רבינו שמשון על כלאים ג

<< · רבינו שמשון · על כלאים · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה א

חמשה זרעונים. בפרק אמר רבי עקיבא (דף פד:) דריש ליה מקרא דכתיב (ישעיה סא) כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח ואמר מאי משמע אמר רב יהודה צמחה תרי זרועיה תרי תצמיח חד הא חמשה וקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי ואע"ג דקים להו לרבנן דלא ינקי אי לאו קרא הוה אמינא דאיכא ערבוב ואסורה ובהדיא מוכח בירושלמי (שם) דקרא עיקר דרשה ולאו אסמכתא מדדריש נמי מקרא טעמא דר' יהודה דאמר בסיפא ששה ועוד דאמרי' בירושלמי (הל' א) ר' יוחנן בשם רבי ינאי כולהו בתוך ששה כהנא בשם ריש לקיש כולהו חוץ לששה כלומר כולהו אותן של ד' רוחות וקסבר ריש לקיש דאפי' בא לזורען סמוך לערוגה מבחוץ אין יכול לזרוע אלא חמשה בין הכל ופריך אם כולהו חוץ לששה ניתני תשעה משמע דלמאן דאמר בתוך ששה לא קשיא מידי דאע"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב אבל אם נזרעין מבחוץ סמוך לד' רוחות הערוגה בזה לא אסר הכתוב וכל מה שיוכל לזרוע יזרע והא דתנן לעיל בפרק ב' (משנה י) ירק בירק ו' טפחים הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישי' ודכוותיה אשכחן גבי תבואה דתנן לעיל בפרק ב' (מ"ב) תבואה בתבואה בית רובע. ואמרינן בירושל' (הל' א) מהו להקריח בית רובע ולזרוע בתוכה ה' מיני תבואה מה אם ששה על ששה שלוקין עליו דבר תורה אתמר מותר כאן שאין לוקין עליו כל שכן דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישי' אלא שלא יינקו המיני' זה מזה ואפי' במה שהיניקות מתערבות ויונקין ממקום אחד לא חיישינן כדאיתא בירו' (שם) אמר ר' יונה עבודה פוגעת בעבודה ואין מין פוגע בחברו לחובשו ולשון חבישה פירשתי לעיל וסדר הזריעה רגילין לפרש שזורע שורה אחת לכל רוח אלא שמניח חרב לכל קרן וקרן טפחיים וחומש מצד זה וטפחיים וחומש מצד זה דנמצאו ג' טפחים ומשהו מזרע מזרח לזרע דרום לפי חשבון כל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונא וכן לשאר קרנות ובאמצע הערוגה גרעין אחד לבדו ולא יתכן כדפרישי' דלא בעי הרחקה אלא טפח ומחצה ועוד דבירושלמי (שם) דריש זרועיה מעוט זרעים שנים אמר רבי שמואל בר ססרטאי משנים אתה למד ארבעה מה שנים אתה נותן בתחלת ששה ומיצר והולך אף ארבעה אתה נותן בתחלת ששה ומיצר והולך אי אפשר שלא יהא שם נקב אחד פנוי ליטע את האמצעי וסוגי' זו אי אפשר ליישב לפי אותה שיטה דמה שייך ומיצר והולך אם אין רוחב השורה אלא כמדת גרעין הנזרע אלא כך הוא הדין דאין צריך להרחיק המיני' זה מזה אלא טפח ומחצה כשיעור יניקתן ובפרק אמר ר' עקיבא פי' בקונטרס דשיעור יניקת כל ירק טפח ומחצה ואף על פי שפירש שם עם מקום הזרע לא היה צריך לפרש כן אלא לפי שיטתו פי' דמצריך להרחיק ג' טפחים זה מזה שלא יתערבו היניקות ואינו כן דלא חיישי' בעירוב היניקות אלא שלא יינק כל א' מגופו של חברו והא דתנן בפרק לא יחפור (דף יז.) מרחיקין את הזרעין מן הכותל ג' טפחים דמשמע כך הוא שיעור יניקתן מ"מ עיקר יניקתן לא אזלא אלא טפח ומחצה ואפשר משום שהשרשים מתפשטין ג' טפחים כדאשכחן גבי אילן בפ' לא יחפור (דף כה:) דתנן מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה ואפילו הכי אין יניקתו אלא ט"ז אמה כדאיתא בשילהי לא יחפור (דף כז:) ולמאי דמסקי' נמי בפרק לא יחפור דזרעים לא משתרשי לצדדין וטעמא דהרחקה מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח מ"מ לא ינקי כולי האי ועוד מתני' דלא יחפור דלמא בזרעים דינקי [טפי] והכא בירקות כדאיתא בפרק כל שעה (דף לט:) וכדתנן בפרקין וא"ת מה דאמר בפ' ר"ע דאמר רב ערוגה בחורבה שנינו מנ"מ גבול של ערוגה טפח ולב' ערוגות איכא ב' גבולין ונמצאו ב' טפחים בין זרע של ערוגה לזרע של חברתה וי"ל דב' ערוגות זו אצל זו גבול אחד לשתיהן דשיעור גבול כמלא רוחב פרסה להלך סביב להשקותן כדאמר התם ובחד טפח סגי והשתא כך הוא סדר הזריעה שמניח בקרנות חרב טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש כדי שיתרחק זרע מזרח מזרע דרום כשיעור אלכסון של טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש משהו יותר מטפח ומחצה ובטפח ומחצה סגי וכן לכל קרן וקרן ונמצא רוחב הזרע ד' טפחים חסר חומש בתחלת ו' ומיצר והולך מצד ימין ומצד שמאל עד שהוא כלה לרוחב טפח חסר חומש וכן לכל רוח ורוח עד שהוא מניח באמצע הערוגה ג' על ג' חרב ועושה באמצע נקב וזורע בו גרעין אחד ונמצאו כל המינין רחוקים זה מזה טפח ומחצה כזה [איור] והיינו דקאמר בירושלמי (שם) דזורע ד' מינין ומיצר והולך עד שמניח שם נקב אחד וזורע בו את האמצעי והא דפריך בירושל' (שם) ניתני תשעה למאן דאמר כולהו חוץ לו' פריך לפי שאף למאן דאמר כולהו בתוך ו' היה יכול לזרוע ט' אם לא משום ערבוב אבל משום יניקה לא מיתסר לפי שיכול בענין אחר שזורע באמצע כל רוח טפח על טפח ובאמצע הערוגה טפח על טפח נמצא מזרע האמצעי עד זרעוני הרוחות טפח ומחצה לכל רוח ומזרע שבאמצע הרוח עד הקרן ב' טפחים ומחצה מכאן וב' טפחים ומחצה מכאן וזורע בכל קרן וקרן טפח על טפח הרי ט' מינין שיש בכולן חרב בין זה לזה טפח ומחצה ולמאן דאמר כלהו חוץ לו' יכול לזרוע מן האמצעי של ג' על ג' ומשום הכי קשיא ליה בירושלמי (שם) ניתני ט' ומשני רב בערוגה שבערוגות ובפרק אר"ע פריך והא מיערבן אהדדי ומשני בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן ממשיך זרע של ערוגה זו לצד צפון ושל זו לצד דרום ולפי זה ממעט זרע שבתחלת ששה כדי שיהא רחוק מערוגה שבצדה טפח ומחצה והא דקאמר בירושל' (שם) מה שנים אתה נותן בתחלת ו' ומיצר והולך היינו שאם בא לזרוע ב' מינין בערוגה של ו' זורע מצד מזרח ו' טפחים אורך על רוחב ב' טפחים ורביע ומצד מערב ו' טפחים אורך על רוחב ב' טפחים ורביע וביניהם חרב ו' טפחים אורך על רוחב טפח ומחצה ומיהו לפי שיטה זו שפירשתי אין לנו הוכחה שיהא שיעור יניקת הזרע טפח ומחצה דמה שפירש בקונטרס במסכת שבת דשיעור כל ירק טפח ומחצה על כרחו הוצרך לפרש כן לפי שיטתו שאוסר לערב היניקות דמצריך להרחיק זה מזה ג' טפחים מכלל דמדת היניקות טפח ומחצה. ומיהו לפי שיטתנו נמי אזלא יניקה מיהא טפי מטפח מדקאמר ערוגה בחורבה שנינו אע"ג דאיכא גבול טפח דמפסיק ביניהן:

היה לה גבול גבוה טפח. כמין סטיו של טיט גבוה טפח סביב הערוגה דאמרי' בירושלמי (שם) רבי נשא שאל לא מסתברא בגגו של גבול טפח בתמיהה כן מוכיח שם מתוך בעיא שאחריה. ונמצאת הערוגה מבחוץ שמונה על שמונה. וזורעין בתוכה י"ג זרעונין ג' על כל גבול וגבול דהיינו י"ב סביב כיצד ד' לד' קרנות וב' לכל רוח ורוח ואחד באמצע והאי דקתני מתני' ג' על כל גבול וגבול חד דקרן נמנה עם הג' ומונה קרן אחת לכל רוח ולכך קרי להו ג'. והשתא אותן י"ב שבגבול לא משכחת טפח על טפח מכל מין ומין שכל הגבול מסביב אין בו כי אם ח' טפחים אורך על רוחב טפח שהרי הערוגה עם הגבול ח' על ח' טול ממנה רצועה מצד מזרח ברוחב טפח וכן מצד מערב הרי לך ב' רצועות כל א' וא' אורכה שמונה ורחבה טפח כשאתה בא לחזור וליטול רצועה מן הדרום ורצועה מן הצפון אין בכל אחד כי אם ששה טפחים אורך שכבר נתמעטה כל אחד ואחד ב' טפחים טפח מכאן וטפח מכאן והזרעונים מרוחקין זה מזה טפח ומחצה בין כל מין ומין וי"ב אוירות לי"ב מינין שבגבול הרי י"ב אוירין לי"ב טפחים ולא נשאר מקום לזריעת י"ב מינין כי אם י' טפחים. וכשתחלק הי' טפחים לחומשין יעלו לנ' חומשין תן ד' חומשין לכל מין ומין וישתיירו ב' חומשין תחלק ב' החומשין לשתותין שתות לכל מין ומין נמצא מקום המין ד' חומשין ושתות חומש על רוחב טפח דהוא רחבו של גבול. ועוד יש למנות בדרך אחרת דכי זרעת לכל קרן טפח על טפח נמצאו ו' טפחים בין קרן לקרן צא מהן ד' טפחים ומחצה לג' אוירין שביניהן לא ישארו כי אם טפח ומחצה לב' המינים הנזרעים באמצע הרוח ג' רביעי טפח לכל מין ומין וכי מצטרפת זריעת הרוחות לזריעת הקרנות נמצא י"ב מינים לי' טפחים. ובירושלמי (שם) פריך וניתני ששה טעות סופר הוא דחמש גרסי' כלומר דניתני במתני' ג' על כל גבול וגבול וה' באמצע כמו בערוגה דרישא שאין לה גבול גבוה טפח וזורעין לתוכה ה' זרעין וליהוו השתא להך דאיכא גבול י"ב [י"ז] זרעין ומשני תיפתר שהגבולין ממעטין כלו' שזרע הגבולין נכנסין לתוך הערוגה וממעטין אותה מו' על ו' טפחים וצריך לדקדק היאך ממעטין ומדוע נכנסין לתוך הערוגה דלא מסתבר כלל למימר משום דאי אפשר שלא יפול לתוך הערוגה מזרעי' שעל הגבול אלא היינו טעמא דממעט לפי שצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין מסביב טפח ומחצה ולא נשאר מקום פנוי לזרע אחר בערוגה כי אם ג' על ג' באמצעה לפי שצריך להרחיק טפח ומחצה מכל רוח ורוח דאמרינן בירושלמי (הל' ב) ר' יונה אמרר' זירא ור' אסי תרויהון בשם ר' יוחנן חד אמר סומכין [לגדר ואין סומכין] לגבול. וחד אמר גבול שנתמעט כשר גדר שנתמעט פסול. ולא ידעינן מאן אמר האי ומאן אמר האי:

ר' יהודה אומר ו' באמצע. בירושלמי (הל' א) מפרש טעמא דרבי יהודה דאמר ששה זרע זרעה זרעיה זרועיה. רבי חגי אמר זרעיה ה'. כל הדין דאשכחן לה ו' אנא מחק ליה אשתאילת לרב הונא ספרא דסדרא ואמר זרועיה מלא. משמע דדריש לרבי יהודא ו' יתירא. ועל מה שתירץ בירושלמי תיפתר שהגבולין ממעטין ו' פריך עלה בדא תנינן רבי יהודה אומר ששה באמצע. ומשני וקיימונה ולא ידעין אין חברייא קיימונה אין רבי אמי קיימונה על ראשה. כלומר תירצו הדבר ולא ידעין אם החברים בני הישיבה תירצוה אם רבי אמי. דרבי יהודה ארישא קאי ולא אגבול. והדר פריך ואין על ראשה בדא תני ר' חייא ר' יהודה אומר שמונה עשר. כלומר על כורחין [אסיפא] קאי ואין מתרץ כלום בירושלמי על זה. ובכל ענין שנעמיד בערוגה אותן ו' דרבי יהודה צריך שיהא ביניהן טפח ומחצה וראוי להעמידה ג' בשורה אחת מן המזרח ג' בשורה אחת מן המערב וזורעין באורך וברוחב כדי שיהא כל מין רחוק מחברו טפח ומחצה מכל צד. ומיהו לא משכחת ו' בשום ענין אם איתא דר' יהודה בעי הרחקת טפח ומחצה דהא לא משכח' מקום פנוי בערוגה אלא ג' על ג' כדפרישית והיכי מצי זרע בהו ששה מיני' אא"כ אין ברוחב כל מין ומין כי אם גרעין אחד. וצריך לומר דר' יהודה לטעמיה דאמר בפרקין רוחב כמלוא רוחב פרסה דהיינו טפח כדאמר בפרק אמר ר"ע. *אבל עדיין קשה דאכתי לא משכחת לה אלא ד' על ד' פנוין דהוא צריך להרחיק טפח מן הגבול מסביב לד' רוחות וא"א לסדר ו' מינין בד' על ד' מרוחקין זה מזה טפח. אם לא נאמר שזורע בהן ב' שורות א' במזרח וא' במערב [ואינן] טפח על טפח מכל מין ומין ומתחיל מקרן מזרחית דרומית וזורע חצי טפח על טפח ומניח טפח וחוזר וזורע חצי טע"ט ומניח טפח וזורע חצי טע"ט והוא קרן מזרחית צפונית וכנגדה מן המערב בסדר זה ומה שפירשתי חצי טע"ט לפי שהחצי טפח על אורך שורה ויש הפסק בין שורה לשורה ב' טפחים ואין יכול לעשות שם מין אחר. ומיהו יכול להרבות [במינים] הללו עד שלא יהא בין שורה לשורה כי אם טפח. ותימה הא דקתני מתני' היה לה גבול גבוה טפח *מה רוחבו כגובהו של גבול [ליתני היתה] ערוגה ח' על ח' זורעין לתוכה י"ג זרעונים. ואם היינו יכולים לפרש דטפח של גבול נמנה כשיעור הרחקה הוה ניחא טפי וכן מוכיח בסמוך כמו שאפרש. ולרבנן דבעו טפח ומחצה ממעטין זרעים של גבול חצי טפח בערוגה מסביב ונשאר ה' על ה' [פנוים] ולרבי יהודה סגי בהרחקה טפח פשו להו כל הו' טפחים של ערוגה פנויה. ועתה צריך לטעם לרבנן אמאי קאמרי ואחד באמצע הא משכחת לה בערוגה של ה' על ה' ד' מינין בד' הזויות כל אחד טפח על טפח ואחד של טפח על טפח באמצע אלא שהאמצעי לא יהא אלכסונו כנגד אלכסונו של ערוגה דאף על גב דאלכסון של ה' על ה' עולה שבעה הא איכא נמי אלכסון זרעים של קרנות ואלכסונו של אמצעי אא"כ זרע ליה לאמצעי אלכסונו כנגד ריבועה של ערוגה. ומיהו איכא למימר למאן דאמר [דכולהו בתוך ו'] מדלא שרא רחמנא [אלא] ה' בתוך ו' מכלל דפחות אסור משום ערבוב ואע"ג דכשזורע נמי בערוגה ו' על ו' נכנסין הזרעים שברוחות לתוך חמשה דלא חיישינן אלא דלא ינקי מהדדי. התם שרי טפי משום דנראה כסוף שדה כדאשכחן לעיל בפ' ב'. דהא דאמרי' בפרק אמר ר' עקיבא אין ראש תור ירק בערוגה הני מילי לסמוך אבל הכא מרחיק כשיעור יניקתו וראוי להתיר יותר מהיכא דמתחיל בתחלת חמשה אף על פי שמרחיק נמי שיעור יניקתו. אבל קשה לרבי יהודה דליזרע ט' באמצע דהא אמרן לעיל דלרבנן היה זורע תשעה אם לא משום דבערוגה שבערוגות שנינו והכא ליכא דהא איכא גבול גבוה טפח מסביב. ומיהו לרבי יהודה נמי ניחא דטעמיה מקראי כשזורע בתוך הערוגה וכי פרכי' ניתני ט' היינו למאן דאמר כולהו חוץ לששה. והשתא [כיון דגובה הגבול מן המנין] לרבנן דאמרי אחד באמצע אותו אחד של ה' על ה' ולרבי יהודה דאמר ששה באמצע עושה שני שורות של שלשה שלשה שיש בכל מין ומין טפח ושליש על שני טפחים ומחצה ונמצא בין השורות רצועה של ששה רוחב על רוחב טפח ובין מין לחברו טפח:

משנה ב

כל מין זרעים גדולים דאלימי לינק טפי אין נזרעין בערוגה אחת אפילו כשיעור הזה משום דינקי טפי והא דתנן דזורעין בתוכה חמשה זרעונין במין ירקות קאמרי נזרעין כהלכתן. ובפרק כל שעה (דף לט.) אמר רבה *בר בר חנה ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כולן נזרעין בערוגה אחת כלומר כהלכתן ואע"ג דממתני' דהתם שמעינן ליה דקרי להו ירקות אצטריך ליה דסלקא דעתך משום דסופה להיקשות ניתיב ליה רווחא טפי כי ההיא דאמר רבי יוסי ב"ר חנינא קלח כרוב שהוקשה מרחיבין לו בית רובע:

השופין. חלקין:

וגמלונין. גדולים ואלימי קשין מן הגדולים:

גבול שהיה גבוה טפח. וזרעו בו י"ב זרעים כדאמרן ונתמעט מטפח אין צריך לעקור משום מקיים בכלאים כיון שהיה כשר מתחלתו בשעת זריעה אבל לזרוע בתחלה אסור אחר שנתמעט. ויש מכאן ראיה למה שפירשתי לעיל שגובה הגבול נמנה בשיעור הרחקה השתא כשזורע י"ג זרעונין זרע האמצע חמשה על חמשה דאיכא הרחקה טפח ומחצה מזרעים שעל הגבול וכשנתמעט הגבול חסר ליה וכן לר' יהודה דאמר ששה באמצע אבל אי לא חשבת ליה לגובה כי נתמעט בגובה מאי הוי:

אחת מכאן. בשפת התלם לרחבו ואחת מכאן בשפה האחרת ואחד באמצע התלם וזורע מכל מין ומין עד שיהו מרוחקין זה מזה טפח ומחצה ורוחב התלם ששה. וכן באמת המים נזרעין לרוחבה של אמה שהיא כמו כן ששה וכשיבשו המים דחזי לזריעה:

והא דנקט עמוקין טפח כל שכן אם אין עמוקין טפח דשרי טפי אלא לרבותא נקט הכי דאפילו הכי שרי משום דאיכא מאן דאסר דאמרינן בירושלמי (הל' ג) תני בר קפרא אינו זורע אלא מין אחד:

ירושלמי (הל' ב) החרדל והפונין השופין מין זרעים שזרעם לירק אין נותנין אותן על גבי ערוגה האפונין הגמלונין ופול המצרי שזרעם לזרע אין נותנין אותן על גבי ערוגה. זרען לירק נותנים אותם על הערוגה. ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין אע"פ שזרען לזרע נותנין אותן על הערוגה:

משנה ג

ראש תור ירק. ופירושו כדפרישית לעיל ראש תור חטים בפ"ב (משנה ז):

מפולש. מלשון מבוי מפולש שפתוח משני רוחות ואין לו אלא שתי מחיצות זו כנגד זו וכאן נמי שורה מפסקת באמצע השדה מעבר לעבר:

אורך ששה טפחים ורוחב מלואו. כלומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה ולא חייש ר"ע למפולש אלא אע"פ שתלם זה מוקף ירק אחר מג' רוחות:

כמלא רוחב פרסה. דהיינו טפח כדאמרינן במסכת שבת בפרק אמר ר"ע (דף פה.) א"ר זירא ואיתימא ר' חנינא מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב (דברים יא) והשקית ברגלך כגן הירק מה רגל טפח אף גבול טפח. והשתא לא פירש כאן אלא רוחב השורה הנזרעת ולשורה קרי לה תלם ובשיעור הרחקה לא איירי הכא כמה מרחיק האי זרע מן השדה ולעיל בפרק ב' (משנה י) תנינן לה ירק בירק ו' טפחים ואע"ג דמרחיק כדינו בעינן שיעור לאורך ורוחב של ירק אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משום דפחות מכאן לא חשיב מילתא באנפיה נפשה ובטיל אגב שדה והוי כלאים. ותימה מילתא דר' יהודה מייתי לה לענין שיעור הרחקה בפרק אמר ר"ע ומה ענין זה אצל זה הא לא איירי כלל אלא ברוחב שורות הירק. ועוד קשה היכי מצי למימר דפחות משיעור זה לא מהניא הרחקה הא תניא בתוספתא (פ"ב) ולעיל הבאתיה בפ"ב גבי ירק בירק אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לו עבודה ששה טפחים. לפיכך צריך לפרש דכולה מתני' בשיעור הרחקה דלר' ישמעאל תלם חשיב הפסק ולר' עקיבא ו' טפחים ור' יהודה פרסה ותלם לאו היינו שורה דשורה היא שורת זרע האחד ותלם הוא המפסיק ביניהן. ולא קאמר ר"ע אורך ששה ורוחב מלואו למימרא דתיסגי בהכי לשורה גדולה של ירק אחר אלא אשמעינן דאפילו בקלח אחד של ירק אחר בעינן הפסק ששה על ששה ולעולם לשורה גדולה בעינן [ששה] על פני כל השורה סביב. וכן נראה דבשיעור הפסק איירי מתני' דכוליה פרקין וכמה ברייתות כנגדו בתוספתא בשיעור הרחקה:

ירושלמי(הל' ג) מה אמר ר' ישמעאל ברוחב מה אין ר"ע שחובש בג' רוחות אית ליה ברוחב מלואו רבי ישמעאל שחובש בב' רוחות לא כל שכן. פירוש אין כמו [אם]. לא כל שכן דבעי רוחב מלואו דרבי ישמעאל מחמיר טפי מר"ע:

משנה ד

הנוטע שתי שורות. בשדה אחת נטע ב' שורות מכל א' וא' וכיון דכן נטע אין זה ערבוב דשתי שורות חשיבן והוי שדה באנפיה נפשה והויא היכרא דכל מין ומין מילתא באנפיה נפשיה הוא ואפי' כל שדהו מותר לעשות כן כדתני בתוספתא (פ"ב) אבל שורה אחת מכל אחד הוי ערבוב ובטל את השורה:

שורה של קשואין שורה של דלועין שורה של פול המצרי אסור. דלא חשיבא כל חדא שדה לנפשיה והשתים מצטרפין לאסור השלישית והיינו דאמר בפרק אמר ר"ע (דף פה:) בא ערבוב וביטל את השורה:

שורה של קשואין שורה של דלועין שורה של פול המצרי ושורה של קשואין ר"א מתיר. ששני מינים מצטרפין להציל ונעשו קשואין ודלועין ב' שורות ופול המצרי וקשואין ב' שורות ולא הוו כמעורבבין אלא כנטועים שתים שתים:

וחכמים אוסרין. דאין שני מינין מצטרפין להציל ומעורבבין הן. ובירושלמי (הל' ד) פליגי רב ורבי ינאי דרבי ינאי מוקי רישא כרבנן ורב מוקי לה דברי הכל [וז"ל] ירושלמי רבי ינאי אמר מחלוקת שני מינים מצטרפין להציל ואין שני מינים מצטרפין לאסור. רב אמר דברי הכל הוא כשם ששני מינים מצטרפין להציל כך מצטרפין לאסור. מתני' מסייע ליה לרבי ינאי דתני ר' אליעזר מתיר מתניתין פליגא על רב שורה של קשואין שורה של דלועין שורה של פול המצרי ושורה של קשואין עד שלא נטע הרביעי לא כבר נאסרו. תפתר שנטע ארבעתן כאחת. פירוש במחלוקת אג' שורות קאי דאתיא כרבנן דמחמרי דאין שני מינין מצטרפין להקל ולהציל אבל מצטרפין להחמיר ולאסור אבל לרבי אליעזר דמיקל להקל מצטרפין ולא לאסור. ורב סבר דלרבי אליעזר נמי מצטרפין לאסור. מתני' מסייעא לרבי ינאי דמשמע דרבי אליעזר מתיר אכולה מתני' קאי ופליגא דרב דאם בג' שורות אסר ר' אליעזר לא אתי רביעית ושריא להו כיון דכבר נאסרו. ובפרק אמר ר"ע פי' לישנא דמתני' בלשון אחר וכמו שפירשתי עיקר. ולפי שיטה זו שפירשתי כאן צריך ליישב שמעתא דהתם:

משנה ה

זו נוטה לצד זו. שכל מה שאסרו חכמים לא אסרו אלא מפני מראית העין:

ירושלמי (שם) תני מותר אדם לעשות בתוך שדהו גומא קטנה עמוקה טפח ולזרוע בתוכה ד' זרעונין ולהופכן בד' רוחותיה. ר' בא בר נתן בשם ריש לקיש בנוטין לחורבה שנו ר' מנא בעי בנוטין לחורבה ניתני שמונה ב' מכאן וב' מכאן וב' מכאן וב' מכאן. פירוש ארבע לקרנות וארבע לארבע רוחותיה:

משנה ו

עוקר שתי שורות. מן הבצלים ומניחן בורות ונוטע שורה אחת של דלועין לצד חוץ שהשני שורות מפסיקות בין דלועין לקמת הבצלים:

ומניח קמת בצלים. שיהיו נוטין במקום ב' שורות שעקר:

ועוקר עוד מצד אחר שתי שורות של בצלים וחוזר ונוטע שורה אחת של דלועים:

ונוטע ב' שורות. קסבר ר' עקיבא דאין נותנין עבודה לשורה יחידי' כדמשמע בירושלמי ואם אינו נוטע אלא שורה אחת לא היה צריך לעקור אלא שורה אחת אלא כדי עבודת בצלים אבל לשני שורות של דלועים נותנין לזה עבודתו ולזה עבודתו וצריך לעקור ב' שורות ביניהן. ולא דמי למתני' דלעיל שיכול ליטע שני שורות של קשואין וב' שורות של דלועין ושני שורות של פול המצרי דשאני שדה מב' שורות ועוד דכיון שבא לעקור חמיר טפי כדאשכחן בירושלמי בפרק ד' גבי כרם דבית שמאי מחמרי בחורבנן יותר ממטעתן:

אם אין בין שורה לחברתה. כלומר בין שורה של דלועים שמצד אחד ושורה דלועים שמצד אחר לא יקיים הבצלים שבינתים והשתא לא ידעי לרבנן אי בעי ו' אמות הפסק מכאן וו' אמות הפסק מכאן או ח' אמות הפסק מכאן וד' אמות הפסק מכאן ומתוך הירושלמי נכיר הדבר. ירושלמי (הל' ה) כהנא אמר דברי ר' ישמעאל פעמים ט"ז פעמים י"ב פעמים ח'. בשעה שנותן כל עבודתה בפנים ט"ז מקצתה בפנים ומקצתה בחוץ י"ב כולה בחוץ שמונה. שמואל אמר לעולם י"ב ותני כך קוצב על דברי שניהן. ר' ישמעאל אומר י"ב רבנין אמרי י"ב מה ביניהן סמיכה על דעתיה דר' ישמעאל אסור רבנן אמרי מותר. פי' פעמים ט"ז שצריך לעקור ט"ז אמות מן הבצלים כמו שמפרש בשעה שנותן כל עבודתה בפנים דהיינו כשהופך שיער של דלועים כלפי הבצלים דאז צריך לעקור ב' שורות מכאן אחת לעבודת הדלועים ואחת לעבודת הבצלים וכן מצד אחר דהיינו ארבע שורות עקורות ורוחב השורה ד' אמות דהיינו ט"ז אמות לד' שורו' פעמים י"ב כמו שמפרש כשנותן מקצת העבודה של דלועים בפנים שנוטה דלועין שמצד אחד לצד פנים ואותן שמצד אחר נוטה לצד חוץ דאותה שנוטה לצד פנים צריך שתי שורות הפסק בינן לבצלים ואותה שנוטה לצד חוץ לא בעי אלא שורה אחת הפסק. פעמים שמונה כמו שמפרש כולה בחוץ שנוטה דלועים שמכאן ומכאן לצד חוץ דלא בעי הפסק אלא שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן ושמואל אמר לעולם שתים עשרה ואפי' נוטה כל הדלועין לצד חוץ ותנינן כלומר תניא נ"ה שדבר קצוב על דברי שניהם דרבי ישמעאל לעולם י"ב אפי' נוטה כל הדלועין לחוץ אבל אם נוטה כולה בפנים בהא ודאי לא קאמר כדמוכח' מתניתין וקא בעי לשמואל מאי איכא בין ר' ישמעאל לרבנן ומסיק דאיכא בינייהו סמיכה דלרבי ישמעאל אסור וקרי סמיכה כשאין אלא שורה אחת מפסקת שאותה שורה לעבודת הבצלים וקאסר ר' ישמעאל לסמוך דבעי שיהא שורה ומחצה מכאן ושורה אחת ומחצה מכאן דהיינו ו' אמות מכאן וו' אמות מכאן ורבנן שרו לסמוך דלא חיישינן אלא שיהא בין דלועין לדלועין י"ב אמה אפילו ב' שורות מכאן ושורה אחת מכאן דהיינו ח' אמות מכאן וד' אמות מכאן דנמצאת השתא שורה אחת של דלועין סמוכה דאותה שורה המפסקת היא לעבודת הבצלים והבצלים נוטין בה ונמצאו דלועים סמוכין לבצלים:

משנה ז

דלעת בירק כירק. עבודת ירק דהיינו ששה טפחים אבל אם בא ליטע דלעת בתבואה צריך להרחיק לו בית רובע דהיינו י' אמות ושני טפחים ומחצה על י' אמות כדפרשינן לעיל בפ"ב (מי"א):

נותנין לה עבודתה ששה טפחים. בתוספתא (פ"ב) קתני ושורה של דלועין בתבואה אורך י' אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים ואילו במתניתין רוחב תנן אורך לא תנן ומאי דשייר במתניתין פירש בברייתא וקילא שורה מדלעת יחידית דדלעת יחידית בתבואה בית רובע דהיינו טפי ויש עוד שיעור אחר לשורה של דלועין בין שני שורות של ירק דבעינן י"ב אמה כדתנן בתוספתא (שם) ועוד מוכח בתוספתא דשורה דלועין בירק שיעורו כדלעת יחידית בירק:

התחמיר זו מן הגפן. דתנן לקמן בפ"ד (משנה ה) הנוטע שורה של ה' גפנים בית הלל אומרים אינו כרם כלומר ליתן לה עבודת כרם אפי' ד' אמות אלא ו' טפחים והכא נמי בשורה של דלועים אין להחמיר:

שזו חמורה מן הגפן. כגון ביחידית כדמסיק:

ירושלמי (הל' ו') מה בכל הדלועין משערים או לא כל מקום שעשית קישות ופול המצרי כדלעת יונית את עושה דלעת המצרית כדלעת יונית כאן שלא עשית קישות ופול המצרי כדלעת יונית אין את עושה דלעת מצרית כדלעת יונית. פירוש מבעיא ליה באיזו דלעת היא מתניתי' ופשטה דמתניתין בדלעת יונית מיהא דתני' רבי מונא לעיל בסוף פרק ב' גבי תבואה נוטה דאסרינן לסכך דלעת יונית על גבי תבואה שהיה רבי שונה קישות ופול המצרי ואף דלעת מצרית בכלל:

ירושלמי (שם) אמר רבי יוסי בר' בון בוא וראה מה בין תחלת ר' ישמעאל לסופו שתחלתו בבית סאה וסופו בבית כור. פירוש דמה ששנה לר' מאיר בתחלת ימיו ולרבי יוסי בן החוטף בסוף ימיו. תניא בתוספתא *שדה של דלועים בירק אורך שש טפחים ורוחב מלואו אחד שורה של דלועין ואחד שורה של ירק אחר בתבואה אורך י' אמות ומחצה על רוחב ו' טפחים ושורה של ירק בירק אורך ו' טפחים ורוחב מלואו ושל תבואה בירק אחר מראש *השורה עד ראשו על רוחב ג' *טפחים של פתיח שורה של דלועים בירק בין שורה לחברתה י"ב אמות וכן *תבואה: