שבת לט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום אמר עולא הלכה כאנשי טבריא א"ל רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו:
מעשה שעשו אנשי טבריא:
מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והתניא חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא אבי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה לימא תנן סתמא כבית שמאי דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה בוב"ה מתירין א"ר איקא בר חנניא להשתטף בהן כל גופו עסקינן והאי תנא הוא דתניא גלא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן דברי ר"מ ר"ש מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן אלא אי איתמר הכי איתמר דמחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה א"ל רב יוסף בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר רב תנחום א"ר יוחנן א"ר ינאי אמר (רב) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ור' עקיבא מכריע אין הלכה כדברי המכריע חדא דרבי עקיבא תלמיד הוא ועוד הא
רש"י
[עריכה]
בטלה הטמנה - נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל דהא מבע"י נתנו שם הסילון ומפני שהצוננין מתחממין בכך ואע"ג דממילא אסור:
לסילונייהו - לסילונין שלהן שחזרו בהן:
ראויין לשתיה - דמחים להו לשתייה ואי בעי רוחץ בהן פניו:
להשתטף - שנותן על גופו ומשתטף:
והאי תנא - ר' שמעון היא דמתיר להשתטף כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע"ש והיינו דקאמר כחמין שהוחמו בשבת אסור הא שהוחמו מאתמול שרי ואי בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסור ברחיצה דאפי' בית הלל לא שרי להחם בי"ט אלא לפניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף כל גופו לא:
לא ישתטף - בשבת:
בין בחמין - ואפי' הוחמו בחול :
בכלי - דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין:
אבל בקרקע - כגון אמבטאות של מרחצאות והן חמי האור:
מותר - דבטלי להו מתורת חמין:
והא מעשה דאנשי טבריא כו' - אלמא במילתייהו קיימי:
תוספות
[עריכה]
ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם בטלה הטמנה מבע"י בדבר המוסיף הבל. וא"ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא הא מתני' היא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל בפרק במה טומנין (לקמן ד' מז: ושם) ומבע"י איירי דמשחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמרינן בפ"ב (לעיל דף לד.) ואור"י דמתניתין דלקמן איכא לאוקמא בבין השמשות אבל מבעוד יום ה"א דשרי וא"ת והא קתני טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ואי בין השמשות איך טומנין בהן והא אסור לטלטלן וי"ל דהוה מוקמינן כר' דאמר (לעיל ד' ח:) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וא"ת אי כר' אתיא אי מבעוד יום שרי להטמין ביה"ש נמי שרי דכל דבר שהוא משום שבות כו' וי"ל דה"א בהטמנה החמירו וה"ר שמואל מוורדין מפרש ממעשה אנשי טבריא בטלה הטמנה דאסור אפי' לאכול כדקתני ואסורין בשתיה וה"ר . יונה מפרש בטלה אפי' בקדירה חייתא והיינו דקאמר בטלה משמע לגמרי מכל דבר:
אלא פניו ידיו ורגליו כו'. הכל היה יכול לדקדק מסיפא דקתני בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט אילימא רחיצת כל גופו הא הוחמו מעי"ט שרי והא לקמן אסר רחיצה בי"ט דקאמר למחר נכנס ומזיע אבל רוחץ לא ודוקא שטיפה שרי בבית החיצון אלא דרך. הש"ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק ומיהו קשה לרשב"א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק בלא הך ברייתא דמייתי מדקתני ואסורים בשתיה כ"ש פניו ידיו ורגליו דאסירי:
אלא אם כן ראויין לשתיה. נראה לר"י דווקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש דהא לית להו מתוך (ביצה ד' יב. ושם) ובפ"ב דביצה (ד' כא: ושם) אסרי ב"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע"ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר"י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב"ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א"כ לא אתיא מתני' אפי' כב"ש דקתני ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ"ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי לא שרו ב"ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה כדאמר בפרק הדר (עירובין דף סח.) נשייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה ודוקא בכדי שיעור לרגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודים דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה:
וב"ה מתירין. משמע דוקא לרגליו אבל לצורך כל גופו לא וכן משמע בכולה שמעתין דמחמירין בחמין שהוחמו בי"ט כחמין שהוחמו בשבת וגזרו על הזיעה ביו"ט כמו בשבת כדאמר בביצה בהמביא ולקמן (דף מ. ושם) א"כ משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה שאם לא כן לא היו גוזרים על הזיעה ותימה דמ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא כדמוכח התם ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור בפ"ק דכתובות (ד' ז. וסם) משום דאין שוה לכל נפש וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות והא דתניא לקמן (ד' מ.) מרחץ שפקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע. ה"ה אפי' הוחם בו ביום אלא נקט מעי"ט דאפ"ה דוקא מזיע אבל רוחץ לא:
בין בחמין בין בצונן. נראה לר"י דהיינו אפי' חמין שהוחמו מע"ש דהא אוסר אפי' צונן ומסתמא בהנך חמין אסיר ר' יהודה ועוד דמסתמא לא מיירי בדעבדי איסורא והאי תנא הוא דקאמר היינו ר"ש ועוד אומר ר"י דיש להוכיח דבחמין שהוחמו מע"ש פליגי דאמר בפרק חבית (לקמן ד' קמז. ושם) מה חמי טבריא חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף אפי' לכתחילה מני ר"ש היא . דתניא לא ישתטף כו' ואי בשהוחמו בשבת פליגי אבל מערב שבת שרי ר' יהודה אמאי צריך לאוקמה כר"ש לוקמה כר' יהודה ובהוחמו מע"ש דהא דומיא דחמי טבריא קתני:
והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו. הקשה ה"ר אליעזר ממי"ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כדקתני כחמין שהוחמו בשבת משמע דבהוחמו מע"ש שרי והכא בהוחמו מע"ש פליגי כדפרישית ומפרש הר"ר יוסף דס"ל להש"ס מדמחמיר ר"מ כ"כ דאוסר אפי' צונן מחמיר נמי לאסור ע"ש אטו שבת ולהכי פריך והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו בהוחמו בשבת ורב חסדא קאמר אבל בקרקע ד"ה מותר אפי' בהוחמו בשבת דהא לר"מ אי הוה אוסר להו בהוחמו בשבת בהוחמו מע"ש נמי הוה אוסר וקשה דר"מ אוסר להשתטף בצונן אפי' בקרקע כדמסיק דבקרקע פליגי ובפרק שמונה שרצים (לקמן דף קט. ושם) משמע דשרי דקאמר התם רוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ורמינהו רוחצין במי טבריא ובים הגדול כו' ומוקים בתרייתא כר' מאיר וי"ל דבקרקע דהכא דאסר היינו דומיא דכלי דדמי לרוחץ בחמין והתם בנהר התירו שנראה כמיקר בנהר ואפי' בחמי טבריא לא דמי לאדם רוחץ בחמין:
אמר רבה בר בר חנה) הלכה כר' יהודה. אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה הכא משום דר' יהודה מכריע הוא אין הלכה כסתם וקשה דבפרק קמא דפסחים (דף יג. ודף כא. ושם) פריך ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה אע"ג דסבר דרבן גמליאל מכריע הוא דפריך בתר הכי ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע וי"ל דסתם דהכא גריע מההוא סתם דהכא סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כמכריע ומיהו אי לאו הכרעה הוה הלכה כסתם מתני' אע"ג דמחלוקת בברייתא: (לעיל) הא חמין שהוחמו מבעוד יום מותרים והתניא חמין שהוחמו כו'. תימה לוקי ההיא ברייתא דאסרה בכלי משום דהרואה אומר היום הוחמו ומתניתין בקרקע כמשמעה כדמפליג בסמוך בין כלי לקרקע וי"ל דדוקא בשיטוף דקיל איכא לפלוגי אבל ברחיצה דחמירא לא מסתברא לפלוגי בהכי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג (עריכה)
יד א ב מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"א סעיף ב':
טו ג ד מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה ג', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)
חדא דר' עקיבא לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע תלמיד הוא. פירוש שלו תמצאנו בנדרים בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ) ר' עקיבא אקדשא ליה ברתיה דבר כלבא שבוע כו' אמרה ליה זיל הוי בבי רב אזל הוה י"ב שנין קמיה רבי אליעזר ורבי יהושע ובהרבה מקומות תמצאנו כשהוא מדבר עם אחד מהן אומר ר' תרשני לומר לפניך דבר אחד ממה שלימדתני תגד דאלך (פירושו, תמצא זה) בר"ה (כה) בשעה ששיגר רבן גמליאל לר' יהושע גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך כו' דתניא הלך ר"ע לר' יהושע מיצר א"ל ר"ע ר' תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני ובסנהדרין (פ' ד' מיתות דף סז) ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים מלקטין קישואין כו' ובתלמוד אמרו גמרה מר' אליעזר ולא סברה הדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. ועוד הא הדר ביה רבי עקיבא לגבי ר' יהושע מפורש זה בפרק במה מדליקין (שבת דף כט):
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)
אסיקנא דכופח מקום שפיתת קדירה אחת הוא. ואם הוסק בגפת או בעצים הרי הוא כתנור ואסור לסמוך בו. וכ"ש בתוכו או על גבו. וכן לשהות בו אע"פ שהוא גרוף וקטום אסור. נמצא האסור שני פנים. צונן שלא הוחמו כל עיקר. ותבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומותר שני פנים. חמין שהוחמו ולא בשלו כל עיקר ושבשלו כמאכל בן דרוסאי. ואפילו [לא] בשלו כל צרכן מותר. ומאי דקשי ליה [זיקא] מסקנא כלישנא בתראה דרב אשי דבין דגדיא ובין [דברחא] בין שריק ובין שלא שריק שרי. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה דברי הכל אסור:
מעשה שעשו אנשי טבריא הביאו סילון של צונן כו' אין הלכה כאנשי טבריא דהא תברינהו לסילונייהו אוקימנא הא דתנן אסור ברחיצה להשתטף בהן כל גופו ור' שמעון הוא דשרי בחמין שהוחמו מע"ש להשתטף דתניא אסור להשתטף בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר ורבי שמעון מתיר רבי יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כר' יהודה:
הא דקאמר שמואל חמין שהוחמו מע"ש אינו רוחץ בהן בשבת אלא פניו ידיו ורגליו תניא כוותיה וקי"ל כוותיה דשמואל בהא:
א"ל לרבה בר בר חנה בפירוש שמיע לך מיניה דר' יוחנן דהלכתא כר' יהודה דבצונן מותר להשתטף אבל בחמין אסור. או מכללא. מאי כללא דא"ר יוחנן א"ר ינאי כל מקום ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטליות שפירשנום בפרק של מעלה. והוא זה ששנינו בכלים בפרק כ"ח פחות משלשה על שלשה שהתקינה לפקק בה את המרחץ כו'. אף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ורבי עקיבא מכריע שאין הלכה כרבי עקיבא. חדא דתלמיד הוא ואין תלמיד מכריע על רבו.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)
ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבעו"י. איכא דקשיא להו פשיטא דאסורא הוא דהא מתני' הוא בפ' במה טומנין וא"ת משנתינו בשבת א"כ איך טומנין בכנפי יונה ומטלטלין אותן ותנן נמי בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ותניא בברייתא בשילהי במה טומנין ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין ומפרקינן דלמא הוה מוקמיה ליה בספק חשיכה ואליבא דר' דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ואפשר דה"ק ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה שעל אותו מעשה גזרו לבטלה דומה למה שאמרו מעדותו של ר"י בן גודגדא נשנית משנה זו, ושמעינן מדר' חסדא דמטמין בדבר המוסיף אסור התשביל אפילו דיעבד שלא תאמר אין טומנין אמרו לכתחלה אבל עבר והטמין מותר, ומיהו דוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימותו בשעה ראשונה אין לנו, ועולא דאמר הלכה כאנשי טבריא מודה לומר דלא דמיא להטמנה דהכא ליכא למיגזר משום חיתוי גחלים, א"נ הטמנה מבע"י בתולדת חמה ל"ל שלא אמרו אלא בשבת עצמה, א"נ ס"ל כרב יוסף דאפילו בשבת לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו הא לא"ה הטמנה עצמה מותרת לר"י בשבת, ולרבנן בע"ש מיהא מותרות ולא גזרינן בהו משום רמץ וחיתוי גחלים ור"נ א"ל כבר תברינהו לסולנייהו וחזרו בהם, וכיון דלא אהדר ליה עולא משמע שקבלה ממנו ועין אתקפתא ותיובתא וכל כיוצא בה אין הלכה כמאן דאיתותב וכ"כ ורב אלפס ז"ל:
האי דאמרינן מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו. לאו למימרא דמקצת גופו מותר דחמין שהוחמו בשבת הוו ואסרינהו אפילו בשתיה ואיסור הנאה הן לזמן אלא ה"ק אילימא רחיצת כל גופו נמי הוצרכו לאסור להן משום דהוי כחמין שהוחמו בשבת אטו הוחמו מע"ש מי שרי והתנן וכו', וכן כולה סוגיא דלהתשטף לומר שאסרום בשטיפה בין בשבת בין בי"ט מפני שהוחמו ביומן הא מבערב מותרות כר"ש ומיהו בשבת בשתייה ובכל הנאה הן אסורים אפילו להושיט אצבעו קטנה בהן כנ"ל ודבר ברור הוא וראיתי בתוס' בזה שבוש:
הא דתנן בש"א לא יחם אדן חמין לרגליו אא"כ ראויים לשתייה. כגון שדעתו עליהם לשתות מהן קאמר שאם דעתו לרחיצה בלבד אע"פ שראויין לשתייה אסורים דהא ב"ש לית להו מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ"ש דל"ל הואיל, תדע דהא מתני' דחמי טבריא ראויין לשתיה הן כדקתני ומותרין בשתיה ואסורין ברחיצה לב"ש וב"ה מתירין דעבדו הנאת הגוף דרחיצה כאוכל נפש כדשרי מדורה להתחמם כנגדה במס' י"ט והוא שתהא הנאה דומיא דאכילה שוה לכל נפש כדאיתא התם בכתובות ומשמע נמי ודאי לב"ה רחיצה דכל הגוף נמי מותרת בי"ט וכ"ש הוא דהנאת כל הגוף דמיא לאכילה ושתייה טפי מהנאת אבר אחד כדקס"ד לב"ש בפ"ב דביצה ודומיא דזיעה נמי דמותרת נמי בי"ט קודם גזירה ואפילו בהוחם בי"ט כדאמרינן התם בפ' א"צ ואין עושין פחמין פשיטא למאי חזי לא נצרכא אלא למוסרן לאוליירין בו ביום ובו ביום מי שרי כדאמר רבא להזיע וקודם גזירה ה"נ להזיע וקודם גזירה אלמא קודם גזירה מותר לגמרי ואפילו להחם להן בי"ט ויש, כאן שאלה כיון שרחיצת כל הגוף וזיעה כולן מותרין ואפילו להחם בי"ט למה גזרו כלל עליהן בי"ט ומאי איסורא אתי מינה וא"ת משום שבת אין ראוי לגזור י"ט אטו שבת בדבר של אוכל נפש וי"ל כיון דבי"ט נמי איכא בהו איסור כגון מדיח קרקע וסך א"נ סחיטה דאלונתית וכיוצא בהן עשו י"ט כשבת לכך, ואינו מחוור ובתוס' מפרשים רחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש ומן התורה הוא אסורה ודומיא דמוגמר הוא אבל פניו ידיו ורגליו צורך כל נפש הוא, וכן זיעה וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה מן התורה משום לתא דידה גזרה בהן וסומכין דבריהן מן הירושלמי דבעי התם מותר לשתות ואוסר לרחוץ ומתרץ אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ואלו דברי נביאות הן שרחיצת כל הגוף תאסר וזיעה מותרת ורחיצת מקצת הגוף נמי מותר ואדרבה הנאת כל הגוף שם צריכא, וטפי שריא דומיא דמדורה כדפרישית, ועוד מדקתני הכא בברייתא ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט דאסורין ברחיצת כל גופו ואפילו אבר ואבר משמע דאיסור דרבנן הוא דרישא, דהתם בירושלמי שרי כל גופו אברים אברים בהוחמו בי"ט אליבא דרב אלמא רחיצת כל הגוף צורך כל נפש הוא דמה לי בבת אחת מה לי אבר אבר לצורך כל נפש ומ"ש שם משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש וכו' טעמא דגזירה הוא לומר דלא משוינן אוכל נפש לשאר דברים א"נ בירושלמי לא שרי שאר הנאות וכן הסוגיא שלהם מוכחת שם ואין לי להאריך בזה דלגמ' דילן הדבר פשוט הוא דכל רחיצה וזיעה מותרת ואפילו להחם ולא ברירא טעמא דמילתא:
ה"ג וכ"כ בכל הנוסחאות א"ר חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרינהו רבנן, אלא אי איתמר וכו'. וה"פ מחלוקת בכלי שר"מ ור"י אומרים אסור משום גזירת מרחץ לפי שהרואים אומרים היום הוחמו ואתי למיחם חמין בשבת כגון ליתן צונן בחמין כדי שיוחמו אבל בקרקע ד"ה מותר דלא מוכחא מילתא שהן חמי האור וליכא למיגזר, ואקשינן והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן פי' רבנן דאמרן דרבנן דפליגי עליה דר"ש אסרו אפילו הוחמו מע"ש ומתני' ר"ש הוא, אבל רבנן אסרו אפילו להשתטף ואפילו בקרקע, וא"ת נהדא ונימא מתני' רבנן נמי הוא ובקרקע ד"ה כר"ח, אה"נ אלא אנן מסוגיא דשעמתין אקשינן דהא אסכימו רבנן דמתני' ר"ש, ורב [בגמ' איתא רב איקא] דהוא רביה דר"ח אמרה, ולא פליג ר"ח ארביה והדרינן ואמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בקרקע דר"ש סבר בשטיפה בקרקע ליכא משום גזירת מרחצאות דבקרקע הוא ולא עביד נמי אלא שטיפה אינו נראה כמי הוחמו בי"ט שאפילו בצונן אדם משתטף כמה פעמים, ועוד שהוא בקרקע ונראה כצונן אבל בכלי ד"ה אסור אפילו שטיפה שהוא נראה כמיחם שפינהו שפינהו עכשיו מן האש שכן דרך הרחיצה לעשות, ואיכא למיגזר ביה, ונוסחי בהך שמעתא משובשת טובא דאיכא דגריס לה כולה איפכא ולא סמכינן עליה משום דחזיא לגאונים ור' יצחק ז"ל דפסקו מחלקות בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור אלמא לישנא בתרא הכי, ואפשר דגרסינן מעיקרא מחלוקת בכלי אבל בקרקע כדכתיב במצקת נוסחי והיינו דאקשינן והא מעשה דאנשי טבריא בשבת הוה ואסרי להו רבנן להביא סילון של צונן באמבטי של חמין לשתייה ורחיצה אלמא אם אינן מביאין אותו דלא הוי חמין שהוחמו בשבת שרי, אלא אי אתמר הכי אתמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור כלומר איפכא איתמר וצ"ע בספרי הגאונים ז"ל ושוב פירשתי השמועה בטעמה ובגרסתה בספר מלחמות יפה יפה:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)
אמר עולא הלכה כאנשי טבריא: פירוש: דקסבר עולא דלא אסרו הטמנה מבעוד יום בתולדת חמה, שלא אסרו אלא במטמין בשבת עצמה, ומה שאסרו להם חכמים לא משום הטמנה אסרו אלא מפני שהוחמו בשבת בחמי חמה, ולאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ורבי יוסי לא מודה להו בהא ורבנן הוא דמייתו לה. והכין משמע בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת, מתניתא פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וכו' כדאיתא התם עד על דעתיהון דרבנין מתמן מעשה שעשו אנשי טבריא סלקא על דעתיהון דרבנין דהכא לא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טבריא, כלומר: לא עלתה הלכה כמעשה שעשו אנשי טבריא. ועוד יש לומר עולא כרב יוסף סבירא ליה דרבי יוסי אפילו בשבת עצמה לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי הטמנה גופה בתולדות חמה מותרת, וסבירא ליה לדידיה דהלכתא כרבי יוסי, אבל רבנן אסרו משום תולדות חמה ועוד משום הטמנה ואפילו במטמין בהן יום, אבל לעולם האי מעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דמייתו לה ולא הודה בו רבי יוסי.
אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו רבנן לסילונייהו: ומדשתיק ליה עולא לרב נחמן ולא אהדר ליה שמע מינה קבלה מיניה, והלכך הלכתא כרבנן, והכין פסק ר"ח והרב אלפסי ושאר הגאונים ז"ל. ועוד דהוו להו רב חסדא ורב נחמן תרי לגבי עולא, וקיימא לן כרבים. וכן הסכימו לדעתם מורי הרב ז"ל והרמב"ן ז"ל.
ועוד כתב הרב מורי ז"ל, דרב נחמן דאמר ליה לעולא כבר תברינהו רבנן לסילונייהו לא שמעינן ליה דפליג אדרבי יוסי, דהא איכא למימר בהבאת סילון של צונן בתוך אמה של חמין דוקא קא אסרינן משום דדמיא להטמנה וכרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, ואפילו הכי הלכה כרבנן דאסרי לבשל בתולדת חמה, דאמר רבינא לקמן (מ, ב) המבשל בחמי טבריא חייב, ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן, וכיון דאין בהם משום בשול מן התורה שמעינן מינה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקימא לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מע"ש אע"ג דתולדות חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. ע"כ.
אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת וכו' והתניא חמין שהוחמו מערב שבת וכו': איכא למידק למה ליה לאקשויי מברייתא ומדיוקא דהא הוחמו מערב שבת מותרין, לידוק ממתניתין גופה דקתני אסורין ברחיצה ובשתיה, דאלמא אסורין בכל הנאה ליומן ואפילו לרחוץ בהן מקצת גופו ואין צריך לומר כל גופו. ויש לי לומר דניחא ליה לאתויי מרחיצה ממש. ואם תאמר לידוק כולה מילתא מסיפא דקתני ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ובמאי, אילימא רחיצת כל גופו, הא הוחמו מערב יום טוב שרי, והתניא לקמן (מ, א) מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון דאלמא משמע דבבית הפנימי לא, אלא פניו ידיו ורגליו, לימא תנן סתמא כבית שמאי. ותירצו בתוס' דניחא ליה למידק מרישא כל מאי דמצי למידק מינה.
הא דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה: שהוחמו לשתות קאמר, אבל אם הוחמו לרחיצה בלבד אסורין. ותדע לך, דהא בעינן לאוקומה מתניתין כבית שמאי ואילו במתניתין תנן ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, אלמא ראוין לשתיה אלא כיון שהוחמו לדעת רחיצה אסורין. ועוד דבית שמאי לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב, א-ב) וכל שכן דלית להו הואיל. אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה, וראויין דהכא פירושו מוכנין.
ובית הלל מתירין: משמע דאפילו בית הלל לא שרו אלא לרגליו כלומר: למקצת גופו, אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור, והכין נמי מוכחא כולה שמעתין דהכא.
ואיכא למידק, דהא ודאי מדשרו בית הלל להחם לרגליו מסבר סברי דהנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש ובכלל אשר יאכל לכל נפש (שמות יב, טז) הוא, ומהאי טעמא נמי הוא דשרו (ביצה כא, ב) מדורה להתחמם כנגדה מפני שהיא שוה לכל נפש וכל הנאה השוה לכל נפש הרי היא בכלל אשר יאכל לכל נפש כדאיתא בריש פרק קמא (דביצה) [דכתובות ז, א], וזיעה נמי דבר תורה מותרת קודם גזירה כדאיתא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא (לב, א) וכדאיתא נמי לקמן בסמוך (מ, א), אלא שגזרו עליה מפני הבלנין שהיו מחמין ביומן והיו אומרים מערב שבת הוחמו וגזרו עליהן אפילו להזיע כדאיתא בסמוך, וכיון שכן ליכא איסורא דאורייתא כלל ברחיצת כל הגוף וכל שכן בזיעה, אם כן מפני מה אסרוה ביום טוב דהא ליכא גזירה כלל דמאי איסורא אתי מינה. ואם תאמר גזירה משום שבת, הא ליתא דליכא למיגזר כלל יום טוב אטו שבת בדברים של אוכל נפש.
ויש מפרשים, דכיון דאיכא ביום טוב נמי איסור במדיח וסך קרקע (לקמן מ, ב) ואי נמי משום סחיטת אלונטית (לקמן קמז, א) עשו יום טוב כשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, דאי משום הא נגזור אפילו בחמי טבריא, שהגזירה ההיא שוה היא בחמי טבריא כמו בחמי האור.
אבל בתוס' אמרו דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה דאינה צורך כל נפש, אלא דומיא דמוגמר שנאסר מן הטעם הזה בפרק קמא דכתובות (שם), אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש, וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה משום לתא דידה אסרו את הזיעה. והביאו ראיה מן הירושלמי (דפרקין ה"ג) דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ, ומתרץ משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והתם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו אבר אבר.
ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר, דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן. והיינו דלקמן בסמוך (מ, א) משמע בברייתא דרחיצת כל גופו אבר אבר אינה אסורה אלא מדבריהם, מדקתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, כלומר: דאסורין ברחיצת כל הגוף ואפילו אבר אבר, דאלמא משמע דאסור מדרבנן קאמר ברישא.
לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו': שמועה זו כולה נתחבטו בה הראשונים ורבו פירושיה. והנכון שנאמר, כי חמין אלו שנחלקו עליהם בברייתא הם שהוחמו מערב שבת. וכן נראה לי לדקדק מן התוספתא (פ"ד ה"ג) ששנו שם כברייתא זו ושם מצאתי סיפא דברייתא זו: אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו ממלאין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שיקרה אלמא חמין שאסר רבי יהודה היינו אפילו הוחמו מערב שבת. והכי פירושה: דרבי מאיר דאסר בין בחמין בין בצונן משום דאית ליה גזירת מרחצאות אפילו בצונן, לפי שדרכן של רוחצין להשתטף בצונן אחר רחיצה, וכדאמרינן לקמן (מא, א) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן, ורבי יהודה נמי אית ליה גזירת מרחצאות ודוקא בחמין אבל בצונן לא, משום דהרבה פעמים אדם נותן עליו צונן כדי להקר, ורבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל בחמין שהוחמו מערב שבת, ומתניתין רבי שמעון היא, ואסורין ברחיצה דקתני לא רחיצה ממש אלא שיטוף, וחמין שהוחמו בשבת אסורין הא מערב שבת מותרין ואפילו להשתטף בהן כל גופו, וברייתא דקתני חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ההיא ברחיצה ממש ודברי הכל, ואם תמצי לומר בשטיפה רבי מאיר ורבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון.
הכי גרסינן: אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר: וכן היא ברוב הספרים, וכן היא גירסתן של גאונים ז"ל. והכי פירושא: מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו, לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי, וכדמוכח בברייתא דמרחץ שפקקו נקביו (כ)דמייתינן בסמוך (מ, א), אבל בקרקע אין דרך הרוחצין להשתטף במים הנתונין בקרקע.
והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה: כלומר: שהיו אותן מי הסילון נגרין בעומק שבקרקע, ואפילו הכי אסרו חכמים להשתטף בהם בשבת.
ואם תאמר מאי קושיא ההיא בחמין שהוחמו בשבת אבל הוחמו מערב שבת מותרין. לא היא, דהכא קא מקשה הכי, והא מעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים מפני שהוחמו בשבת ואוקימנא כרבי שמעון, והוחמו מערב שבת לרבי מאיר ורבי יהודה הויא כהוחמו בשבת לרבי שמעון, והלכך כדרך שאסרו לרבי שמעון בשבת ואפילו בקרקע הכי נמי לרבי מאיר ורבי יהודה אפילו כשהוחמו מערב שבת. ואם תאמר ליהדר ולימא מתניתין בקרקע וככולי עלמא. יש לומר דאמאי דאוקימנא לה כרבי שמעון סמיך ולא בעינן דליפלוג רב חסדא אמאי דאמר רב איקא. ועוד דמקצת ספרים יש דגרסי רב איקא אמר רב, ולא פליג רב חסדא עליה דרביה, ולפיכך ניחא לן טפי לאפוכה לדרב חסדא ואמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה