לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/תענית/פרק א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





מתני' מאימתי מזכירין גבורות גשמים - שאומר משיב הרוח ומוריד הגשם ובגמרא מפרש טעמא אמאי קרי ליה גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה שנאמר עושה גדולות וגו':

סימן קללה בחג הן - כדאמרינן במס' סוכה בפרק הישן (דף כח:) מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו וא"ל אי אפשי בשמושך כלומר כשהגשמים יורדין לסוכה הכל יוצאין ונראה שאין הקב"ה חפץ שנשתמש לפניו ואמאי מתחילין להזכיר גבורות גשמים בחג ונראה שהוא מתפלל שיבא מטר בחג:

לא אמרתי לשאול - שיתפלל על הגשמים בחג כגון ותן טל ומטר:

אלא להזכיר - שמתחיל להזכיר בחג גבורות של מקום שמוריד גשמים:

בעונתו - כלומר בזמנו:

אם כן - ואמאי פוסק בפסח מלהזכיר:

גמ' תנא היכא קאי - כלומר מדקתני מאימתי מכלל דפשיטא ליה להאי תנא דחייבים להזכיר והיכא חזינן דמחייב להזכיר:

התם קאי - מזכירין גבורות גשמים כו' במסכת ברכות:

(וליתני התם. במסכת ברכות סמוך דתני מזכירין ליתני ): מ"ש דשבקיה עד הכא - כלומר האי דקתני הכא בסדר מועד מאימתי ליתני התם דקתני מזכירין במסכת ברכות היינו סדר זרעים:

עד הכא - עד סדר מועד:

אלא - לא תימא דהא דקתני מאימתי דהתם קאי דתנא מראש השנה סליק ששניהן בסדר אחד הן להכי לא מצי למימר מאי שנא דשבקיה עד הכא:

(בחג. הוי דין על המים ומשום דתני מאימתי הוי דין על המים קתני נמי אימתי זמן הזכרה): ואיידי דתני בחג נידונין - כלומר אגב דתנא בחג נידונין על המים קסבר בנפשיה הואיל ונידונין בחג על המים ש"מ בעינן להזכיר עניינא דמיא לרצויי על המים דליתו לברכה להכי קתני מאימתי מזכירין:

כתיב עושה גדולות עד אין חקר - אלמא דכתיב חקר בגשמים וכתיב חקר בברייתו של עולם מה ברייתו של עולם כתיב ביה גבורה אף גשמים הוי כמאן דכתיב ביה גבורה:

ואמר רבי יוחנן שלש מפתחות - היינו שלא נמסרו לשליח אחד ביחד:

יפתח ה' - ולא שליח:



כי אני ה' - ולא שליח:

פותח את ידך - ולא שליח:

גשמים נמי היינו פרנסה - וכבר חשבנא ליה:

מלולב גמר לה - שדומה ללולב שכשם שאי אפשר לאלו ארבע מינין בלא גשמים ובאין לרצות על המים כדאמרינן בסוכה כך אי אפשר לעולם בלא מים:

מה לולב ביום - שמתחילין ליטול ביום ראשון אף הזכרה נמי ביום כלומר שאינן מזכירין בלילי יום טוב הראשון עד למחר:

מה ניסוך המים מאורתא - כדאשכחן במס' סוכה (דף נא:) שממלאין הכלי מים לניסוך המים בלילה ויש ספרים דכתיב בהו דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה שמקריבין הקרבנות ביום יכולין להביא המנחות והנסכים בלילה אף האי ניסוך המים נמי יכול לנסך בלילה:

אף הזכרה נמי מאורתא - שבלילי י"ט הראשון קאמר ר' אליעזר שמתחילין להזכיר גבורות גשמים:

גמרא גמיר לה - רבי אבהו דרבי אליעזר לא למדה אלא מלולב:

מתניתין שמיע ליה - דרבי אליעזר גמר מלולב:

משעת הנחתו - מיום שמברכין בו באחרונה דהיינו בשביעי:

ארבעה מינין הללו - שבלולב ואתרוג:

כך גשמים - יהא מזכיר כל השנה אפילו בימות החמה אם הוא רוצה יהא מזכיר:

משעה שפוסק מלשאול - שבפסח פוסק מלומר ותן טל ומטר פוסק מלהזכיר גבורות גשמים והשתא לא מצית למימר אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר אלא בימות החמה אינו מזכיר הואיל ואין זמנו אף בחג אינו מזכיר הואיל ולא סימן ברכה הן:

האחרון - המתפלל תפלת מוסף:

הראשון - המתפלל תפלת יוצר:

אינו מזכיר - ושוב אין מזכירין:

שפיר קאמר ליה ר' אליעזר לר' יהושע - דאמר כי היכי דמזכירין תחיית המתים כל השנה ואף על גב דלא מטא זימנייהו כך מזכירין גבורות גשמים אם רוצה כל השנה ובחג נמי אע"ג דלאו סימן ברכה הן מזכירין הואיל ואין שואלין:

כל אימת דאתיין זימנייהו הוא - וכיון דלאו זימניה הוא אין מזכירין והוא הדין בחג:

בשני ונסכיהם - דסגי בנסכה וכיון דבשני אייתר מ"ם לדרשה להכי מתחילין להזכיר בשני:

בשני ניסוכין הכתוב מדבר - שני ניסוכין על קרבן אחד אבל ונסכיהם משמע הרבה דבקרבנות הרבה לכן לא הוה דריש רבי עקיבא מונסכיהם:

סבר לה כרבי יהודה - דמ"ם יו"ד מ"ם מרבה ניסוך המים:



אי סבר לה כר' יהודה - לימא כר"י. שיזכיר בשני:

ניסוך יתירא בששי כתיב - כלומר ונסכיה דמרבי תרי ניסוכין כתיב בששי להכי אמר בששי מתחיל להזכיר ואהני מ"ם יו"ד מ"ם מים דלא מצינו למימר תרוייהו דיין:

או הסך הסך או נסך נסך - מדשני קרא בדיבוריה ש"מ תרתי:

אי ר"ע תרי יומי הוו - ותו לא דהא אמר ונסכיה דהיינו בששי מרבה ניסוך המים:

וסבר לה כר' יהודה דמתניתין - דאמר בלוג הוה מנסך כל שמנה לא סבר כוותיה במה דאמר כל שמונה מנסך אלא במה דאמר בשמיני מנסך וכיון דבשמיני מנסך משכחת לה לרבי יהודה [ב"ב] דאמר בשני מתחילין לניסוך המים כל שבעה:

דמפיק ראשון ומעייל שמיני - משיב בעל הגמרא מי מצי אמר רבי יהודה דבשמיני מנסך:

מאי שנא - דקאמר דבראשון אינו מזכיר דכי רמיזי מיא בשני הוא דרמיזי דמונסכיהם מרבה ניסוך המים שמיני נמי מי מצי אמר דמנסך הא שביעי אמר רחמנא דמ"ם יו"ד מ"ם מים כתיב בשביעי דסיום קראי דניסוך המים בשביעי כתיב כמשפטם ולא בשמיני:

אלא ר' יהושע היא - דאמר משעת הנחתו [דהיינו בשביעי] מזכיר ואעפ"כ סבר דניסוך המים כל שבעה דגמרא גמיר לה הלכה למשה מסיני דניסוך המים כל שבעה ודאי כר"א אתי שפיר אבל כרבי יהודה בן בתירה וכר"ע לא מיתוקמא אלא להכי לא מוקי לה כר' אליעזר דהא לא מיבעי אי ר' אליעזר סבירא ליה הכי דודאי לרבי אליעזר אתי שפיר והא דקא מוקים כר' יהושע רבותא קמשמע לן אבל כר"י בן בתירה וכר"ע לא מיתוקמא דרבי יהודה יליף מונאמר בשני ונסכיהם כו' אלמא דסבר דניסוך המים לא הוו אלא ו' ימים דאיהו לא מפיק ראשון ומעייל שמיני משום הני פירכא דפריך לעיל לא אתי כרבי יהודה ורבי עקיבא יליף מנסכיה שנאמר בששי אלמא דסבר דניסוך המים לא הוו אלא תרי יומי אבל כרבי יהושע מיתוקמא לפיכך אין מזכירין אלא ביו"ט האחרון דגשמים בחג סימן קללה אבל ניסוך המים הוי כל שבעה דגמרא גמיר לה:

עשר נטיעות - המפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה ערב שביעית עד ר"ה אע"ג דשאר שדות אין חורשין לפני שביעית ל' יום זה חורשין דהואיל אם אין חורשין סביבן מפסידין:

וניסוך המים - כל שבעה: ר' יהודה אומר משום רבי יהושע העובר לפני התיבה בי"ט האחרון של חג כו'. כעין אמר מר הוא כלומר אמרינן לעיל ר' יהודה אומר.

הי רבי יהושע אילימא רבי יהושע דמתני' מיו"ט האחרון הוא מזכיר- דראשון נמי המתפלל תפלת יוצר מזכיר ואילו הכא תני הראשון אינו מזכיר:

האמר משעת הנחתו - דהיינו בשביעי והכא קתני יו"ט האחרון של חג דהיינו בשמיני:

ותו הא דתניא - במכילתא אחריתי: ר' יהודה אומר משום בן בתירה העובר לפני התיבה בי"ט אחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר:

(אלא) אמר רב נחמן בר יצחק תהא - תרוייהו הא דבעית הי ר' יהושע והא דבעית הי בן בתירה ר' יהושע בן בתירה היא דהאי דקאמר ר' יהודה לעיל משום ר' יהושע והדר קאמר משום בן בתירה תהא תרוייהו ר' יהושע בן בתירה ולא קשיא זמנין קרו ליה בשמיה דאבוה בן בתירה וזמנין דקרו ליה בשמיה דידיה ר' יהושע:

מקמי דליסמכוהו - לא הוה חשוב וקרו ליה בשמיה דאבוה והאי דקרו ליה בשמיה דנפשיה ר' יהושע היינו לבתר דסמכוהו:

בטל וברוחות - משיב הרוח ומוריד הטל לא חייבוהו חכמים להזכיר אפילו בימות הגשמים:

לפי שאינן נעצרין - שאלמלא הן אין העולם מתקיים והאי דאמרינן בתפלה משיב הרוח ומוריד הגשם לאו משום חיוב אלא חוק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ לתקנה ולנגבה כדבסמוך זיקא דבתר מיטרא כמיטרא:

ואילו טל לא קאמר - ואתנה טל ומטר אלא מטר בלבד:



ולא מיעצר - לעולם אפילו באותן שנים:

אישתבועי למה ליה - אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. הא לא נעצר:

אפילו טל דברכה - שיצמיח שום צמח:

וליהדריה לטל דברכה - ולימא ואתנה טל ומטר:

דלא מינכרא מילתא - דהא טל הוה מעיקרא ולא היה אחאב הרשע מודה בחזירה דטל של ברכה דאי הוה אומר ואתנה טל ומטר היה אחאב מקנטרו ואומר לו שלא נעצר: אלא דמכניפנא לכו מד' רוחי עלמא לא גרסינן דהא פרשתי אתכם כתיב בקרא ואיכא למימר דגרס ליה והכי משתמע קרא כי מד' רוחות השמים שפרשתי אתכם משם אקבצכם ואריכות לשון בעלמא הוא דלא כתיב קיבוץ בקרא:

כשם שא"א לעולם בלא רוחות - שלא יתקיים מרוב הבל וחמימות:

בלא ישראל - שאין העולם מתקיים אלא בשביל ישראל והכי אמר קרא כי כד' רוחות השמים פרשתי אתכם לרוחות העולם כדי שיתקיים שנאמר (ירמיהו לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:

בימות החמה - מניסן עד החג:

משיב הרוח אין מחזירין אותו - דבלאו הכי לא מיעצר:

מוריד הגשם מחזירין אותו - דמיעצר וכיון דבעא אמיטרא לא התפלל תפלתו כהוגן וחוזר לראש הברכה ואומרה בלא מוריד הגשם לפי שהגשמים בקיץ סימן קללה הן מפני הקציר:

מעביר הרוח - שלא ינשב:

ומפריח הטל - שלא ירד:

אין מחזירין אותו - דלא מיעצרי:

בעבים - מקשר עבים:

למימרא דלא מיעצרי - לפיכך לא חייבוהו להזכיר:

בחרפי - עבים בכירות הבאים לפני המטר אינן עצורות:

באפלי - הבאות מאוחרות לאחר המטר דשניות למטר הן כדלקמן ובהנהו כתיב ועצר וכיון דאין כולם נעצרות לא חייבו להזכיר:

שאינה מצויה - כתיב ועצר ואפ"ה לא חייבוהו להזכיר דסגי ליה במצויה רוחות לא מצי לתרוצי הא בחרפי הא באפלי דרוח בין במטר בין בלא מטר לא מיעצר כגון רוח מצויה:

רוח שאינה מצויה נמי חזיא לבי דרי - לגורן לזרות הקשין מן התבואה ונחייב להזכיר:

אפשר בנפוותא - וו"ן בלע"ז בנפה וכברה:

שניות - כמעט שמועילות כמטר עצמו:

מאי היא - אי זה עבים ורוחות קאמר דשניות למטר:

אמר עולא ואיתימא רב יהודה דבתר מיטרא - עבים ורוחות שלאחר המטר: זיקא ל"ג הכא: יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר וגו':

זיקא דבתר מיטרא - שהרוח מעלה אבק אחר הגשמים ונדבק בתבואה:

ה"ג הא דאתא ניחא הא דאתא רזיא - כשירד בנחת אינו מעלה אבק:

רזיא - בכח ולא גרסינן ואי בעית אימא הא והא כו' אלא ה"ג הא דמעלה אבק הא דלא מעלה אבק והיינו הך:

כמיטרא - שניות למטר כדקתני בתוספתא:

למעוטי מאי - מאחר דכולהו כמיטרא מאי קמעטינן דהוי בתריה ולא הוי כמיטרא:

גילהי דליליא - אישלושטר"א בלע"ז בגילהי הוה קאי במס' (פסחים דף יג.) ורוב גילהי בליליא שכיח:

וביומא שמשא דביני קרחי - שבין העבים שנראה במקום אחד אורה ובמקום אחר מעונן כקרח שיש לו שערות במקום אחד וקרחה במקום אחר:

מעלי תלגא לטורי - וכ"ש לבקעה אלא הרים אין להם גשמים אלא שלג שהגשמים יורדין למטה ואין ההר שותה מהן ועוד שלג שבעמקים נמס והולך מפני החום ששולט שם כמים הוא אבל בהרים קרוי שלג:

כחמשה מיטרי לארעא - דהכי משמע קרא כי לשלג יאמר הוא ארץ כשיאמר לשלג הוה ארץ הרי הוא כגשם מטר וגשם מטרות והרי יש כאן חמשה:

מיטרא ניחא - שיורד בנחת יפה לפירות התבואה:



עורפילא - גשמים דקים כך שמן כדלקמן:

אפי' לפרצידא דתותי קלא - הגרעין שתחת גושה של קרקע:

מהניא - שמתחיל לבצבץ ולעלות מיד:

עורו פילי - שסותם סדקי הארץ ל"א שמגדלת ומצמחת הגרעינין העומדין בסדקי הקרקע:

צורבא מרבנן - בחור חריף כמו ביעי דצריבן במסכת ביצה (דף ז.) תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן קרי ליה:

כיון דנבט נבט - שמתחיל לבצבץ ולעלות עולה למעלה כך תלמיד חכם כיון שיצא שמו. הולך וגדל למעלה:

אורייתא מרתחא ליה - שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם וקמ"ל דחייבין לדונו לכף זכות:

כאש - שמחמם כל גופו:

בוניה - תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו:

ברזל - קפדנים וקשים כברזל:

שלשה שאלו כו' - משום דרבי ברכיה מיירי בגשמים לקמן נקט לה:

ובנות אנשי העיר יוצאות והיה הנערה - משמע הנערה היוצאה תחילה מן העיר ויאמר לה השקיני לה היה מנחש:

אפי' חיגרת אפי' סומא - לפי שלא פירש בשאילתו ואפשר שתהיה בעלת מום ולא יבין בה אליעזר ויקחנה:

(אלא) השיבוהו כהוגן - וזימנו לו רבקה:

דבר טמא - כלב או חזיר:

והיינו דאמר להו נביא כו' - מדגלי ביה קרא ואמר הצרי אין בגלעד [אלמא דלא הוי ניחא קמי שמיא כדאמרינן הצרי אין בגלעד] פנחס היה שם והיה יכול להתיר נדרו אלא שלא רצה יפתח לילך אצלו והוא לא רצה לבוא אצל יפתח בבראשית רבה:

וכתיב אשר לא צויתי - בירמיה כתיב בפרשת בקבוק ובנו את במות (התופת אשר בגיא בן הנם) לשרוף את (בנותיהם ואת) בניהם באש אשר לא [צויתי ולא] דברתי ולא עלתה על לבי שלא תאמרו הלא צוה כמו כן הקב"ה ליפתח ומישע ואברהם כי מעולם לא צויתי למישע לשרוף את בנו באש דכתיב ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ולשמים נתכוון כסבור היה לרצות להקב"ה והאי דכתיב על שרפו עצמות מלך אדום לשיד מילתא אחרינא הוא ולא דברתי ליפתח מימים ימימה ותהי חק בישראל ובתרגום מזכיר פנחס לגנאי ויפתח לגנאי אלמא לא היה הקב"ה רוצה בבתו שהרי מזכירם לגנאי לפי שלא הלכו זה אצל זה לבטל הנדר ה"ג ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם כלומר שאע"פ שצויתי לו מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו אלא לנסותו מפני קטיגורו היינו שטן כדאמר בסנהדרין בהנחנקין (דף פט:) ויהי אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן וכו' ואית דלא גרסי האי ולא עלתה על לבי דטעי בקרא אחרינא דלא כתב אלא אשר לא צויתי ולא דברתי (ירמיהו ז, לא) ובפרשת בקבוק כתיב כל הני שלשה אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. בתנחומא אשר לא צויתי זו בתו של יפתח אע"פ שצויתי לו תורה ומצות מצוה זו לא צויתי עליו ולא דברתי זה בנו של מישע מלך מואב והלא מישע נכרי הוא ולא חולין הוא לי לדבר עמו אפילו דיבור בעלמא. ובאגדה קא חשיב כלב בהדייהו אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' ורבי יונתן דלא חשיב ליה דבגמרא פשיט ליה להאי קרא בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כדאמרינן בתמורה (דף טז.) ואין לחוש שתשרה רוח הקדש על עבד ועל ממזר כדאמרינן בנדרים (דף לח.) שאין שכינה שורה כו' מפי רבי. וגדעון ששאל למנוע טל מעל הארץ ובגזה לבדה יהיה אין זה שלא כהוגן ומה תקלה יש אם יחסר העולם טל לילה אחת לבד מפי רבי:

ויבוא כגשם לנו - פעמים אינו מתבקש שהוא סימן קללה בקיץ:

דבר המתבקש לעולם - טל אפילו בימות החמה:

פעמים נראה - כשהוא ערום נראה זרועו וכנגד לבו ואינו נראה כשהוא לבוש והכף נראית כל שעה שהיד נראית לעינים וי"ל על כפים על השמים צורת אדם שהוא בכסא וכן נשא לבבנו אל כפים (איכה ג) מפי רבי:

ה"ג סברוה שאלה והזכרה חדא מילתא היא - כלומר הא דקתני אין שואלין את הגשמים היינו אין מזכירין את הגשמים:

ומאן תנא - דאמר סמוך לימות הגשמים מזכירין אבל לא קודם לכן:

רבי יהושע היא - דאמר משעת הנחת לולב הוא מזכיר דהיינו יום שמיני וזהו סמוך לגשמים דמן החג ואילך הוא זמן גשמים:



הכי גרסינן ואיכא דאמרי לימא ר' יהושע היא אפי' תימא רבי אליעזר כו' - ולא גרסינן סברוה שאלה לחוד והזכרה לחוד דהא לא משתמע ממתני':

עד אימתי שואלין את הגשמים - בסוף ימות הגשמים:

עד שיעבור הפסח - דאמרינן כל חולו של מועד ותן טל ומטר:

עד שיצא ניסן - וכדמפיק טעמא במתני': הכי גרסינן אמר רב חסדא כאן לשאול כאן להזכיר מישאיל שאיל ואזיל והזכרה ביו"ט ראשון פוסק. לשאול שואל והולך עד שיעבור הפסח כדקתני עד מתי שואלין כו' להזכיר אינו מזכיר אלא בתפלת יוצר של יו"ט ראשון:

במקום שאינו שואל - ביו"ט האחרון של חג שאינו מתפלל תפלתו תפלת חול דאין שאלה אלא בברכת השנים:

מזכיר - גבורות גשמים כדאמר רבי יהודה האחרון מזכיר:

במקום שהוא שואל - בחולו של מועד של פסח:

תרי תנאי - חד אמר עד שיעבור הפסח שואלין כל שכן שמזכירין וחד אמר שאלה עד הפסח והזכרה שיכול להזכיר ביו"ט מזכיר ביו"ט הראשון של פסח בתפלת יוצר ובמוספין פוסק:

רב יוסף אמר - האי דקתני עד אימתי שואלין עד שיעבור כו' ה"ק עד שיעבור שליח צבור כו' והיינו כאידך רבי יהודה דמתני' דאמר הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר:

שאלה ביו"ט מי איכא - וכי מתפלל הוא תפלת חול שאתה אומר עד שיעבור הפסח דהיינו זמן שליח צבור של תפלת יו"ט הראשון של פסח:

אמר ליה אין שאלה דמתורגמן - בדרשה שהוא דורש אומר ברכת שאלה לבדה:

דבר שאינו צריך לצבור - דכיון דזמן הפסקה הוא לאו אורח ארעא למישאל בצבור דבר שאינו צריך:

עד שיעבור זמן שחיטת פסח - חצות יום דארבעה עשר עד שיעבור חצות דהיינו כל תפלת יוצר ואשמעינן ר' יהודה דבמנחה דערבי פסחים אע"ג דמצלינן תפלת חול מפסיקינן ולא יאמר ותן טל ומטר ואע"ג דמדכרינן עד למחר במוספין פוסק השאלה בתפלת מנחה של ערב יו"ט הראשון והזכרה שיכול להזכיר ביום טוב מזכיר עד תפלת מוסף של יום טוב הראשון:

כתחילתו - שהוא מזכיר תחלה ביום טוב אחרון של חג ואינו שואל עד לאחר החג כך בסופו אינו שואל במנחה ערב יו"ט הראשון ומזכיר עד מוסף של יו"ט ראשון והכא ליכא למיפרך שאלה ביו"ט מי איכא:

דהזכרה נמי צורך שאלה היא - שמרצה תחילה לפי שא"א לו לשאול ביו"ט וכיון דאיכא שאלה אבתריה מזכיר הוא לרצויי בעלמא:

אבל סופו - למה הוא מזכיר הואיל ואינו צריך לשאול מכאן ואילך הא כיון דאפסקת מאתמול גלית אדעתך דלא ניחא לך בהו ואמאי מזכיר:

הלכה כרבי יהודה - דאמר העובר לפני התיבה וכו':

מי אמר רבי יוחנן הכי - דהלכה כרבי יהודה דמזכיר ביו"ט האחרון:

בשלשה במרחשון - הכי קים להו דהוה זמן גשמים כו':

הלכה כרבן גמליאל - דאינו שואל עד שבעה במרחשון וקא ס"ד דבמקום שהוא שואל מזכיר עד דמשני לקמן:

כאן לשאול - בשבעה במרחשון:

כאן להזכיר - מיו"ט האחרון ור' יוחנן אית ליה דרבי אלעזר:

והא א"ר יוחנן במקום ששואל מזכיר - במקום שאינו שואל אינו מזכיר והיכי א"ר יוחנן דהלכה כר' יהודה שמזכיר ביו"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים ביו"ט:

להפסקה איתמר - דכשהוא מפסיק לשאלה בערב הפסח פוסק נמי להזכרה דהכי משמע במקום ששואל מזכיר:

והא תרוייהו איתמר - התחלה והפסקה:

יתחיל לשאול - דהיינו בחול שיכול לשאול:

פסק מלשאול - בערב הפסח פוסק מלהזכיר אלמא לא סבירא ליה כרבי יהודה והיכי אמר הלכה כמותו:

הא לן והא להו - לבני בבל שיש לנו תבואה ופירות בשדה כל תשרי אין מזכירין עד שבעה במרחשון ושם שואלים כדאמר רבי יוחנן מתחיל להזכיר מתחיל לשאול:

והא להו - לבני ארץ ישראל דקוצרין בניסן ואוספין בתשרי מזכירין בי"ט האחרון כרבי יהודה דאמר רב אסי הלכה כמותו:

בדברא - מדבר כלומר בשדות:

אית להו עולי רגלים - ואם ירדו להן גשמים קשה להן בחזירתן:

אלא כי א"ר יוחנן - הלכה כר' יהודה דמזכיר מיו"ט האחרון כו' בזמן שאין בהמ"ק קיים וליכא עולי רגלים מזכיר:

כאן בזמן שבית המקדש קיים - דאיכא עולי רגלים אינו מזכיר עד ז' במרחשון:

אנן דאית לן תרי יומי - שני ימים טובים אחרונים שמיני ספק שביעי ותשיעי ספק שמיני לרבי יהודה דאמר מיו"ט האחרון באיזה מהן מזכיר:

מתחיל במוסף - של שמיני ספק שביעי דשמא יו"ט האחרון הוא:

ופוסק במנחה - שמא שביעי חול הוא ואין זמן הזכרה עד מוסף של מחר:

ופוסק נמי בערבית ושחרית - של תשיעי ספק שמיני:

לאבא - חברי:

לאחר שעשיתו קודש - לשמיני ספק שביעי שהזכרת בו גבורות גשמים כרבי יהודה מיו"ט האחרון:

תעשהו חול - בתמיה: שמפסיק במנחה של אותו היום:

ופוסק ערבית ושחרית - דלאו היינו תפלה של אותו היום:



רבא אמר כיון שהתחיל - בשמיני ספק שביעי שוב אינו פוסק:

הדר ביה - ממאי דאמר פוסק:

מונה כ"א יום - מראש השנה עד שמיני ספק שביעי של חג כדרך שמונה מר"ה עד יוה"כ י' ימים שמתחיל למנות מיום ראשון של ר"ה ומזכיר מכאן ואילך וזהו שמזכיר בשמיני ספק שביעי שהוא כ"ב שוב אינו פוסק והא דמתחילין אנו למנות מיום א' דהא דאנו עושין ב' ימים לאו משום ספק דשמא עיברו לאלול דהא אנן בקיאינן בקביעא דירחא אלא משום דמנהג אבותינו בידינו ל"א מונה כ"א יום כדרך שמונה כו' כלומר אם עיברו אלול לא יחשוב מיום ראשון של ר"ה כ"א יום שאם כן לא ימצאו בידו אלא כ' וכלים ביום טוב שביעי יום נטילת ערבה אלא מיום שמתחילין למנות עשרה ימים לעשות בעשירי יוה"כ יתחיל למנות באלו שבכך לא יטעה שיום הכפורים יום אחד לבד וידע מהיכן התחילו למנות לו וביום שכלין כ"א דהיינו ביום טוב אחרון מתחיל להזכיר וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק:

א"ל רב נחמן לרב יצחק יורה בניסן הוא - דכתיב ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון בתמיה:

והא במרחשון הוא - כדתניא לקמן ובספרי הוא:

יורה ומלקוש - מפרש לקמן:

אמר ליה - ודאי במרחשון הוא ומקרא זה בימי יואל בן פתואל נתקיים שיורה ומלקוש היה בראשון ע"י נס שהיה רעב שבע שנים דכתיב כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים וכתיב יתר הגזם אכל הארבה וגו':

הכי גרסינן יצא אדר ולא ירדו גשמים - ולא זרעו רוב אדר לא גרסינן:

רביעה ראשונה - התחלת גשמים ולקמן (דף ו:) מפרש רביעה שמרביע את הארץ:

או יזרענו וימות - ברעב קודם שתגדל התבואה החדשה שלא יהיה לו מה יאכל:

נעשה להם נס כו' - והיינו דכתיב ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וגו':

נתגלה להם תבואה שבחורי נמלים ומה שבכתלים - שאצרו העכברים:

יצאו וזרעו - וזרעו מה שבידם:

שני - בניסן ושלישי ורביעי ומה שמצאו אכלו ולאחר שזרעו ירדו להם גשמים בה' בניסן והקריבו עומר בט"ז בניסן מאותה תבואה חדשה:

הגדילה בששה חדשים - מתשרי ועד ניסן:

בי"א יום - מחמשה בניסן עד ט"ז בו:

הזורעים בדמעה ברנה יקצורו - שלא היה להן מה לאכול:

מאי הלך ילך ובכה - אם לבני אדם כבר נאמר הזורעים בדמעה ברנה יקצורו אלא על השור הכתוב אומר:

בהליכתו - לחרוש התלם:

ובחזירתו אוכל חזיז - שחת מן התלם שזרעו בהליכתן שכשהוא זורע מיד מתחלת ליגדל:

מאי בא יבוא ברנה נושא אלומותיו - אם מפני התבואה שיש להם לאכול הרי כבר אמור ברנה יקצורו:

שבולת זרתים - זהו נס גדול מה שאין כן דרך כל תבואה שהקנה פי שלשה וארבעה בשבולת:

כי קרא ה' לרעב - בימי יהורם בן אחאב נאמר:

מה שבשדות - ספיחים ומה שנשתייר בשדות:

אכלו בשר בניהם - מקצתם:

משום דבקרבך קדוש - שאתה מטיב מעשיך לא יבא הקב"ה בעיר:

לא אבא בירושלים כו' - והכי קאמר עד שיהא בקרבך קדוש למטה דהיינו ירושלים לא אבוא בעיר שלמעלה:

ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - ירושלים שלמטה תהא בנויה כעיר שחוברה לה שהיא כיוצא בה חבירתה ודוגמתה מכלל דאיכא ירושלים אחריתי והיכן אם לא למעלה:

ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא - אי לאו גזרה שוה היה משמע אטומים כעץ לקבל מוסר ולשוא היו לוקין:

באחת - עבירה שהן עושין יתבערו הכסילים. רשעים:

עשרים וארבע שביקא להו - בתמיה בפרשת התשפוט (יחזקאל כב) כ"ד עבירות שעברו ל"א שעברו על כ"ד ספרים:



ששקולה כשתים - דכותיים וקדריים כדמפרש שהרעו משניהן לא הבינו מהן דכותיים וקדרים אע"פ שיראתם פחותה לא רצו להמיר ועמי המירו באחר ולא עוד אלא בלא יועיל:

והאמר מר - במועד קטן (דף כח.) זו מיתתו של שמואל הרמתי ולא כרת היא במסכת שמחות (פ"ג) מפרש מת בכך שנים זו היא מיתת כרת בכך וכך זו היא מיתת אסכרה:

ימיו של שמואל נ"ב שנה - דכתיב עד יגמל הנער וגו' דשיבירי"ר בלע"ז וכ"ד חדשים נקרא תינוק וכתיב (שמואל א א) וישב שם עד עולם עולמו של לוי חמשים שנה שנאמר (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (בבכורות) ירושלמי ובסדר עולם תמצא כשני דפין תוספת על זה:

קפצה - הלבין שערו:

נחמתי - ורצה הקב"ה הוא להורגו מיד: שקלתני כמשה ואהרן דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו'. שוין הן:

מעשה ידיהן - יהושע אף הוא היה תלמידו של אהרן כדאמרי' בעירובין (דף נד:) יצא משה ושנה להן אהרן פירקו:

כי זוטר - בחור:

מרנני כולי עלמא אבתריה - דאמרי מדמית זוטר שמא ח"ו עבירה היתה בו:

וכי מה ענין גבעת בנימין אצל רמה - בהר אפרים:

שישב ב' שנים ומחצה - כדמפרש בסדר עולם שמלך מחצית שנת עשתי עשרה ושנים עשרה ושלשה עשר ושמואל מת בתוך שנת שלש עשרה לסוף שמונה חדשים:

מי מידחי גברא כו' - דאידחי שמואל מקמי דוד:

במעשיהם לא נאמר - דמשמע בעבור חטא:

אלא באמרי פי - מפני דבר שגזרתי כגון האי מעשה דשמואל:

שמא יקדים קנה - כשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן ולפיכך לא אומר לך כלום מאכל ומשתה הולך דרך הושט:

ה"ג לימא לן מר מידי - ולא גרסינן חד לחבריה:

לא מת - אלא חי הוא לעולם:

בכדי - וכי בחנם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא דכתיב ביה (בראשית נ) ויחנטו (אותו) ויספדו (לו):

מקרא אני דורש - והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת:

מה זרעו בחיים - כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ שהן בשבי שהמתים אינן בשבי:

אף הוא בחיים - שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת אבל חי היה:

כל האומר רחב רחב מיד נקרי - נעשה בעל קרי:

לא איכפת לי - איני חושש:

ביודעה - היינו נמי מכירה:

כי הוה מיפטר - רב נחמן מרב יצחק:

והיה צילו נאה - שזה צריך לאדם עייף לנוח תחתיו:

ופירותיו מתוקין - לרעב:

ואמת המים - לצמא:



יהיו כמותך - בתורה ולעושר וכבוד:

יורה - ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש (דברים יא):

יורה - רביעה ראשונה היורדת במרחשון כדלקמן למה נקרא יורה שמורה להן להטיח גגותיהן בטיח של טיט שלא יטפו גשמים בבית:

ולהכניס פירותיהן - שהניחו בשדות לייבשן עד עכשיו:

כל צרכיהן - שאר דברים הצריכים לימות הגשמים:

שיורד בנחת - והכי משמע יורה כאדם שמורה לתלמידיו בנחת דכתיב (קהלת ט) דברי חכמים בנחת נשמעים אי נמי לשון חץ יורה ההולך ביושר ואינו נוטה לכאן ולכאן לשון אחר שמתכוין לארץ ואינו יורד בזעף בספרי:

תלמיה רוה - כשאתה מרוה תלמי חרישה של ארץ ישראל:

נחת הוא לגדודיה - בני אדם היינו פשט המקרא ולקמיה דריש שאפי' גייסות פוסקות בו:

ה"ג או אינו אלא ששוטף את הזרעים - כלומר דעד השתא אמרינן יורה לברכה או אינו אלא יורה לשון קללה כמו ירה יירה (שמות יט) ששובר הכל או לשון חץ היורה והכי משמע קרא והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ואם לאו ונתתי מטר ארצכם יורה לרעה מלתא בעלמא הוא ואורחא דברייתא למתני כי האי גוונא:

משיר פירותיהן - שעודן באילן כגון אתרוגים או רמונים או סופי תאנים ולא גרסינן שוטף את הגרנות דגרנות במרחשון ליכא:

מה מלקוש לברכה - שא"א לדורשו לשבר גרנות ולהשיר פירות שאינם מצויים באותו הפרק ואי אתה יכול לדורשו אלא לטובה שיורד על המלילות ועל הקשין וממלא את התבואה בקשיה: הדר אמר דלמא מלקוש קללה הוא והכי משמע שמל וקשה כלומר מל את הבתים והאילנות שמפילן ומשברן וקשה לתבואה:

שמעלה סקאים - וברכה דקרא למילוי מים בורות שיחין ומערות גימגום:

שמפיל את הבתים - ומשמעו כדלקמן שמל קשיותן של ישראל אי נמי שמל דבר הקשה חותך ומשבר את הבתים כלומר אין בו תקלת גרנות והשרת פירות לפי שא"א לו:

סקאי - מין ארבה כדמתרגם הצלצל (דברים כח) סקאה ומלקוש לשון ארבה כמו והנה לקש אחר גזי המלך (עמוס ז):

את המורה לצדקה - אלמא יורה לטובה:

ה"ג או אינו אלא יורה בתשרי ומלקוש באייר - שיש עדין מלילות וקשין:

ת"ל בעתו - יורה במרחשון ומלקוש בניסן שכך היא העת והזמן ויפה הוא כדלקמן דזמן רביעה ראשונה במרחשון הוא אית ספרים דכתוב בהו או אינו אלא בכסליו דזמן יורה בכסליו הוא וכרבנן דפליגי עליה דר"מ לקמן ת"ל בעתו יורה ומלקוש מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו דמלקוש זהו שיורד על המלילות ועל הקשין וזהו ניסן שיש בו קשין ומלילו:

דבר שמל קשיותן של ישראל - שכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקות:

מלילות - ראשי שיבולות שאדם מולל בידו כדכתיב (דברים כג) וקטפת מלילות בידך:

וקשין - קנה:

שממלא תבואה בקשיה - ומשלימה:

הי רביעה - איזה זמן רביעה:

בכירה - ראשונה ולקמן מפרש למאי הלכתא נינהו יורה יש בו ג' זמני גשמים:

אפילה - אחרונה כמו כי אפילות הנה (שמות ט):

ר' יהודה אומר - בכירה בז' במרחשון ובינונית בי"ז ואפילה בכ"ג וכולהו הני תלתא יורה קרי להו:

אין היחידים מתענין כו' - דאמרינן בסמוך שלישית להתענות והואיל וזמן שלישית בראש חדש הוא אין ליחידים להתענות:

יחידים - חסידים והכי אמרינן במתני' לקמן (דף י.) הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים להתענות שמכאן ואילך זמן רביעה אפילה לר"מ דסתם מתני' ר"מ וה"נ אמר ר' יוסי דאין מתענין עד ר"ח כסליו דהיינו רביעה אפילה והיינו כחכמים דאמרי יורה בכסליו:

אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי - ואמימר תני להא דאמר רב חסדא הלכה כרבן גמליאל דאינו שואל עד ז' במרחשון:

ז' ימים בזה אחר זה - שירדו גשמים עכשיו ופסקו עד יום שביעי וירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה בהן ראשונה ושניה ושלישית:

כר' יוסי - דאליבא דר' יוסי הכי הוו בין רביעה ראשונה ושניה או שניה ושלישית דראשונה בי"ז ושניה בכ"ג דהיינו ז' ימים עם שנים ימי רביעה ומכ"ג עד ל' ז' ימים בלא יום רביעה אחרונה דלכולהו תנאי לא הוי הכי דלר"מ דאמר ראשונה בג' ושניה בז' ליכא בין זו לזו אלא ארבעה ימים בין שניה לשלישית יש י' ימים ולר' יהודה בין ראשונה לשניה י' ימים אבל בין שניה לשלישית יש יותר: נראה לרבי דהכי גרסינן אמר רב חסדא הלכה כר' יהודה דאמר בכירה בז' במרחשון ואז מתחילין לשאול כדלקמן (דף י.) ראשונה לשאול. מכאן ואילך ותן טל ומטר:

שלישית להתענות - שאם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית אפי' פעם אחת מתענין היחידים שני וחמישי ושני:



הנודר עד הגשמים - דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים:

עד שתרד רביעה שניה - בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין קורין גשמים לראשונה עד שתרד שניה שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים ל"א עד הגשמים משמע תרי דהיינו רביעה שניה:

כל אדם - אפילו העשירים:

פרט - לא תפאר אחריך (דברים כד) לא תטול תפארתו ממנו:

משילכו הנמושות - בשדה דמכאן ואילך נתייאשו שאר העניים לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלום:

נמושות - לשון ממשש:

משילכו עניים בכרם ויבאו - כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים:

משתרד רביעה שניה - דעד ההיא שעתא לקטו הכל:

דאזלי אתיגרא - הולכין בנחת ומעייני טפי מחזיק בפלך (שמואל ב ג) מתרגמא אתיגרא:

לקוטי בתר לקוטי - עני מוליך בנו אחריו שמכאן ואילך פוסקים שאר עניים מללקוט:

ה"ג רב פפא אמר לשבילי הרשות - כלומר שיש רשות מב"ד לעוברי דרכים לקצר שבילן לילך בשדות:

עד שתרד רביעה שניה - שמכאן ואילך גדלה התבואה וקשה לה דישת הרגל דאמר מר בפרק מרובה בתנאים שהתנה יהושע מהלכין בשבילי הרשות וכו':

בתבן וקש של שביעית - ספיחים שגדלו בשביעית דיש בהן איסור שביעית או תבואה שגדלה בשביעית לאחר שנכנסה:

כלה לחיה מן השדה - לשון זכר ("עבר" - דפוס זולצבאך[1]) כמו (בראשית יח) עשו כלה כלומר כלה האוכל:

כלה לבהמתך - כמו כלה בחימה כלה ואינימו (תהלים נט) ומשירדה רביעה שניה מכאן ואילך אין תבן וקש בשדות שהגשמים עושין אותן זבל:

והולידה - כאדם שמוליד:

גשמים ברביעה ראשונה - אם באין כל כך שנימס הקרקע יפין הן ואין צריך להתענות:

לגוף בה פי חבית - ששותת מן המים עד שנעשה תיחוח כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים:

אין בהם משום ועצר - אין זו קללה של ועצר את השמים:

קודם ועצר - קודם זמן ק"ש דכתיב ביה ועצר את השמים אע"פ שלא יהיה רוב גשמים:

אבל ירדו קודם ועצר דצפרא יש בהן משום ועצר - הואיל ולא ירדו ביום ואין יפין לעולם:

לית בהו מששא - ואין שנתן מתברכת:

וחסדכם כענן בקר - שאין בו ממש:

מיטרא במיפתח בבי - אם יורדין בבקר כשפותחין הפתחים יקפל החמר שמוכר תבואה את שקו ליכנס לישן מפני שהשנה מתברכת ויהיה שובע בעולם ולא ישתכר במכירת תבואתו אלמא יפין הן:

דקטיר בעיבא - אם נתקשרו שמים בעננים עבים ולא קלושים אין בהם משום ועצר:

דקטיר בעננא - שהיא קלושה מעב אין בו ממש:

טבא לשתא - אשריה כלומר טובה יש לשנה דטבת ארמלתא שאין גשמים יורדין בה להרביע את הארץ:

איכא דאמרי דלא ביירי תרביצי - אותן מקומות שמרביצין בהן תורה אינן בורות מפני שהדרכים יפין הן והולכין התלמידים ממקום למקום ללמוד תורה ל"א לא ביירי תרביצי גנות שאינן גדילין על רוב מים כגון כרשינין:

לא שקיל שודפנא - אין השדפון נאחז ומתדבק בתבואה:

מנוולתא - שהדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים:

הא דאתא מיטרא מעיקרא - שירדו הגשמים בזמנן במרחשון וירדו אף בטבת רעים הן שכבר די לעולם בגשמים של מרחשון:

דלא אתא מיטרא מעיקרא - טבא לשתא דטבת מנוולתא לשון אחר הא דאתא מיטרא מעיקרא טבא דמנוולתא:

אין בהם משום ועצר - דאותן של קצת מדינה שירדו להן גשמים מוכרין לאחרים:

ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה - אותן שירדו ואותן שלא ירדו מפני שרוב גשמים קלקלו את תבואתם:

הא דאיכא מיטרא טובא - יותר מדאי שתיהן לקללה:

כדמבעי ליה - אין בהם משום ועצר שקצת מדינה תספק לקצת מדינה:

תמטר תהא מקום מטר - כלומר יותר מדאי:

מאימתי מברכין על הגשמים - בפרק הרואה (ברכות נד.) אמרינן על הגשמים אומר הטוב והמטיב והתם (דף נט:) פרכינן הך ברכה דתקון לה רבנן ומשנינן לה הא דחזא מיחזא והא דשמע משמע:

חתן לקראת כלה - שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה מפי מורי ל"א שהשווקין מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו:

רוב ההודאות - כלומר רוב ההודאות אתה קורא להקב"ה ולא כל ההודאות והכי משמע ברוך אתה ברוב ההודאות ולא בכל אלא כך חותם בא"י אמ"ה אל ההודאות דמשמע כל ההודאות:



למימרינהו לתרוייהו - ברוך אתה ברוב ההודאות במרבית ההודאות האל של כל ההודאות משמע ומתחלה היה משמע רוב ממש ולא מרובות וכמו כן בישתבח אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות. מפי רבי: רשעי עובדי כוכבים אינן חיין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו סו):

ופליגא דרב יוסף - דאיהו אמר כתחיית המתים ולא יותר שבה חיים בני אדם שהתבואה גדילה בו:

כמטר לקחי - השוה לקח למטר:

יערף - כמו אף שמיו יערפו טל (דברים לג) ושחקים ירעפו טל (משלי ג) שהיא מרבה הפירות:

כתיב תזל כטל - דמשמע נחת:

ערפיהו כמטר - הרגהו:

לשמה - משום כאשר צוני ה' אלהי ולא כדי להקרות רבי:

לא יכילנא - למיגמר:

וכי אדם עץ השדה - אלא מקיש אדם לעץ השדה מה עץ השדה אם עץ מאכל הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות כך תלמידי חכמים אם הגון הוא ממנו תאכל למוד הימנו ואם לאו אותו תשחית סור מעליו:

ברזל בברזל יחד - ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין על גבי חבירתה:

אינה דולקת יחידי - עץ אחד אינה דולקת אלא ב' או ג' ביחד:

יחידי - בלא חבר שיחדדנו:

שמוסיפין טפשות דכתיב נואלנו - אשר נואלנו מתרגם: דאיטפשנא:

שחוטאין - דכתיב נואלו גבי חטאנו:

ואיבעית אימא מהכא נואלו שרי צוען וגו' והתעו את מצרים - ותועה היינו חוטא:

תורה כעץ - דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה כשמדליק את האור מצית את העצים דקין תחלה:

קטנים מחדדין - ששואלין כל שעה:

התיו - משמע להוליך לו מים:

וכתיב לכו למים - ילך הוא עצמו:

אם תלמיד (חכם) הגון - שרוצה ללמוד ממך מצוה לרב לילך אצלו במקומו:

ואם לאו - ילך הוא אצל הרב:

יפוצו מעינותיך חוצה - אם הגון הוא אמור לו סתרי תורה:

ואם לאו יהיו לך לבדך - ואין לזרים אתך:

שלשה משקים הללו - מים יין וחלב זו התורה שאינו נותן בה כלום ויודעה ולומדה:

בפחות שבכלים - במאני דפחרא:

במאני דפחרא - בדרך שחוק אמר ומרמז מה את אומרת לי והלא אביך נותן יין בכלים מכוערין של חרס:

ואלא במאי נירמיה - אם לא בשל חרס הא כולי עבדי הכי:

ותקיף - החמיץ:

כי היכי דאמרה לי - אי חכמה מפוארה בכלי מכוער הכי אמרי לה דיין משתמר בכלי מכוער אף התורה מתקיימת בי יותר משאילו הייתי נאה:



אי הוו סנו - אותם נאים שהם חכמים:

טפי הוו גמירי - שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו ובא לידי שכחה:

בהיסח הדעת - שאם לא ישמרם יפה יהו נשפכין או נופל לתוכן דבר מאוס ונפסלים מלשתות בדבר קל יותר משמן ודבש שמתוך שהן עבים צפה הפסולת למעלה ואפשר אדם נוטל העליון וזורקו לחוץ והתחתון בר ונקי מה שאין כן במשקה צלול שאינו עב קליי"ר בלע"ז:

בהיסח הדעת - אם אינו מחזירם תמיד:

שנאמר הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו בראתים לא נאמר - דמשמע אשחקים יזלו קאי אלא אני ה' בראתיו לטל ומטר שמע מינה שמשתבח ומתפאר הקב"ה במטר השמים:

ישועה פרה ורבה בו - מליצי זכות נכנסין לפניו ביום הגשמים שנזכר לישועה מתוך שעת רצון הוא לישנא דקרא ויפרו ישע ואימתי בזמן שהשחקים יזלו צדק:

רצית ה' ארצך - במים:

נשאת עון עמך - מיד:

ה"ג א"ל מר זעירי מדיהבת לרבינא כו' - זעירי סתם היה מן הראשונים ורבינא סוף הוראה לא ראו זה את זה:

ואתה תשמע השמים וגו' - ואומר ונתת מטר על ארצם בתפלה דשלמה:

ציה גם חום יגזלו מימי שלג - כשציה גם חום גוזלין מימות השלג שאינן יורדין מטר כמשפטם בידוע ששאול חטאו:

ולא יהיה מטר - וסמיך ליה ואבדתם:

ציה - דריש לשון צווי דברים שצויתי אתכם בימות החמה תרומות ומעשרות גזלו מימי שלג את המטר:

רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון שקר - תחולל תבטל כמו לא יחל דברו (במדבר ל) כדאמרי' ביבמות (דף עב.) דרוח צפון ברור הוא ומביא אורה לעולם מה שגשמים נעצרין ופנים נזעמין שמראה הקב"ה שאינו מביא מטר לעולם מפני לשון שקר רכילות ופשט המקרא כשם שרוח צפון תחולל גשם כך פנים נזעמים מפני לשון שקר:

וימנעו רביבים - משום דמאנת הכלם שהיה בך עזות:

היה - משמע כבר נכשל:

העז איש - שיש בו עזות פנים אמור לו רשע בפניו ואין בו משום מלקות כדאמרי' במסכת קדושין (דף כח.) ומשום דבר זה בלבד מותר לקרותו רשע:

מותר לשנאותו - אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך:

ועז פניו ישונא - ועז כתיב חסר ו' מי שהוא עז פנים ישנא בשו"א:

ימך - כמי שאין בו כח להוריד טל ומטר:

ועתה לא ראו אור - מפני שלא ראו אור של תורה:

אפילו כשהשמים בהורין - כמו בהרת מנומר בעבים ורוצה להוריד גשמים רוח עברה ותטהרם מפזרת העבים:

המלאך אף ברי שמו - יפיץ ענן אורו, גשם שלו:

ויצו - הקדוש ברוך הוא:

עליה - על הגשם שתרד:

במפגיע - כשיתפלל עליה כמו ואל תפגע בי:

קהה הברזל - כמו הקהה את שיניו ושיני בנים תקהינה (ירמיהו לא):

והוא לא פנים קלקל - שקלקלו הדור:

וכ"ש אם הוכשרו מעשיהן - קודם לכן והכי משמע ויתרון הכשיר ויתרון שהכשיר לחכמה אם הכשירו מעשיהן מתחילה שיבואו הגשמים יותר מבחיילים יגבר שהן מגבירין חיילים ועומדין בתפלה בזמן שקלקלו:



שלמודו קשה עליו כברזל - שקשה לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו ואינו זוכר מה כתיב בה ולפיכך אינו יודע לפרק אי נמי שגורסה בטעות פוטר על החיוב ומחייב על הפטור ומקשי עלה מדוכתא אחריתי והכי משמע קרא והוא לא שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא:

ירבה בישיבה - שיסדירו בני הישיבה משנתם שנאמר וחיילים בין תלמידים שהן חיילות חיילות:

ויתרון הכשיר - כשסידר משנתו מתחילה:

כנגד מ' יום שניתנה התורה - שתתקיים בידו והדר עייל קמיה דר' יוחנן למיגמר גמרא:

כנגד תנ"ך - שהן כ"ד ספרים:

שפנים קלקל - שהראה לו פנים רעות:

ירבה עליו רעים - לפייס הימנו שיסבור לו פנים:

משתכין עליו כנחושת - מאדימין פנים כעין רודיליי"א כדאמרי' בבבא מציעא (דף כו.) דשתיך טפי שהעלה חלודה שנעצרין (מלהוליד) טל ומטר:

לוחשי לחישות - בשביל שאין מתפללים תפלה בלחש:

יגיד עליו רעו - יתפלל עליו חבירו וגבי גשמים כתיב באיוב:

ואין יתרון לבעל הלשון - כלומר מה הנאה יש לבעל הלשון שיודע ללחוש ואינו לוחש:

מקנה אף על עולה - מקנה אף מי שמגיס דעתו ועולה:

ואין נוחין זה לזה כו' - והכי משמע בשביל שצריך להגיד זה לזה ולהיות נוחין בהלכה ואינן עושין מקנה מתקנאים מתגרים באף ומעלים אותו ומביאים אותו עליהן. ויש גורסין ונוחין זה לזה בהלכה מתקנאים באף וכו' משיגיד עליו רעו שנוחין זה לזה מתקנאים באף ומעלים אותו מעליהם:

ארי דורס ואוכל - מיד ואינו מתירא:

טורף ואוכל - שמוליך לחוריו ואוכל שם שמפחד מן הבריות ולכולן יש להם הנאה:

ולך מה הנאה יש לך - שאתה נושך בני אדם והורגן והוא אומר מה יתרון לבעל הלשון שמספר לשון הרע אע"פ שאין לו הנאה ולפיכך מביאו הקב"ה בדין אצל נחש כדי שיתבייש מפני שהשיא אדם הראשון ומתביישין עמו מספרי לשון הרע:

ולבם לא נכון עמו - עם הקב"ה:

ואעפ"כ - כתוב בסמוך והוא רחום יכפר עון ושומע תפלתם והיכי אמרת שאין תפלתם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו כלומר שנפשו מכוונת בכפו:

בצבור - תפלתם נשמעת ואע"פ שאין לב כולם שלם כדכתיב ויפתוהו בפיהם בדברים ל' רבים:

ביחיד - אינו אלא א"כ לבו מכוון:

בזמן שאמת מארץ תצמח - שיש אמונה במשא ומתן אז צדק משמים נשקף דהיינו גשמים שהן צדקה:

מחולדה ובור - שהמיתו שני בני אדם מצוי הוא באגדה מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה אמרה מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה אמר הבחור בור וחולדה עדים בדבר לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים אחד נפל לבור ומת וא' נשכתו חולדה ומת אמרה לו אשתו מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר לה כך וכך היה המעשה:

המאמין בהקדוש ברוך הוא - שמשימו עד בינו לבין חבירו על אחת כמה וכמה:

המצדיק עצמו - שמכשיר ומקשט מעשיו:

מצדיקין עליו - מדקדקין עמו אפילו כחוט השערה יותר משאילו מקלקל מעשיו כדי למרק עונותיו:

שנאמר אמת מארץ תצמח - אז צדק משמים נשקף צדקה אין כתיב כאן אלא צדק דמשמע דין:

וכיראתך עברתך - על מי שהוא ירא אותך אתה מחזיק עברתך כדי למרק עונותיו ופשט המקרא מי יודע עוז אפך מי יודע עוז וכח למצוא אותו לנוס מפניך ביום אפך וכיראתך עברתך כשם שאתה יראוי ומפוחד כך יש להתיירא ולהתפחד מעברתך:

פגעת את שש ועושה צדק - במי ששמח ועושה צדק שהן העושים כך בדרכיך יזכירוך אתה פוגע בו אם חוטא כלום כמו ויפגע בו וימת קרא הכי הוא פגעת את שש ועושה צדק והן העושין כך בדרכיך יזכירוך באותם דרכים שאתה מייסרן ביסורין יזכירוך לטובה ואומרים הן אתה קצפת בשביל שחטאנו בהם עולם ונושע בשבילם נושע לעולם הבא:

שחובלת - כמו חבלי יולדה אף השמים עושין כן וקשה לעולם ועל חטא הוא:



נאמרה עצירה באשה כו' - כלומר על כולן מבקשים רחמים:

פלג - בריכה:

כמין קובה - אהל מלא מים:

אם לשבט - אם גזר הקב"ה רוב גשמים לרעה אז יורדים בכח כשבט שמכה בכח וחזרו בתשובה הקב"ה מורידן על הרים וגבעות מקום שאין שם איש:

אבל אם לחסד - שיורדין בנחת ימציאהו לארצו לארץ ישראל:

אתרתי - לא בעינן רחמי אהדדי כדלקמן:

נבעי רחמי אכפנא - דליתיב שובעא ומותנא ליבטל ממילא:

דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב - לחיים ולא למתים דאינו מביא שובעא כדי להמית בני אדם אלא כדי שיחיו:

משביע לכל חי רצון - שובע נותן לבני אדם חיים:

על זאת - על חדא משמע בעזרא כתיב:

על רזא דנא - בדניאל כתיב:

דלא ליתבו בתעניתא - דלא בעו דליתי ברכה לעולם בשבילן:

ניקבל עילוון - יומי תעניתא דמשום קבלה מהני לן כתעניתא וכי בטיל גזרה עבדין להו:

ומנלן דעבדינן הכי - כלומר דמהני אי עבדינן הכי:

אשר נתת לבך להתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך - אלמא משקיבל עליו נשמעו דבריו:

כשני אליהו - בימי אחאב שהיה העולם צריך לגשמים דכתיב (מלכים א יז) אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי:

סימן קללה - שבני אדם צריכים לחזר בשוק לקנות סעודת שבת:

קשי יומי דמיטרא - שאין בני אדם יכולין לעשות צרכיהן:

כיומא דדינא - שני וחמישי שמתקבצין בני אדם לדון עם חבריהן כתקנת עזרא שיש הומות וקולות ואוושות ביום הגשמים כיום הדין ובערב שבת כל שכן דקשי מיטרא: והיינו דאמר ר' שילא: ומבטלינהו לירידת גשמים שטורחין בני אדם ואינן יכולין לצאת ולבא:

צדקה לעניים - שמתעדנין בה ונוח להן יום ברור ומתחממין בה ביום הצינה:

יראי שמי - שומרי שבת:

פרוטה שבכיס - אפי' מעשה ידים שאינן צריכים לגשמים מתברכין:

ברוך השולח ברכה - (שיפוע) ומזכיר בה מלכות ואזכרה ככל הברכות כולן:

הרי זו תפילת שוא - ושוב אין ברכה נכנסת בה:

בדבר הסמוי מן העין - שאינו יודע הסכום:

כאפיקים - כאפיקי נחלים:

בנגב - יבשה והנה חרבו מתרגמינן נגיבו:

אפיקי ים - מוצאי ים אלמא אפיק לשון מים ואפיקים בנגב נמי לשון גשמים:

גייסות - חיילות כשאתה מרווה תלמי הארץ בגשם מיד גדודים נוחין כדלקמן:

פוסקי צדקה ברבים - לשם ולפנים ואורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לפסוק צדקה בינו לבין עצמו ואינו נותן:

נשיאים ורוח - באין לעולם כאילו גשמים יורדין ואינן יורדין בשביל האיש המתהלל במתת שקר דכשם שהוא עושה לפנים ומחניף את העניים אף שמים מחניפין את הארץ שמראין נשיאים ורוח וגשם אין אי נמי אין קאי אשלשתם דמכל אלו נעצרין:



לינוקא דריש לקיש - בן אחותו של ר' יוחנן ולאחר מיתתו של ריש לקיש כדמוכח לקמן:

אמר - ינוקא לר' יוחנן מאי עשר תעשר:

א"ל ינוקא - והכתיב לא תנסו:

שיבלו - כלומר שייגעו דולוראנ"ט בלע"ז:

אי הוה מטינא להתם - להאי קרא דהביאו את כל המעשר הוה ידעית ליה ממילא:

לר' הושעיא רבך - דאמרית לי משמיה:

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו - כשאדם חוטא מסלף דרכו שבאין עליו פגעים ועל השם יזעף לבו שכועס ואומר מפני מה אירע לי פגע זה:

ולא רמזה - משה באורייתא שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה:

דלי עיניה - רבי יוחנן שהיו עפעפיו מכסין את עיניו ומגביהין במזלגי דכספא בבבא קמא בפ' אחרון (דף קיז.) שהיה רוצה לראותו מפני שהוא חריף:

דלא ליעביד לך כדעבד לאבוך - שלא יתן עיניו בך כמו שנתן באביך והמיתו בבבא מציעא (דף פד.):

מטר בשביל יחיד - שאם א"צ מטר אלא לאדם אחד כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם או שדר בעיר שכולה נכרים וצריך למטר בא בזכותו ופרנסה שפע טובה ומחיה לכל העולם אינו בא לעולם בזכות אחד אלא בשביל רבים שאם רבים צריכין שובע שתשלח ברכה בתבואה הקב"ה עושה אם זכו אבל יחיד הצריך שיתברכו תבואותיו אין הקב"ה משנה בעבורו דין השנה אלא כפי ברכותיה ואע"פ שמוריד בשביל יחיד מטר זה להשביח תבואותיו שלא יהו גרועות משל אחרים אבל לעשות שדהו כשדה שובע לא:

מטר ארצך - של אחד משמע:

ממטיר לכם - לשון רבים:

בארה של מרים - סלע וזבין ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו לפי שמתה מרים:

ונסתלקו ענני כבוד - ענני רקיע וענני עשן ושאר עננים אינן של כבוד:

חזרה בזכות שניהן - שכן כתיב ודברתם שניכם אל הסלע ונתן מימיו:

כי משמש ארבע לשונות אי דלמא אלא דהא - כל מקום שצריך לדרוש כי בין לענין דרשה בין למשמעות המקרא תוכל לשנותו באחד מהני ארבע לשונות דלשון כי משמע בכולם וכן וכד וברם וארי בכלל הני ד' הן והאי דכי גוע אהרן משתמש בלשון דהא ושמעינן מינה טעמא דקרא דמה טעם נתראו דהא מית שהרי מת אהרן וריש לקיש לא אתי למימר דלא מתרגמין שום כי בעולם אלא מהני לשונות אלא אפי' מתרגם דלמא ארי דרשינן משמעותיה כמשמעות דהא ומאן דמתרגם וחזיאו כל כנישתא דהא מית טועה הוא דאם כן ואתחזיאו מיבעי ליה ויראו כל העדה במשקל ויראו ראשי הבדים וירפו המים ויעלו מעל משכן קרח:

חזרו שניהם בזכות משה - מדכתיב ואכחיד את שלשת הרועים פשיטא לן דבדידהו משתעי שלא מצינו פרנסים לישראל שלשה כאחד אלא הם:

מתה בניסן - שנאמר (במדבר כ) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם (בפרה) אדומה:

אהרן מת - באחד לחדש:

מווסתניא - מאותו מקום:

אחוו להדדי - מראין ומביטין זה לזה דלא סלקא להו שמעתא כרבא:



אקרויה - היו מקרין אותו מקרא זה בחלום ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד שרוצין לעונשן בשמים משום דמכספי ליה:

קבל עליו - רב שימי שתיקותא מלהקשות עוד:

יכול לכל - כלומר יכול אין נותן מטר אא"כ הכל צריכין לו:

ת"ל לאיש - אפילו בשביל אחד:

אי לאיש יכול לכל שדותיו - כלומר אינו יורד עד שהוא צריך לכל שדותיו:

ת"ל שדה - אפי' אינו צריך אלא בשדה אחד:

אי בשדה יכול עד שיצטרך לכל השדה ת"ל עשב - אפילו אינו צריך אלא לעשב אחד (עשב) בשביל ירק אחד יורד עליו מטר:

וסייר - מעיין:

מישרא - ערוגה:

עושה לו חזיז - לכל צדיק הבא בעולם הזה להריק לו גשמים על שדותיו ברישא בעי מאי חזיזים לשון רבים והדר בעי ומאי נינהו חזיזים מאי נינהו דקרי חזיזי:

ה"ג עיבא קלישתא דתותי עיבא סמיכתא - דתותי עיבא כלפי הארץ:

נהילא - כמו קיטמא נהילא (חולין דף נא:) שהיא דקה גשמים דקים כקמחא נהילא שהיא דקה הבאין תחילה למטר ואח"כ בא מטר:

אתי מיטרא - גשמים יורדין לרוב ואין פוסקין מהר אבל בא מטר תחילה ומתחילין דקין לבא פוסקין מיד:

מהולתא - שמתחילה יוצא קמח דק ולבסוף סובין גסין:

חריא דעיזי - ריעי של עזים בתחילה יוצאה גסה ולבסוף דקה ופוסק:

דתמרי - דבש עושין מהן:

ובבלאי לא עסקי - כלומר יכולין הן לעסוק תמיד שיש להן מזונות בזול ובלא טורח:

מצערים - בשלשול דאמרו (גיטין דף ע.) תמרי משחנן ומשלשלן:

מלא צנא דסכיני בזוזא - שמתוך שלוקחין אותו בזול אוכלין מהן הרבה ומצערים אותן:

ממימי אוקיינוס - כלומר ממים של מטה ולא ממים של מעלה שנאמר ואד יעלה מן הארץ ששתה בארץ ועלה:

מלוחין הן - ואין תבואה גדילה מהן:

יזקו מטר לאדו - רקיעין מוציאין מים לעבים:

יזקו - כמו יצוקו צק לעם ויאכלו (מלכים ב ד):

חשרת מים עבי שחקים - העבים מחשרין כלומר משירין המים לארץ:

ללמדך - אקרא דלקמן קאי ואומר מכין הרים לא גרסינן הכא:

כרבי יהושע - דאמר ממים העליונים:

דואמר רבי יוחנן מעליותיו של מעלה - כלומר ממים העליונים ורבי יוחנן מים העליונים אתא לאשמועינן דאי לאו רבי יוחנן הוי אמינא דהכי קאמר מעליות שהקדוש ברוך הוא עומד בהם הוא משקה אותן למטה ולעולם המים מאוקיינוס:

ור' אליעזר - אמר לעולם מעליותיו של הקב"ה כרבי יוחנן וכו':

תהומות - מים של מטה כדכתיב תהומות יכסיומו (שמות טו):



בברייתו של עולם - כתיב שהיה כל העולם שטוף במים והקב"ה כונסן במקום אחד כמכניס מים בנאד שנתנם באוצרות דכתיב נותן באוצרות תהומות שם חול גבולו ואוצר לים:

משיורי תמצית - מה שנשאר בעבים אחר שתיית':

על פני ארץ - א"י:

בתחילה שותה - שם יורדין הגשמים תחילה כך שמעתי:

חשרת מים וחשכת מים - שני מקראות הן חד בתהלים וחד בשמואל בוידבר דוד:

ה"ג שקול כף ושדי אריש - כלומר קח כף שבמלת חשכת וצרפו עם מלת חשרת וקרי ביה חכשרת שממתקין ומכשירין בעבים:

חשוך ענני סגיאין מימוהי - והיינו דכתיב חשכת מים:

נהור ענני - כשהענן קליש זעירן מימוהי ומכלל חשוך סגיאין אתה למד אבל נהור זעירין וחשרת לשון השרה כמו אין שורין דיו (שבת דף יז:) כו' כדדריש ליה רבי יהושע לעיל אבל חשכת מיבעי ליה להכי ולהכי:

במאמר הן תלוין - אינן נחות על שום דבר אלא מכונסות ועומדות כמין בריכה ותלויות במאמרו של הקב"ה:

ופירותיהן מי גשמים - משום לישנא דקרא נקט הכי משום דכתיב מפרי מעשיך תשבע הארץ ופירותיהם כלומר מזיעת המים שאין נחסרין כלום כדכתיב (תהלים סה) פלג אלהים מלא מים כל שעה והקרן קיימת ופירותיהן מי גשמים וכן מפורש בבראשית רבה:

ונהר יוצא מעדן - סימן לדבר שגן עדן שותה מן הגשמים תחילה דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו':

תנא מתמצית בית כור - כלי שמשקין במימיו בית כור יכולין להשקות בתמציתו שיעור זריעת תרקב שהוא אחד מששים בבית כור והכי נמי עולם אחד מששים בגן עדן ודי לו בתמצית העננים המשקין את הגן גן לפני כל העולם כולו כעדן לגן:

נמצא כל העולם ככיסוי קדרה - הקטן כנגד הקדרה:

שוכנת על מים רבים - רבת אוצרות בא קצך אמת בצעך:

שרבו אוצרותיה - שקנו עושר:

מים רבים - שמשקין שדותיהן דבבל עמוקים מכל הארצות וגשמים מטפטפין ויורדין שם:

עתירה בבל - עשירה היא בבל שקוצרין בה תבואה בלא מטר שאינן צריכים לגשמים:

נקיטינן - דהכי חצדא בבל בלא מיטרא:

דטובעני - היא מקום מצולה ורקק:

ולא יובשני - שאינה יבשה: מתני' בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכו' רבן גמליאל אומר בשבעה בו בט"ו יום אחר החג. כלומר בשבעה במרחשון הוא ט"ו אחר החג:

כדי שיגיע האחרון - כלומר קודם ביאת מים לנהר פרת שהוא רחוק יותר:

גמ' ובגולה ששים - ובגולה אין שואלין עד ששים בתקופה לפי שהוא מקום נמוך ואין צריכים מטר כל כך:

מכי מעיילי ציבי לבי טבות רישבא - משעה שמכניסין עצים לאוצר לצורך ימות הגשמים שכן היו נוהגין לפי שהיו יודעין שזמן גשמים הוא משם ואילך ולא היו יכולין לחטוב עצים ביער:

רישבא - צייד עופות כמו אין פורשין רשבים ליונים (ב"ק דף עט:) טבות שם אדם:

כלפני ס' - ולא מדכרינן:

כלאחר ס' - ומדכרינן:

עילאי בעו מים - העומדים בהרים צריכין יותר מים מפני שהגשמים מתגלגלים ויורדין למטה:

תתאי לא בעו מים - שמתכנסין כל מימי ההרים לבקעה ה"נ רב שהיה מארץ ישראל כדאמרינן בעלמא (גיטין דף ו.) מכי אתא רב לבבל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות משום הכי אמר כלאחר ששים ובבבל בגולה מתוך שאינן צריכין לגשמים אין שואלין עד ס' לתקופת תשרי וכן אנו נוהגים שכל מנהגינו אחר בני בבל:

מתני' הגיע שבעה עשר וכו' - אוכלין ושותין משחשיכה שאין אוכלין מבעוד יום כיום הכפורים ותשעה באב:

גמ' מאי קמ"ל - האי דקאמר שני וחמישי ושני:

תנינא - בפירקין דלקמן (דף טו:) אין גוזרין תענית כו' שלא להפקיע את השערים שאם היו מתחילין להתענות בחמישי היו קונין למוצאי התענית שתי סעודות גדולות אחד לתענית ואחד לשבת וכסבור המוכר שרעב בא לעולם ואתי לאפקועי שערים:

אפקועי - מבטל שיעור מדה הראשונה וממעטה:

אבל יחידים לא - שלש תעניות שהיחידין עושין קודם לצבור אינן זקוקין להתחיל בשני דליכא אפקיעת שערים משום יחידים לחודייהו והללו ג' תעניות דיחידים אינן בכלל י"ג תעניות דצבור תדע דקא חשיב במתני' שלש ושלש ושבע:

ומפסיקין בראשי חדשים - שאם חל ר"ח בשני ובחמישי לאחר שהתחילו להתענות פוסקין תעניתם:



וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית: תלמיד אני - ואיני חשוב כל כך כיחידים כלומר איני ראוי להתחיל תענית עם היחידים:

לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד - לענין תענית:

עושה - דנראה מגסי הרוח ותנן (אבות פרק ג משנה י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו':

הכי גרסינן התלמידים עושין עצמן - כדאמרינן לעיל שכל התלמידים ראויין לכך ואין בהם משום גסות הרוח:

רבי יוסי אומר כל אדם - ואפילו שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות וזכור לטוב דצער הוא לו ולא גסות לישנא אחרינא גרסינן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה כלומר ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד להתנהג עצמו במדת תלמיד בחלוקו ובמטתו ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים עושה דכל הרוצה ליטול לו את השם לא יטול ורבי יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקא מהדר רבן שמעון בן גמליאל דבר של שבח אינו עושה מכלל דאיירי בשבח:

על החולה ונתרפא - הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו:

על הצרה ועברה - מתענה ומשלים ואם לאו נראה כמתנה עם קונו אם תעבור (אתענה) ואם לאו (לא) אתענה:

למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים - כל התעניות שקבלו עליהן בני עירו דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם:

אכל ושתה - דיעבד:

אל יתראה בפניהן - שנראה כחתן בין אבלים ויתקנאו בו:

ואל ינהיג עדונים בעצמו - שלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא אוכל הרבה:

אל תראו עצמכם - שיש לכם חטים הרבה ולא הלכו אלא בשביל דבר זה שלא להתראות בפני בני עשו שהיו צעורים ורעבים:

תרגזו עליכם הדרך - תתעו:

לישרף באש - דכתיב והנה סוסי אש וכתיב בההוא עניינא הלוך ודבר ואהכי כתביה לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא [היו ניצולין]:

הא למגרס - מבעי ליה באורחא אבל במלתא דמבעי ליה לעיוני לא:

במתניתא תנא - מאי אל תרגזו בדרך אל תזיקו עצמכם בפסיעה גסה:

והכניסו חמה לעיר - כשאתם לנין ושוכבין בדרך בעיירות הכניסו לעיר בעוד שהחמה זורחת:

יצא אדם בכי טוב - שימתין עד שיאור כמו וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א):

ויכנס בכי טוב - בערב בעוד שהחמה זורחת שאין ליסטין מצויין אי נמי שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר שלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב:

הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם - מיכן שיצאו בכי טוב והוא הדין ליכנס בכי טוב יש ספרים דלא כתיב בהו האי קרא אלא מילתא דרב יהודה סברא הוא ולא בעי' קרא:

לא יאכל יותר ממה שאוכל בשני רעבון - דאמר לקמן (דף יא.) שצריך להרעיב עצמו בשני רעבון: (הכא זה בבלי הוא וכי משתעי בבבל קאמר הכא וכל הא לן והא להו בבבל קאמר):

משום מעיינא - שלא יתחלחלו מעיו של אדם ברוב אכילתו מפני טורח הדרך יש אומרים יהיו מעיו של אדם שופכין זה לזה כעין מעיין:

משום מזוני - שמא אין לו לאח"כ:



דיתיב בארבא - שהולך בספינה משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא:

מאוונא לאוונא - מקום מלון התגרים מכפר לכפר דמשתכחי מזוני וליכא למיחש למזוני ולמעיינא איכא למיחש:

כל פרסה ופרסה אכל ריפתא - קסבר רב פפא הא דאמור רבנן לא ליכול טפי משום מעיינא ואיהו לא מיסתפי ממעיינא דבעל בטן הוה ענין אחר כריסו רחבה כדאיתא בבבא מציעא (דף פד.) דקא חשיב אבריה דרב פפא וכאיש גבורתו ולפיכך יכול לאכול הרבה ואינו מזיק לו:

מיתה משונה - מת בחרב וברעב וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו:

בשכר שמצער עצמו - כשישראל בצער:

אסור לשמש מטתו בשני רעבון - דצריך אדם לנהוג צער בעצמו:

חסוכי בנים - חסירי בנים דגרסינן במנחות (דף כט.) לגבי מנורה ומי חסיכי כולי האי שלא קיימו פריה ורביה:

שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם - אחד מימינו ואחד משמאלו דכתי' (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך:

הנה ששון ושמחה - הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין כי מחר נמות ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון:

זו מידת בינונים - שיראין מן המיתה כדכתיב בהו כי מחר נמות: אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יותר מאד:

הצדיק אבד ואין איש שם על לב - מפני מה הוא מת מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא יצטער הוא ברעה ואחר שהיא גזרה מלפניו כי מפני הרעה נאסף הצדיק ל"א מפני רעות של אלו הוא נאסף שאין הקב"ה רוצה שיבקש עליהם רחמים:

כפיס - חצי לבינה ורגילין לתתה בין שתי נדבכי העצים: הכי גרסינן אבריו של אדם הן מעידין בו שנאמר ואתם עדי לשון רבים נאם ה':

מאי דכתיב אל אמונה ואין עול כשם שמשלם כו' - כך משלם לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן מן העולם הבא וכדכתיב (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו:

ואין עול - שאין עושה דין בלא דין אמת וצדק:

צדיק וישר - מצדיק הדין על הצדיקים לפרוע מהם ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה כדי לטורדן:

ביד כל אדם יחתום - כותב מעשה כל אדם ומחתים יד על כל מעשיו:

למען תצדק בדברך - שהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו:

לשמואל קדוש יהיה אגדל פרע קאי - ששערו אסור בהנאה אבל הוא עצמו לא נקרא קדוש ולר' אלעזר חוטא דסאיב כתרגומו מאשר חטא על הנפש פשט המקרא על שנטמא במת:

וכי באיזה נפש חטא זה - מי הרג שנקרא חוטא שאין מצוה לצער עצמו כדאמרינן צדיקי (מי) אכלי האי עלמא (והאיך) מי סני להו במס' הוריות (פ"ג דף י:):

נקרא קדוש - רישיה דקרא קא דריש בשביל שמתוך כך מתמרקין עונותיו שמתענה.


כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כאילו כל מעיו קדוש ואסור להכחישן דהכי משמע בקרבך קדוש כלומר דאסור להתענות בקרבך קדוש רישיה דקרא קדריש בשביל שקדוש שרוי בצער לא אבוא בעיר של מעלה עד שאבנה ירושלים של מטה ורמיזא בעלמא הוא:

הא דמצי מצער נפשיה - שיכול לסבול התענית משבחו הקב"ה אבל מי שאינו יכול להתענות נקרא חוטא:

נקרא חסיד - המתענה דכתיב גומל נפשו איש חסד מפריש עצמו ממאכל ומשתה כמו ביום הגמל את יצחק (בראשית כא) שברי"ר בלע"ז מפי מורי אי נמי גומל לשון תגמול שמשלים נפשו לקונו:

ועוכר שארו - המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר:

שממעט במלאכת שמים - חלש הוא ואינו יכול ללמוד:

שירותיה - סעודתו כלבא ליכול סעודתו ולכך המתענה אינו מועיל לו אלא כמי שמתענה מפני שאין לו מה יאכל:

אין תענית צבור בבבל - לענין איסורי חומרי תענית אמר ר' ירמיה למילתיה שהיו נוהגין בו כעין אבילות שהיו אוכלין מבעוד יום ואסורין בנעילת הסנדל אלא תשעה באב בלבד:

יחיד שקיבל עליו תענית - מאתמול הרי אני יושב בתענית למחר אפילו אכל ושתה כל הלילה עד עמוד השחר למחר מתפלל תפלת תענית עננו:

לן בתעניתו - באותו תענית שקיבל עליו שלא אכל במוצאי תעניתו ולן כל אותו הלילה לשם תענית עד הבקר:

למחר אין מתפלל תפלת תענית - אינו יכול להתפלל עננו קודם שיאכל כדי לצאת ידי חובת תענית של לילה אע"פ שהוא יום אחד כדכתיב (בראשית א) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ולקמן מפרש ואזיל מאי קסבר רב הונא מאי טעמא אין מתפלל למחר עננו: והכי גרסינן מאי קסבר רב הונא מיסבר קסבר אין מתענין לשעות או דלמא קסבר מתענין לשעות והמתענה לשעות אינו מתפלל תפלת תענית אמר אביי לעולם קסבר מתענין לשעות (ומתפלל) תפלת תענית כו'. פירוש מאי קסבר רב הונא אין מתענין לשעות כלומר האי דקאמר למחר אין מתפלל תפלת תענית לכך אינו מתפלל דקבלת תענית זה אינו קבלה ואינו תענית כלל ואם רוצה לאכול ולסעוד בתוך התענית הרשות בידו דאין מקבלין תענית לשעות כגון זה שלא קיבל תענית של לילה זה מאתמול כדקתני לן בתעניתו דמשמע מאליו כשהחשיך ובא לסעוד עמד ולא אכל כלומר שהיה בדעתו לאכול עד שעבר מקצת הלילה שעה אחת או שתי שעות ואחר כך נמלך ולן בתעניתו או דלמא האי דקאמר רב הונא למחר אין מתפלל תפלת תענית לאו משום דאין מתענין לשעות דשם תענית עליו ואם רוצה לחזור בו ולטעום אחר שהתחיל בתענית אינו יכול אלא להכי אינו מתפלל תפלת תענית דסבר אין תענית של שעות חשוב וחמור כל כך שיהא צריך להתפלל עליו עננו:

לעולם קסבר - בעלמא דמתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית והכא מאי טעמא אין מתפלל תפלת תענית דשאני הכא היכא דהתענה אתמול ובלילה לן בתעניתו דלא קיבלה עילויה שלא קיבל עליו תענית זה בפני עצמו מאתמול כדרך שאר מתענין לשעות ואינו חשוב להתפלל עליו עננו:

מר עוקבא איקלע לגינזק - גרסינן דאילו ר' עקיבא לא היה מסתפק לו הנך בעיי ועוד דבלשון ברייתא הוה משתעי ביה מעשה ברבי עקיבא כו' ולא בגמרא:

קנקנים של חרס - שמכניסין בהן יין לקיום אסור להשתמש בהן:

במה שימש משה - דאילו באהרן כתיב בגדי כהונה דכתיב (שמות כט) והלבשתם שבשעה שהיה משה עובד אהרן היה לבוש בגדי כהונה ועבודה דמשה גזירת הכתוב הוא ובגדי כהונה לא מצינו בו ומסתמא אין הדבר כשר שהיה עובד בבגדיו של חול שיוצא בהן לשוק:

לאחר שנים עשר חדש - הולך טעם יין נסך ומותרים בלא עירוי מים אבל תוך י"ב חדש צריך עירוי שלשה ימים מעת לעת:

בחלוק לבן - של פשתן עשוי לשם כך:

רב כהנא מתני - כי האי לישנא:

בחלוק לבן שאין בו אימרא - שפה מתרגמינן אימרא (שם כח) כלומר תחוב היה מחוט אחד כל החלוק ולא כבגדים שלנו שבתי הידים מדובקין בבגד הגוף בתפירה כדי שלא יחשדוהו שמא באותה שפה הוציא מעות הקודש משום שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל:



הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום - כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח"כ אכל דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא כשהשלים כל היום אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול ופריך אי דקבל עליו להתענות עד חצי יום והדר מתענה כל היום האי תעניתא מעלי' הוא ופשיטא דתענית גמור הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה סבר דהאי הלכה מתענין לשעות כמשמעו דיכול להתענות עד חצי היום מתענה קרינא ביה:

לא צריכנא דממליך אימלוכי - כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טרדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי יום ממליך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום:

שלא שקעה עליו חמה - שלא התענה עד אותה שעה:

אנשי משמר - כהנים ולוים העובדין מתענין כדלקמן בפרק סדר תעניות:

ולא משלימין - לפי שהן עסוקין בעבודה ואין יכולים להשלים אלמא אע"ג דאינו משלים מתענה קרי ליה:

לצעורי נפשייהו - עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו ולא לקובעו עליו חובה כלל וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל:

מבני (סנאב) בן בנימין - משבט בנימין:

שיום טוב שלנו היה - כדלקמן בשלשה פרקים (דף כו.) זמן עצי כהנים והעם כו' עד בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בעשרה בו בני (סנאב) בן בנימין שעל ידי מעשה קבעו להן חכמים להתנדב עצים ולהביא למערכה וכשמגיע זמנו מביאין אותן ומדליקין אותן על גבי המזבח אע"פ שהיו שם שאר עצים הרבה משא"כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין אותן בזמן שיש עצים אחרים במסכת מנחות (דף קו:) אמרינן המתנדב עצים לא יפחות משני גזירין ועצים טעונין קמיצה טעונים הגשה כו':

דאמר רבי יוחנן - פעמים שהיה אומר אהא בתענית עד שאבוא לביתי ואי מטי לביתיה בשתים או בג' שעות ביום הוה אכיל וקרי ליה מתענה:

לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה - דלא ליטרחוהו למיכל בהדייהו שהיה מבקש הימנו שיאכל עמו היה אומר כן שלא יטריחנו לאכול עמו ומיהו לא הוי תענית שאם היה רוצה היה אוכל מיד ואין בנדרו כלום:

ואי יתיב מאי - מי סליק לתענית אי לא:

למפוחא - הוא המפוח שנופחין בו הנפחין את האור המתמלא ברוח אף זה נתמלא רוח שלא אכל בחנם:

במנחה - בזמן המנחה ואפילו בשוק אומר הריני מחר בתענית:

בתפלת המנחה - בסופה תוספת ריצוי ותחנונים עד שאומר הריני מחר בתענית ודוקא נקט מנחה משום דסמוך לתחלת יום תעניתו לאפוקי תפלת יוצר ודיקא נמי מדפסיק שמואל ופליג אדרב דאמר בזמן המנחה שיעורא יתירא:

כדכתיב במגילת תענית - לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית כתיב בה מקדמת דנא ייסר לעיל מינה תני אילין יומיא די לא להתענאה בהון להן כל איניש דייתי עלוה תענית מן קדמת דנא לפני אלו ימים טובים כגון שקיבל עליו עשרה תעניות או עשרים ונכנסו אלו הימים בהם:

ייסר בצלו - בתפלה ואי לא קבליה עליה בתפלת המנחה לא דחי להנך ימים טובים אלמא דעיקר תענית בעי לקבולי בתפלת המנחה עילויה ואי לא קבליה עילויה בתפלת המנחה לא עשה כלום:

ייסר - לשון ואסרה אסר (במדבר ל):

בצלו - צלותא איכא דאמרי לשון נדר שקבל עליו להתענות כמו הרימותי ידי אל ה' (בראשית יד) דמתרגמינן ארימית ידי בצלו ואין רבי מודה האי דקתני דכתיב משום דמגילת תענית היתה נכתבת לבד לזכרון נסים:

וחד אמר יאסר - דלא הוי תני ייסר בצלו דמשמע דוקא כדאמרינן אי מקבל בתפלת המנחה אין ואי לא לא אלא יאסר דמשמע יהא אסור לאכול אי אתי עליה תעניות מן קדמת דנא בין בתפלה בין שלא בתפלה:

מאי היא - מאי קסבר ומשני כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה כלומר כדמפרש בהדיא אם נדרו קודם לגזרתנו כו' ולא שנא בין בתפלה בין שלא בתפלה:

קודם גזרתנו - קודם שגזרו חכמים ימים טובים הללו אבל משגזרו אע"פ שהתחיל תעניותיו קודם הזמנים הללו לא דחו:

עד מתי אוכל ושותה - בלילה כשמתענה למחר בכל תעניות שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי:

עד קרות הגבר - אפילו פעם ראשונה קאמר מדקאמר גבי יוצא יחידי בלילה בסדר יומא (דף כא.) עד שישלש:

שלא גמר סעודתו - אבל גמר דברי הכל אינו אוכל:

אכל ועמד - אע"פ שבירך ועמד משולחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום:

שלא סילק - את הטבלא דלאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה וכסעודה אריכתא דמיא:

איכא דאמרי אמר רבא כו' - והלכה כאיכא דאמרי אוכל ושותה עד שיישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי:

אבל ישן - הפסקה היא ושוב אינו אוכל:

התם - לאו ישן ממש אלא מתנמנם שומיליי"ר בלע"ז:



תיר - ער כדמתרגמינן (בראשית מא) ויקץ ואיתער:

אהדורי סברא - אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם:

וכי מדכרו ליה מדכר - כזה שמעת מדכר:

יחיד שקבל עליו תענית - סתם ואינו יודע איזה תענית קבל עליו אם של יחיד אם של צבור:

ואסור בנעילת כו' - שמא תענית צבור כשלש ראשונות או כז' אחרונות קיבל עליו:

קאתו רבנן לתעניתא כו' - בתענית צבור וסברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד:) דאסור בנעילת הסנדל ובכל הני:

איקפד רב ששת דלמא מיכל נמי אכלי - ופורשים מדרכי צבור ולית ליה דשמואל ואנן האידנא נהגינן כשמואל:

אפנתא - אישקריפי"ט:

מחלפי - ביומא דתעניתא:

לצעורי בעלמא - אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא (ליומא) אחרינא:

ואפילו בשבת - יכול להתענות כדי שיתבטל צער גופו:

קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים - כל יושבי הארץ בית ה' אלהיכם וזעקו אל ה':

מה עצרת - שבועות ושמיני עצרת:

אי מה עצרת - איסור מלאכתו מאורתא:

דומיא דאסיפת זקנים ביום - דבלילה כל אחד בביתו ואינן נאספין:

מסייע ליה לרב הונא - הא דפשיטא לך דאסיפת זקנים ביום:

דאמר מצפרא כינופיא - ביום תענית צבור מתקבצין ובאין לבית הכנסת מן הבקר:

מעיינין במילי דמתא - דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם בעסקי בני העיר אם גזל וחמס ביניהן ומפייסין אותן:

היכי עבדי - מאי עבדי בכינופיא דמצפרא ובכוליה יומא דתעניתא:

ריבעא דיומא - מחצות ואילך עושין ב' חלקים:

בפלגא - דהיינו ריבעא דיומא קרו ויחל משה ומפטירין דרשו את ה' בהמצאו:



איפוך אנא - דפלגא דיומא קמא הוו קרו ומפטרי ובעו רחמי ובאידך פלגא מעייני:

על מעל הגולה - ואני יושב משומם עד מנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי:

ובמנחת הערב קמתי - אלמא באידך פלגא בעו רחמי עד פניא מכלל דפלגא קמא מעייני במילי דמתא:

בנחמיה בן חכליה כתיב בעזרא ואלי יאספו - לי היו מתאספין ובאין טובים שבהן להגיד לפני על מעל וחטא הגולה להפרישם:

משומם - אישתורדי"ן בלע"ז על מעלם שמתוודין עד מנחת הערב מחצות ואילך שהצל נוטה כדאמרינן במסכת יומא (דף כח:) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי:

קמתי מתעניתי - לא שמתענה עד המנחה ואח"כ אוכל אלא כלומר מצער נפשיה ובקרעי ואם שאני קורע בגדי ומעילי הייתי מתפלל כדי שאתרצה:

כל שהוא משום אבל - כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל כגון ט' באב שהוא משום אבילות חורבן וכל שכן אבל ממש שמתו לפניו דאית ליה צערא טובא אסור בין בחמין וכו':

משום תענוג - שמצטערין ואוסרין עצמן בתענוג: ה"ג אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות וא"ל אביי ואי בצונן אסור סוכרין את הנהרות מיבעי ליה למיתני בתמיה אף אנן נמי תנינא במתנית' דקתני גבי תענית צבור ונועלין את המרחצאות דהיינו חמין אבל צונן מותר א"ל אביי כלומר ואי הוה סבירא ליה לתנא דידן דבצונן אסור היכי הוה בעי למיתני סוכרין את הנהרות היכי מצי למיסכרינהו:

אבא - רב אידי הכי קא קשיא ליה במתניתין דקאמר שמע מינה דלא אסר אלא חמין מכדי קתני מתני' אסורין ברחיצה וסתם רחיצה בין חמין בין צונן למה לי תו למיהדר ומיתנא ונועלין אלא למימרא דוקא חמין וכו':

לימא מסייע ליה - לרב חסדא דאמר כל שהוא משום אבל אסור אפילו בצונן:

כל חייבי טבילות - נדה ויולדת טובלים כדרכן:

טבילה בחמין מי איכא - חמי האור הא שאובין נינהו:

אלא לאו בצונן - וחייבי טבילות אין משום דטבילה בזמנה מצוה שממהר לטהר עצמו: ה"ג כולי עלמא לא בחמין ולא בצונן:

לא נצרכה אלא לחמי טבריא - והלכך חייבי טבילות אין כולי עלמא לא אבל בצונן שרו:

כדי - ראוי הוא בית אלהינו כו':

ואם איתא - כדמוקמת לה דבצונן שרי מאי קא מהדר ליה רבי חנינא לתנא קמא מאיבוד טבילה נהי דלא טבלי בחמין משום כבוד בית אלהינו הא מצו טבלי בצונן אלא לאו בצונן נמי אסירי והיינו דאמר לאבד:

אמר רב פפא - לעולם בחמי טבריא והיינו דקאמרי' חייבי טבילות אין כולי עלמא לא ובצונן כ"ע שרי ומאי לאבד דקאמר ר' חנינא כגון באתרא דלא שכיח צונן:

כשאמרו אסור [במלאכה] - גבי תענית צבור לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר מהכא משמע דבלילי תשעה באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום אבל אין מפרסמין הדבר:

יצא לדרך - חוץ לעיר:

וכן אתה מוצא במנודה ואבל - הכי גרסינן במאי אילימא בחמין מי שרי והאמר רב ששת אבל אסור להושיט אצבעו בחמין אלא לאו בצונן מאי לאו אכולהו כו' הא דקתני וכן אתה מוצא במנודה ואבל אכל הני קאי ואפילו ארחיצה ושמע מינה דבתענית צבור אסור לרחוץ כל גופו ואפילו בצונן ותיובתא לרפרם בר פפא:

לא אשארא קאי - אנעילה וסיכה לעולם הך רחיצה בחמין היא אבל בצונן שרי לרחוץ כל גופו והשתא דאמרת במנודה ואבל לאו ארחיצה קיימי ליכא לאקשויי כדפרכת לעיל אילימא בחמין מי שרי:

ורחץ בצונן בתוך שבעה - גרסינן אלמא בצונן שרי:

שתכפוהו אבליו - בזה אחר זה כדקתני שמתו בניו שניהם ולפיכך התירו לו כדאשכחן גבי שיער:

מיקל בתער - דשקיל פורתא מינייהו:

ובתער - דרך שינוי:

נתר - קרקע הוא או אבן כעין שקורין קרי"א בלע"ז:

בנתר וחול - דרך לכבס שיתלבן:

מידי דהוה אבשרא וחמרא - דתענוג הן כצונן:



אין הבוגרת - שהביאה שתי שערות רשאה לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה הא נערה שאינה ראויה להינשא עדיין עד שתבגר רשאה דבת חיוב אבילות היא וקטנה אינה חייבת ולא כלום:

בימי אבל אביה - אפילו אירע אבילות לאביה שמת בנו אי נמי שמת אביה ממש אע"פ שהיא בת חיוב אבילות אינה רשאה לנוול:

אלא לאו בצונן - ואפ"ה נערה אינה רוחצת בצונן אלמא דאבל אף בצונן אסור:

אכיחול ואפירכוס - ולא קא מיירי ברחיצה כלל פירכוס בשיער כבוס בבגדים רחיצה בגוף:

זאת אומרת - מדמוקמינן לה בכיחול ופירכוס הוא הדין לתכבוסת:

תפלת תענית - עננו:

בין גואל לרופא - ברכה בפני עצמה:

וכי יחיד - חשוב כל כך שיהו מתקנין לו ברכה בפ"ע להוסיף בתפלתו:

בשומע תפלה - שכוללה בתוך הברכה וחותם בשומע תפלה דאותה ברכה וחתימתה משמע בין אתענית בין אכל מילי:

אין בין יחיד לצבור - גבי תענית:

שזה - יחיד מתפלל ביום תעניתו שמונה עשרה וכולל תפלת תענית בשומע תפלה:

תשע עשרה - דקבע ליה בין גואל לרופא סתם תפלה קרי שמונה עשרה דברכת ולמלשינים ביבנה תקנוה כדאמרינן בברכות (דף כח:):

כ"ד הויין - בפירקין דלקמן (דף טו.) דכ"ד ברכות הוו ביומא דתעניתא והכא קתני י"ט ותו לא:

וצבור - יחיד שקיבל עליו תענית צבור אלמא יחיד קובע ברכה לעצמו כשקיבל תענית צבור:

בקמייתא - בג' תעניות ראשונות דליכא כ"ד כדאמרינן בפרק סדר תעניות כיצד בגמ' (שם):

דאלו מותרין בעשיית מלאכה וכו' - ראשונות דלא חמירי כולי האי הא לכ"ד ברכות זה וזה שוין וקס"ד דאיתנהו לכ"ד באמצעיות מדקמתריץ קמייתא דליכא כ"ד מכלל דבאמצעיתא איתנהו ולא היא דליתנהו אלא באחרונות כדקתני התם ומשום דהא מילתא קמייתא מש"ה פריך ליה מכ"ד דליתנהו באמצעיות:

תנא ושייר - תנא מילי דאיתנהו בין אמצעיות לראשונות ושייר אין בין לאו דוקא הוא כדמוכח לקמן גבי אידך: ה"ג מאי שייר דהאי שייר אלא באיסורי קא מיירי בתפלות לא קא מיירי ומאן דגריס שייר תיבה מוציאין את התיבה כו' שיבוש הוא דאינה אלא באחרונות כדבסמוך ומיפשט פשיטא ליה דאינה אלא באחרונות:

מאי שייר דהאי שייר - דלא אורחא דתנא למתני כל מילי ולשיורי חדא אלא לעולם כ"ד בקמייתא ליתנהו ולהכי לא חשיב להו באין בין דבתפלה לא קמיירי:

באמצעיות נמי ליכא כ"ד - אלא באחרונות כדאמרינן התם:

שבאלו - האחרונות מתריעים ונועלין כדתנן נמי במתני' הא לכ"ד זה וזה שוין דבתרוייהו איתנהו:



והא שייר תיבה - דבאחרונות איתא והכא ליתא כדקתני לקמן (דף טו.) סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה כו' ומותבינן בגמרא בהדיא מתיבה דליתא אלא באחרונות ומשני כי קתני נמי מתניתין בקמייתא:

מילי דצינעא - מתריעין בבית הכנסת וכ"ד נמי בבית הכנסת:

בפרהסיא - תיבה ברחובה של עיר:

דיקא נמי - דלכ"ד זה וזה שוין דקתני מתניתין מה אלו יתירות על הראשונות כו' ואלו כ"ד לא קא חשיב גבי אחרונות:

והא מה אלו קתני - דמשמע דווקא:

דהא קתני לה באידך פירקין - דמי ששנה מתניתין דהכא תנא נמי דהתם והאי דלא תנא בהאי סמיך אהתם דקתני באחרונות מוציאין התיבה מה שאין כן באמצעיות:

השתא דאתית להכי - דמשום דקתני לה באידך פירקין דאמרת דלא הוי שיור כ"ד נמי דאמרת דשוין נינהו איכא למימר דלא הוי שוין דהא אפי' שיורא נמי לא הוי דבהדיא קתני לה באידך פירקין דבאחרונות איתנהו באמצעיות לא ואיכא לתרוצי כתירוצא קמא בקמייתא דליכא כ"ד:

מאי הוי עלה - היכן אומרה יחיד:

נקוט מציעיתא בידך - כלומר תריץ דבשלש אמצעיות היו מתענין ומתרצת לכולהו הנך מתנייתא הא דקתני בראשונות ולא באחרונות הנך ראשונות לאו ראשונות ממש נינהו אלא אמצעיות דאינהו הוו ראשונות לאחרונות אבל בשבע אחרונות לא מיתענו דכיון דשבע נינהו לא מצו עוברות ומיניקות למיקם בהו והא דקתני באחרונות ולא בראשונות הנך אחרונות אמצעיות נינהו והראשונות ראשונות ממש ואין מתענין בהן דלא תקיף רוגזא כולי האי וצחות לשון הוא לתנא למיקרי לאמצעיות ראשונות לאחרונ' ואחרונו' לראשונות:

בשופרות - היו עושין ההתרעות ולשון התרעה כמו תרועה וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה במסכת ראש השנה (דף לד.) ואהכי מתריעין בשופרות כדכתיב (במדבר י) ותקעתם בחצוצרות וגו' תוקעין בשופרות כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו נרתעים מחטאתם ואשש ברכות שהיו מוסיפין ביום התענית היו תוקעין על כל ברכה יבבא אחת שהן י"ח התרעות:

רב יהודה אמר - מתריעין עננו בקול רם היו צועקים עננו אבינו עננו עננו אלהי אברהם עננו עננו אלהי יצחק עננו עננו אלהי יעקב עננו הכל כפי שאומרים בסוף הסליחות אבל עננו דתפלת תענית אומר אפי' בראשונות ואפי' יחיד אוקימנא דאומרה בשומע תפלה ותפלה קרי ליה התרעה דאי בשופרות מריעין מיבעי ליה ומאן דמפרש עננו של תפלת תענית משתבש דהא קתני בסמוך שהן י"ח התרעות וקא פריך מן וסימן לדבר יריחו ואם איתא ליפריך בהדיא י"ח תפלות של שמונה עשרה ברכות מי איכא בשבת תעניות:

אין פוחתין מז' תעניות - באחרונות:

שמונה עשרה התרעות - שהן מוסיפין ו' ברכות מי"ח עד כ"ד ולכל אחת שלש תרועות:

וסימן לדבר - שלא תטעה אם התרעה הזו תרועה או תפלה:

יריחו - דכתיב בה שופרות לישנא אחרינא סימן לדבר כלומר לכך מתריעין כדי שיענו כדרך שנענו ביריחו על ידי שופרות דכתיב (יהושע ו) ויתקעו בשופרות וגו' וכתיב (שם) ותפול החומה תחתיה:

אלא בשופרות כולי עלמא וכו' - דהא מתריעין דקתני הכא במתניתין דעבדינן בתעניות בשופרות:

כי פליגי בעננו - כי פליגי במתריעין דאמרינן בעלמא על שאר פורענויות מ"ס עננו נמי התרעה והאי דקתני בעלמא מתריעין בעננו ומאן דאמר בשופרות אבל בעננו לא:

חגב - ארבה כתרגומו:

צירעה - עוקצת את האדם:

יתושין - נכנסין בעיניו ובחוטמו:

חיכוך - כמו נתחכך בכותל:

הא צעקה בפה היא - אלמא דצעקת פה לא קרי ליה התרעה:

תנאי היא - האי תנא דשאר מיני פורעניות סבר צעקת פה לאו שמה התרעה ואידך סבר כו':

גייס - וצרין עליה:

נהר - המתפשט ויוצא לחוץ לשטוף את השדה ואת הבתים:

המטורפת - כמו ביצים טרופות (חולין דף סד.) שהולכת ונדה ועתידה להיטבע במים:

לעזרה - צועקין לבני אדם שיבואו לעזרם:

ולא לצעקה - תפלה שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהן בשבת אלמא צעקת פה קרי התרעה מפי מורי ל"א לעזרה דקאמר תנא קמא מתריעין דמשמע בקול רם ואמר ליה רבי יוסי לעזרה שיהו מתפללין כל אחד בביתו לעזרה בעלמא:



גזר תליסר תעניתא - כדאמרינן במתניתין (דף טו:) שלש ראשונות ושלש אמצעיות ושבע אחרונות ולשאר פורעניות עביד להו ולא לגשמים:

לגרמיה - לעצמו דרש שלא אמר אלא לפי שהוא לא היה רוצה להתענות:

לא שנו - דאין גוזרים יותר משלש עשרה:

כשאמרו - להתענות שלש ראשונות ושלש אמצעיות ושבע אחרונות:

לא מן השם הוא זה - שאין זה טעם שאין מניחין בשביל טורח אלא שכבר יצא זמנה של רביעה של יורה שהרי מרחשון עבר על כולן לסוף התעניות שמקצתן היו בכסליו כדקתני מתניתין ואיכא למשמע מדרבי שמעון דבשאר מיני פורעניות דכל שעתא הוי זימנייהו למיבטלי אפילו טפי גזרינן ורבי דאמר אין מטריחין סתמא אכולהו קאמר ואנא דאמרי כרבי:

ובשומע תפלה - אמרינן לשאילת מטר כיחיד השואל צרכיו בשומע תפלה דהא דאמרינן שאלה בברכת השנים אפי' ביחיד משום דזמן צבור הוא אבל במילתא אחריתי דהוי ליחיד ולא לצבור כהכא דבתקופת תמוז לאו זמן שאילת צבור הוא בשומע תפלה הוא דמדכר ליה ולא בברכת השנים כדאמרינן במסכת ע"ז (דף ח.) ובברכות (דף לא.) אם היה לו חולה בתוך ביתו מזכיר עליו בברכת החולים ולבסוף מוקמינן והלכתא בשומע תפלה כך שמעתי:

אימתי - הוא סדר תעניות:

בזמן שהשנים כתיקנן - שהיא קציר בניסן וזריעה במרחשון ואין סדר השנים משתנה:

וישראל שרוין על אדמתן - שמנהג ארץ ישראל בכך:

הכל לפי השנים - אם צריכה אותה שנה למטר כגון שנה שחונה שצריכה לגשמים הרבה:

לפי המקומות - כגון נינוה דאפי' בתקופת תמוז בעו מטרא. לא גרסינן לפי הזמן שלא ירדו עדיין גשמים:

בשני מטין עם חשיכה - ולא נועלין ולא פותחין הואיל ולאו לכבוד שבת הוה ובחמישי מותרין לפתוח לגמרי:

מטין - שלא יראו בני אדם ויצטערו אלא לעת ערב פותחין מקצתן כדי שיהא להם מה לאכול בלילה:

או דילמא - פותחין כל היום והכי משמע מתניתין בשני מטין ובה' היה פתוח כדרכו כל היום לגמרי מפני כבוד השבת:

איצטבא - כסא דהשתא אין החנות פתוחה לרשות הרבים ואם הוא פתוח אינו נראה כל כך:

פותח כדרכו - אפי' בשני:

ה"ג תנא בנין בנין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה - בנין דקתני מתניתין לא בנין הצריך לו אלא בנין הצריך לשמחה דבדבר שמחה ממעטינן:

בית חתנות - לעשות חופתו:

אבוורנקי של מלכים - שכך היו נוהגין כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן לשמו ויום שממליכין אותו עושין לו כסא ממנו לישנא אחרינא אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו ודומה לו בעירובין (דף כה:) ההוא אבוורנקא דהוה ליה לריש גלותא בבוסתניה:

של מלכים - דרך מלכים נוטעין אותו לצל הוא נוטעו כמו כן לצל היא והיא נטיעה של שמחה:

ששאל בשלום - תלמיד חכם מחזיר לו משום איבה ובשפה רפה:

אבל ומנודה חייבין בעטיפה - דכתיב ועל שפם יעטה במועד קטן (דף טו.):

רשאי ליפול על פניו - לבזות עצמו בפני הצבור שאם לא יענה יחרפוהו כך שמעתי אלא אם כן יודעין בו שהוא חשוב כיהושע שאמר לו הקב"ה קום לך למה זה אתה נופל על פניך:

אלא אם כן נענה - שיודעין הן שנענה כיהורם יהורם רשע היה אלא שהתענה על רעב שהיה בימיו ונענה דכתיב (מלכים ב ז) ויהי סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל:

לא הכל - נענין (בתפלה) ולא הכל נענין בקריעה דיהושע וכלב שלא היו חשובין כמשה ואהרן לא זכו ליענות אלא בקריעה ומקרא בעלמא קא דריש:

ויהושע בן נון - כתיב בתריה דההוא דויפל וי"ו מוסיף על ענין ראשון:



לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים - לישראל הבזוים ומתועבים ועבדים מושלין בהן:

ולא הכל בקימה - לקראת ישראל לעתיד לבא מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו: ה"ג לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ישרים לשמחה דישרים עדיפי מצדיקים:

הדרן עלך מאימתי
פרק שני - סדר תעניות כיצד


מתני' סדר תעניות כיצד כו': אפר מקלה - אפר ממש ולא עפר אפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר יט) מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם והיינו דקתני אפר מקלה אפר שריפה אי הוה תני אפר סתם הוה משמע עפר ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם ובגמרא מפרש מאי טעמא נותנין אותו:

כבושין - לשון עצירה כמו מכבש בלע"ז פריש"א שכובשין את הלבבות להחזירם למוטב ואלו הן דברי כבושין אחינו כו':

ובקבלה - שהנביא מצוה לישראל (עמדו בתפלה) והקשה תוספות מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא האלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה ופריק איהו כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחיה מילתא לא קרינן ליה קבלה:

ברחובה של עיר - בגלוי וכי הך דאמרינן במסכת מגילה (דף כה:) בני העיר שמכרו רחובה של עיר והתם מפרש בהדיא אמר ר' זירא הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות:

ורגיל - רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו:

וביתו ריקם - משמע דהוא עני ואין לו מחיה בביתו ובגמרא מפרש טעמא אחרינא וגופו נקי מעבירות שלא חטא ולא יצא עליו שום שם רע בשום עבירה כו':

זכרונות ושופרות - כל הפסוקים שאומרים בראש השנה:

אל ה' בצרתה לי כו' - כולן הן מזמורים:

ואומר חותמיהן - על כל פרשה ופרשה אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרות חתימת שופרות וכן אחר כולם מעין הפרשה כדמפרש ואזיל:

על הראשונה - בפעם ראשונה הוא אומר מי שענה לאברהם כו' בגואל ישראל היה מתחיל להאריך והולך ואומר לכולן שש ברכות:

על השניה - זו היא ברכה ראשונה של שש ברכות כדאמרינן בגמרא והיאך דגואל ישראל זו היא ברכה עצמה של שמונה עשרה ואינה מאותן שש אלא שבה היה מתחיל להוסיף ולהאריך על הזכרונות הוא אומר זוכר הנשכחות ועל השופרות שומע תרועה והיא שניה למנינה ועל אל ה' בצרתה לי והיא שלישית למנין שש שומע צעקה שלישית וכן כולן:

ומי שענה את אבותינו על ים סוף - לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתייאשו מן הגאולה וזכרם המקום וגאלם דכתיב (שמות ו) ואזכור את בריתי:

ובשופרות היה אומר מי שענה את יהושע בגלגל - לפי שנענה בשופרות ביריחו וזהו בעוד שהיו ישראל בגלגל:

ואליהו בהר הכרמל - כנגד אשא עיני אל ההרים וכן כולן לפי ענין המזמורים אליהו נענה בהר הכרמל מעין אשא עיני אל ההרים ושמואל במצפה דכתיבי קראי ומעין אל ה' בצרתה לי:

ממעי הדגה - מעין ממעמקים קראתיך ה' ועונה בעת צרה שכן כתיב ביונה קראתי מצרה לי (יונה ב) ובשמואל כתיב ויזעק אל ה' (שמואל א ז) ובאליהו כתיב (מלכים א יח) ענני זו תפלה:

ועל השביעית - מפרש בגמרא מאי שביעית מי שענה דוד ויהי רעה בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה (שמואל ב כא):

ושלמה - כשהכניס הארון לבית קדש הקדשים אי נמי רעב כי יהיה בארץ וגו' (מלכים א ח) ולפיכך חותם מרחם על הארץ שהן התפללו על ארץ ישראל ותפלה לעני כי יעטוף על דוחק גשמים נופל וכתיב ביה (שם) בהעצר שמים:

בימי רבי חלפתא בצפורי - אביו של רבי יוסי דאמרינן בסנהדרין (דף לב:) אחר רבי יוסי בצפורי [אחר רבי חנניא בן תרדיון] בסיכני:

  1. ^ עיין בספר גביעי גביע הכסף - ויקיעורך
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/תענית/פרק_א"