רבינו שמשון על כלים יג

<< · רבינו שמשון · על כלים · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

סייף. תליך וקשתך מתרגמינן סייפך וקשתך (בראשית כז):

פגיון. סכין שיש לו שתי פיות:

מגל יד. עשוי לשבר עצמות ועצים וחלק:

מגל קציר. עשוי שינים:

השחור. בפרק בתרא דביצה (דף לה:) אמרינן מאן דתני משחירין לא משתבש דתנן השחור וזוג של ספרים משמע דשחור הוא מספריים ונקרא שחור על שם שמשחיר את השער וזוג של ספרים גדול מן השחור ויש בו שני סכינין ולהכי מקרי זוג ויש מפרשים שחור תער:

שנחלקו. שהם של חוליות ופורקין אותן זה מזה וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר ופורקים אותה. טמאים אע"פ שנחלקו שראויין למלאכה כל אחד לעצמו:

הסמוך. ליד חזי טפי לתשמיש. אבל הסמוך לראש ירא שמא יחתוך ידו:

מספורת שנחלקה. הן מספריים של נשים טס של ברזל ארוך וכפוף לאמצעיתו ובב' ראשים כאורך ב' סכינים וכשנחלקה אכתי כל חד חזי לחתוך:

וחכמים מטהרים. מכיון דנשברה:

משנה ב

כל הני כלים דתנא הכא משמשים שני תשמישים אחד בראש אחד וא' בראש השני:

קוליגריפון. בראשו אחד מניחים פת בתנור ורודין בו עשוי כעין רחת פל"א בלעז וראשו אחד גורפין בו גחלים מן הפורני:

מכחול. ראשו אחד חד כעין זכרות לכחול בו העין וראשו אחד רחב לנקות בו את האזן:

מכתב. גריפ"א בלעז והוא של ברזל שכותבין בו על פנקס של שעוה ראשו אחד חד כמחט לכתוב וראשו אחד עב וחלק למחוק כתב החקוק בשעוה ולהחליקה שיהא ראוי לחזור ולכתוב בו:

זומא ליסטרא. הוא זוהמא ליסטרון דשילהי אלו מציאות (דף לג.) הכף שמעביר בה את הזוהמא מן הקדרה וראש האחד כף שבו בית קיבול לשאוב המרק מן היורה וראש האחר כמין מזלג להעלות את הבשר:

השן של מעדר. מלשון (ישעיה ז) וכל אשר במעדר יעדרון והוא עתר דפ"ק דסוכה (דף יד.) פורק"א בלע"ז ובראשה שינים להעביר את התבן ממקום למקום:

כדי לעשות מלאכתן. שיהא בהן בית אחיזה כדי שיהו ראויין לעשות מלאכתן:

תניא בתוס' [ב"מ פ"ג] מכתב שניטל הכותב טמא מפני המוחק ניטל המוחק טמא מפני הכותב נחלק לב' ונשתייר הכותב מגיע לקשרי אצבעותיו ובמוחק מלא פיסת ידו טמא פחות מכן טהור מכחול שניטל הזכר שלו אע"פ שהיה המקבל שלו מלא חלודה טמא ניטל המקבל שלו אם היה הזכר שלו מלא חלודה טהור מפני שהוא מורח את העין. זומא ליסטרון שניטל כפה טמאה מפני מזלג. ניטל מזלג טמאה מפני כפה. נחלקה לשנים אם משמשת מעין מלאכתן ראשונה טמאה ואם לאו טהורה. מרדה שניטל הרודה טמא מפני צינורא ניטל צינורא טמאה מפני הרודה. נחלק לשנים אם משמש מעין מלאכתן ראשונה טמאה ואם לאו טהורה. פי מרדה כלי שרודין בו הפת מן התנור ויש בו צינורא שמשמש עוד תשמיש אחר:

משנה ג

חרחור. נראה שהוא אחד מכלי האיכר ועשוי כעין מר שחופרי' בו את הקרקע וחרחור זה ברזל שלו מחודד לחתוך בו שרשין שלא יעכבו את המחרישה דתנן בפכ"ה [מ"ב] המרדע יש לו אחורים ותוך מז' לחרחור ומד' לדרבן ותניא בתוספתא [שם] מרדע שניטל חרחור טמא מפני הדרבן ניטל הדרבן טמא מפני החרחור נחלק לשנים ונשתייר בחרחור עד שבעה טפחים ובדרבן עד ארבעה טפחים טמא פחות מכן טהור ואם מתחלה עשאו לכך אפילו פחות מכן טמא משמע בהדיא דחרחור ודרבן שניהם במרדע הדרבן בראשו האחד וראשו השני תחוב בחור החרחור במקום קתא:

שינטל רובו. היינו שלא ישאר י' טפחים כדקתני בתוספתא:

מקופו. חור שנכנס בו הקתא כמו קופא דמחטא דפרק אלו טרפות (דף מח:) אי קופא לבר אי קופא לגיו:

אשפו. בערוך גרסי' עשפו ופי' צד א' של חציבה דומה למחרישה ואת מחרשתו תרגום ית עושפיה (ש"א יג) וכן תרגום למחרשות ובפ' המביא כדי יין (דף לא:) משמע דשני הראשים מחודדין וראויין בקע עצים אחד רחב ואחד קצר גבי הא דתנן אין מבקעים בקרדום דתנן לא שנו אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר:

תניא בתוספתא [שם] ובקרדום אע"פ שניטל מחסימותו טמא:

משנה ד

מגריפה. את היעים (שמות לח) מתרגמינן ית מגרופייתא ויש לה כף לגרוף את הכירה ואת התנור וכשניטלה כפה נשאר מן הברזל ועשוי כעין קורדום של נפחים שיש לו בית יד:

מגירה שוא"ה בלעז מליאה פגימות כשרוצים לחתוך קורה לשנים מוליכה ומביאה על גבה והפגימות חורצות אותה עד סופה ונקראת מגירה על שם שחותכת דרך גרירה וכי לא נשתייר בה מלא הסיט לא חזיא:

הסיט. שיעורו כמלא הרחקת גודל מאצבע:

מעצר. כדכתיב (ירמיה י) מעשה ידי חרש במעצד כלי ברזל שמנסרין בו את הנסרין כדאמרינן בסוף פ' בתרא דב"ק (דף קיט.) מה שהחרש מוציא במעצד:

איזמל. תער קטן מאד שמוהלים בו כדכתיב (יהושע ה) חרבות צורים ומתרגמינן אזמלוון חריפין:

מפסלת. כלי ברזל רחב כמו מעצד שהוא פוסל בו את העץ מלשון (שמות לד) ויפסל שני לוחות:

מקדח. טרייד"א בלעז:

חיסומו. פי' גאון וכן בערוך (ערך חסם) בפי החרב ובפי הסכין ובפי הקורדום ובחודו של מקדח נותנין ברזל טוב וחוסמין פיהן בו שיהא חד לחתוך יפה ובלעז נקרא אציי"ר והוא אצטדא לפרזולא (שם ליתא וצ"ל דברכות סב: דשם איתא כאסטמא לפרזלא ופי' רש"י אצייר בלע"ז שמועיל לברזל וכו') דביצה (דף לג:):

וכולן שנחלקו לב'. אין עושים מעין מלאכתן חוץ מן המקדח:

הרוקני בפני עצמה טהורה. פי' בערוך הוא ברזל נתון בתוך העץ והוא עשוי לשוע ולהחליק הנסרים והוא מכלי הנגרים ונראה לפרש דבפ"ע טהורה היינו העץ בפני עצמה אבל הברזל בפני עצמו טמא. דתניא בתוספ' [שם] האיזמל של רוקני טמא בפני עצמו וכשהוא מחברו חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה והא דתנן הכא ניטל חיסומן טהורין צריך לחלק בינם לקרדום דתניא בתוספ' ובקרדום אע"פ שניטלה מחסומה טמאה:

משנה ה

חרירה. הוא החור שמכניסין בו החוט:

עוקצה. הוא הראש שתוחבים בבגד לתופרה מלשון [בכורות לא:] ליעקציה עקוצה או כמו (סנהדרין דף מא.) עוקץ של תאינה הזנב שהוא החידוד ויש מפרש דעוקצה שבו נכנס החוט וחרירה שעושין חורין בבגד ואית דגרסי חדודה מלשון (איוב מא) תחתיו חדודי חרש:

למיתוח. מלשון (ישעיה מ) וימתחם כאהל לשבת האורגים לוקחים מחט שבורה ונותנים אותה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיו ואית דגרסי למיתא למתוח למיתוי למיתון והכל אחד:

ושל סקאים. מחט גדולה שתופרין בו השקים:

שהוא כותב בה. מכאן משמע דחרירה היא קופא דמחטא שנכנס בו החוט והעוקץ שהוא חדוד ראוי לשלחני לכתוב בו על פנקסו כאותם מחטים הגדולים:

חלודה. מייל"א בלעז:

אם מעכבת את התפירה. בפ' במה בהמה (דף נב:) אמרינן והוא שרישומה ניכר שרושם של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה וי"מ דאואם לאו טמאה קאי ואם רישומה של מחט ניכר הוא דהויא כלי וטמאה:

צינורא. מזלגותיו [שמות כז] מתרגמינן צינורייתא ואמרינן בפ"ק דיומא (דף יב.): ומהפך בצינורא מזלג שעקום בראשו ומהפכין בו בשר שע"ג הגחלים ויש קטנים כדאמרינן בפ' חומר בקדש (דף כב.) גזירה שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ובפרק בתרא דמנחות (דף קז.) צינורא קטנה של נחושת למאי חזיא אמר אביי שמוחטין בו את הפתילות ומקנחין בה נרות:

משנה ו

חפין. הם שינים שבפותחת ואע"ג דחפין בפני עצמן טהורין כדתניא בפ' המוציא יין (דף פא.) חפי פותחת טהורין קבען בפותחת טמאין מכל מקום החפין חשובין עיקר והפותחת משמשת. הטבעת עיקר והחותם משמש ור' נחמיה פליג עליה בפ' במה אשה (דף נט:) דאמרינן בטבעת הלך אחר חותמה:

אלמוג. מעצי אלמוגים והוא מין ארז כדאמר בפרק המוכר את הספינה (דף פ:):

השן שבטס. טסין הן רדידין ופחים כדכתיב (שמות לט) וירקעו את פחי הזהב ומתרגמינן ורדידו ית טסי דדהבא ושבפותחת ושן וחף הכל אחד קשה דהכא קתני שבפותחת טמאה בפני עצמה ובפרק המוציא יין (דף פא.) תניא חפי פותחת טהורין ושמא יש קבועים ויש שאינן קבועים:

משנה ז

הכדומים. פי' גאון וכן בערוך אונקלי פי' עץ גדול ארוך ויוצאין בו חודין אילך ואילך ומנהגו לתלות באותן חודין בקבוקים מלאים בארי מים כדי שיתקרר וי"מ שמעלין בו את הדלי כשנפל בבור או שום כלי וזהו אונקלי והכלים עצמן נקראים כדומים:

אשקלונים. שהם מאשקלון: ובערוך ערך כדום פירש זיר של נחושת או של ברזל כאותן שתולין הנרות לפני הארון ובו קבועין אונקלאות ותולין בהן כלי חרס מלאי מים להתקרר:

המעבר. פי' בערוך אית דגרסי המעדר ואית דגרסי המעבר ואית דאמרי המעפר. פי' מן כל ההרים אשר במעדר יעדרון והוא כמין רחת אלא שהרחת רחב בפה וזה יש לו שיניה כדי להעביר בה את התבן ממקום למקום ודומה ליד של בני אדם כדתנן שניטלה אחת משיניהם:

והמזרה והמגוב. פירש בערוך מגוב כלי עור שלובש אדם על ידו. פירוש אחר כלי דומה ליד של אדם ויש לו כמה אצבעות והוא ליגוב בו תבואה המלוחלחת:

והמזרה. עור דומה ליד של אדם ויש לו כ"ד אצבעות כדכתיב (ישעיה ל) ברחת ובמזרה ונקרא על שם זריית חטים:

דבר חדוש. ראוים היו להיות טהורים דפשוטי כלי עץ נינהו ומשום שן אחת של מתכת לא נחתה להן טומאה אבל אין לי תשובה לדבריהם:

משנה ח

מסרק של פשתן. העשוי לסרוק פשתן. שתים טמא דחזי למלאכתו עדיין:

אחת טהור. המסרק אחת בפני עצמה חזיא לכתוב על הפנקס כדאמרינן לעיל:

אחת מבינתים. שמכל שלש הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי:

היתה החיצונה. אחת מהשלש הללו שנשתיירו שלש החיצונות ושן החיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו העשוי לסרוק ראשו הילכך לא מהניא בהדייהו וטהור. ובפ' החולץ (דף מג.) פריך רישא לסיפא דקתני א' מבינתים טהור היו ב' במקום א' טמא והדר תני ג' במקום אחד טמא ג' אין שתים לא ומשני בגוייתא והא בברייתא. של צמר ורחב (צ"ל המסרק) הסדק והוא של עץ ויש לו בית יד באמצע דק ומרחיב מצדו של יד לכאן ולכאן ושנים קבועים בעץ מקיפים ואותם המכוונות כנגד הבית יד סגי בשתים והם גווייתא אבל המשוכות לכאן ולכאן בעי שלש והן ברייתא עוד יש לפרש גווייתא וברייתא דשתי שורות של שינים יש למסרק חיצונה ופנימית והחיצונה עיקר המלאכה תלויה בהן והפנימית לקלוט הצמר שלא יפול הילכך בחיצונות צריך שלש במקום אחד והפנימית דיה בשתים:

למלקטת. ללקט את השער כמו ששנינו בפרק אלו הן הלוקין (דף כ.) רבי אליעזר אומר אפילו לקטן במלקט וברהיטני חייב:

לנר. לנקר את הנר. ולמיתוח לפרוש בגד ובפרק החולץ (דף מג.) פריך רישא לסיפא דבמסרק של פשתן קתני אחת אחת בפני עצמה טמאות אע"ג דלא התקינה והכא גבי מסרק קתני התקינה אין לא התקינה לא ומשני הא בקתייהו שניטלה עמה חתיכת עץ והיא נעשית לה בית יד אינה צריכה תיקון אחר בלא קתייהו בעיא תיקון ורב פפא משני הא באלימתא והא בקטינתא באלימתא לא בעיא תיקון דדמי לשל סקאין דלעיל דחזיא לכתוב הא בקטינתא בעי תיקון כדתנן לעיל מחט שניטל חרירה או עוקצה טהורה: