רש"ש על המשנה/מנחות/יא
רש"ש על המשנה מסכת מנחות פרק יא
<< · רש"ש על המשנה · מסכת מנחות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
[עריכה]במשנה שתי הלחם התוי"ט מביא משמואל (א' י"ז י"ז) ועשרה* הלחם הזה. ונראה שחפש בהקונקורדנציא כי שם במספר הלחם מביאו בלשון זה. אבל הוא שבוש כי בכה"ס שלפנינו כתוב ועשרה לחם הזה. וכן הביא בעצמו במספר ועשרה. ותימה גם על המנ"ש שלא תפשו בזה. ובעיקר הדבר שכח התוי"ט מקרא מוקדם (שם ט' ז') הלחם אזל. והרל"צ מביא מפ' אמור (כ"ד ט') ואכלהו. וגם הוא שכח הפסוק שלפניו. יערכנו. ומה שהביא עוד מן ולחם אין. זו שגיאה כי מלת אין משמשת גם לנקבה כמו אין חכמה ואין תבונה ואין עצה (משלי כ"א): שם ובדפוס בתוס' כתבו ומתוך הסברא נראה כו' אבל כו' ומשני כיון דאפי לה נפחה משמע שהלחם חוץ לדפוס דאי כו'. מוכח דזה פסיקא להו דדפוס הראשון שהיה לו בעודו בצק היה הלחם נעשה בתוכו. דאלת"כ אלא דבתרווייהו כהדדי מספקא להו. איך ניחא להו אם היה הלחם לחוץ הא מ"מ לא מינפח לפנימיותו דאין הדפוס מניחו וישאר הקושיא וליהדרה בדפוס קמא. וכן מה שגמגם התוי"ט בפי' הרע"ב מדברי התוס'. ואחר כך מסיק בדעת הרע"ב כמש"כ. ומשמע ודלא כהתוספות ל"ד במחכ"ת. וכן דברי הלח"מ בפ"ה מהל' תומ"ס ה"ח שהכריע דעת הרמב"ם שלא כדעת התוספות מדכתב שנותנין בו החלה והוא בצק (והוא הדפוס הא') דמשמע שנותנין אותו בתוך הדפוס ע"ש. אינם לפמש"כ דגם התוס' לא נסתפקו בזה:
- כ"ה בתי"ט ד"פ וד"ק ובדפוסים האחרונים תקנו כלפנינו.
ד
[עריכה]במשנה לחה"פ כו' וקרנותיו ז' אצבעות. הרמב"ם בחבורו פ"ה מהל' מעה"ק הל"ט מפרש דקרנות היינו עובי הלחם. ותימה דהרי בפסחים (ל"ז) אמרינן שכן מצינו בלה"פ טפח. ועל הגמרא לא קשיא מחשבון הרלב"ג (שהביא הכ"מ שם) שלא יתכן עוביו יותר מג' רביעי אצבע בקרוב. די"ל דרק בשפתיו היה עביו טפח כדי שיהיה לו פנים כפרש"י שם ובאמצעיתו היה דק. ומה שהקשה הלח"מ לפי' הרמב"ם מאי פריך הגמרא לקמן בסה"ע והא איכא קרנות. אישתמיטתיה מה שהקשו התוס' לעיל (צ"ד ב') בד"ה כמין תיבה בסה"ד מהא דעביו טפח. וכן יתפרש קושיית הגמרא מהא דקרנות לפי' הרמב"ם וכן הבין התוי"ט. וכתירוץ התוס' שם יש לכוון גם תירוץ הגמרא אלא שהלשון דחוק קצת כמש"כ התוי"ט. ואולי גי' אחרת היה להרמב"ם בתירוצא:
ה
[עריכה]במשנה א"ל הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה. וכ' התוי"ט ורבי דמייתי קרא דוסכות על הארון את הפרוכת. דניחא ליה למינקט קרא דמשכן לראיה על התנופה כו'. ל"ד דעיקר דברי רבי הוא על הבזיכין לקמן (צ"ח) ולעיל (ס"ב). ומש"כ התו"ח דאבא שאול להכי לא מייתי קרא דוסכות. דיש לדחות דהכוונה דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך לא (הואיל) [הועיל] כלום בזה לדעת הרשב"ם בב"ב (צ"ט) דהארון היה במערבו דבית קה"ק וכ"ה דעת הרמב"ם. ומסתמא כ"כ במשכן. א"כ היה מרוחק מן הפרוכת ואפי' הסיכוך לא היה עליו נגדו ממש אלא בסמוך:
ו
[עריכה]במשנה מפוצלין בראשיהן. נראה דפיצול פי' כאן ענין פגימה ונקב שהיו הקנים נכנסין בהן עי' לשון התוס' לעיל (צ"ד ב') ד"ה דסמכי. ואולי דאחד מהסניפין היה מנוקב נקבים מפולשין מעבר לעבר בכדי שיהיו יכולין לתחוב דרכם מאבר החיצון את הקנים ולדחותם בין הלחמים דרך הפגימות שהיו בראשיהן (כדאיתא בגמרא לקמן קנים שקועי משקע להו) עד שיגיע להפיצולים שכנגדם אשר בסניף השני. וכן כשהיה שומטן היה מושכן דרך נקבי הסניף אשר באו בהם בלתי טלטול הלחמים כלל. רק כשמסדרן לפי שהיו עביין קצת יותר מפגימת הלחמין (מלמעלה למטה כדאמרינן שם דמגביה ליה פורתא) היה צריך להגביה קצת הלחם אשר יעברו תחתיו כדאיתא בברייתא (צ"ז). וזה דלא כהציורים הנמצאים שעשויין כעין בליטות יוצאות מהסניפין: שם ושומטו ונותנו לארכו של שולחן. עי' לקמן (צ"ו) תד"ה לארכו:
ז
[עריכה]במשנה ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ול"מ. ונ"ל דהיה במשכו ובעביו כשל פנים לא פחות. דאם לא כן אכתי הוה הורדה כדמוכח בפסחים (ס"ד ב') דפריך דלמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה ע"ש. אך לפ"ז היו יכולין לעשות השני ג"כ של זהב וקטן משל היכל. ואולי דבזה לא היה ניכר כ"כ ההעלאה בקדש. ועיקר המטרה היה כדי להראות כו' כדפרש"י: שם אלו מושכין ואלו מניחים כו'. וע"כ היו נוטלין הסניפין תחלה אותן ד' שבאו ריקנין ליטול את הישנים. ומשמע דעליהם לא גזרו איסור טלטול כמו על הקנים לעיל: שם חל להיות בע"ש כו'. הקשה התוי"ט מדוע לא מייתי הגמרא דסוכה (נ"ד ב') מהך דהכא ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם שמביא בסמוך הנלע"ד דבסוכה עיקר הפירכא מהברייתא דמייתי שם מר"ז דתנא לא היו כו' דמשמעו שכבר אירע כן פעמים ולא היו כו'. והמשנה דחלבי שבת כו' שהביא שם אינו רק להבנת דברי ר"ז במה שאמר דברי הכל. ר"ע היא. על איזו פלוגתא כוונתו. וא"ש לפ"ז דמעיקרא מביא ממשנה והדר מברייתא דהוה כיהודה ועוד לקרא. אבל מהכא לא פריך דא"ל דל"א רק אם יארע כך והוא ע"ד התנאי שאמר הרמב"ם. וכן יתורץ בזה קושיית התוס' בס"פ בד"ה שני יו"ט של ר"ה. ומה שדחה הרמב"ם זה מהא דהמשנה אומרת הלכה למעשה שהבבליים היו אוכלין חי. אולי שגירסתו היתה היו אוכלין. אבל לפנינו דליתא למלת היו יל"פ דר"ל אם יארע כך יכולין הבבלים לאכלו חי. ולפי' התוס' לקמן בד"ה ששונאין שהרגילו עצמן כו' אף בכל השנים א"ש גם לשון היו. וגם לא נצטרך לתירוצם שהרי מעולם לא אכלו את השעיר בחל בע"ש שאז מצוה לאכלו כן: שם בתוי"ט ד"ה המכניסין כו'. דקדושת צפון חמירא. כלומר דקק"ד שחיטתן בצפון. ולכאורה קשה ממה שפרש"י עצמו בזבחים (נ"ה ב') ד"ה וחד להכשיר צפון. דמאי קדושתיה דצפון מדרום. וי"ל דהתם היינו אם לא היה לנו קרא להכשיר צפון בשלמים. אבל בתר דגלי לן דכשרים בכל הרוחות. וקק"ד אינן אלא בצפון ע"כ קדישא טפי: שם ד"ה ר' יוסי וכוותיה סתם לן כו' משום דהכא עיקר כו'. סברא זו מקורו בסנהדרין (ל"ד ב') ואב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני ע"ש בפרש"י. ומוכח להדיא בהר"ן בספ"ב דמגילה דסתמא דדוכתא עדיפא מסתמא דגבי הלכתא פסיקתא. ולהתו"ח אישתמיט זה. גם מש"כ דבשבת פי"ט מ"ב סתם כרבנן כדאיתא התם בגמרא (מאן תנא כו' ומסיק רבנן דר' יוסי היא) שגה בזה בפי' השמועה. דמאן תנא קאי שם על הברייתא דתנא בה פירש אינו חוזר. אבל מתניתין דשם אדרבה סתמה עושין כ"צ מילה ומרבינן מינה ציצין שאינן מעכבין. ומשמע טפי אפי' פירש דומיא דפרטי דקחשיב שם וא"כ אדרבה הוא דוקא כר"י:
ח
[עריכה]בר"ב סד"ה והקטיר כו' שבת ראשונה דמפסיל בלינה. ורש"י סיים הואיל ולן הלחם בלא בזיכין. לכאורה אינו מובן. והרע"ב השמיטם. וכן בד"ח נמחקו ברש"י תיבות אלו כאשר הביא הצ"ק. אולם לדעתי רמז לנו בזה לתרץ קושיא והוא דבזבחים (פ"ז) לשלחן מדמינן לה כו'. דמשמע להדיא דעל השלחן אינן נפסלין בלינה וכמש"כ התוס' שם דמשום דנסדר כהלכתו לא מיפסל בלינה. ולכן כתב רש"י דהכא שאני הואיל ולן כו' ור"ל דדוקא כשהוא כהלכתו עם הבזיכין לא נפסל בלינה. ובזה מתורץ התימה שבתוס' שם בסה"ד. דכיון דנסדר שלא בזמנו הוה שלא כהלכתו ונכון בס"ד. ובא ואחוך עוד כוונה נאותה בפרש"י דבבבא השניה בסידר אה"ל ואה"ב בשבת (כהלכתו) והקטיר אה"ב לאחה"ש פי' ז"ל למחר (והרע"ב השמיטו) משום דק"ל דאם נפרש דר"ל לאחר שבת שניה. אמאי פסולה וא"ח עליהן כו' כיון דעל השלחן א"נ בלינה (ובאמת לא מצינו בתורה מפורש שתקבע זמן הקטרת הבזיכין בשבת דוקא רק ממשמעות שצותה ביום השבת ביוה"ש יערכנו שמעינן דאז מסלקין את הישנה ומקטירין אה"ב. ועתה נתגלה לנו בעז"ה מש"כ התוס' בזבחים שם דע"כ שום פסוק יש עד"ז שאינו נפסל כי נסדר כהלכתו). לכן השכיל לפרש דר"ל למחר דהוי מח"ז. ובזה א"ש גם התוספתא (אשר העיר עליה התוי"ט) דשם איתא בבבא זו דחייבין עליהן משום פיגול כו'. דהתם ר"ל דהקטירן לאח"ש השניה. ומה שאמר שם פסולה אפשר דהוא מדרבנן. וברמב"ם נראה דט"ס הוא מש"כ בין לאח"ש זו. ולא נצטרך למה שנדחק הכ"מ ליישב הא דלא קרב המתיר כמצותו: