שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
שיטה מקובצת |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
משילין פירות דרך ארובה ביום טוב וכו': פירש רש"י ז"ל מי שיש לו חטים ושעורים שטוחים על גגו כו'. והקשה מורי נר"ו דאם כן הוה ליה למיתני משילין תבואה. ותירץ נר"ו דהזקיקו לפרש כן שאם היה שאר מיני פירות כגון פירות האילן הוה במשמע שהעלן לגג לייבשן כגון תאנים וענבים לעשות מהן גרוגרות וצמוקים. וזה אי איפשר דמשום פסידא לא שרינן מוקצה לטלטל. לכך פירש חטין ושעורין שאין בהם מוקצה אבל הנך אסירי וכדאמרינן בגמרא איידי דתנא רישא פירות כו'.
וכן כדי יין וכדי שמן: פירוש מותר לכסותן ביום טוב אבל לא בשבת משום דליכא פסידא כולי האי ובשבת להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חשו.
גמרא חד תני משילין וחד תני משחילין כו': והאי דלא מקשה למאן דתני משילין מאי טעמא לא תני משחילין כדאקשינן גבי לפני אידיהן של נכרים בפרקא קמא דמסכת ע"ז משום דהכא חדא מלתא היא ומשמעות אחד יש להן. אי נמי דהכא ליכא קפידא בהאי טפי מהאי. אבל התם איכא קפידא בין אידיהן שהוא גנאי לעידיהן שהוא לשון עדות.
שחול כל שנשמטה ירכו אחת: פירוש בוקא דאטמא דשף מדוכתיה וכגון דלא איעכול ניביה כדמוכח התם.
התם הוא דליכא הפסד ממון: פירוש ולכך לא התירו יותר. מהכא משמע דטעמא דהפסד ממון חמיר מביטול בית המדרש והכנסת אורחין. וזה קשה דהא אסרינן במתניתין להשיל פירות בשבת ולא חיישי להפסד ממון והתם בשבת התירו מפני ביטול המדרש. והגרסא הנכונה אי נמי התם הוא משום דשבת חמירי אבל יום טוב דקיל אפילו טובא נמי. כלומר שבת דחמירא דלא שרו כלל משום פסידא דין הוא דאפילו לדבר מצוה לא שרי אלא ארבע וחמש קופות. אבל יום טוב דקיל דשרי משום פסידא שרי נמי אפילו טובא.
ואמר שמואל כו'. כדי שלא יגמור כו': ואף על גב דהכא בעינן לה אליבא דשמואל דפליג אדרב חסדא ואילו לעיל בעינן לה אליבא דרב חסדא. הכא בעינן אי עבדינן הכא כשמואל כדעבדינן התם ולומר שיפנה כל פירות הגג ובלבד שלא יגמור. אי נמי דרב חסדא לא פליג אדשמואל אעיקר דינא אלא אאוקמתא דמתניתין דהתם כדמשמע התם.
דילמא אתי לאשוויי גומות: פירוש אפילו לר' שמעון שמא יבא להשוותן בכונה. אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות כו' דשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה אבל הכא דיום טוב דקיל וכו'. והקשה הרשב"א ז"ל דהא שרינן במתניתין ביום טוב להשיל פירות ולא בשבת. וכבר כתבתי למעלה שנראה שאין הריטב"א גורס כן. אבל הרשב"א ז"ל תירץ דבעיקר מלאכות טפי שרינן ביום טוב מבשבת משום דכל מלאכה אסורה בשבת וביום טוב כל אוכל נפש מותרת. אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביום טוב.
והקשה מורי נר"ו דהא באידך בעיא אמרינן איפכא התם תנן אבל לא את האוצר כו' הכא מאי התם הוא דשבת דחמירא אבל הכא דיום טוב דקיל שפיר דמי. והא הכא דהותר מקצתו ואפילו הכי פשיטא ליה שיש להתיר ביום טוב משום דקיל אלא דמספקא ליה משום האי טעמא דאמר ומה התם דאיכא ביטול בית המדרש כו' אבל אי לאו הדין טעמא פשיטא ליה דביום טוב מקילינן משום דקיל.
לפיכך כתב נר"ו דכי אמרינן דשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אינו אלא באיסורי דרבנן שאינן משום גזרה כגון מוקצה שאינו משום גזרה אלא איסורא דרבנן בלחוד וכגון ארבע וחמש קופות שאינו אלא משום טירחא ואפילו למאן דדחי וסבר לאסור ביום טוב. אבל במידי דאסור מדרבנן משום גזרה כי הא דהכא שאסרו לגמור האוצר דלמא אתי לאשויי גומות אין ספק שיש לחוש לחיוב שבת שהוא איסור סקילה יותר מחיוב יום טוב שהוא חיוב לאו. ואף על גב דאמרינן פרק האשה רבה כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת יש לומר שלא נאמרה בגזרה כזאת וכל שכן שיש בשבת איסור סקילה. והאי דלא קאמר הכא דביום טוב שרי משום דאיכא פסידא וכדאמרינן לעיל משום דאלים ליה הדין טעמא דיום טוב דקיל.
ותדע לך דבתרתי בעיי בתרייתא אמר ומה הכא דאיכא פסידא דפירות אמרת לא ולא אמר הכא דיום טוב דקיל. וכל זה מפני שכשגזרו משום אשויי גומות דהוא איסור תורה לא גזרו ביום טוב כשבת משום דיום טוב קיל ולא איצטריך למיתי משום פסידא אלא משום דקיל. אבל בהנך תרתי בעיי דמיירו במידי דטירחא ולית בהו גזרה משום איסור תורה אין להקל ביום טוב טפי משבת וכדפרישית. ולפיכך אמר (בתוך) בהנך תרתי בעיי ומה התם דאיכא פסידא כו'. והא דנקט גבי שבת משום ביטול בית המדרש משום דהוי טעמא קמא דנקט לעיל גבי ארבע וחמש קופות עד כאן לשונו.
אבל התם דאיכא ביטול בית המדרש שפיר דמי: פירוש בשבת מותר לטלטל אפילו מגג לגג כיון דאיכא בטול בית המדרש. ונראה לי דדוקא בשגגותיהן שוים משום דלא שרינן טרחא יתירא
להפסד מועט לא חששו קא משמע לן: ואם תאמר הכא משמע דלהפסד מועט חששו והתם בשבת גבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששית אמרינן דלא חיישינן להפסד מועט. ותירץ הרשב"א ז"ל דיום טוב שאני הואיל וליכא אלא טירחא מועטת והתם בשבת. ומורי נר"ו הקשה דהתם מוכיח בהדיא דהא דהיתה בהמתו טעונה כו' אפילו ביום טוב היא וכדאוקימנא התם בבולסא. ותירץ נר"ו דהפסד דהכא טפי מהפסד דהתם ולפיכך חששו. והא דקרו ליה הפסד מועט לומר שהוא מועט כנגד הפסד הפירות אבל הפסד דהתם שהיתה בהמתו טעונה שהוא הפסד מועט טפי לא חששו. והוא הדין לשבת שמותר לכסות כדי יין וכדי שמן. ולא נהירא לי משום דממתניתין לא משמע כן שיהא מותר לכסות כדי יין וכדי שמן בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ובתוס' תירצו דהכא דמיירי לבטל כלי מהיכנו להפסד מועט חששו. אבל התם דמיירי לטלטול כלי שאינו ניטל משום הכי לא חששו להפסד מועט.
תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת: פירוש וקא סלקא דעתיה בדלף שאינו ראוי וקשיא לר' יצחק. אבל לעולא בדלף שאינו ראוי כאווירא דלבני. ופריקן בדלף הראוי. וכתב הרשב"א ז"ל דהוא הדין דאיכא לאוקומה הכי לעולא משום דקיימא לן דאין מבטלין כלי מהיכנו. והוא הדין דמצי לאקשויי וליטעמיך בדלף שאינו ראוי לעולא מי ניחא והא אין מבטלין כלי מהיכנו. וכן כתב הריטב"א ז"ל אלא שהוא מוסיף דמכל מקום מעיקרא לא פרכינן מינה אלא לר' יצחק משום דלא קים לן דסבירא ליה לעולא שאוסר לבטל כלי מהיכנו והיינו נמי דלא אמרינן וליטעמך ודכותה בתלמודא. ואם כן לכולי עלמא אסור לתת כלי תחת דלף שאינו ראוי בשבת.
ומורי נר"ו כתב שאינו נכון דהא הכא ובפרק כירה פריך לר' יצחק ומשמע דלדידן ניחא דשרי ואפילו בדלף שאינו ראוי וכן אנו נוהגין ומנהגן של ישראל תורה היא. על כן פירש נר"ו דלר' יצחק דאמר דאין כלי נטל אלא לדבר הנטל אין נותנין כלי תחת הדלף שאינו ראוי שהרי המים הנוטפין אינן ראויין ואסור לטלטלן ולפיכך אין הכלי נטל בשבילן.
וא"ת והרי גרף של רעי הן. יש לומר שאינן כגרף של רעי עד שיגיעו לקרקע הבית ואם כן היאך יטול כלי כדי לקבל המים העתידים לבא מאחר שאינן ראויין וכיון דאינן גרף של רעי עד שהן בקרקע הבית אינו בדין שיטלטל כלי בשבילו לפי שאינן ראויין. אבל לעולא ודאי מניח כלי תחת הדלף שאינו ראוי שהרי בהנחת הכלי קודם שיגיעו המים לתוכו ליכא שום איסורא שהרי כלי נטל לדבר שאינו נטל וכשיגיע המים לתוכו ליכא משום מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר לו לשופכן משום דהוו כגרף של רעי הואיל והוו מים שאינן ראויין. ולא דמי לנותן כלי תחת הנר לקבל שמן המטפטף או תחת התרנגולת לקבל ביצתה וכדאיתא פרק כירה. דשאני התם דאי אפשר לסלק האיסור מתוך הכלי והלכך איכא בהו משום מבטל כלי מהיכנו.
וא"ת והא לעיל גבי שיורי כוסות אמרינן וכי עושין גרף של רעי לכתחלה והכא שרינן להביא כלי ולקבל המים כדי שיהו גרף של רעי. וי"ל דשאני התם דבידו שלא יזמין הנכרי ולא יהו שיורי כוסות של גרף של רעי. אבל הכא אם לא יתן הכלי תחת הדלף ויגיעו לארץ כל שכן דהוה ליה גרף של רעי והלכך שרי. עד כאן דברי מורי נר"ו.
שתי חלות מוקצות נינהו: פירוש והא דלא מהדר ליה הא מני ר' שמעון היא בפשטה דלית ליה מוקצה משום דמאן דמקשה אקשי ליה כרבי יהודה והוא פריק ליה אפילו כרבי יהודה משום רבותא. ורש"י לא פירש כן. ולענין הפסק אין הלכה כר' יצחק אלא כעולא וכן דעת רבינו אלפסי והרמב"ם וגדולי הפוסקים.
נותן בו מים ומחזירן: וא"ת והרי חזרו המים להיותם כעביט ולמאי דסבירא לן השתא דגרף של רעי אגב מנא אין בפני עצמו לא היאך יכול לטלטלו. וי"ל דחזו לבהמה. ומיהו למסקנא דשרי אפילו גרף של רעי בלא מנא לא קשיא מידי.
אגב מנא אין בפני עצמו לא: פירוש ואף על גב דהכלי עצמו נעשה בסיס לרעי וראוי לאוסרו בשבילו מכל מקום לא שרו ליה רבנן אלא אגב כלי שעשאוהו כאילו הרעי טפל לכלי שיש תורת כלי עליו והוא בר טלטול טפי כדהוי באנפי נפשיה.
ולא דנין והא מצוה קא עביד: פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק בדאיכא דעדיף מיניה והלכך אין כאן אלא רשות. מדבריו ז"ל נראה דאפילו בדליכא דעדיף מיניה אין דנין משום רשות אף על גב דאיכא מצוה. והקשה הרשב"א ז"ל כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דמצוה. וכתב מורי נר"ו דהא לא קשיא כלל דמתניתין תני אלו הן משום שבות לא עולין באילן משום דזמנין דליכא בהו שום מצוה. ואף על פי שלפעמים יש בהן צד מצוה כגון שיש שופר או לולב בעיר של עבר הנהר ואי אפשר לו לעבור אלא אם כן שט על פני המים. וכן מטפחין ומספקין ומרקדין לשמח את החתן ואת הכלה וכר' יהודה בר אלעאי בפרק האשה. ואפילו הכי לא חשיבי בהדי הנך דמשום רשות משום דלא חשיב משום רשות אלא הנך שאי אפשר שלא יהא בהם צד מצוה. וכן חשיב משום רשות אין דנין כו' ואף על פי שאפשר שיהא בהם מצוה גמורה כגון דליכא דעדיף מיניה ולית ליה אשה ובנים אפילו הכי לא חשבינהו בהדי הנך דמשום מצוה משום דהנך דמשום מצוה אי אפשר שלא יהא בהם מצוה גמורה לעולם וכדתנן לא מקדישין ולא מעריכין כו'. והא מקדישין ומעריכין איכא צד דלא הוו מצוה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר. וי"ל דאכתי לא דמו לרשות דהנהו אי לא הוו מצוה גמורה ליכא בהו שום עבירה. אבל מקדישין ומעריכין אי לא הוו מצוה גמורה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר אז הוו עבירה כיון שלא הקדים שטוב לו שאינו נודר כל עיקר וכדאית ליה לר' מאיר בנדרים ובפרק קמא דחולין והוא סתם מתניתין דהכא.
דאמר מר מצוה בגדול ליבם: והקשה מורי נר"ו תינח יבום דמצוה בגדול ליבם אבל חליצה אליבא דר' יוחנן דאמר פרק החולץ דגדול וקטן ממנו שוין בו מאי איכא למימר הא מצוה קא עביד. ותירץ נר"ו דמה שכתוב בספרים ולא חולצין ולא מייבמין הא מצוה קא עביד לא קאי הדין פירכא ללא חולצין אלא ללא מייבמין לפי שאין חליצה עיקר המצוה שמצות יבום קודמת למצות חליצה. והיינו דפריק מצוה בגדול ליבם ולא פריק מצוה בגדול ליבם ולחלוץ.
לא מקדשין והא מצוה קא עביד: פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות. ונראה מדבריו דאפילו מי שאין לו אשה ובנים אסור לקדש ביום טוב משום שבות אף על גב דאיכא מצוה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כפשוטה ולא הביא מכל אלו התירוצין כלום. וכן דעת מורי נר"ו והביא ראיה מדאמרינן אבל משדכין על התינוקות ליארס כו' ולא אמרו מארסין ואף על גב דאיכא למיחש טפי לשמא יכתוב. אבל רבינו תם ז"ל פירש והא מצוה קא עביד ומותר לו לקדש וכן בכל הני דאקשינן. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות דבבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ולפי פירוש זה מותר לקדש ביום טוב או בשבת היכא שאין לו אשה ובנים והוא הדין לדון בדליכא דעדיף מיניה וליבם בדליכא גדול. ואלא מיהו כתב הרב ז"ל בתשובה שלא הורה כן אלא מתוך צורך גדול ואפילו ביום טוב שני גוערין וקונסין למי שעושה כן. וכן פירש הריטב"א ז"ל.
וגרסינן בירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשו. כלומר ולא קנסו חכמים מעשיהם. וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בהלכות ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני שום קנין ממקרקעי או מטלטלי דהקנאתו הקנאה. וא"ת והיאך מותר מן הדין והא אמרינן דאין מקדישין ואין מעריכין אף על גב דאיכא מצוה. וי"ל דהתם שאני משום דדמו טפי למקח וממכר. ועוד דהנך הוו טפי חפצי שמים.
הני משום רשות איכא משום שבות ליכא: פירוש והא כולהו משום גזרה אסרום רבנן ותנא דמתניתין נמי אית ליה הכי.
ורמנהי משילין פירות דרך ארובה ביום טוב: ואם תאמר ואמאי לא מקשי ליה ממתניתין דקתני בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' ובית הלל מתירין דאלמא אשכחן הוצאה דאסורה בשבת ומותרת ביום טוב. וי"ל דמאיסורא דאורייתא לא ניחא ליה לאקשויי דכיון דשרינן איסורא דאורייתא משום אוכל נפש מחמרינן בשבת טפי מיום טוב. ומתניתין דקתני אין בין יום טוב לשבת איירי בענין שבותין דאילו מאיסור תורה הא תנן לה במגילה. והיינו דלא מקשינן עלה בגמרא אלא משבותין. אבל לא נראה כן מהירושלמי.
הרי היא כרגלי הלוקח: פירוש אף על פי דברשותיה דמוכר קיימי דאי בעי למהדר הדר ביה מכל מקום כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמוה רבנן ברשותו דלוקח אפילו לא נתן מעות.
אף על פי שלא מסרה לו מערב יום טוב פירוש אפילו בדבור הרי היא כרגלי הרועה: וקשיא לי לימא ליה דמתניתין בשמסרה ונתנה לו ביום טוב דקנה שביתתו ברשות הבעלים והא דר' דוסא שאני דכיון דגמרו בעלים בדעתם בבין השמשות ליתנה לרועה אוקמוה ברשותיה וכאילו היתה שלו בבין השמשות. וי"ל דאילו מתניתין מיירי בשנתנה ומסרה לו ביום טוב פשיטא דהרי היא כרגלי הבעלים.
כאן ברועה אחד כאן ברועים שנים: פירש רש"י כיון שאין בעיר אלא רועה אחד כו' הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה שביתת הבהמה אצלו אלא בשביתת הרועה עד כאן. והקשה מורי נר"ו לוקח במסירת רועה מאן אדכר שמיה. ותירץ נר"ו דאפשר שדעת הרב ז"ל דהך סיפא דהמוסר בהמה לרועה קאי ארישא ולומר אם לקח בהמה מחברו והמוכר מסרה לרועה אף על פי שלא נתנה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה שדעת הלוקח שתהא בהמתו בשביתת הרועה.
דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה: פירוש דאי לא ליתני הרועה בלחוד כי הא דר' דוסא וכדהוי אורחא דמלתא.
הלכה כר' דוסא: וא"ת הלכה מכלל דפליגי. וי"ל דהיא גופא קא משמע לן דלא פליגי ושנוייא דשנינן דכאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנוייא היא. דלא תימא לא שני ליה לר' דוסא בין רועה אחד לשני רועים ומתניתין נמי לבנו או לרועה קתני או האי או האי ולרוחא דמלתא נקט ליה קא משמע לן דוקא שני רועים.
והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים: וקשה למורי נר"ו רמאי קושיא שאני התם דלא מסרה לרועה אלא לומר שאם אדם רוצה להוליכה ביום טוב או רוצה להוליך הכלים שאינו יכול להוליכן אלא כרגלי הבעלים אבל המוסר לרועה אינו בכלל. תדע דבמתניתין בתר דתני הבהמה והכלים כרגלי הבעלים איצטריך למיתני המוסר בהמתו לבנו או לרועה כו'. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש מתניתין דקתני המוסר בהמתו לרועה ביום טוב דלא כר' דוסא. אלא שלשון הגמרא קשיא דקאמר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ואפשר דלישנא קייטא הוא כלומר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והרי הוא כאילו אמר וכו' וסמך לו אהא דהמוסר לבנו או לרועה כו' עד כאן תורף דברי מורי נר"ו.
זה עירב עליו לצפון כו': פירש רש"י ז"ל על מנת להוליכו לאותו חלוק לצפון עד כאן. וכתב מורי נר"ו דלשון עליו הוא שהזקיקו לפרש כך. ולא שיצטרך לומר כך בשעת הנחת עירובו שהרי אפילו לצורך גופו אינו צריך אמירה וכדאמרינן סוף פרק בכל מערבין אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק ויתיב. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן דלא מצי אמר אבל בנעור דאי בעי למימר מצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי. ומסתמא כל כליו נמשכין אחריו ואפילו בשתיקה שהרי כלל גדול שנינו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. והא דקתני זה עירב עליו לצפון אשגרות לישן הוא משום דהכי קתני פרק מי שהוציאוהו אמר לשני עבדיו צאו וערבו עלי אחד ערב עליו לצפון ואחד ערב עליו לדרום כו'. והתם דוקא הוא.
ואם מיצעו עליו את התחום כו': וא"ת ומאי לישנא דמיצעו. וי"ל דהכי קאמר ואם שנים שואלי החלוק עירבו ומיצעו עליו כלומר על החלוק את התחום שזה עירב עליו לאלפיים לצפון וזה לאלפיים לדרום ונמצא תחומו של חלוק שהוא ארבעת אלפים בלא עירוב כולו נתון באמצע שני עירובין שעירבו על החלוק שניהם והעיר שבנתים שהיא כ"ד אמות מיצעו התחום שהיה לו לחלק בלא עירוב אלפיים לצפון ואלפיים לדרום וכל התחומין נתונין עליו והילכך לא יזיזהו ממקומו וכן פירש רש"י ז"ל.
ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה: פירוש דקסבר אין ברירה. ואף על גב דהתם פרק מי שאחזו משמע דאית ליה ברירה דאתקין בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ודייקינן התם בפרק כל הגט דהאי גיטא משום דיש ברירה. התם שאני שהדבר עומד להתברר על כל פנים דודאי או ימות או יחיה. מה שאין כן הכא שאין הענין עתיד להתברר בהכרח.
לעולם קסבר רב יש ברירה: ואף על גב דרב פריק כאלעזר בן תדאי התם בעירובין דלית ליה ברירה גבי בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין וצריכין לערב. שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך אין ברירה. אבל כאן שחלקו החבית יש ברירה.
לאיסור תחומין חששו: פירש רש"י ז"ל אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חבירו. פירוש לפירושו משום שלא עירבו למקום אחד ואין זה יכול לילך למקומו של זה. וקשה קצת דאין לנו איסור מוקצה מחמת תחומין כיון שהוא מוכן בעצמו וכדאמרינן בדורון שהובא לישראל זה שמותר לישראל אחר כי דבר מצוי הוא לבא הדבר בתחומין על ידי עירוב ואין הפרש בזה בין שבא על ידי נכרים לבא על ידי ישראל.
אמר שמואל שור של פטום הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר: פירש רש"י ז"ל דאפילו עירבו רגלי עיר אחרת עם אנשי אותה העיר יכולים להוליכו לעירם מפני שדעת הפטם עליהם. ואם הוא של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח שהוא תחום מפני שאין דעתו אלא על בני אותה העיר. וזה קשה ולא יהא אלא שכל סביבות העיר שותפין בשור של פטם וכל אנשי העיר שותפין בשור של מרעה מכל מקום לית ליה ברירה לשמואל גבי שנים שלקחו חבית ובהמה כו'.
ויש מפרשים דרגלי אותה העיר אם עירב אחד לצפון ואחד לדרום מוליכו כפי עירובו וזה שעירב לדרום כפי עירובו. ושור של פטום נמי עשאוהו כהפקר והוציאוהו מרשותו של טבח לתקנותו שלא יקנה שביתה עמו. ואליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה. והקשה מורי נר"ו להאי פירושא דאי משום תקנת טבח הוא היכי פריך בשלהי פרקין ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם כו'. ומאי קושיא דלמא שור של פטם שאני משום תקנת טבח שיקפצו לו לוקחים ויהא זרוז בשמחת יום טוב להרבות שורים מפוטמים. וצריך עיון. ועוד שמעינן מההיא דאקשינן ואי אינהו תלו כו' והאמר שמואל שור של פטם כו' דשמואל לקולא אמרה ולא לחומרא לאפוקי מאן דמפרש הכא דשמואל לחומרא קאמר דליתא.
דילמא משכח איניש אחרינא כו': והוא הדין דמצינן למימר דמימר אמר דלמא לא צריך ליה אלא לריבותא נקטיה דאפילו ידע דצריך ליה איכא למימר אידך טעמא.
כי סליק ר' אבא אמר יהא רעוא כו': שמועה עמומה היא אצל המפרשים לבארה דמה שטענו לא השיב לו ואין התירוץ דומה לקושיא ונתחבטו בה הרבה. והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל.
וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה: ואף על פי דבדבר לח בעינן ששים ומסתמא אין בעיסה ששים. ועוד כי הכל הולך אחר המעמיד והכא מים מוקמי לה לעיסה ובדין הוא דלא ליבטלו. מכל מקום הכא דאינו אלא בטול תחומין דאיסורא דרבנן ואינו בטול איסור ממש דין הוא דנבטל חד בתרי ולאוקמינהו אדינא דאורייתא.
אמר להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרה קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי: וקשיא לי ומה זו תשובה דאינהו לא קא בעו שיתבטלו המים והמלח שלא תפרע להן אלא שיתבטל כח שביתתן וכמו שפירש רש"י ז"ל. ופירש הריטב"א ז"ל דהכי קאמר להו אדמדמיתו ביטול תחומין לביטול איסורין דעלמא ובעיתו לאוקולי בה טפי לבטולי חד בתרי כדין תורה בביטול איסור אדרבה נימא דלא שייך בה ביטול לפי שזה כמתערב קב חטין בעשרת קבין דלא בטיל אפילו מדאורייתא ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דבר. והא דנקט עשרה לאו דוקא דאפילו באלף לא בטיל אלא כיון דאינהו אמרי דליבטיל חד בתרי כביטול איסורין לדין תורה מסתייה דנקיט אחד בעשרה ופשיטא מלתא דכל דלא בטיל בדאורייתא חד בעשרה דאפילו באלף לא בטיל. ומתניתין להא דמיה שאין זה ביטול איסור אלא ביטול דין ממון ושם בעלים וכיון שקנו שביתה המים והמלח ברשות הבעלים בין השמשות אפילו בבית השואל חשבינן ליה כאלו הן בבית המשאיל ואפילו לאחר לישה כקודם לישה.
ואחיכו עליה כו'. אמר רב הושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו כו': וגם זה תמה דר' אבא נמי הכין סבירא ליה וחד מינייהו נקט דבין במינו בין שאינו מינו לא בטיל כיון דאמר דליכא לדמויי מתניתין לביטול איסורין אלא לביטול דין ממון.
ומורי נ"ר פירש דאינהו אחיכו עליה דכיון שדקדק להביא ראיה מין במינו הבינו דמדמי ליה לשאר איסורין שאינם בטלין מין במינן ולא שנחמיר בזה משאר איסורין משום דקא מפסיד לחבריה וכדאמר רב ספרא דכילא חסריה. ואי הוו מים ומלח כחטים בשעורים דינא הוא דבטלי כי היכי דאיסורא בטיל מין במינו כשאינו מינו. ונמצא לפי דבריו תערובת ממון חברו ותערובת איסור שוין ואם כן מה הועיל ר' אבא כי מדמה מים ומלח בעיסה לחטים בחטים. ולא נהיר בעיני משום דאיפשר דנקיט לה דומיא דמים ומלח שהן מין אחד בעיסה ולא בדוקא. אבל נראין מקצת דבריו דרב הושעיה מדמה איסורא לממונא וכמו שאכתוב בסיעתא דשמיא. אבל ודאי ר' אבא לממונא קא מדמה להו כמו שפירש.
ויש מפרשים דכיון דמתניתין בלא ביטול דין ממון ושם בעלים איכא נמי ביטול איסור שביתה ותלו הא בהא ואיכא לדמויה לביטול איסורין דעלמא טפי עדיף לדמויה לקולה מלדמויה לביטול דין ממון גרידא ולחומרא דעיקרא דמלתא איסורא דאית ביה נידון דינא. ור' אבא נמי כן סבר אלא כיון דאיכא תרתי איסורא וממונא איסורא דמין במינו לא בטיל ועוד ממונא דלא בטיל לעולם אפילו בשאינו מינו אמר רב הושעיא דמה הכריחו לר' אבא למנקט מין במינו כדי שלא יתבטל וזה אינו אלא לר' יהודה.
והקשה הרשב"א ז"ל דדילמא ר' אבא כר' יהודה סבירא ליה ואמאי אחיכו עליה. ובמקצת חדושיו ראיתי שעלתה לו בקושיא. ומורי נר"ו אמר דאין זו קושיא כלל דר' אבהו ור' חנינא לאו אליבא דר' יהודה קא מקשו דהא איהו פטר במים ומלח אלא אדרבנן דפליגי עליה דאמרי דהרי הן כרגלי שתיהן קא מקשו והכי קאמר חטין בחטין כו' לרבנן בטיל כלומר לרבנן דמתניתין דאקשו אליביהו בטיל וכדאמרינן במנחות. ונמצאו דברי ר' אבא בטלין. ור' יהודה דקאמר דמין במינו לא בטיל היינו דוקא במין לח דומיא דדם הפר ודם השעיר דמיניה יליף ר' יהודה בפרק הקומץ רבה והכא בקמח מיירי שהוא דבר לח דאי לא חטים בשעורים היכי בטילי והרי השעורין ניכרים בתוך החטין אלא בקמח חטים (אם) עם קמח שעורים מיירי. אבל בדבר יבש מין במינו בטיל כדמשמע בפרק הנזקין גבי אגוזי פרך דלא בטלי משום קנסא דאלמא אי לאו משום קנסא בטלי אף על גב דהוו מין במינו.
גרסת הספרים אמר ליה רב ספרא משה קאמר להו. פירוש דרך כבוד אמר ליה אתה הגדול בדורך כמשה בדורו מה אתה משיב על ר' אבא כי בודאי שפיר אמר להו ר' אבא ואין לך לקלסם על דאחיכו עליה. ואי נמי גדול כמשה. ולא נהיר שזה לא תירץ כלום על תשובתו ר' הושעיה וכמו שנפרש בסמוך. ורש"י ז"ל גריס משה שפיר קא אמרת בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתניתין. וביקרא דמשה קא משתבע וכאומר לחברו חי ראשך כן הוא.
ולא שמיע להו הא דאמור רבנן הבורר צרור מתוך גורנו של חברו משלם לו דמי חטין אלמא כילא חסריה הכא נמי כילא חסריה: ורש"י ז"ל לא גריס הכא נמי כילא חסריה ופירש ז"ל מפני שחיסר מדתו נתחייב לו אף על גב דלא שווי מידי. וכל שכן מים ומלח דלא בטלי מטעמיהו דמידי דטעמיה משום חיובא דממונא לא בטיל. ויפה פירש לשון הגמ'. ומה תשובה היא זו לרב הושעיה לסייע לר' אבא. ואי רב ספרא סבר דאין טעם ר' אבא לומר דמין במינו לא בטיל באיסורין ולא סבירא ליה לר' אבא טעמיה דר' הושעיא הוה ליה למימר כן.
ומורי נר"ו פירש דמדברי רש"י נראה דאתא רב ספרא לומר דאף על גב דבאיסורא גרידא בטיל היכא דשייך תערובת ממון כמתניתין לא בטיל. ולא בא רב ספרא לתרץ קושייתו שהקשה רב הושעיה לר' אבא דהא דברי ר' אבא בטלין אלא תמה על ששכח ר' אבהו וחבריו שהקשו על המשנה. וכן פירש הריטב"א ז"ל אלא שהוסיף ואמר דרב ספרא הכי קאמר ליה לר' הושעיה אפילו תאמר כי ר' אבא לא דקדק יפה בדבריו שתפס מין במינו מכל מקום למאי דאיקשו אינהו למתניתין תשובה קצת יש בדברי ר' אבא דכיון שיש במשנתינו דין ממון ומצינו דין ממון חמור כל כך בבורר צרור מתוך גורנו דין הוא למימר במתניתין דלא ליבטול מים ומלח לגבי עיסה ותו לא תקשי להו מתניתין והוה להו למינקט מדברי ר' אבא הסלת ולהניח הפסולת. וכן מוכח לישנא דגמרא דאמר ולא שמיע להו ולא אמר לא שמיע לך.
ועוד יש לומר דרב ספרא לפירושי טעמיה דר' אבא אתא ולהקשות לר' הושעיא ולומר דר' אבא לא אתי למתניתין אלא מטעם ממון דלית ליה בטול וכיון דאשכחן חומר בממון בבורר צרור שאינו ממון כלל ואפילו הכי חייב כל שכן ממון גמור שאינו יוצא מתורת ממון לעולם. ולפירוש זה גרסינן הכא נמי כילא חסריה ולומר שהעיסה גדולה בשבילם ואלים ליה לקושייה דכל שכן הכא דהוא ממון גמור ואינו דין שיתבטל מפני מיעוטו.
אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין: מדברי רש"י ז"ל נראה דהכי קאמר ליה אביי לרב ספרא דמלבד קושית רב הושעיה אין בדברי ר' אבא ממש לתרץ משנתינו דכיון דמתניתין ממון שאין לו תובעין הוא לא דמיא לההיא שנתערב לו קב חטין כו' לא לבורר צרור הוי ממון שיש לו תובעין. אלא הנכון לומר דאיסור קל הוא ועל דין איסור אתיא בה ודין הוא שיתבטל חד בתרי כדין תורה שהרי כאילו אין לו בעלים היום דמי.
ולטעמיך הא דאמר רב חסדא כו': אין זה מדברי אביי אלא רב ספרא הוא דקאמר ליה לאביי הכין דהיאך איפשר דמשום דמתניתין הוי ממון שאין לו בעלים שיתבע הממון דליבטיל. דאם כן הא דאמר רב חסדא וכו'. וכתב רש"י ז"ל וכי טעמא דביטול ברוב בבעלים ולא בעלים הוא עד כאן. ופירש מורי נר"ו פירוש לפירושו דודאי היכא דמקריא ממון כגון מים ומלח לא שני לן בין יש לו תובעין לאין לו תובעין דלא בטלין. והיכא דלא מיקריא ממון כגון נבלה לא שני בין יש לה תובעין לאין לה תובעין ותו בעין דבטלים.
אבל הריטב"א ז"ל פירש לשון רש"י ז"ל ואי ביטול ברוב בדבר שיש בו צד איסור בבעלים ולא בבעלים תלי בההיא דר' יהודה גם כן נימא דאי הוי ליה בעלים דלא בטלה. וגריס רש"י ז"ל וכי תימא הכי נמי והתנן ר' יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר וכו'. כלומר וכי תימא דאי אית ליה בעלים לא בטלה אבל לית ליה בעלים כמתניתן בטלה והתנן ר' יוחנן וכו' דאף על גב דלית ליה בעלים לא פקע חשיבותא דממונא. והילכך שפיר תנן במתניתין דאף על גב דלית ליה בעלים דלא לבטיל. מכאן מוכח דהאי וליטעמיך רב ספרא הוא דקאמר ליה לסתור דברי אביי ולהעמיד דברי רבי אבא ומשנתינו. וכן פירש רש"י ז"ל. ויש סיוע לזה במקצת ספרים שגורסים נבלה דאית ליה בעלים תובעין הכי נמי דלא בטלה.
וכתב מורי נר"ו דהא דרב חסדא אינה ראיה כלל לסתור דברי אביי דהוה ליה לאביי למימר שאני התם דכיון דלא חזיא נבלה לאכילה הורע כחה של נבלה ובטלה ואף על פי שיש לה בעלים. אבל במים ומלח לגבי עיסה לעולם לא בטילי רק משום דאין לו תובעין דהא לרב חסדא נמי אית לן למימר דנבלה שיש לה בעלים בטלה בשחוטה דהואיל ואינה ראויה לבעלים לעיקר הנייתה דהיינו לאכילה לא מיקריא ממון. אבל מים ומלח דחזו לא בטילי ואף על פי שאינן ממון. אלא רב ספרא הקשה מדבר לדבר עד שהביא הא דר' יוחנן בן נורי. והדר גריס רש"י ז"ל אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתניתין לא מתרצתא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי דלבטיל. ודמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל רוב במיעוט להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין לא קאמר נמי דליפקע ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין הוא דקשיא לן דלבטיל עד כאן לשונו. וזה מוכיח כפירוש מורי נר"ו דר' אבא מעיקרא איסור תחומין להפסד ממונא מדמי לה. והדר קא בעינא דכיון דלא דמי איסורא לממונא אם כן במתניתין ליבטול מים ומלח. ואמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כו'.
ויש מפרשים דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמר אמר ליה ולטעמיך. וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתניתין דאית ביה ממון ואיסורא ועיקר דיננו על איסור הוא ולא על תשלומי ממון והלכך דין הוא דליבטיל ואפילו יש כאן ענין בעלים וממון. דאילו לא בטיל נימא נמי בהא דרב חסדא דכי הוו ליה בעלים שסופן לתבוע ממונם אף על גב דהשתא אינם תובעים דלא תבטול. וכי תימא הכי נמי דכל שיש בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתניתין שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לר' יוחנן בן נורי. וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטול במתניתין חד בתרי. ואמר ליה רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ולא מורידין בדינה. אבל מתניתין דעיקרא דמלתא אית בה ממונא ואיסורא דין הוא דלא תבטול. ולא חשש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליה. ופירוש רש"י עיקר.
הא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה: לא שלא יהא טמא אלא הנוגע באחת מהן כנוגע בספק טומאה אבל נבלה בשחוטה הוי טהור ודאי. והא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהויא מין במינו שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה ומני ר' יהודה היא דאית ליה מין במינו לא בטיל כדאיתא התם. אבל לרבנן בטלה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' יהודה כל שהוא יבש ביבש בטיל הכא מיירי כגון שהנבלה והשחוטה לחה. ויש מפרשים דשאני טומאה דכיון דמחמת מגע אתינן בה דינו כלח בלח.
והא דמייתינן הא דנבלה ולא מייתינן מכל איסורין שבתורה אליבא דרבנן דאף על גב דאית להו בעלים בטלים. משום דהא דר' יהודה דומה למתניתין דעושה רושם לתערובתא וניכר רושם שלה כיון שכוין אסורות דומיא דמים ומלח. ויש אומרים דר' יהודה מחמיר בבטול איסורין טפי ואפילו הכי טיהר נבלה בשחוטה ואם איתא דטעם בעלים חשוב כלום היה בדין שלא יחוש ר' יהודה לזה והוא נכון.
וטעמא מאי: פירוש לא ניחא להו בטעמא דר' אבא ובדרב ספרא.
שמא תעשה עיסה בשותפות: פירוש אתו למימר בעיסת שותפין שהקמח של אחת מהן מועט ושל חברתה מרובה. אבל רש"י לא פירש כן. וכתב הריטב"א ז"ל דאם השאילה מעט קמח דינא כמים ומלח דהא מייתינן עלה דין דקב חטין בעשרה קבין. ואם נתנה מים ומלח על מנת שתטול בעיסה לדבר הכל חשיבי כשותפות.
מתני' הגחלת כרגלי הבעלים: פירוש אפילו עוממות וכן כולה מתניתין.
גמרא גחלת של עבודה זרה אסורה: ואף על גב דהתם בפסחים אמרינן דאם בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחלה אסורה. אי נמי הכא בשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת עבודה זרה או בגחלי הקדש ממש. ואילו התם בשבאו מעצים אסורים. וא"ת אחר דשלהבת עבודה זרה מותרת למה אין מברכין עליה. תירץ מורי נר"ו משום דמאיסה לגבי ברכה וכדאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. וטעמא דלא יטול משום דמאיס.
ותיפוק ליה משום קיסם: פירש רש"י ז"ל ותיפוק ליה נמי משום קיסם כלומר וליחייב שתים. ויש מפרשים דכיון דבקיסם מיירי מנא לן דתנא מחייב ליה משום שלהבת דלמא משום קיסם הוא. ויש כיוצא בזה בפרק לא יחפור ובפרק כיצד. ויש מפרשים דכיון דאיכא קיסם בטיל הוא לגבי קיסם והלכך ליחייב משום קיסם לחוד. ופריק בדלית ליה שיעורא. ולא נהיר משום דמשמע דאילו הוי שיעורא בטיל ליה שלהבת לגבי קיסם ואילו לקמן לא משכחת לה דליפטר אלא בדאדייה אדויי.
אביי אמר כגון דשפייה למנא: פירש רש"י ז"ל אבל בקיסם מותר. ולא נהיר דאילו בקיסם מותר למה לן לאוקומה בדאדייה אדויי. אלא הנכון דאביי מודה דבקיסם אסור ורבותא אשמועינן וכמו שפירש רש"י בפנים שניים.
דאדייה אדויי: פירש רש"י שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים וטפח בידו וניתק ממנו וזרקו. אבל בערוך פירש כגון שנפח בו בפיו וזרקו עד כאן. וזה קשה דכיון דאורחיה בנפיחה בפיו ולא בידו לאו הוצאה כלאחר יד הוא וליחייב. והריטב"א פירש כעין ההיא דאביי דשפייה למנא משחא שהשלהבת מרקדת ויוצאת וחוזרת.
ורמינהי נהרות המושכין כו'. הרי הן כרגלי כל אדם: כתב רש"י ז"ל אין להם שום שביתה בעולם לא במקומן פירוש לפירושו שיהו כנכסי הפקר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח לר' יוחנן בן נורי ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו. דכל מידי דנייד בין השמשות לית ליה שביתה בין השמשות. וכיון דבשעת שביתה לית ליה תו לית ליה ואפילו בתר דנייחו חוץ מן האדם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו.
ונמצא לפירוש רש"י ז"ל בור היחיד כרגליו ממש. ובור של הפקר כרגלי הממלא. ונהרות המושכין ומעינות הנובעין אינם כרגלי בעליהן ולא כרגלי הממלא אלא כרגלי כל אדם. ונמצא דהאי לישנא דהרי הן כרגלי כל אדם דהכא אינו כאותו לשון שהזכיר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. דהא ההוא משמע שאדם הלוקחו מביאו ברגליו אבל ודאי אם לקחו שמעון אסור לראובן להוליכו אלא כרגלי שמעון שהרי שור זה קנה שביתה בין השמשות כרגלי שמעון שאחר שלקחו ביום טוב הוברר הדבר שהיה שלו. וכן נמי בבור של עולי בבל אמרינן כרגלי הממלא ומשום ברירה דהא מים שבבור נייחי וקנו שביתה כרגליו עד כאן לשון מורי נר"ו. ומה שכתב מורי נר"ו חוץ מן האדם וכדאיתא בעירובין לאו למימרא שאם הוא הולך בבין השמשות שיהא קונה שביתה דהא ליתא וכן פירשו בתוס'. אלא לומר דאפילו הולך בבין השמשות בתר דנייח קנה שם שביתה כן נראה לי.
לא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא וכו': והיכי אמרינן הכין דהא רב נחמן אית ליה משום דבירא דשותפי הוא דהא רבא אקשי ליה ופריק איהו להעמיד דבריו דלרחוץ אסור ואיהו למלאת קאמר. וי"ל דרב נחמן לא פריש טעמא דידיה אלא תלמודא הוא דקאמר הכין והכי סבירא ליה לרב נחמן. וכי אקשי ליה רבא לרב נחמן הוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין דלית ליה טעמא דשותפי אלא לחדודי לרבא הוא דבעי כי היכי דליקשי ליה מהא דהאחין השותפין כו'.
והקשה מורי נר"ו דהא בפרק החולץ אתמר החולץ ליבמתו ר' יוחנן אמר חליצת מעוברת שמה חליצה וביאה מעוברת שמה ביאה ור' שמעון בן לקיש פליג עליה ומסדר התלמוד איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן איתיביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש. ומחמת דאיתותב באחת מן הקושיות אמר אביי בביאה כולי עלמא לא פליגי כו'. והא התם דאותביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בר פלוגתיה וליכא למימר דלחדודי קא בעי ואפילו הכי אמר אביי דבביאה לא פליגי. ומתוך אותה סוגיא למדנו שבכל שנמצא כמותה כך פירושה דאביי פליג אמאן דאסהיד דר' יוחנן אמר ביאת מעוברת שמה ביאה ואיתותב ואמר אביי שלא היו דברים מעולם שלא אמר ר' יוחנן ביאת מעוברת שמה ביאה אלא חליצת מעוברת שמה חליצה הוא דאמר. וסהדותיה דמאן דאסהיד דר' שמעון בן לקיש אותביה ליתא דבביאה כולי עלמא לא פליגי. ויש כאותה סוגיא במסכת נדה. וכך דהכא נמי הכי פירושה אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא כלומר ומה שאמרנו דרב נחמן אית ליה דבירא דשותפותא הוא ורבא אותביה ממתניתין דנדרים לא היו דברים מעולם דלא אותביה רבא דהא רב נחמן לא אמר דבירא דשותפותא הוא אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא. עד כאן לשונו נר"ו.
תא שמע מי שזימן אצלו אורחים וכו': פירוש וכיון דזימנן הוי כמי שהפקידו האורחים אותן מנות אצל בעל הבית. והיינו דאקשינן ואי סלקא דעתך דכרגלי מי שהופקדו אצלו דמי והרי הן כבעל הבית כי זוכה להן בעל הבית מאי הוו דלא מהני זיכוייו ליתן את שלו שיהו כרגלי מקבל הזכיה. ופריק כיון שזיכה להם על ידי אחר כמי שייחד לו קרן זוית דמי והרי הם ברשותן מערב יום טוב כן נראה לי.
פצעילי תמרה לר' שמעון מהו: כתב מורי נר"ו דמתוך פירוש רש"י ז"ל נראה דכל דבר דאיחזי ולא איחזי איכא דאכיל ואיכא דלא אכיל אינו צריך הזמנה. ואף על גב דאמרינן פרק אין צדין אזמין גלי אדעתיה לא אזמין לא גלי אדעתיה. הני מילי כגון גרוגרות וצמוקים דדחינהו בידים אבל בשאר דברים דלא דחינהו אף על גב דאיחזו ולא איחזו אינן צריכין זימון שכך כתב רש"י אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין שהיו מתחלה ראויין לאכילה והוא דחה אותם בידים לייבשן ושוב אינן ראויין עד שייבשו. אבל אלו לא דחה אותם בידים ואיכא דאכיל מינייהו. עד כאן.
סליק פרקא וסליקא מסכתא.