שבת יד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא מטמו אמר רבה בר בר חנה ר' יהושע היא דתנן ר' אליעזר אומר האוכל אוכל ראשון ראשון ואוכל אוכל שני שני אוכל שלישי שלישי ר' יהושע אומר אהאוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקודש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה. באוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו שותה משקין טמאין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו היינו הך מהו דתימא הא שכיחי והא לא שכיחי קמ"ל גוהבא ראשו ורובו במים שאובין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה א"ר ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע גזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין אמר ליה רבא מאי נפקא מינה הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דאי לא הא לא קיימא הא דוספר מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה אמר רב משרשיא שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קדש והאי קדש כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה הוהידים מפני שהידים עסקניות הן תנא ואף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך דא"ר פרנך א"ר יוחנן זהאוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא א"ר זירא ערום בלא מצות בלא מצות ס"ד אלא אימא ערום בלא אותה מצוה הי גזור ברישא אילימא הא גזור ברישא
רש"י
[עריכה]
לא מטמו - את התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים:
האוכל אוכל ראשון - נעשה גופו ראשון ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי:
שני - פוסל ואינו מטמא:
שלישי - אינו פוסל תרומה במגעו אבל הקדשים פוסל ובפ"ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו: ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון הוי שני וכן האוכל אוכל שני הוי שני. והתם מפרש טעמא מצינו שהשני עושה שני ע"י משקין דמשקין אפי' הן שניים נעשין תחלה ועושין מגען שני ואף כאן החמירו בשני לעשות האוכלו כיוצא בו:
שלישי שני לקדש - האוכל אוכל שלישי עושה גופו שני לקדש והתם מפרש טעמא דהאי אוכל שלישי חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא וטהרתן טומאה היא אצל הקדש הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא והאוכלו שני:
בחולין שנעשו על טהרת תרומה - כלומר באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דאילו חולין גרידא לא משכחת בהו שלישי:
מאי טעמא גזור - באדם האוכל שיהא טמא:
ופסיל להו - והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל תרומה:
הא שכיחא - שאדם שותה עם אכילתו:
והא לא שכיחא - שיהא אוכל עם שתייתו:
ה"ג היו טובלין במי מערה סרוחים מכונסין - שיש בה מ' סאה מי גשמים שהם כשרים לכל טמא חוץ מזב לבדו דכתיב ביה מים חיים:
והיו נותנין עליהן - על גופן מים שאובין להעביר סרחון המקוה:
התחילו - הטובלין ועשו השאובין קבע לפיכך גזרו על השאובין טומאה לטמא אדם אחר טבילתו אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה אלא אם כן נטמאו בשרץ:
לא אלו - דמקוה לבדה מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין דמתוך שהורגלו הכל בכך לא היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו השאובין באין אלא לטהר:
מאי נפקא לן מינה - כיון שכולן טובלין תחלה במקוה מאי איכפת לרבנן אם עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה:
אלא אלו מטהרין - וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים וגו' (ויקרא יא):
מ"ט - הא לאו לאחר טבילה הוה:
אי לאו - דגזור אף על הטהור לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה דאמרי מ"ש האי מהאי:
לידי פסידא - עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר אבל בחולין לא הוצרכו לגזור דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש:
עסקניות הן - ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא] וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה:
ספר תורה ערום - אלא על ידי מטפחת:
אילימא הא - דסתם ידים גזור ברישא:
הא תו למה לי - הך מי נפקא מכלל סתם ידים:
אלא הא גזור ברישא - דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה:
תוספות
[עריכה]
רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ושני שני. בפ"ב דחולין ((דף לד.) ושם) מפרש טעמא משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא נימא דלהכי שני. עושה שני כדמפרש בסמוך בגמרא משום דזימנין דאכל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה כו' וי"ל משום גזירה דתרומה אין לנו לעשות אוכל שני שני אם לא שמצינו כזה משום דדמי לחוכא ואיטלולא:
זמנין דאכיל אוכלין טמאין כו'. אומר ר"ת דפסול גוייה הנזכרת בכל מקום דאמרי' (עירובין פב, ב ושם) וחצי חציה לפסול את הגויה דהיינו שיעור שני ביצים ולמ"ד ביצה ומחצה לאו היינו גזירה דהכא דמהך טעמא דהכא אפילו כביצה פסול אלא פסול גויה גזירה קדמוניות היתה וגזרו שלא יהיו באים לטעות ולומר כמו שמותר לאכול תרומה אחר אוכלים טמאין אע"פ שנוגע התרומה באוכלין טמאין שבמעיו כך מותר להגיע תרומה לאוכלין טמאין מבחוץ ולכך גזרו דהאוכל אוכלין טמאים כחצי פרס שיהא גופו נפסל מלאכול בתרומה אבל ע"י מגע לא גזרו ודוקא כחצי פרס אבל כביצה ליכא למטעי שנשאר בין השינים ונחסר קודם שיגיע למעיו וכיון דאפקי מכביצה אוקמי אחצי פרס אבל גזירה דהכא גזרו שיפסול אף למגע ואף בכביצה משום טעמא דמפרש תדע דגזירה קדמוניות היתה דביומא בפ' בתרא ((דף פ:) ושם) ס"ד למימר דפסול גויה דאורייתא ובי"ח דבר היו כולם בקיאים ואיך היו טועים לומר דהיא דאורייתא דא"כ חסר להו:
ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. ואע"ג דמשקים תחלה הוו כדאמר (משנה פרה ח ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י"ח דבר לא גזרו להיות משקין תחלה כמו שאפרש:
תנא אף הידים הבאות מחמת ספר. והא דלא מייתי מתני' דמסכת ידים (פ"ג מ"ה) כל כתבי הקדש מטמאין את הידים משום דמצינו למימר דה"מ לקדש להכי מייתי ברייתא דקתני בהדיא תרומה וא"ת ומאי אריא ידים הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך אפילו מחמת כל פסולי תרומה נמי כדתנן במסכת ידים (פ"ג משנה ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות וי"ל דהיינו דווקא לקדש דומיא דיד דמטמא את חברתה שאינו אלא לקדש כדמוכח בחגיגה (דף כד:) ופ"ב דחולין ((דף לד:) ושם) דקאמר מצינו שני עושה שני על ידי משקין הוי מצי נמי למימר דמצינו דע"י ספר שני עושה שני ושמא כשראה שלא קבל רבי אליעזר תשובתו במשקין חזר והשיב לו מכתבי הקדש:
תנא אף הידים כו'. וא"ת הא דתנן (משנה ידים ג ב) היד מטמא חבירתה ד"ר יהושע אמרו לו כו' א"ל מצינו כתבי קודש כו' א"ל אין דנין דברי סופרים מד"ת ולא מד"ס ע"ש והשתא היכי מייתי ראיה מכתבי קודש שהן שני ומטמאות ידים אף לתרומה ליד דלא מטמא חבירתה רק לקודש וי"ל דאינו חושש רק להשיב על סברתם שאמרו דאין שני עושה שני ועוד נראה לפרש דההיא דכתבי קודש היינו דוקא לקודש ולאו היינו גזירה דהכא דידים הבאות מחמת ספר דר' פרנך ומה שמקשה וכי לית להו לרבנן האוכל אוכל שני שני כיון דאין דנין דברי סופרים מד"ת ולא מד"ס נראה היכא דאיכא טעמא אית להו לרבנן שני עושה שני כגזירה הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך והאוכל אוכל שני כדמפרש כאן זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומיה (ת"י):
אף הידים הבאות מחמת ספר. מדקתני אף משמע דעל הספר גזרו תחלה ואח"כ על הידים הבאות מחמת ספר וכיון דסתם ידים לבסוף גזרו כדאמר לקמן א"כ ידים הבאות מחמת ספר בו ביום גזרו דהא בין גזירה דספר לגזירה דסתם ידים גזרו עליהם וא"כ הוה טפי מי"ח דבר ואם נאמר דעל הידים הבאות מחמת ספר לא באותו פרק גזרו אלא מקודם לכן הוה אתי שפיר אך לשון אף לא משמע כן ועוד לא יתכן שגזרו על הידים ועדיין ספר עצמו לא היה. פוסל את התרומה:
האוחז ספר תורה ערום. קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים:
בלא אותה מצוה. אם אוחזו ללמוד בו אין לו שכר של אותו לימוד ואם בשביל לגוללו אינו מקבל שכר על הגלילה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק א (עריכה)
קה א ב מיי' פ"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה י':
קו ג מיי' פ"ט מהל' שאר אבות הטומאות הלכה א':
קז ד מיי' פ"ט מהל' שאר אבות הטומאות הלכה ה':
קח ה ו מיי' פ"ט מהל' שאר אבות הטומאות הלכה ה', ומיי' פ"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה ח':
קט ז מיי' פ"י מהל' ס"ת הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' קמ"ז סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רפ"ב סעיף ד':
ראשונים נוספים
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
אלימא הך גזור ברישא הא תו למה לי. פירש"י ז"ל הלא גזרו סמוך לנטילתן מגע תרומה, ואכתי ק' לי הא נ"מ שאפילו נטל ידיו ע"מ לאכול ושמר ידיו ולא הסיח דעתו מהן אלא במגע הספר שיטמאו מחמת הספר ואין בכלל גזרה ראשונה אלא מסיח דעתו דהיינו סתם ידים, ואיכא למימר דהא ודאי לא גזור דהא טעמא משום דר' פרנך וטעמיה דר' פרנך משום דהידים עסקניות הן, אבל מי שנטל ידיו תיכף ושמרן מותר לו לאחוזר ס"צת ערום הלכך אין הספר מטמא אותן אלא כשהסיח דעתו מהן, ואין תי' זה נכון בעיני לפי שרבותינו שהיו בתר ב"ש וב"ה כגון ר"מ ור"י וחבריו נחלקו איזה ספר מטמא הידים, ומחלוקות אחרות בענין זה במס' ידים ומאי נפקא מינה להו מאחר דגזור בכל הידים, לפיכך נראה דה"ק הא תו ל"ל למגזר אי בשהסיח דעתו ודאי בלא מגע ספר טמאות, ואי בשלא הסיח לא היו צריכין לגזור עליהן שאין טעמא של גזירה אלא משום דר' פרנך ודר' פרנך ליכא אלא משום היסח הדעת ומפני שהידים עסקניות הן, וכבר היה זה בכלל הגזירה הראשונה ולא היו צריכין לגזור עליה גזירה אחרת בפ"ע, ומפרקין אלא הא גזור ברישא וגזרו סתם על הספר שיטמא את הידין ולא חילקו בין מי שהסיח דעתו למי שלא הסיח דעתו מהן וגזירה ראשונה לא זזה ממקומה, שהיה צריך מנין אחר להתיר, נמצא שהספר פוסל כל הידים עכשיו דגזירה ראשונה כך היתה ובמקומה עומדת לפיכך נחלקו חכמי ישראל והאחרונים איזה ספר מטמא והיאך מטמא:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
הא דאמרינן: ושדי לפומיה ופסיל להו: איכא למידק אם כן טמויי נמי ליטמו. איכא למימר דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדו לא מטמו אחרים, אלא מיפסל פסיל להו מלאכול.
הא דאמרינן: מהו דתימא האי שכיח והא לא שכיח: איכא למידק ולימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה, דהא ודאי שכיחא. יש לומר דבכי הא ליכא למיחש, דלמאן דאכיל אוכלין טמאין איכא למיחש דילמא לא רמי אדעתיה ושדי לפומיה תרומה טהורה דלאו מיזהר זהיר, אבל לאוכל אוכלין טהורים דתרומה ליכא למיחש דההוא מזהר זהיר ולאוכל טהרות לא גזרו שמא ישכח ויטמאם. ועוד יש לומר דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהם, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יביא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו, וההיא שעתא ראויה היא דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והרי הוא מטמא תרומה טהורה הראויה.
אילימא הך גזור ברישא הא תו למה לי: פרש"י ז"ל (בד"ה אלא) והלא גזרו סמוך לנטילתן מגע תרומה. וא"ת אכתי איצטריך משום נוטל ידיו לאכילה ומשמרן דנפקי להו מסתם ידים, ואפילו הכי כשבאות מחמת ספר מטמו. יש לומר דבכי הא אפילו נגעו בספר לא מטמו, דלא אמר רבי פרנך אלא מחמת נוגע בספר בסתם ידיו שמא מסואבות הן.
והרמב"ן ז"ל (בד"ה אילימא) הקשה ע"ז דא"כ למה נחלקו התנאים האחרונים כר"מ ור' יהודה (למה נחלקו) במסכת ידים (פ"ג מ"ה) איזה ספר מטמא את הידים ומאי נפקא להו מינה, דמכל מקום כל סתם ידים מטמו את התרומה מתקנת הראשונים מתלמידי שמאי והלל דקדימי להו טובא. ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר: אילימא הא דסתם ידים גזרו תחילה הא תו למה לי למיגזר במגע ספר, אי בסתם ידיו הא תקנו ואפילו בלא מגע ספר, ואי אפילו במשמר ידיו למה להו למיגזר בכי הא גזירה בפני עצמה, דההיא דרבי פרנך ליתא אלא משום היסח הדעת ושהידים עסקניות הם. ופריק אלא הך דספר גזרו תחילה וגזרו סתם ולא חלקו בין סתם ידים למי ששמר ידיו, ואחר כך הוצרכו לגזור משום תרומה אפילו בסתם ידים שלא באו מחמת ספר, ותקנה ראשונה כבר פשטה בישראל ולא זזה ממקומה, ולפיכך הוצרכו האחרונים לגלות איזה ספר מטמא את הידים, שאפילו ידים משומרות הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
אוכלין טמאין מ"ט גזרו בהו רבנן כו' פירוש אע"פ שהאוכל מטמא משקין בכביצה ומשקה טמא נמי מטמא אוכל בכל שהוא כמו שסוכחתי בפ"ק דפסחים ובקונטרס התשובות ומכמה ראיות אפ"ה כיוי דטמאה הגוי' אינה אלא מדרבנן אע"פ שטעם הגזרה היא משום דילמא לטומאה דאורייתא אפ"ה לא רצו חכמים להחמיר בשיעורן כשיעור תורה אלא נתנו שיעור לדבריהם יותר גדול משיעור תורה שאע"פ שהאוכל טמא הטמא משקין בכביצת הגוף אינו מטמא אלא בשני ביצים ואע"פ שהמשחה טמא מטמא את האוכל בטפח כל שהוא הגוף אינו מטמא אלא ברביעית וה"נ אמרו בג' לוגין הפוסלין את המקום חסר אע"פ שאח"כ הושלם בכשרין שגזרתו הוא דילמא אחי לאשלומי בשאובי ואע"ג דהשלים בשאובי מדאורייתא אפילו בקורטב א' אסור כדפרישית בהלכות מקוה באר היטב לא רצו חכמים להשוות שיעורן לשיעור תורה אלא שיעורו בג' לוגין דחשיבי אבל בפחות מיכן לא חשיבי למיפסל ואע"ג דאיכא נמי למגיזר בהו כיון דלית בהו שיעורא דרבנן לא גזרו בהו וכך הם רגילים חכמים ליתן שיעור לכל דבריהן ככגון דאמרי' וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין ובעל קרי נמי שהוא נטהר בהתשעת קבין וראיתי שריב"א זצוק"ל הקשה קושיא זו למה לא גזרו בכביצה ותירץ דאין אדם רגיל לשתות בפחות משתי ביצים ורבי' תם זצוק"ל הרבה בזה דברים רבים ועשו טומאה הגויה גזירה אחרת מזו והאי די"ח דבר הוא בכביצה ושתי גזרות הוו ולא נראין לי דבריו כלל שהטעם הוא כמ"ש ואין כאן שום דוחק ומפני רוב דבריו לא כתבתים ומה יש להשיב עליהם הנם כתובים בספר הישר כאן ובפ' כיצד משתתפין בעירובין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה