו לנטורי ומיהו לא מכרעא לשון יוציא כולי האי דמשמע לאלתר עד דמתיב עלה ממתניתין דאפשר לדחוק הלשון ולומר מאי יוציא לאחר המלכה בה אלא הכי פריך דכיון דכופין אותו מה שייך תוספת פי' כיון דעבדינן לה חדא תקנתא למה להו עוד לאוסופי על כתובתה דהא במאי דכופין אותו לגרשה ויתן כתובה בהכי סגי ומאחר שמגרשה מה שייך תוס' ולכך קשיא להו דמשמואל נמי דפליג עליה דרב תקשי דמאחר דאת' כופה אותו לזון מה שייך תוספ' ולמה ליה לאוסופי ומתרצי דשפיר שייך תרווייהו מזונות ותוספ' מאחר דאינו רוצה לזונה אלא ע"י כפייה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל גרושין ותוספת לא שייך בהדי הדדי דמאחר שכופין אותו לגרשה מה שייך תוספת וקשיא להו לשיטתם ז"ל דלמ"ד מתשמיש נמי תקשי דע"כ מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה ומאחר דבע"כ מגרשה מה שייך תוספת דגירושין ותוספת לא שייכי בהדי הדדי וכדכתיבנא ותירצו דהוה מצי למימר ולטעמיך כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל.
ודע שיש חילוק גרסאות בהך שינויא דקא משני תלמודא דרש"י ז"ל גריס ולאו אמלוכי ביה בעי והרא"ש וכל האחרונים ז"ל גרסי בה פי' שנמלכין בה מה היא רוצה או שיוסיפו לה או יוציא ויתן כתובה ואיזו שתרצה יעשו לה ולקמן נכתוב לשונם ז"ל בארוכה בס"ד:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר דכי היכי דאיהי משעבדא ליה לדידיה איהו נמי משעבד לה לדידה אלא למאן דאמר ממלאכה מלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס פי' והמזונות הם תחת המלאכה. והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה פי' והיכי תנן מוסיפין לה ג' דינרין ותו לא ומהדר ולאו לאמלוכי ביה בעי פירוש אע"ג דאמר רב יוציא ויתן כתובה לא מיד אלא נמלכין בו ומתרין בו שאם לא יתרצה להוציא וליתן כתובה ואחרי כן אם לא ישמע כופין אותו להוציא וליתן כתובה ומאי דתנן מוסיפין לה על כתובתה באותן הימים שנמלכין בו שאע"פ שנתפייס נותן לה בכל שבוע ג' דינרין כל הימים שעמד במרדו.
ומכאן מוכיח שאם האשה טוענת ואומרת אי אפשי לעמוד בתוספת זו או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גטי וכתובתי שהדין עמה כדכתבינן לעיל אבל אם הבעל אומר לאשה כשהיא מורדת אי אפשי לעמוד בתוספת זו שאי אפשי לעמוד בלא אשה או תתרצה עמי או תצא בלא כתובה אין שומעין לו שאין דומה האיש לאשה שעיגון האשה גדול שהיא אסורה לכל אבל האיש אפשר לו באשה אחרת לפיכך אין דינם שוה ואין לו אלא הפחת שפוחת לה בכל שבוע. א"נ טעמא דמילתא מפני שהמורדת היא מפסדת את דינה והבעל מרויח מה שלא היה ראוי לו אבל המורד אינו מפסיד משלו כלום והאשה אינה מרווחת כלל אלא נוטלת דינה שמשעה שכנסה נתחייב בכתובתה אלא שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כל זמן שעומד עמה לשלום אבל אם הוא בוגד בה דין הוא להוציא וליתן כתובה מיד אם האשה תובעתו ואם ברח או שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה ג' דינרין בשבת וכשכופין אותו נותן לה כל כתובתה וכל הדינרין שהוסיפו לה וכל אלה המעגנין נשותיהן הן חייבים ליתן ג' דינרין בשבת תוספת על כתובתה והדינרין הללו הם כסף צורי מדתני ר' יהודה שלשה טרפעיקין ואמרינן בגמרא מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכמה אסתירא פלגא זוזא ואסתירא הוא סלע מדינה כדאמרינן מעי איסתירא וחצי זוז הוא סלע מדינה שהאחד שוה שמנה ואמרינן נמי התם תניא נמי הכי רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהן תשע מעין מעה וחצי בכל יום אלמא דינר צורי הוא שיש לו שש מעה כסף. ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והאמר רב כו'. איכא דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לר' יוסי בר חנינא קשיא לחוד ואדרבא לרב הונא קשיא טפי דאמר ממלאכה לא הויא מורדת ויש לומר דהא לא קשיא למאי דפרישנא לעיל דרב הונא ה"ק שאין דנין אותה מדין מורדת בפחיתת כתובה במשנתנו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפוהו לזון כשמואל אבל לרבי יוסי בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתנו קשיא אדרב וה"ה דקשיא ליה אדשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא יכפוהו לזון אלא דחדא מנייהו נקט. ע"כ:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל תנן וכן המורד וכו'. והאמר רב כל האומר איני זן כו'. קשיא לן ותיקשי נמי לרב הונא דאמר מתשמיש הויא מורדת ולא ממלאכה. מ"ש מיניה דידה דחשבינן ליה מורד באומר איני זן ואיני מפרנס ואפשר לומר אליבא דרב הונא דהא לא קשיא דמרדו של איש קשה משל אשה כשהיא מורדת אפשר לו לכופה בדברים ושוטים ומזונותיה וכיוצא בזה בכפיית הבעל לאשתו. ותו דהא מגבינן ליה מינה דמי שכר שפחה אבל כשהוא מורד במזונות ופרנסה היאך אפשר לה שלא תאכל עד שתבא לב"ד ויכפוהו ויהיו חייה תלוים לה. ומהאי טעמא נמי אפשר דאמרינן דכשהוא מורד כופין להוציא וליתן כתובה וכשהיא מורדת לא אמרינן תצא בלא כתובה דמרדו קשה ממרדה שהיא אסורה באחר והוא מותר באשה אחרת. והא דאמרינן נמי וכן היא שנדרה שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה אע"ג דקסבר רב הונא דממלאכה לא הויא מורדת. י"ל ה"מ בשאר מלאכות שיש בהן דין ממון וכדאמרינן דמגבינן ליה מינה בכדי דמיהן אבל בהא דלית בה דין ממון ובמקום נדר דליכא תקנתא אחריתי דין הוא דתיפוק בלא כתובה. וכ"ת אמאי לא אקשינן נמי לרב הונא דאמר מורדת מתשמיש דידיה אדידיה דהא אמר רב הונא לעיל האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה והיינו מורדת מתשמיש. י"ל בדין הוא דמצי לאקשויי ואקשי לר' יוסי בר חנינא איידי דנקט טעמא דאיני זן ואיני מפרנס. ולרב הונא נמי איכא לפרוקי כדמפרקינן לדידה דאמרי' ולאו לאימלוכי בה בעי.

ואיכא דגרסי ולאו לאימלוכי ביה בעי. ופירשו שנמלכין בו ונותנין לו זמן המלכה ובאותו זמן מוסיפין לה ואם לא חזר בו יוציא ויתן כתובה. וליתיה להאי פירושא דעד אימת נטרינן ליה. וכ"ת ל' יום שכן זמן ב"ד ל' יום כל כה"ג ודאי הוה להו לפרושי לה בגמרא בהדיא. ותו דקא מתמה עלה דמלתא דקאמר ולאו לאימלוכי ביה בעי מכלל דפשיטא מילתא והא מנא ליה. אבל הגרסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי. כלומר אף על גב דהוי דינא נמי להוציא וליתן כתובה נמלכין בה. אי בעיא דלא תיפוק ונכפייה בהכי דנוסיף לה שלשה דינרין בכל שבת ושבת ואי ניחא לה למיקם בהכי תיקום ואי ניחא לה נמי ובעיא למיפק כייפינן ליה נמי לאפוקה. והשתא אתיא שפיר הא דמתמיה עלה ולאו לאימלוכי בה בעי דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא דבדידה תליא מילתא ואפילו לרב הונא נמי דסבר דמורדת לא הויא אלא מתשמיש בדידה נמי תליא מלתא ואי לא בעיא למיפק לא נפקא אלא כופין אותו לזונה כיון שהיא רוצה בכך ואינה רוצה לצאת.
ומיהו אפילו לר' יוסי בר חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת ה"מ ממלאכות השנויות במשנתנו אבל לא בשאר מלאכות והא דתניא כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו לאו בכפיה ממש קאמרינן אלא כפיה בדברים וכיוצא בענין זה שהבעל כופה את אשתו וכדאמרינן אין הבעל כופה את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת וההיא דאמרינן נמי לעיל נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומר' כופה ומניקתו אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת ולכולי עלמא נמי אין עיקר הלשון בכאן כפיה ממש אלא לומר שאין הנדר חל וכעין אותה ששנינו בנזיר חומר בנשים מבעבדים שהאיש כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו לומר שנדרי אשתו קיימין כל זמן שלא הפר לה. אבל בעבדו אינו כן שאין צריכין הפרה כל עיקר אלא אומר לו טול אכול טול ושתה שאינו חל כלל. וכן אותה שאמרו קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו למימרא דכיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דקא מפקא ליה לשיעבודיה מינה ולא חל הנדר ולא בעי הפרה כלל. ע"כ:

באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן הוכיח הר' אליהו מפריש ז"ל שחייב הבעל להשכיר עצמו למלאכה כדי לזון את אשתו שאם לא כן באו' איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד אמר כי מספר כתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה אנא אפלח ואוקיר ואזון וזה ודאי דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין כן לבע"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכת מעשה ידיה כשאומר איני זן קרינן ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פרש"י. ומ"ש בספר כתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקתה חייב לרפאותה א"נ שופרא דשטרא הוא ולישנא מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כחו. הריטב"א ז"ל.
והתוספות פירשו דאפלח אינו ר"ל שכירות אלא היינו עבודת קרקע פי' אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית ואפשר לתרץ בזה הקושיא האחרת דמשום הכי מקרי מורד ממלאכה האומר איני זן דזימנין מורד ממלאכה כגון מלאכת שדהו שלא לחרוש וכיוצא בזה כן נראה לי:
ולאו לאימלוכי ביה בעי ה"ג רש"י ופי' ז"ל שנותנין לו זמן להמלכה אולי יחזור ממרדו ובתוך כך מוסיפין על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזור בו יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דאם כן הוה לן לפרושי כמה זמן נותנין לו להמלכה דאע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דילמא הכא מוספינן או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתניתין משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דלהמלכה הוא דיהבינן ליה זמן היאך אנו קונסין אותו בינתים והנכון כגירסת הספרים דגרסי ולאו אמלוכי בה בעי כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציאה ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעולם במרד השנוי במשנתנו ומפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיף לה על כתובתה. הריטב"א ז"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י כגירסת שאר המפרשים וז"ל ולאו אמלוכי בה בעי אי נוח לה שיגרשנה מיד ויתן לה כתובתה או שתהא תחתיו ויוסיפו לה על כתובתה ע"כ. והא כתיבנא לעיל לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד:

מיתיבי אחת ארוסה ואחת נשואה כו'. גרסת הספרים בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר אלא למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא ומהדרינן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' איכא דאמרי בשלמא למ"ד מתשמיש כו' ואיכא למידק אי במלאכה מאי אפילו דהא נדה בת מלאכה היא כשאר כל הנשים וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובשול מחמת נדותה ואימא דכיון שכן לא הויא מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דבשורת הדין מותרת לעשות כל המלאכות אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה כנ"ל. ורש"י נשמר מזה וכתב דה"ג דבשלמא למ"ד מתשמיש ניחא אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו' ופי' ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך לומר אפילו נדה וקמ"ל דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפילו נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אלא ע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו' וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד דמלאכה איכא. וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייבת לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת ג"כ לאפות ולבשל וא"כ דכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני כדי שלא תעשה לו המלאכות שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא שומרת יבם שמרדה ביבם ואומרת לא תנשא עכשו. אחת לי שא"נ הן מורדות פוחתין להם. בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר ולקמן פריך נדה הא לאו בת תשמיש ואפילו מרדה אמאי פוחתין לה מכתובתה. חולה מי הויא בת מלאכה והכי נמי הוה מצי פריך ארוסה בת מלאכה היא הא אין מעשה ידיה לבעל עד שתנשא ותזון משלו ממלאכה נמי הויא מורדת והא מתניתין במרד תשמיש קא מיירי במרד מלאכה לא קא מיירי ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא פי' למ"ד מתשמיש ניחא נדה וחולה ואע"פ שאינן עכשו בנות תשמיש מ"מ איכא צערא משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. וכדאמרינן בסמוך אבל למ"ד ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וה"ה דהוה מצי למיפרך בשלמא למ"ד תשמיש היינו דקתני אפילו נדה אלא למ"ד ממלאכה מאי אפילו.
ונדה דהויא מורדת מתשמיש דוקא בשמרדה בלא עת נדתה דהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא דהתורה האמינתה ושמא רצתה לשחק בו עד שתטבול והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם מה נן קיימין אי כשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן נן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לנדה. ע"כ:
ולענין פסק הרי"ף ז"ל וכל הראשונים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא ויש מביאין ראיה מהא דאמרינן לקמן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה ואינה ראיה ברורה דאנן בעינן לפרושי היכי הויא מורדת מתשמיש דהא קי"ל דבתשמיש כ"ע לא פליגי והראב"ד הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא ואם איתא מאי קשיא לימא ליה דמתניתא במורדת ממלאכה ואינה ראיה דדילמא לישנא דאפילו נדה לא דייקא ליה שפיר למ"ד מורדת ממלאכה ולא ניחא ליה בפירוקא דכתיבנא לעיל א"נ דמשמע ליה דומיא דחולה משמע ליה כולה ברייתא משום מלאכה ומ"מ עיקר הדין כמו שכתבנו דהלכתא כרב הונא וכל שמורדת ממלאכה כופין אותה בשוטי או שאינו זנה או שמוכרין ב"ד מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה שפחה או עבד לשמשו. הריטב"א ז"ל:
והרב רבינו יהוסף הלוי ז"ל כתב וז"ל היכא דאימרדא לה ממלאכה ולא אימרדא ליה מתשמיש לא הויא מורדת אלא יתבה לה תותי בעלה וכתובתה קיימת ומשמתינן לה עד דעבדה לגברה מאי דחייבת למעבד ליה אבל כתובה לא מפסדת כלל דהא לא אימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש והיכא דאימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש אי אמרה מאיס עלי כו' ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל תמהני היכי קי"ל דממלאכה לא הויא מורדת מאי שנא מיניה דידיה דבאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ובכמה מרדים פחותים מזה אמרו כן ונ"ל מפני שמרדו של איש קשה משל אשה לפי שיש ספק בידו לעשות כדאמרינן עד שכופין אותו להוציאה יכפוהו לזון ומהדרינן אין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר אי אפשר לה להתענות עד שתבא לב"ד ויהיו חייה תלויין לה מנגד אבל כאן אפשר לכופה בשוטי' לעשות מלאכה ואם נתבטלה עד שיכפוה לא הפסיד כל כך וגם אפשר לו למנוע תשמישה ומזונותיה עד שתחזור בה ואע"פ שאמרו שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה שאני התם שנדרה ואי אפשר לכופה אבל זו הוא עצמו יכול לכופה שב"ד משמתין אותה שכן כתבו מקצת המפרשים ראשונים ע"כ:

ורבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין וכו'. ונראין דברים דבהנך ארבעה שבתות אלו לא הפסיד כלום אם תחזור בה. וא"ת א"כ עכשיו תחזור בה ולמחר תחזור למרדה ותצערנו שלש שבתות הא ליתא דכל שחזרה בה מתרין בה שאם תחזור עוד למרדה תשבור כתובתה לאלתר אבל יש שפירש דאפילו תחזור בה תפסיד שבעה דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתנו. ואינו מחוור. הריטב"א ז"ל:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. פי' דנדה יש לו פת בסלו חשיב כיון שהוא עומד בבטחון שתטבול בסוף נדתה ותהא ראויה לו. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אינו דומה כו'. כך זה הואיל ויודע שהוא אינו עתיד לשמש עמה מצטער יותר. ע"כ:

דף סג עמוד ב

אלא בבתי כנסיות וכו'. דאיכא רבים מכספא והדרא בה. ארבע שבתות בשבת מקבצין ובאין לשמוע הדרשא. הריטב"א ז"ל.
דיקא נמי דקתני ארבע שבתות פרש"י ז"ל דשבתות דנקט שבתות ממש שאין בהם מלאכה והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ארבע שבועות הו"ל למימר שלשים יום כדאמרינן בעלמא. ויש גורסין דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו ומפרש לה דכיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ארבע שבועות פשיטא דסתם ארבע שבועות רצופות נינהו אבל בשבתות ממש הואיל ואיכא ימי חול בינתים ואינן תכופות ממש הוי ס"ד דדלמא לאו רצופות נינהו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו כלומר ממה שהצריכו לומר שההכרזות יהיו בשבת למדנו שאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהכרזה זו אינה אלא כדי שתתבייש ותחזור בה ודי כשתהיה במקום שמתקבצים כל בני העיר ואינו צריך להכריז בשווקים וברחובות ואע"פ שהכרזה אסורה בשבת לדבר אחר הכרזה זו שהיא למצוה כדי שתחזור האשה לבעלה מותרת.
וכ' הרמ"ה ז"ל וכי תימא ממאי דהני ד' שבתות דקתני יומי שבת בלחוד נינהו דילמא שבועי נינהו דמכרזינן בהו בכל יומא א"כ למה ליה למתני זו אחר זו דילמא ארבע שבתות ותו לא דמסתמא זו אחר זו משמע כדתנן גבי מדיר ב"ש אומרים שתי שבתות אלא להכי איצטריך למיתני זו אחר זו דמשום דמיירי ביומי דשבת סד"א כיון דלא סגיא דלא מפסקי ימי החול בינתים לא ליבעי זו אחר זו קמ"ל זו אחר זו דכל היכא דמיקרביה ימי מכרזה מנכר טפי דאוושא מלתא ואית לה כסופא טפי דיקא נמי מדאיצטריך רבא לאתויי זו אחר זו בדוקייה דאלמא לא סליק דוקייה אלא בתרווייהו. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:
שתי פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה לכאורה נראה דה"ק פעם אחת שולחין לה קודם הכרזה וא' לאחר הכרזה קודם שיתחילו שאם תעמוד במרדה שתפסיד כל כתובתה וכמו כן שולחין אליה אחר כל ההכרזות אבל מורי הרב נר"ו אומר דשתי פעמים על כל הכרזה והכרזה קאמר דהוו להו שמונה הכרזות וסיועא למילתיה מן התוספות דתנינן התם ורבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים בכל שבת ורמי בר אבא בא לפרש התוספות ולומר לא תחשוב שאלו השתי פעמים שתיהן קודם הכרזה או שתיהן אחר הכרזה אלא אחת קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא לאחר הכרזה לאחר שבת רביעית. ע"כ:
הא דאמר רבא הא בורכא איכא למידק דאטו כל מאן דפסיק כרבותינו קריא ליה בורכא וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חידוש מטעמא דנפשיה כההיא דבשילהי פרק כסוי הדם ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מב"ד קאי ולומר דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה דא"כ לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי אמר דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון אם איתא דברייתא לא משבשתא הוא לא הוה שביק ליה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה אלמא משבשתא היא דאי ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו וא"ל רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבא אסהיד עליה דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש ואפילו הכי לא הדר ביה רבא ואמרינן איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סבירא ליה כי הא לומר דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשני' בבית המדרש. הרשב"א ז"ל. ורש"י תירץ עיקר קושיא שכתב ז"ל הא בורכא. דבר שאינו הגון. ע"כ.
עוד כתב הרשב"א ויש ספרים דגרסי אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין ולפי גירסא זו פי' נמלכין בה שפוחתין בה מעט מעט ונמלכין בה עמה בכל יום אם תחזור בה או תפחות מכתובתה ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ארבע שבתות של הכרזה ואינו נראה כן מדברי רבינו אלפסי שהוא ז"ל כתב הא דרבותינו והא דנמלכין בה [דאלמא מ"ד נמלכין בה] כרבותינו ולפי דבריו גרסינן ביה וכך היא גרסת הראב"ד ולדברי רבינו אלפסי יש לפרש נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה דזו ודאי היא המלכה שמזהירין אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה אבל למתניתין דפוחתין כתובתה מעט מעט ואין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותי' כלומר שמפסידין כל כתובתה לסוף ד' שבתות ולא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתנו אמר רבא האי בורכא ואמרינן ואיהו כמאן סבר כלומר רבא דאמר בורכא כמאן סבר ואמרינן כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתנו כן פרש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן סבר דהא פשיטא דסבר כמשנתנו וי"ל דמשום משנתנו לא היה לו לומר הא בורכא דהא רבותי' ידעי לה למשנתנו ורצו לתקן תקנה זו שהתקינו דאיצטרכינן לתרוצי דאיהו אשכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומ"ה אמר דמאן דפסק כרבותי' אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתנו גנובי גנבא למה ליה לימא הלכה כמשנתנו ועוד דלישנא דנמלכין בה לא אתי שפיר משום פחיתת כתובה דמשנתנו.
ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו כלומר במשמעות פשט לשונם שאין מתרין בה אלא פעם א' ולאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחין לה ורבא אמר הא בורכא דס"ל כרמי בר חמא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחי לה לדרב נחמן בר רב חסדא משום דרמי בר חמא וקרי לה בורכא ואמרי' דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר שנמלכין בה גם לאחר ארבע שבתות ולנוסחי דגרסי ואינהו כמאן סברוה פירושו על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פירוש זה מחוור דלא אתי ביה שפיר לישנא דנמלכין בה.
והראב"ד פירש דר"נ הוה אמר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כמשנתנו כלל ואמר רבא דהא בורכא שאף רבותינו לא דחו דין משנתנו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרינן ואיהו כמאן ס"ל ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברור באיזה מהם היא רוצה אם בדין רבותי' שתפסיד כל כתובתה בפעם א' לאחר ארבע שבתות ולא תפסיד כלום בנתים או בדין משנתנו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה שתפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתנו שיש לה מתון הרבה מדין רבותי' שאין לה שום מתון לאחר ארבע שבתות וטוב להפסיד שבעה דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה. וי"ל דלמשנתנו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפילו מנכסי מלוג מה שאין כן בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שתי פעמים.

ולהני פירושי דר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל הלכה כרבותינו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר רב יצחק ור' חנינא ורבא משמיה דרב ששת סברי דאין נמלכין בה הכין הלכתא וגם לפירוש רש"י יש לפסוק הלכה כרבותינו כו'. ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל נמלכין בה פרש"י דרב ששת בא לחלוק על כל אותם שאמרו שמכריזין עליה וס"ל דאין מכריזין כלל אלא נמלכין בה כלומר ומחזירין אחריה שתחזור ממרדה ובינתים פוחתין לה מכתובתה כדקתני במתניתין וזה אינו נראה שהיאך אפשר לפרש שרב ששת חולק על תקנת רבותינו ועוד דלא ה"ל למימר האי לישנא אלא פוחתין לה מכתובתה. על כן נראה כמו שפירש רבינו יעקב ז"ל שנמלכין בה ר"ל דקודם שיכריזו צריך לימלך בה ולהודיעה שמפסדת כתובתה וגם רב שרירא גאון ז"ל כך פי' ולפי זה הפי' נמצא דרב ששת ורמי בר אבא תרווייהו ס"ל דנמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה ורבותינו ס"ל שאין מכריזין עליה אלא פעם אחת אחר המלכה ופלוגתא דאינך ורב ששת הויא עם רב נחמן בהכי.
וקשיא ליה למורי הרב נר"ו דהא בהדיא חזינן בתוספתא דבריהם כדכתיבנא לעיל והיכי מצינן למימר דרמי בר אבא דאמר שתי פעמים חולק עם רבותינו דאדרבה לפרש בא על כן נראה לי לפרש דמאי דאמר רב ששת הלכה נמלכין בה לא קאי (אלא) על התקנה הראשונה שהתקינו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות אלא על התקנה השנייה שהתקינו שאפי' אחר ההכרזות לא תפסיד כתובתה לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא ובתוך זה הזמן נחזר אחריה לחזור בה ועל זה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כלומר אף על פי שהכריזו עליה ארבע שבתות ושלחו לה ב"ד ב' פעמים אפ"ה לא יהבי' לה גיטא לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחא שתא הם היו יודעין אותה והתלמוד הזכירה לבסוף בשנגמר כל הענין. עד כאן:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן הלכה נמלכין בה ה"פ אומרין לה הוי יודעת שאם תעמדי במרדך לצער אותו אפי' כתובתיך מאה מנה הופסדה ואי בעית מפקי ליך ואי אמרה כתובתי אני רוצה ואם אי אפשר לי לגבותה ממנו איני רוצה להיות צרורה עמו מכריזין עליה ארבע שבתות ובתר הכי נפקא בלא כתובה ואם אמרה איני רוצה לצאת ממנו ובעיא דתפחות כתובתה ז' דינרין שומעין לה וכן פי' הראב"ד ז"ל.
אבל הרב ר' יהוסף פי' נמלכין בה פוחתין ז' דינרין בכל שבת ושבת עד שתגמר כל כתובתה ופסק הילכתא הכי אבל דעת רבי' הרב ר' יצחק אלפסי נראה שהוא נוטה לפירוש הראשון שמפני כך כתב דברי רבותי' ודברי רמי בר אבא שני פעמים שולחין דאתי' אליבא דרבותינו אע"פ שלא כתב ר"ח ז"ל כן. ע"כ:
גרסת הספרים רבה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה ורב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה וק"ל דא"ה מאי מסייעין מינה לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסייעתא אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמודא הוא דאייתי בתר הכי לאידך דרב הונא בר יהודה ויש גורסין בהיפך ולא נהירא משום קושיא דאמרן וי"ג בתרווייהו נמלכין בה ולא נהירא דהול"ל וכן אמר רב הונא בר יהודה. הריטב"א ז"ל:
היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאוס עלי לא כייפינן ליה כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן היכי דמיא מורדת שכופין אותה ופוחתין מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאת בלא כתובה ע"כ.

ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה. ואף הרמב"ם כן כתב שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יצאה הוראה בטעות בפנינו שהיו אומרים שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשתתן עיניה באחר תאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים [צ ב'] חשו לזה ואמרו שהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באיש אחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש [פח ב'] שאמרו שלא תהא תולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה והרי בטענת מאיס עלי תפקיע עצמה. ואף על פי שיש לדחות דהתם הוא שנוטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מיד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחרי עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסידה כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקין הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענת מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתובות בחידושי' הארוכין שבהן הא דתנן אלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדיה כדאיתא בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינן שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתובה אבל בלא כתובה בכל מקום כופין כשאמרה מאיס עלי הא ליתא דאנן לא אדכרי' בההיא מתני' כתובה כלל אם החדוש שחדש שם היינו שכופין אותו להוציא ולתת כתובה איך הניח כו' אלא ודאי דדין כפיה בלחוד אתא לאשמועינן וזו ראיה ברורה.
ור"ת פי' היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת לה כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כופין לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובתה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו דבאונס מחלה ולא הפסידה כתובתה ולישנא דכופין לא דייק כי האי פירושא. והר"י הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה כדי שיפחתו אפילו נכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפי' רבנן דמתני' מודין שפוחתין אפי' מנכסי מלוג שלה ואין פי' זה נכון דהא קי"ל כרבותינו ששוברת כתובתה בפעם אחת ושוב אין כאן פחיתה וי"ג אבל אמרה מאיס עלי לא כופין ליה ומר זוטרא אמר כופין ליה וה"פ דבמורדת גמורה הוא דכופין ליה שלא תפסיד כתובתה אלא בפחיתה בכל שבוע כדין משנתנו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל האומרת מאיס עלי לא כופין ליה בכך שימתין כל כך אלא תפסיד כתובתה לאלתר ואע"פ שחזרה אין לה תקנה וכ"ש בנתגרשה או נתאלמנה ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפיה מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דהתם סייעתא דשמיא הוה ולעולם לא כייפינן ליה והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שתפסיד כתובתה כדי לעגנה.
ורבינו ז"ל פי' היכי דמיא מורדת דדייני' ליה כדין משנתנו או כדין רבותינו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה כדי שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי כייפינן לה בשום קנס בכתובתה ואין נזקקין להן כלל כי אולי הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותא בלבה ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו דאסור להזקק לה בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות דכתיב בהו המורדים והפושעים כדאיתא במסכת נדרים [כ ב'] והילכך מוטב שלא נזקק לה ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה בדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא קאמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה והדרא ליה דאי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתי' ראיה דאכפייה רב חנינא מסורא ונפק מיניה גברא רבא ואי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למדין מן החידוש דדילמא ההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא למאיסותא לא עבדינן. והילכתא כאמימר וזה היה נראה פי' נכון וחדש אבל לא מצינו לאחד מרבותינו שפירשו כן אלא כולם הסכימו שהאומרת מאיס עלי ראוי לקנסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פירושא אבל י"ל דהא דאמרינן דלא כייפינן לה היינו דלא כייפינן לה לאלתר אלא דעבדי' כדאמרינן לקמן ומשהינן לה י"ב חדש אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו בדין שתבעל לשנוי לה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא פירש"י ז"ל דאימרדא דאמרה מאיס עלי והוה תפיסא חד שירא שהכניסה לו בכתובה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתנו פוחתין והולכין נדונייתה ואף על פי שהיא תופסת בהן ולרבותינו ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואף על פי שתפסה ואם נאמר שהשירא הזאת מנכסי מלוג שלה היה אם כדין משנתנו הרי פוחתין מנכסיה אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפילו לרבנן ולפי הפי' הראשון לא קנסי לה רבנן בנכסי מלוג שלה כלום. ואם לדין רבותינו הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת הכל אבל בנכסי מלוג שלה לא קנסוה כלל ואפילו במה שלא תפסה כלל וא"ת והיכי קרינן לה דאימרדא דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת על בעלה מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרי' היכי דמיא מורדת שנדונת בדין משנתנו או בדין רבותינו האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינה בדין זה. ויש שפירשו דהאי אימרדא היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואף על גב דבדין משנתנו פוחתין מנדונייתה ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפילו שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחת כשם שהקלו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקלו עליה ג"כ לענין בלאותיה קיימין. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר להו רב גמדא משום רב זביד גברא רבא הוא אפכיתו ליה לדינא עילויה פירוש לפי שאתם יודעים דלא יערער עליכם מרוב ענותנותו. והא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשט הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבא משום דלא פשט הוי דינא דנכסי היכא דקיימי לוקמי ותירצו דאינהו הוו אמרי שלא הפסידה בלאותיה קיימין ואפילו מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט לית לן לאפוקי מיניה מאי דתפיס בעל ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דקאמר רב גמדא השתא הוי מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ודלא תפסה לא יהבינן לה ולפי זה הוה לן למימר והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמרינן והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דמשמע דלא אתינן למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדינן הכרעה שלישית.
לכך יש לפרש דרב גמדא לפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט נכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם עליו כנכסי צאן ברזל ואפי' מאי דתפסה מפקינן מינה אבל אמימר וחביריו היו סבורים דאדרבה נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משם שבח בית אביה ואם אמרה שלי אני נוטלת שומעין לה הלכך אפילו מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבינן לה ותלמודא פסק דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולא איתברר נכסי בחזקת מי נכסי היכא דקיימי קיימי ומאי דתפסה אפילו תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבינן לה וכן הלכתא ובקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין. הריטב"א ז"ל.
ויש ליישב שיטת התוספות דסברת התלמוד היא דלא שבקינן סברת אמימר וחביריו דהוו רבים ועבדינן כרב גמדא דהויא ליה יחידאה ולא שבקינן פשיטתו דידהו דהוו בתראי משום ספיקא דרבא הלכך אי הוו ידעינן סברייהו הוה פסקינן כוותייהו והשתא דלא ידעינן היכי קא אמרי אי הפסידה אי לא הפסידה לכך אי תפסה לא מפקינן מינה ואי לא תפסה לא יהבינן לה והיינו דקאמר השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי פירוש דלא ידעינן אמימר וחביריו מאי קא מיירי כנ"ל. ואע"ג דכתבו התוספות במסכת ע"ז (דף סג ב') דבכל מקום שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהוא הודה להם דבר חדוש הרי דהכא נמי הודה להם רב גמדא דבר חידוש אלא דאמימר וחביריו לא הודו לו לחידושו ופשיטא להו מאי דמבעיא ליה לרבא וכדכתיבנא: