רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק יא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צד עמוד א

שתי הלחם. ת"ל אותם. שתי הלחם למעט לחם הפני':

הא אפיקתיה לגופיה דנאפות שתים ולא בא למעט אם כן וכו':

וכמין דפוס היה לה בתנור. גדול מעט מן הדפוס הראשון:

וכשהוא רודה. כשמוציאה מן התנור ונותנה בדפוס ג' שהוא גדול מדפוס שבתנור כדי שלא תקלקל תקונה לפי שהיא דקה ואם לא נותנה בדפוס היתה מתקלקלת:

נפחה. גדילה ואינה נכנסת בדפוס הראשון. כמין תיבה פרוצה. שניטל הקיר העליון ושתי קירות רחבה כעין זה כך לחם הפנים מקפלין אותו מלמעלה בראשו מיכן ומיכן:

דף צד עמוד ב

ספינה רוקדת. שהיא חדה מלמטה וראשיה משופעין ועולין למעלה ובאמצע נמוכה:

בשלמא למ"ד כמין תיבה פרוצה היינו דהוו יתבי בזיכין על גבי הלחם שהיה שוה הלחם באמצעיתו ויכולין לישב שם:

אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת שיש לה בית קבול וחדה למטה היכי הוו יתבי בזיכין בתחתית הלחם ונמצאו שלא היו נוגעין באמצען לתחתית הלחם:

מקום עביד להו שוה בתחתית כדי מקום ישיבת הבזיכין:

בשלמא למאן דאמר כמין תיבה פרוצה היינו דהוו יתבי קנים. שבין לחם ללחם על גבי מה שנקפל למעלה שהיה רוחב הקפול כרחבו של לחם:

אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת היכי הוו [יתבי] קנים על גבי ראשי הלחם שהן חדין:

מורשא עביד להן. לסוף הראשון היה מדביק חתיכה בצק דקה באצבע ועליהן הקנים שוכבין:

בשלמא למאן דאמר תיבה פרוצה היינו דסמכי ליה סניפין ללחם לקפול הלחם שקפול הלחם מקצה רוחב השלחן הוא והסניפין על הארץ הן עומדין ונוגעין בכל קפולי הלחם עד למעלה וסומכין אותן:

אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת היכי סמכי קנים ללחם. אינן נוגעין על פני כל הקפול אלא לקצות הלחם:

דעגיל להו לסניפין (מפנין) [כופפן] כדי שיגעו לכל קפול הלחם ועומדין הסניפין על השלחן והלחם מעמיד הסניפין על השלחן והסניפין מעמידין קיפולי הלחם כעין זה:

היינו דבעינן סניפין. כשהלחם אחד על גבי חברו שלא ידחוק ראשי החדין לחוץ:

סניפין למה לי והלא קיפולו ישר ואינו משופע לא ידחוק אחד ראש חברו לחוץ שקיפולו שוה:

ודאי למאן דאמר משום תיבה פרוצה לא הוו צריכי סניפין למסמכינהו אלא משום הכי הוו סניפין שהן מפוצלין שעל גבי פצולן מיכן ומיכן מונחין הקנים ולא על גבי הלחם ממש כדי שלא יפרוס הלחם שאילו היו הסניפין שסומכין הלחם והקנים:

אגב יוקרא דלחם תלח הוה נפיל התחתונה תילחי תילחי:

סניפין על גבי השלחן מונחין. שהיה כופף ראש הסניף תחת שפוע הלחם שיעמדו בו הסניפין:

הלחם מעמיד את הסניף. ששפועו מהדק רגליו על השלחן והסניף מעמיד הלחם שלא יפרוס:

דף צה עמוד א

כמין כוורת היה לה בתנור. לחלה והיינו הדפוס ודומה כמין טבלא מרובעת. אלמא דהלחם נמי מרובע כמין תיבה:

מהא לא תקשי אימא ופיה של דפוס דומה כמין טבלא. שהיה פיה מרובע מרוחב כדי שיכניס בו הלחם בריוח אבל למטה עשוי הדפוס כמין ספינה רוקדת:

ארבע סניפין. ב' לסדר זה וב' לסדר זה:

ומפוצלין מראשיהן. כדי לקבל הקנים:

כמין דוקרנין. כעין קנין שמתפרדין מלמעלה:

נפסל במסעות. כשהיו ישראל נוסעים ממקום למקום היו נושאין את השלחן עם הלחם שעליו:

חד אמר נפסל. דכיון דנסעו ממקומן הוה ליה חוץ ממחיצתו:

חד אמר אינו נפסל [אם] הוא (ו) במקומו (הוא) על השלחן:

מה בחניית המשכן נפסל ביוצא. חוץ ממקומו:

אף בנסיעתו [כי לא יצא] ממקומו לא מיפסיל ע"ג השלחן:

במסודר. שעדין ע"ג השלחן לא מיפסיל אע"ג דנסעו:

כי פליגי במסולק. שאם סלקוהו מן השלחן בשעת נסיעה וכרכוהו בבגד תכלת שעליו ובפרוכת והוליכוהו:

אע"ג שנסע כיון דעדיין הוא כרוך בין הפרכת אהל מועד [הוא] ולא מפסל ביוצא:

מה חנייתו כי לא מפיק ליה חוץ ליריעות לא מפסיל:

ואידך דפסיל והכתיב ונסע אהל מועד דמשמע אף על גב דנסע אהל מועד הוא ההוא (דנסע) לדגלים הוא דאתא. שיהא אהל מועד באמצע הדגלים בין דגל ראובן לדגל אפרים:

סילוק מסעות. היינו סילוק אהל מועד:

קדשים שהיו שם נפסלין משום יוצא וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצה. כלומר שאין ראוין להכנס באותו מקום שהיה בו אהל מועד מפני שהיה קדוש:

מאי לאו דמאי קדשים נפסלין אפילו לחם הפנים קאמר:

אי אהל מועד דוקא דאע"ג שנסע אהל מועד הוא אפילו קדשים נמי לא ליפסלו:

אלא כי אתא רבין אמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי [לא פליגי] מאן דמכשר אמר במסודר ומאן דפסל אמר במסולק ולא פליגי והא ברייתא דאמרה דקדשים נפסלין דמשמע אפילו לחם נמי במסולק קאמר:

אימת מדלי. כלומר אימת מסלקי:

מצפרא תפוק לי דאיפסול בלינה. דבצפרא אכתי לא עבוד ביה קרבנות והני קדשים דהוו ביה מדאתמול הוו ואי לא מדלי אלא מצפרא הוה בהנהו קדשים נמי פסול לינה אלא מדלא איירי מפסול לינה ש"מ יש סילוק מסעות בלילה:

פשיטא דכתיב ללכת יומם ולילה דבליליא נמי מסלקי:

מהו דתימא הני מילי דאימתי אזלי בליליא כגון דעקור המסעות ביממא וכו':

הוגללו הפרוכות. שנסעו ממקום למקום:

הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם וקשיא ההוא דזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצה:

דף צה עמוד ב

בפסח ראשון הבא בטומאה דנטמא רוב צבור. הא דתניא הותרו זבין ר' אליעזר היא. וההיא דזבין ומצור' משתלחין כרבנן דפליגי על דר' אליעזר:

כל מעשיהן. לישתן ועריכתן ואפייתן:

כשרות בעזרה וכשרות אבית פגי בכל העיר:

אלמא מדעביד לה בחוץ מדת יבש. העשרון לא נתקדש. לא נמשח בפנים:

דבר זה הוקשה לאדם גדול שהוא קשה להשיב. מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש. כלל והא דקתני ואפייתן בפנים דקסבר דתנור מקדש משום הכי צריך שתהא אפיה בפנים:

אלא אי קשיא וכו'. אין דוחין את השבת אלמא דמע"ש אפי להו ואינן סודרין על השלחן עד למחר בשש שעות הא איפסילו בלינה בלילי שבת:

אלא אמר רבא היינו דהוקשה אדם קשה הא קושיא דאמרן. מאי קשיא דלמא מאי בפנים לאו בעזרה קאמר אלא האי אפייתן בפנים בחוץ הוא והאי בפנים דקאמר במקום זריזין. כלומר במעמד זריזין שיהו כהנים עומדין על גביו בשעת אפייתן:

ממה נפשך אי בפנים דקאמרת חוץ הוא אלא במקום זריזין. מאי שנא אפייה דבעי זריזין טפי מלישה (וצריכה בחול) [ועריכה]:

אשכחינהו מע"ש דקא אפו ליה ואמר להו בחול קא אפיתו ליה כיון דקדיש בתנור הא איפסיל ליה בלינה אלא למחר בעיתו למעבדיה מדאמר להו למחר בעיתו למעבדיה ודחי שבת אלמא כל מעשיהן בפנים דאי בחוץ לא אמר להו דדחי שבת:

ר' שמעון סבר מידי תנור מקדש אמר להו. אלמא בחוץ מעשיהן משום הכי אמר להו לא דחי שבת:

דנפק להו ממעילה. דהיתה להן שעת היתר לכהנים לאוכלן דרך חול הוא:

דף צו עמוד א

מסוכן הוא. שאחזו בולמוס חולי שמרעיב:

ור' יהודה ור' שמעון לאו בקרא פליגי אלא בגמרא פליגי בסברא:

דיקא נמי דקתני וכו':

מתני' יש בהן מעשה כלי שרת בפנים כגון לישה ואפייה:

אורכה שבעה. הל"מ:

וקרנותיהן ד' אצבעות כל קרן וקרן עושה בצק דק ומדביק לקרן:

וארכו ד' אצבעות.^[1] ואורך בצק של קרנותיו (ז') [ד'] אצבעות לכל קרן וקרן:

סימן של שתי הלחם זד"ד ושל לחם הפנים יה"ז:

שיהו לו פינים קרנות^[2]:

מה אשם וחטאת טעונין כלי שרת לבשלם ובפנים אף מנחה נמי:

שלחן ארכו י"ב. דכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו וקסבר ר' מאיר באמה בת ששה:

וטפחיים ריוח באמצע. בין סדר לסדר. ולר' יהודה לא היה כלל ריוח ביניהן:

ועליו מטה מנשה לאו עליו ממש אלא על בסמוך לו:

והא איכא קנים. בין לחם ללחם והן היו מרבין הגובה:

שקועי משקע להו לקנים בתוך הלחם ולא היו מרבים הגובה:

ועיקרן של קנים מ"ט משום איעפושי. כדי שלא יגע הלחם אחד בחברו והשתא כשהוא משקע בתוכו יגע הלחם בסופו אחד בחברו ומיעפש בתוכו:

דמגבה להו לקנים פורתא. כדי שלא יגע הלחם זה בזה:

והא איכא ההוא פורתא דמגבה דהוו טפי מט"ו טפחים:

והאיכא בזיכין. [בזיכי] לבונה שהיה מניח ע"ג הלחם ומקדש למעלה מט"ו טפחים:

בגויה דלחם. באמצעו בין ב' קיפולן:

דף צו עמוד ב

והאיכא מסגרתו. דשלח והלחם מונח עליו הויא ט"ז טפחים:

כמאן דאמר מסגרתו למטה היתה. בקרקעיתו של שלחן סמוך לארץ:

פרקודי הוה מיפרקדא. מוטה לחוץ בשלחן:

לדברי האומר מסגרתו למטה סמוך לארץ א"כ טבלא המתהפכת טמאה היא. משום דקים לן דשלחן הוה מקבל טומאה והיה סתום מכל עבריו כעין שידה שיש לה ד' דפנות דופן לכל צד עשוי כשלחן פשוט שאין לו בית קבול חוץ מלמטה:

ואית דאמרי אפילו מלמטה [לא הוה לה בית קיבול] שהיה מונח ע"ג מסגרתו ולא היה המסגרת מחובר לשלחן:

ולדברי האומר מסגרתו למעלה היתה. שהיה לו בית קבול ולא תפשוט מיניה טבלא המתהפכת:

מכלל לדברי ר' יוחנן דשלחן בר קבולי טומאה:

טהור מכלל שהוא מקבל טומאה. והאיך מקבל טומאה כלי עץ העשוי לנחת הוא אלא מלמד שמגביהין אותו ומיטלטל מלא וריקן הוא הילכך מקבל טומאה:

אמאי איצטריך למימר האי נמי מיטלטל מלא וריקן משום הכי מטמא ותיפוק ליה דמטמא משום צפויו וליטמא מי לא תנן דהעץ בטל לגבי צפוי אם הצפוי טהור הוי טהור (והם הכי) וה"ה אם טמא טמא:

דולבקי. כעין שקורין פלדשקורו בלע"ז ואוכלין עליו:

שנפחתו. ולא נפחתו בו כמוציא רמון:

או שחיפן כולן בשיש. כלי גללים שאינן מקבלין טומאה:

ושייר בהן. שלא חיפן כולן:

במקום הנחת הכוסות טמאין. שהרי אותו מקום אינו מחופה:

ר' יהודה אומר אם שייר מקום הנחת חתיכות בשר או לחם הוי שיור חשוב מטמא^[3] שאין לו שיור לא מטמא משום דבטל העץ לגבי הצפוי:

וכי תימא כאן בצפוי עומד הכא בשלחן ודולבקי צפוי עומד שלא שייר וקבוע במסמרים וכאן בשלחן של מקדש צפוי שאינו עומד הוא שאינו מסומר משום הכי לא בטל:

והא בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן האי חיפן בשיש בצפוי עומד במסמר בטל העץ או אפילו בצפוי שאינו עומד נמי בטל:

דף צז עמוד א

בשחיפה הצפוי לבזבזי השלחן בטל העץ. וא"ל לא שנא צפוי כו' והכא נמי האי שלחן דמקדש אע"ג דצפוי אינו קבוע ליבטל עצו ולטמא משום צפוי:

בכלי עץ ששמו אבטולגוס שאין דמיו יקרין כ"כ אבל כלי מסומס עץ יקר הרבה חשיב ולא בטיל אף עצי שטים נמי לא בטלי:

מאי איכא למימר.^[4] ונימא ותיפוק לי משום צפוי שאני שלחן אע"ג דמצופה רחמנא קרייה עץ ולא בטיל עצו דכתיב המזבח עץ וכו':

שלחנו מכפר. להכנסת אורחין:

מפוצלין מראשיהן. בראש כל לחם ולחם כדי שיהו סומכין בהן את הלחם והקנים מונחין ראשיהן על גבי אותן הפצולין:

וכ"ח קנים היו. לב' הסדרים:

ומפרש בגמרא מ"ט י"ד [לסדר זה]. ארבע חלות צריכין שלשה שלשה קנים והעליונה ב' בלבד כו'. וכל קנה היה כחצי קנה מבוקע וחלול כדי שלא יהא לו כובד מפני שהוא של זהב. ונותן לארכו של שלחן על גבי הרצפה מפני שכל הכלים שהיו במקדש על גבי הארץ ארכן לארכו של בית:

^[5] נותנין לחם הפנים בכניסתו. בשעה שהוציאום מן התנור עד שיקטירו המוספין או עד שיביאו הבזיכין כדאמר מוספין בו' בזיכין בז' ואחר כך ד' כהנים נכנסין ב' נוטלין אותו הלחם מן השלחן של שיש מוליכין אותו לפנים וכו':

וביציאתו. בשעת סלוקו נוטלין אותו ומניחין אותו על אותו של זהב עד שיקטירו את הבזיכין:

ואי ס"ד דאורייתא כיון דנפקי מקראי אמאי אין דוחין את השבת:

דקנים טעמא דלא מיעפש לחם בכי הא שיעורא בלילה וחצי יום שלא יהיו שם הקנים לא מיעפש לא את החדש ולא את הישן ואינו דוחה את השבת:

ארבעה חלות. משניה קא חשיב מלבד התחתונה:

העליונה. (הששית תחתיה) [שהששית מונחת עליה] אינה צריכה אלא ב' קנים לפי שאין עליה על החמישית אלא משוי חלה אחת:

טהרו. על גבי השלחן עצמו על של זהב ולא מיעפשא:

בבינונית. באמה בת ששה משום הכי קא קרי לה בינונית לפי שיש קטנה ממנה ויתירה ממנה:

הקרן והסובב והיסוד. של מזבח החיצון:

רבי יהודה אומר אמת הבנין. הקורות:

של כלים. רבי יהודה מרבה כל הכלים באמה בת חמשה:

אמה וטפח. אמה בת חמשה כלומר אמה שצריך להוסיף לה טפח קודם שתהא כאותה של בת ששה:

דף צז עמוד ב

חיק האמה^[6] זה היסוד. אמת היסוד נמי באמה בת ה' היינו יסוד עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד:

ואמה רוחב זהו הסובב. דתנן עלה חמש וכנס אמה זהו הסובב אותה אמה בת ה':

סביב אלו הקרנות. דתנן נמי עלה שלש וכנס אמה אלו מקום הקרנות ואותה אמה בת ה':

גב המזבח זה מזבח הזהב. שלא היה לו יסוד ולא סובב אמותיו נמי באמה של ה' טפחים. ר' מאיר (סבר לה כרבי אמר) זהו. כלומר זה יהא באמה בת ה' הא שאר כל הכלים כגון ארון ושלחן באמה בת ו':

קא ס"ד דקרא דאמר באמה בת חמשה מאותן אמות דמיסוד ועד סובב קאמר ומאי חיק האמה ואמה רוחב דמשמע מאותן ב' אמות בלבד קאמר. הכי קאמר מחיק האמה כלומר מאותה אמה שמן הארץ ועד החיק בגובה המזבח ועד אמה רוחב דהיינו הסובב באמה בת ה' כל ו' אמות התחתונות שמן הארץ ועד הסובב באמה בת ה':

גובה המזבח כמה הוי עשר אמות. דילפינן ליה ממזבח הזהב שהיה גבהו פי שנים כארכו אף מזבח החיצון נמי וקרא דכתיב שלש אמות קומתו מסובב עד קרנות קאמר:

שית בני חמשה חמשה. מן הארץ ועד הסובב:

וארבע. העליונים:

בני שיתא שיתא טפח:

מזבח כמה טפח הוי גבהו נ"ד מקרנות ועד סובב ד' אמות שהן כ"ד טפחים:

ואם עשאה למטה מרגליו. כלומר למטה מן הסובב שהוא עומד על הסובב. אפילו אמה אחת^[7] שלה טפח. ואמאי כשרה:

אלא חיק האמה דהויא של ה' לא חשיב לה בגבהה אלא בכניסה וכן אמה רוחב וגבולה אל שפתה כל הכניסות היו באמה בת ה' אבל כל עשר אמות של גובה המזבח היו של ו' טפחים והוה ליה מזבח גבוה שיתין טפחים. ועד חציו ל' טפח. ומן הסובב ועד החוט שבחציו ו' טפחים דהיינו אמה משום הכי קאמר כשרה:

ואם איתא דבכנסה מוקמת לה דהויא של ה' טפחים א"כ נמצאו ב' טפחים מותירין על הל"ב וכן לכל כניסה וכניסה מיותרין ב' טפחים וכשהגיע מקום הקרנות כ"ז אמות הוי כדאמר לכניסת הקרנות עלו השיורין ל"ו טפח שהן אמה. ועשרין ושבעה הויא ליה למימר:

לא דק. על אותן שיורין לחשבן לצרפן לאמה:

כנסה דקרנות היינו כדאמר בזבחים עלה שלש מן הסובב ומביא ד' אבנים שכל אחת אמה על אמה וגובהה אמה ומניחן על ד' זויות ומן קרן ועד קרן לפנים כ"ז (טפח) [אמה] ומקום רוחב האבן היינו כנסה:

ומי מצית אמרת לא דק הא הדר קתני מקום הלוך רגלי הכהנים על גבי המזבח מרחיק אמה מן הקרן לפנים עד מקום המערכה מצד זה וכן מכל צד אותה אמה הויא מקום הילוך הכהנים סביב למערכה נשתייר כ"ד על כ"ד למקום המערכה לפי חשבוננו שעודפין ו' טפחים הויא כ"ה ואי לא דק בהך בבא במקום קרנות הוה דק באידך בבא במקום המערכה:

וכי תימא הכא נמי במקום המערכה לא דק והא קרא נמי קאמר הכי כמתניתין וקרא ליכא למימר דלא דק דכתב וההראל היינו המזבח שתים עשרה אמה אורך בשתים עשרה רוחב רבוע על גביו קאמר מלמד שאמצע המזבח הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אלמא דלא מצית מוקמת ליה בכנסה מפני האמה שעודפת:

וכי תימא שית מנייהו מעיקרא ו' אמות התחתונות שסמוך לארץ באורך המזבח וברוחב המזבח ג' אמות החיצונות שמכל צד הוו באמה בת ה' טפחים דהיינו שית תלת מיכן ותלת מיכן. כלומר המזבח שהוא ל"ב על ל"ב מלמטה ג' אמות החיצונות שמכל צד הן בת ה' טפח והשאר ו' טפח משום הכי שית מנייהו מעיקרא תלת מיכן ותלת מיכן באמה בת ה' לפי שג' כניסות של אמה בת ה' הוא כונס ליסוד ולסובב ולקרנות ואם היו כל האמות שלו (ב') באמה של ו' והכנסות באמה בת ה' היו עודפין ב' טפחים א' מיכן וא' מיכן לכל כניסה ועכשיו של שלש החיצונות שסביב למזבח הן באמה בת ה' ואותן ג' אמות של ה' הוא כונסן ולא העדיף שם טפח כלל:

א"כ והואיל שית מנייהו מעיקרא חשבת להו באמה בת ה' א"כ רווחא לה עזרה ג' טפחים מכל צד המזבח דכל אמות העזרה באמה של ו' הן:

אחורי הכפורת. היינו אחורי בית קדשי הקדשים היתה חצר קטנה של י"א אמה. ואם איתא לכל צד המזבח היתה העזרה מרווחת ג' טפחים:

אלא תריץ הכי חיק האמה שהיא של ה' טפח בגובהה דמזבח קאמר מן הארץ ועד היסוד אמה של ה' טפחים וכנסה דיסוד באמה של ו' טפח. ואמה רוחב נמי הוי בת ה' בכנסה דסובב תריץ לה ונשתיירו ב' טפחים טפח מיכן וטפח מיכן. וגבולה אל שפתה סביב דהיינו אמה דקרנות דהויא נמי בת ה':

דף צח עמוד א

לא שנא הכי ולא שנא הכי לא שנא בגובהה ולא שנא בכניסה הויא בת ה' ונשתיירו בהכניסה ב' טפחים טפח מיכן וטפח מיכן וכיון דהני ד' דיסוד ודקרנות לא הויא אמתא לא קא חשיב ליה (לא) במתני' דהמזבח היה וכו' (ולא קרא הארון וגו'):

כמה הוי גבוה המזבח חמשין ותמניא דאמה התחתונה בגובהה ואמה דקרנות נמי בגובהה באמה בת ה' כדאמר:

מקרנות ועד סובב. כ"ג טפחים דאמה דקרנות גבוהה ה'. ומסובב ועד החוט שיתא דהוו אמתא היינו דתנן אם עשאה לעולת העוף למטה מכ"ג אפי' אמה אחת כשירה:

דיקא נמי כדאמרן (דאמר) דאמה רוחב כניסה (ולא) וחיק האמה (אלא) בגובהה קאמר כדאמרן:

אף אנן נמי תנינא דר' מאיר דאמר כל האמות היו בינונית חוץ מדמזבח דתנן ר' מאיר אמר השלחן וכו':

מדקאמר בינונית מכלל דאיכא נפישא מינה. ב' מדות של אמות. ב' קנים:

היו בשושן הבירה. זה שער מזרחי שעליו שושן הבירה מצויירת:

אחת היתה זקופה באותה לשכה על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן וכו':

^[8] בשמתנין עמהן לעשות המלאכה מתנין כך וכך אמות במדה קטנה של ו' והן מחזרין מלאכתן במדה גדולה:

ותרתי. יתירות עליה למה לי:

חדא. יתירה הקטנה למלאכת כסף וזהב. ויתירה הגדולה של אצבע לבנינא של חומות:

כדי שידעו מהיכן באו. שיכירו בניסין שעשה להן הקב"ה שמשם עלו כשנתן להן כורש רשות לעלות ולבנות הבית:

שתהא אימת מלכות. שיזכרו שהן משועבדין:

חזקיה ובר קפרא מפרשי דרב חסדא ורב יצחק:

אילו נאמר שתים מערכות שש המערכת ולא נאמר שתים עשרה הייתי אומר שלש מערכות של שש שש. שתים מערכות שש המערכת זו מערכה שלישית^[9] שלשה לכך נאמר היינו שלש מקראות:

והא בעינן על המערכת ממש שלא יהא דבר חוצץ בין הבזיכין ללחם גמור:

על בסמוך ע"ג השלחן עצמו באותן שתי טפחי' ואויר שבין הסדרים:

מדכך היו בדיו מונחים לאורכו של בית מזרח ומערב ש"מ דארון לרוחבו של בית היה אורכו:

ולא היו נוגעין בפרוכת. שמבדיל בין הקדש ובין קודש הקדשים שתלוין ע"ג אמה טרקסין:

דף צח עמוד ב

דילמא לארכו דארון הוי יתבי. וממאי (דאורכו) [דרוחבו] דארון לארכו של בית:

[אמר רב יהודה] ליכא למימר הכי דלאורכו של ארון [היו] דרחבו של ארון היה אמה וחצי ואי הוו בדיו לאורכו תרי גברי שנושאין הבדים באמתא ופלגא לא מסתגי להו הילכך אורך הבדים לרוחבו של ארון:

ומנא לן דד' גברי דרו. דלא מסתגי להו אימא חד גברא מצד זה ושני בדיו א' על כתף ימין ואחד על כתף שמאל וכן לצד אחר:

לא ס"ד הקהתים תרי נושאי תרי הא ד' דמצי למימר ונסעו נושאי המקדש והקימו שנים את המשכן עד בואם נושאי הארון:

אלא של משה באמצע וכולן מן שמאל הפתח בצפון:

כמשפט תבנית מנורה של משה. גביעים קנים וכפתורים:

מאן דאמר משליש בית ולפנים קא חשיב בית קדשי הקדשים והיכל (בהדי) [בהדדי דהוי] שתין אמה ומעשרים ולפנים מפתח ההיכל היו מונחים היינו משליש הבית ולפנים:

ומר לא קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל משום הכי אמר מחצי בית ולפנים דהיינו מעשרים אמה ולפנים:

מזרח ומערב היו מונחין. אורכן לאורכו של בית:

מדכתב בנר מערבי לפני ה' דכתיב יערוך אותו לפני ה':

מה ארון צפון ודרום. כדאמרן:

ואין דנין חוץ מפנים. מנורות דחוץ מארון דהוי בפנים:

דמצדד להו אצדודי לשאר נרות כולן מחזירין ראשיהו כלפי נר מערבי והוא לחודיה מכוין לפני ה' ומוטה קמעא לפני ה' והוא באמצעיתן:

בשלמא למאן דאמר מזרח ומערב שארכן לאורך הבית היינו דיתבי עשר שלחנות בעשרים אמה דהוה להו רווחא לאורכא דביתא דהוה מ' אמה. אלא למאן דאמר מצפון לדרום דאורכן לרחבו של בית הא ליכא מצפון לדרום אלא עשרים ועשרים בעשרים היכי יתבי:

ותו כהנים היכי עיילי לבית קדשי הקדשים הא מפסקי שלחנות:

שלחן דמשה היכי מנח ליה. באמצע:

ולמאן דאמר מזרח ומערב שלחן דמשה היכי מנח ליה אי מנח ליה באמצע הרי יגעו בשליש החיצון:

מי סברת חד דרא הוה מנח להו לשלחנות תרי שורי נינהו חמש כנגד חמש ושל משה בין שתי השורות:

דף צט עמוד א

בשלמא למאן דאמר אורכו כלפי צפון מדרום הפתח קיימי והוו תרי דרי שפיר דאית להו רווחא סגיא אלא למאן דאמר מזרח ומערב שאורכן לרחבו של בית ורחבן מצפון לדרום מכדי שלחן כמה משוך מן הכותל השורה הסמוכה לכותל צפון שתי אמות ומחצה. לכך משוך כך כדי מקום הילוך שני כהנים זה בצד זה המכניסין עומדין בצפון ופניהם בדרום והמוצ' וכו' ותרי גברי לא מסתגי להו ברווחא אלא בתרי ופלגא. ואמה דידיה. דרחבו של שלחן:

ושתי אמות ומחצה שבין שורה הראשונה לשלחן של משה. ואמה דידיה דרחבו של שלחן משה הרי ז' אמות:

ושתי אמות ומחצה שבינו לשורה השנית ואמה דידיה. של רחב השלחנות של שורה שני' הרי י' אמות ומחצה:

אשתכח דקא אכיל דרא השנית פלגא דאמתא ממחציתו של היכל של צד דרום והוי שלחן בדרום:

ומשום הכי קא בעי ב' אמות ומחצה בין כל שורה ושורה כדי שיכול לסדר הלחם באיזה שלחן שירצה:

מי סברת דשלחן דמשה בהדיהו בין ב' השורות הוה קאי דקא חשבת דאכיל פלגא דאמה בדרום. לא דמדלי ליה השלחן של משה חוץ מב' השורות למעלה לצד מערבי שכלפי בית קדשי הקדשים היה גבוה הקרקע יותר מן ההיכל ומיתתי להו לדידהו. לב' השורות כלפי מזרח פורתא ומקרבן זו אצל זו שלא יהא ביניהן אלא שתי אמות ומחצה ולא יהו אוכלות בדרום כלל והוי ב' השורות למטה ושלחן של משה למעלה כתלמיד היושב לפני רבו:

ועל כולן היו מסדרין. על איזה שירצה:

דאמר קרא ויקם משה את המשכן. אית דמתפרשי שהוא עצמו התחילו להקימו והוא הקימו כלו ולא אחר:

ואית דאמר ואין מורידין דהאי קרא פתח בויקם וסיים בויקם:

דף צט עמוד ב

שביטולה של תורה זה הוא יסודה. קיומה כדאמר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה:

א"ל הקב"ה יישר כחך ששיברת. דדרש משה ק"ו כדמפרש ביבמות:

וכשלת היום וכשל גם הנביא. היינו ת"ח:

כסהו כלילה. שיהא כבודו חביב עליך ככבודך:

יכול אפילו תקפה. לשון תקפה שקשה עליו הרבה משנתו שאינו יכול להבינה וסרה מלבו בעל כרחו שאינו מבינה:

ת"ל רק מעוט זה:

שלא ילין לילה אחד בלא לחם:

דבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. כדי שלא יפטור עצמו בכך וימנע מללמוד תורה:

מצוה לאומרו. כדי שיחשוב בלבו מה בדבר זה קיים לא ימוש ויש לו קיבול שכר אילו למד יותר כ"ש וכ"ש:

ואיכא דמפרשי מצוה לאומרו בפני עם הארץ כי היכי דמחבבו ת"ח דהא מצו למפטר נפשייהו בק"ש שחרית וערבית ועסקי כולי יומא:

פסוק זה לא ימוש. לא קאמר ליה לא משום חובה ולא משום מצוה אלא משום ברכה נאמר דברכו הקב"ה ליהושע ואמר לא ימוש:

דברי תורה לא יהו בעיניך חובה. שלא תאמר כיון שלמדתי הרי עשיתי חובתי ושוב אני פטור אלא כל שעה תעסוק בהן:

דף ק עמוד א

ושמא תאמר למלך לא הוכנה. כלומר לת"ח שסרח ולא יראה גיהנם:

ת"ל גם היא למלך הוכן. משום הכי קרי לת"ח מלך דעוסק בתורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו:

ושמא תאמר זו היא שכרה. של תורה שמסיתין אותו מפי צר שמצילין אותו מגיהנם אבל שכר טוב אין לו. ת"ל ונחת שלחנך מלא דשן:

חל יוה"כ להיות ע"ש שעיר של יוה"כ של מוסף נאכל לערב כשהוא חי. שאי אפשר לבשלו בשבת והכהנים הבבליים אוכלין אותו חי שדעתן יפה שאינן אניני הדעת:

לא בבליים הן. שאוכלין אותו חי שדעתן יפה שאינן אניני הדעת אלא אלכסנדריים היו ומתוך שכהני ארץ ישראל שונאין את הבבליים תולין את הגנאי של אכילת חי בבבליים:

א"ל ר' יהודה. לפי שהיה מבבל תנוח דעתך:

סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה פסולה. שהרי לא היו הבזיכין על השלחן משבת לשבת מעת לעת. ואין חייבין עליהם. על הלחם:

לא משום פגול. שאם חשב בשעת הקטרת בזיכין לאוכלן חוץ לזמן אין בהן משום פגול:

ולא משום נותר ולא משום טומאה. אם אכלן בטומאה משום דלא קרב המתיר במצותו. וכן אם הקטיר את הבזיכין לאחר השבת שלא היו על השלחן אלא יום א' פסול ואין חייבין וכו'. סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה. דלא היה על השלחן ח' ימים:

כיצד יעשה. ויהיה כשרה:

יניח הבזיכין והלחם עד לשבת אחרת. הבאה כדי שיהו ח' ימים שלמים על השלחן מן השבת לשבת שאפי' הן על השלחן הלחם והבזיכין י"ג ימים אין בכך כלום ולא נפסלין:

בורקי. כלומר עלה ברק השחר:

מתיא בן שמואל אמר כך היה אומר הרואה האיר פני כל המזרח וקאמר ליה האי דקאי אארעא עד שבחברון כלומר יכול אתה לראות חברון כאור היום והוא אומר הין:

הורידו כ"ג לבית הטבילה. פעם אחרת משום דזה הכלל היה במקדש שכל המסיך רגליו טעון טבילה ואי אפשר דאינו מסיך בלילה ואותה טבילה^[10] שטבל אח"כ קודם עמוד השחר לא היה טבילה (הואיל ועשה עבודה פסולה לפי שנראה כאילו עשאה לשום עבודה פסולה) לפיכך הצריכוהו טבילה אחרת:

לא זו בלבד התמיד אם נשחט קודם היום אלא אפי' וכו':

משום דלא אפשר להדורה. אחר שנמלקה ומתה הילכך תצא לבית השרפה:

אלא מנחה אפשר וכו':

כלי שרת מקדשין הקומץ אפילו שלא בזמנו בלילה הילכך תצא לשרפה:

קרב בלילה כגון שמן למנורה:

מאי דקא מותיב שפיר קא מותיב דאי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן [ליפסל] לקדש האי לחם קודם השבת וליפסל דשלא [בזמנו] כמצותו הוא:

הא דתני אבוהא דר' אבין ודאי מתניתא היא ומתרצתא היא דמתן קומץ בכלי שרת מקדשין שלא בזמנו ליפסל. (ואמאי) [ומשו"ה] מקדש ליפסל דלילה אין מחוסר זמן. דלילה מיומא חדא הוא אלא שהקרבה ביום דכתיב ביום צוותו אבל לענין איקדושי למיפסל ליליא נמי מקדש דלילה ויום חד הוא:

ימים מחוסרין זמן. כלומר אותן ימים מאחר בשבת ועד שבת שהקדימו לחם הפנים שלא הניחו כהלכתו ביום השבת מחוסרין זמן הן שאין השלחן מקדש באותן הימים כלל אפי' לאיפסולי דכל מוקדם מחוסר זמן הוא:

וכיון דאמרת דלילה אין מחוסר זמן הוא:

דף ק עמוד ב

כי מטי יומא דבי שמשי קמא הואיל ומחר בשבת בשש שעות ולמעלה בזמן סדור מתקדש הלחם ליקדש נמי מאורתא לאיפסולי דהא ליליא שסידרו ויומא חד יומא הוא:

אמר רבא בשקדם בין השמשות וסילקו עד למחר כדי שלא יקדשו ליפסל:

אפי' תימא בשלא קדם. הואיל ותחלת סידורו מעיקרא שלא כמצותו היה וכד מונח ועומד נעשה כמי שסידרו הקוף ולא הוי כלום אותו סדור וחשיב כמה דלא הוי מסודר מעיקרא אלא השתא בשבת בזמנו הילכך לא מקדיש ליה בי שמשי למיפסליה אבל גבי מנחה שקמצה בלילה דקסבר דיום הוא לא אמרינן נעשה כמי שקמצה הקוף אלא מקדשה ליפסל:

ואינו דוחה אפייתן את יום צום הכפורים דחמור כשבת:

שמא [ישהה] כל נדרים של כל השנה עד יו"ט ולא היו מספיקין הכהנים להקריבן ולאוכלן ונמצאו קדשים באין לבית הפסול. ועוד כיון דלא הקריבו ועבר עליהן רגל וקאי בבל תאחר:

וליכא למימר שמא ישהה לרגל. דהא אינן קרבין אלא בעצרת וקתני אין אפייתן דוחין יו"ט כ"ש נדרים ונדבות:

הדרן עלך שתי הלחם

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל אורך בצק וכו' או דצ"ל וקרנותיו שבע אצבעות [והוא ציון על המשנה] ופי' ע"ז ואורך בצק של קרנותיו ז' אצבעות וכו'.
2. הערת המדפיס - דבור זה עד מנחה נמי מקומה להלן קודם ד"ה והא איכא קנים.
3. הערת המדפיס - צ"ל שייר אין לא שייר לא מטמא וכו'.
4. הערת המדפיס - אולי צ"ל וקשיא דתיפוק לי כו'.
5. הערת המדפיס - מתיבת נותנין עד תיבת את הבזיכין שייך למתני' דלקמן (דף צ"ט ע"ב).
6. הערת המדפיס - נראה דצ"ל חיק האמה היינו היסוד דעלה אמה וכנס אמה זהו יסוד נמי היה באמת בת ה'.
7. הערת המדפיס - נראה דצ"ל אפילו אמה אחת של ה' טפחים: למטה משני טפחים. ואמאי כשרה.
8. הערת המדפיס - נראה דצ"ל כדי שיהו האומנין נוטלין בקטנה כשמתנין עמהם וכו'.
9. הערת המדפיס - של ששה לכך נאמר שתים עשרה ולפיכך צריך שלשה כצ"ל:
10. הערת המדפיס - עי' יומא (דף כט) דמפרש בגמ' דהך והורידו כ"ג וכו' לא קאי ארישא כלל וצ"ע.