רמב"ם על טהרות ט

<< · רמב"ם · על טהרות · ט · >>

ראו גם נוסח המשנה טהרות ט רמבם

טהרות פרק ט

משנה א

תחפר בארץ חפירה יאצרו בה הזיתים, ויתעפשו שם עד עת הסחיטה, ובעת הסחיטה יוצאו ויסחטו, וזה המקום יקרא מעטן של זיתים.

אמרו בית שמאי, שאם הזיעו זה, ונשרו בהכבדות קצתם אל קצתם, הנה נשלם להן ההכשר והוכשרו לטומאה. אמנם אם הובללו בזיעתם לקופה בעת הנשאם אין זה הכשר.

ואמרו בית הלל, שאין בהיותן מזיעות בחפירה הוכשרו, אלא אם רוצצו והולשו עד שיתחברו קצתם בקצתם ותעלנה שלושה זיתים מדובקים.

וחכמים אומרים, שכל זמן שתהיינה בעניין האוצר וההכבדה לא יקבלו טומאה, ואפילו תהיינה בזה העניין מן הבלילה. אמנם אם נשלם השתדלותו ועזבם מוכנים לסחיטה הנה הוכשרו לטומאה אז בלחותם. וידוע הוא ששמן זית מכלל שבעה משקין אשר יכשירו או יטמאו, ולכן תהיינה הזיתים מוכשרות לטומאה מלחותן.

והלכה כחכמים:

משנה ב

כבר ידעת שהמסיקה תקרא קבוץ הזיתים ולקיטתן מן האילן.

יאמר שאם נקף כל הזיתים אצלו ולקטן וקבצן במעטן אך שכוונתו שיקנה ויחבר אליהן, או השלים ללקט ממה שאצלו ומה שעתיד ליקח גם כן אך רוצה ללוות זיתים אחרים ויחבר אליהם, הנה לא נגמרה מלאכתם ולא הוכשר עד שלא ירצה להוסיף עליהם. וכל עוד שקרהו מקרה מלהוסיף כמו אבל או משתה, אפילו נתעפשו ונבללו אינן מוכשרין, באשר ברצונו להוסיף עליהן ועדיין לא נגמרה מלאכתם, ולכן אם הלכו עליהן זבים וזבות טהורים לפי שאינם מוכשרין. ואם נפלו עליהן בזה העת משקין טמאים אשר יטמאו מבלי הכשר, הנה לא תטמא מאלה הזיתים אלא מה שנגעו בו מאלה המשקין לבד.

ועוד ספר לנו בדין אחר ואמר המוחל היוצא מהן טהור, ו"מוחל" הוא המים השחורין הנוזלים מן הזיתים. ואמר שאלו הזיתים אשר לא נגמרה מלאכתן, אלו המים אשר יזלו מהן אינן משבעה משקין, ולזה יהיה טהור ולא יטמא בעצמו ולא יכשיר כמו שביארנו בפתיחה. ובתוספתא "רבי מאיר אמר, מוחל משקה הוא, ומפני מה טהרו מוחל היוצא מן הזיתים עד שלא תגמר מלאכתן, לפי שאינו רוצה בקיומו":

משנה ג

אמר שאלו הזיתים אשר הן מוכשרין, אם נפלו עליהן משקין רצה לומר משקין טמאין, הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקין טמאין. וסיבת זה שהלחות אשר בכולן הוא אשר שמם מוכשרין לטומאה, מחוברין באלה המשקין הטמאין שנפלו, כי זה המשקה בעצמו אשר הכשיר אותן הוא אשר נטמא גם כן במשקין שנפלו וטימא כל הזיתים כולן.

ואחר שב למשפט אחר ואמר, שהמים השחורים הנוזלים מן הזיתים שנגמרה מלאכתן, רבי אליעזר לא יחשבהו משקה ולא יטמא כלל ולא יכשיר. וחכמים ישימוהו מתולדות השמן ולכן יטמא עצמו ויכשיר. זה דברי תנא קמא.

אמנם רבי שמעון אומר, שהמוחל דברי הכל אינו משקה אמנם הוא מי פירות, ומדרך שמן זית בעת סחיטתו שיערבהו מעט ממי הזיתים, ואם נתקבץ שמן זית בתוך הבור ונצלל ימצא בתחתית הבור תחת שמן זית מים עכורים, ואלו המים הם אותן אשר יאמרו חכמים שהן משקה ויטמא מפני השארות שמן זית אשר בו. ועוד יבואר מחלוקת רבי שמעון ורבי מאיר בזה העניין באחרית מכשירין. ובתוספתא "רבי שמעון אומר, מוחל מי פירות הוא, ומפני מה טמאו מוחל היוצא משוקת בית הבד, לפי שאי אפשר לו לצאת ידי צחצוחי שמן".

ואין הלכה כרבי שמעון, ואמנם הלכה כחכמים כפי מה שזכר תנא קמא:

משנה ד

זאת ההלכה כבר נתבארה במסכת חגיגה (דף כה.). וזה שהעיקר אצלנו שטהרת יין ושמן של תרומה לא יאמינו עליהן האנשים כולן אלא בשעת הגתות והבדים, ואפילו עם הארץ נאמן אם אמר זה השמן או זה הפרי תרומה טהורה, לפי שהאנשים כולן בשעת הגתות והבדים נזהרים ונשמרים לבצור בצירם בטהרה. ואם נשלם שעת הגתות והבדים, ולא נשאר מי שידרוך אלא אחדים ומעטים, והבדים גם כן אשר ידרכו מעטי השיעור, יזלזלו בהן ויפול ההתערבות וההמזגה בהשתמשות, ויזלזלו בטהרה, ולכן לא יאמינו אז עמי הארץ על טהרת יין ושמן של תרומה, ואם הביאה אל הכהן לא יקבלנה מהן לפי שלפעמים היא תרומה.

ולכן אם נשלם שעת הגתות ונשאר לאדם שארית מן הזיתים, אין רשאי לסוחטן ולהוציא מהן תרומת שמן, לפי שאינו נאמן על טהרתה ולא תלקח ממנו כמו שנתבאר בחגיגה (שם), ואמנם יטול מהן תרומה בעודם זיתים ואחר ישאנה לכהן. ואמרו לעני הכהן, ולא אמר "לכהן", לפי שברוב [שהזיתים] ינתנו לעני למיעוטן, ושמן הזית ינתן אפילו לעשיר.

ואמר רבי יהודה, שהוא ישא המפתח לכהן בעת השלמת הגתות והבדים ויתננו לו תכף, כדי להשאיר כל מה שבזה הגת או בבית הבד בחזקת טהרה, ויבא אל הכהן ויסחטם נגדו ויקח ממנו תרומת שמן בטהרה.

ורבי שמעון אומר, שאם נשארו אחר השלמת הגתות מעת לעת, ובעת ההיא נשא אליו המפתח, בית הבד או הגת בחזקת טהרה.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ה

כותש - הוא המכתש שכותשין בו הזיתים.

ואם עזב הזיתים שם שישארו עד שיתרככו ויקל דריסתן, הנה נגמרה מלאכתן. אמנם אם הביאן שישארו מידת הזמן עד שיתרככו ואחר יוציאם למלחם, הנה לא נגמרה מלאכתן, ואינן מוכשרין לסברת בית הלל.

ופוצע - הוא אשר ישפשף הזיתים או יבקעם.

אם היו ידיו טמאות, הנה טימאן אם היו תרומה, כי הידים טמאות שניות לעולם, כמו שיתבאר בשלישי ממסכת ידים:

משנה ו

לגרגרם - לעשות מהן גרעינים, הכוונה להתייבש ולהתנגב.

ואפילו היה גובהם אמה, אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יבללו לכן, מאחר שכוונתו הניגוב אינן מוכשרין.

ואם שמם בבית להתעפש, והוא כוונת אמרו שילקו, ואפילו היה כוונתו שיעלם אחר זה לגג, או אם שמם בגג גם כן להתעפש, ולא רצה אחר זה שיפתחם בבית ויתנגבו אחר התעפשם, הנה הן מוכשרין לטומאה מאחר שכוון לעפשם, כי שרייתם במה שיצא מהן מן הלחות זה ממה שיעזור לעפשם ולזה יוכשרו. אמנם אם שמם במקום אחר ונתעפשו, ואין כוונתו ההתעפשות, הנה הן בלתי מוכשרין, וזה כפי העיקר אשר הוא אצלנו בהכשר שיצטרך שיהיה לרצונו, כמו שיתבאר במקומו:

משנה ז

אם אסף הזיתים קצתן עם קצתן במעטן הנה זה החבור יקרא בתוספתא "אום של זיתים".

ואמרו בד או שני בדים - כוונתו מלוא גת או שני גתות, כי גת של זיתים תקרא "בד".

וכבר התבאר בתוספתא שאלה המחלוקת אמנם הוא בזיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו. ואם רצה לקחת מאלו הזיתים שיעור מועט והוא אמרו "בד או שני בדים", ואחר יכסה הנשאר ויעזבהו בעת מה שיחתוך מאום של זיתים בד או שני בדים, מותר לו שיחתכנו בטומאה לפי שלא הוכשרו לטומאה. ואם רצה לכסות מה שנשאר לא יכסה אלא בטהרה, לפי שאז נגמרה מלאכתן והוכשרו לטומאה, ולא יגע בהן אלא בטהרה.

ובית הלל אומרים, שהן אפילו בעת כסויים לא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו, ולכן יחפה גם כן בטומאה.

ורבי יוסי אומר, שהוא אפילו נשא זה האום כולו מעט אחר מעט בטומאה, שמותר הוא באשר לא הוכשרו כי לא נגמרה מלאכתן, ולא תאמר בד או שני בדים לבד, אבל נאמר כל מה שנשאר באשר שכבר נגמרה מלאכתן, אתה רואה שלא נשאר לו זולת הנשיאה אל הגת בהיות כוונתו שהוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתן. וכן התבאר בתוספתא שכן כוונת דברי רבי יוסי. אמנם הכוונה בקרדומות של מתכת רוצה לומר טמאים, לפי שהן יותר חזקים לקבל טומאת מת משאר הכלים כמו שביארנו בפתיחה. וזה כמו אמרם קודם זה "אפילו זבין וזבות מהלכין עליהם" אשר הן בתכלית הטומאה.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ח

הזיתים יטחנו ברחיים, וסביב הרחיים שוקת יזול בהן השמן, ומשם ירד אל השרץ.

ואם היה המשקה כולל הזיתים כולן ועבר בזה השוקת, הנה נטמא המשקה בשרץ ונטמאו הזיתים כולן.

ואם נמצא השרץ למעלה מן העלין אשר יכוסו בהן הזיתים, ונשאלו הדורכים ואמרו לא נגענו, הכל טהור, וזה מבואר.

ואם היה נוגע השרץ אשר למעלה מהעלים בכל הזיתים המקופלים, אשר תקרא אום כמו שזכרנו, הנה הזיתים כולן נטמאו לפי שהן מוכשרין, כמו שביארנו:

משנה ט

פרודין - זיתים מפורדים.

ואמרו בגג ובמעטן - ביארם בתוספתא ביאור לא יצטרך עמו ביאור אחר. וזה לשון התוספתא (פי"א) "היה קוצה מן המעטן ומעלה לראש הגג, ונמצא שרץ בגג המעטן טהור, במעטן הגג טמא". ומבואר הוא שכוונת אמרו "הגג והמעטן", רוצה לומר זיתים שבגג וזיתים שבמעטן.

ודע ששרץ שרוף לא יטמא כמו שהתבאר בשבעה מנדה. וכן הבגד הקרח אשר כבר נתיישן ובלה לא יטמא כמו שמבואר בעשרים ושבעה מכלים.

ואם מצאנו זה השרץ השרוף, לא נאמר אולי נגע בזיתים קודם שריפתו ואחר זה שרפוהו על גבי הזיתים. וכן לא נאמר אולי זו המטלית היתה טמאה והיא בריאה ואחרי הטמאה בלתה. ויהיה דינן דין כלים הנמצאים, לפי שעיקר כל הטומאות כשעת מציאותן כמו שקדם ביאורו:

משנה טהרות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב