ראש השנה לג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך:
והמתעסק לא יצא:
הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא התוקע לשיר יצא בדלמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה:
והשומע מן המתעסק לא יצא:
אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתיה דרבי זירא דאמר ליה רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי דלמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק:
מתני' גסדר תקיעות שלש של שלש שלש דשיעור תקיעה כשלש תרועות השיעור תרועה כשלש יבבות ותקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר זשליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן:
גמ' והתניא שיעור תקיעה כתרועה אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא:
שיעור תרועה כג' יבבות:
והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל תנו רבנן מנין שבשופר ת"ל (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה חומנין שפשוטה לפניה ת"ל והעברת שופר תרועה ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו שופר ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת"ל בחדש השביעי
רש"י
[עריכה]
קטן שהגיע לחינוך - מתעסקין בהן שילמדו וכל שכן שאין מעכבין:
מתעסק הוא דלא - שאינו מתכוין לתקיעה ואפילו דלאו מצוה אלא מנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא:
תנא סיפא נמי מתעסק - ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא:
מתני' סדר תקיעות שלש כו' - אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות:
שלש של שלש שלש - תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת:
שלש יבבות - שלש קולות בעלמא כל שהוא:
תקע בראשונה - פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה:
ומשך בשניה - תקיעה של אחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות:
אין בידו אלא אחת - דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:
מי שבירך - התפלל תפלת מוספין ובירך תשעה ברכות:
תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים - תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות:
גמ' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי - והכי קאמר שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות:
ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא - שיעור התקיעה כשיעור התרועה ותרוייהו חדא מילתא אמרי:
שברים - ארוכים מיבבות:
אמר אביי בהא ודאי פליגי - אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא:
דמתרגמינן - תרועה יבבה ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא ותיבב:
מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח - כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן:
ילולי יליל - כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה:
תוספות
[עריכה]
שיעור תרועה כשלש יבבות. פירש בקונטרס שלשה קולות בעלמא כל שהוא ולקמן (דף לד.) אמרינן דאתקין רבי אבהו בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק משום דמסופק בתרועה דקרא אי תרועה ממש מה שאנו קורין תרועה דהוא ילולי יליל או שברים דגנוחי גנח או שברים ותרועה שניהם צריך לתרועה דדלמא גנוחי גנח וילולי יליל וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות ונראה שחייב אדם להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר משל קש"ק ובשל קש"ק יותר משל קר"ק דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר"ק אנו עושים משום ספיקא דגנוח ויליל נמצא שצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור שלשה שברים וג' יבבות ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים דהא עבדינן קש"ק משום ספיקא דגנוחי גנח ובתקיעות של קר"ק כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל ומיהו אם מאריך בכל התקיעת כתקיעות קשר"ק אין לחוש דיכול להאריך כמו שירצה כדתנן ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ומטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ארבעה וחמשה שברים שהשברים במקום תרועה והוי לה תרועה אריכתא כמו שאנו מאריכין ביבבות וריב"א והר"י בן הר"ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא נמצאת תרועה תשע כחות ושיעור תקיעה כך היא ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים וצריך למשוך לתקיעה של קשר"ק לפירושם כשיעור ג' שברים ותשע כחות ומי שלא משך התקיעות כשיעור הזה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר ורבינו חננאל פי' כפירוש הקונטרס ועכשיו נוהגין לתקוע בישיבה לאחר קריאת התורה שלשים קולות ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק ובתפלה תוקעין אמלכיות קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרות קר"ק ולפום סוגיא דכולה פירקין היה ראוי לתקוע בשעת תפלה אמלכיות קשר"ק קש"ק קר"ק וכן אזכרונות וכן אשופרות או לאחר תפלה כולהו אבל קודם תפלה לא אשכחן כדתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר אלא אשכחן בפרק קמא לעיל (דף טז.) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והיינו כדעבדינן ומיהו לכאורה נראה לתקוע בתפלה כמו כן אמלכיות זכרונות ושופרות קשר"ק קש"ק קר"ק אכל חד וחד כדי לצאת מספק דרבי אבהו ובערוך פי' שהיו עושין כן שפי' בערך ערב דהלין דמחמרי [ועבדי] שלשים כדיתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא ואלין [עשרה] אינון כשגומרין כל התפלה קול תקיעיא דיחידאי מיתבעי למיהוי [עשרה] תשר"ת תש"ת תר"ת והם מאה ועל מנהג שלנו היה תמיה ר"ת דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה דאי גנח ויליל כולהו בעי למיעבד קשר"ק ואי גנח לחוד כולהו בעי למיעבד קש"ק ואי יליל כולהו קר"ק והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא ונראה שיש קצת ליתן טעם על המנהג שלנו דסבר לה כמאן דאמר בסמוך אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים וכיון שעשו בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשו לחזור ולעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא ובקדושת דאגן הסהר שעשה ר' שמשון ב"ר יונה כתיב נוי ארבעים קולות בהריענו והיינו כמנהגינו וכן בסדר רב עמרם אלא שכתב דבסוף מריע תרועה אחת בלא תקיעה וא"ת אהנך דישיבה היכי נפיק הא תניא בס"פ (דף לד:) תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו אלמא בעידן צלותא בעי למיעבד לאו פירכא היא דאע"ג דמשמע מתוך פי' הקונטרס דאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך פירוש בירך מלכיות זכרונות ושופרות אי אפשר לומר כן דהתניא לקמן (שם) שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כשהוא הולך הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין ותנן מי שבירך ואח"כ נזדמנה לו שופר משמע שבלא שופר יכול לברך אלא תקיעות וברכות מעכבות זו את זו היינו שהתקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו כשמברך מלכיות זכרונות ושופרות יברך שלשתן או לא יברך כלל וכן תקיעות שברים תרועות אם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע וצריך לדקדק באותן שלשים קולות שאנו תוקעין בישיבה שכשמסיים השלשה קשרקי"ם ומתחיל הקשקי"ם או כשמסיים הקשקי"ם ומתחיל הקרקי"ם למה לי שתי תקיעות זו אחר זו ממה נפשך יפטר בתקיעה אחת דאי גנח ויליל הרי יצא בשלשה קשר"ק ואי גנח לחוד אותה תקיעה אחרונה של קשר"ק אחרון תעלה לו למנין קש"ק וכן אם יליל אותה תקיעה אחרונה של קש"ק אחרון תעלה לו למנין קר"ק ושמא כיון שעשו התקיעה לשם פשוטה שאחר התרועה לא רצו שתעלה לשם פשוטה שלפניה ומיהו אשכחן ומשך בשניה כשתים שהיתה עולה לשתים אי לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא מפסקינן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נ א מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ז', טור א"ח סי' תקפח:
נא ב טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ח':
נב ג מיי' פ"ג מהל' שופר הלכה א', טור ושו"ע או"ח סי' תק"צ סעיף א':
נג ד ה מיי' פ"ג מהל' שופר הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תק"צ סעיף ג':
נד ו מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תק"צ סעיף ו':
נה ז מיי' פ"ח מהל' תפלה הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ד סעיף א', וטור א"ח סי' תקצא:
נו ח מיי' פ"ג מהל' שופר הלכה א', טור ושו"ע או"ח סי' תק"צ סעיף א':
ראשונים נוספים
כר' יוחנן דאמר והוא בן עשר ובן י"א ואין מעכבין אותן מלתקוע ודייקי' הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא בקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע בי"ט ואפילו שלא להתלמד:
[מתני'] סדר תקיעות שלש של שלש שלש. פי' ג' תקיעות ובכל אחת ג' נמצאו כולן ט'. וקי"ל דאית לן לאורוכי בתרועות כל מה דבעי וכך מנהג בכל ישראל. פי' ג' יבבות. ג' תרועות זו אחר זו דבוקות וג' שברים הן בניחותא ומעט הפסק בינתים נמצא שיעור ג' שברים יותר מג' יבבות.
לפיכך אמר אביי בהא ודאי פליגי והן תר"ת תר"ת תר"ת שיעור תקיעה כג' תרועות ואקשי' עלה והתניא שיעור תקיעה כתרועה ופרקי' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי והכי קתני שיעור ג' תקיעות כג' תרועות נמצאת דכל תקיעה אחת כתרועה וליכא פלוגתא בינייהו ותוב תנינן שיעור תרועה ג' יבבות והתניא שיעור תרועה ג' שברים פי' יבבות זו אחר זו שברים בניחותא והפסק ביניהן אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה ומתרגמי' יום יבבא.
וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וחלקו בבירור לשון הקדש מאי משמע ותיבב ושואה רבנן להאי ותיבב כגון סימן תנא דידן סבר ילולי ילילה אם סיסרא ותנא ברא סבר גנוחי גנחא ולא נתברר הדבר כדברי אחד מהן.
תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי. רבינו חננאל ורש"י ז"ל פירשו דה"ק: שיעור התקיעות כשלש תרועות ומתני' ה"ק שיעור התקיעות כשלש תרועות כלומר כשיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואחרים פי' דה"ק שיעור כל התקיעות שהן שש כשלש תרועות ובברייתא שיעור תקיעה כלומר של סימן אחד שהם שתים כתרועה אחת שבו נמצאת תקיעה חצי תרועה.
ואינו נכון דתקיעה מוהעברת נפקא לן והוא לשון העברת קול והוא ארוך והיינו נמי פשוטה ועוד מדקתני ברייתא תקיעה וקתני נמי כתרועה על חדא קאמר דשל סימן אחד תקיעות מיקרו ובמתני' נמי קתני שיעור תקיעה ולא קתני תקיעות ש"מ דמחדא קאמר כדפרישית:
ה"ג ונסחתו של רבינו חננאל ז"ל כך היא: שיעור תרועה ג' יבבות.וכן ברייתא שיעור תרועה שלשה שברים ופי' יבבות בלשון חכמים היינו קל יבובי וחד קלא מיקרי יבבא. ויבבא כולה בשלש נמי מיקרי יבבא וכן נמי תרועה בלשונם היינו ילולי כדאמרינן לקמן דעביד תרועה ושלשה שברים אלא בלשון תורה פליגי מר סבר יבבא דאורייתא היינו כדעבדה אימיה דסיסרא וגנותי הוא דהכי אורחא דמילתא ומר סבר ילולי הוא כדאמרי אינשי והיינו דאמר אביי בהא ודאי פליג ולא בעי לתרוצי דיבבות דקתני מתני' דומיא דיבבא דאורייתא וגנוחי הוא ולא פליגי אלא דפריש מתני' דאינון שלש ופירשו בברייתא טפי דאינון שברים משום דיבבות כדאמרי אינשי תנן וכדפרישית.
והוי יודע כיון דאסתפק לן בגמרא בתר הכי בתרועה או שלש יבבות או שלשה שברים שהם ארוכים יותר משלש יבבות בעינן להאריך בתקיעה כשלשה שברים שמא הם התרועה ודכ"ע תקיעה כתרועה ושלא מצינו מי שחלק בכך אלא כך נאמרה הלכה תקיעה כתרועה ותניא בהדיא לקמן שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלשה שברים אלמא למאן דאית ליה תרועה שברים היא שיעור תקיעה כשלשה שברים הלכך לדידן דמספקא לן ועבדינן שברים צריך להאריך בתקיעה כשברים דהיא תרועה הילכך תקיעה דתש"ת כשלשה שברים ותר"ת כשלש יבבות כל חד וחד כדאיתיה לפי שאין אנו יודעין מהו התרועה שנא' עליה שתהא תקיעה כמוה מיהו אע"ג דאיסתפק ליה לר' אבהו דילמא גנח וייליל לא צריך לאורוכי בתקיעה שיעור גנוחי וייליל דהוא שלשה שברים ושלשה יבבות דאי נמי גנוחי וייליל לא גמר רבי אבהו דגנח תלת וייליל תלת אלא דשיעורא דקמאי תקין. ועוד לספקיה דר' אבהו לא אשכחן תקיעה כתרועה אלא לדעתא דתנא הוא דאמרי ליה הא לרבי אבהו דיה לתקיעה כאחת מן הקולות שבתרועה ואפשר שאף תקיעה דרבי אבהו כתרועה דידיה כשלשה שברים ושלש יבבות, והוא הנכון:
הכי גרסינן וכן היא גרסתו של רבינו חננאל: שיעור תרועה שלש יבבות. וכן בברייתא גרסינן שיעור תרועה שלשה שברים. ולא גרסינן "כדי" ולא "כשלש", לא במתניתין ולא בברייתא.
תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכלהו בבי: פירוש: דתנא דמתניתין הכי קאמר: שיעור התקיעות כשיעור השלש תרועות, כלומר, שיעור תקיעה כדי שיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואין הלשון מתישב בו לגמרי. ויש מי שפירש תקיעות דכלהו בבי שהן שש תקיעות, כשלש תרועות דהיינו תקיעה כחצי תרועה. ואין זה מתחוור כלל דהא "והעברת" כתיב דמיניה דרשינן "פשוטה לפניה ולאחריה" ולשון העברת מעביר קול ארוך משמע, ושלש יבבות היינו שלש טרימוטין, וחצי שלש יבבות טרימוט וחצי, שיעור מועט הרבה, ואין זו העברה. ועוד, דלשון ברייתא דקתני "שיעור תקיעה כתרועה" לא משמע הכין דהוה ליה למיתני "תקיעות כתרועה", דתקיעות דחד סימן "תקיעות" מיקרו.
אמר אביי בהא ודאי פליגי: כלומר, בההיא דשיעור תקיעה שלש יבבות יכילנא למימר דלא פליגי ואפילו לכשיהיה שיעור התרועה לשניהם אחד, דמר קא חשיב כולהו בבי ומר לא קא חשיב אלא חד; אבל הכא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. והילכך תו לא איצטריכינן לפרושי מתניתין דתקיעות דכולהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה. אלא זהו שגורם מחלקותן ולשנות בה בלשונותן. דתנא דמתניתין סבירא ליה תרועה דאורייתא יבבות נינהו דהיינו ילולי, והם שלש יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירושלמי "טרימוט", והילכך קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי. ותנא דברייתא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים. ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות. ונמצא נמי ששיעור התקיעה לדבריו שהן כתשע טרימוטי. ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל, אבל בשיעור תרועה עצמה הוא דפליגי. ולפום האי דאתקין ר' אבהו לקמן תשר"ת תש"ת תר"ת, דחאיש להני ספיקות אי גנח אי יליל או גנח ויליל רבותינו ז"ל אמרו צריך למשוך בתקיעות תשר"ת כשיעור שלשה שברים ותרועה דהיינו י"ח טרימוטי דהא תרועה אחת הן ומספק תרועה אחת התקין ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלשה שברים. ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות.
ואינו נכון בעיני. דמה ששנו בברייתא "שיעור תקיעה כתרועה" לאו גזירת הכתוב תלו לה, דלא כתיב באורייתא שיעור - לא לתקיעה ולא לתרועה, אלא מדכתיב "והעברת" (דהיינו פשוטה) שיערו חכמים באמת דעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה והיינו דבמתניתין שיעורה בשלש תרועות ובברייתא שיעורה בתרועה אחת; ואין בכתוב רמז לשיעור שלש תרועות לדעת מתניתין ולא רמז לתרועה אחת לדעת ברייתא. אלא כדאמרן. וכיון שכן הפשוטה אינה משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו. ועוד, תדע לך, דאילו כן, לתנא דמתניתין דתני "שיעור תקיעה כשלש תרועות" שיעור של תשר"ת ליבעי כדי תשעה שברים ותשע תרועות. ואנן נמי נעביד הכי. דלא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא. והנכון שפשוטה של תר"ת כפשוטה של תשר"ת.
גם נראה לי דבין כדברי הראשונים ז"ל בין כדברי - אין הפרש בין שיעור תקיעה של תר"ת ובין תקיעה של תש"ת, ותר"ת משום ספיקא דמתניתין וספיקא דברייתא עבדי להו אי ילולי אי גנוחי ואילו לתנא דמתניתין סבירא ליה דהיינו ילולי הא קתני דשיעור תקיעה כדי שלש, כדי שלש תרועות, דהיינו תשע טרימוטי. ולתנא דברייתא דסבירא ליה דהיינו גנוחי הא קאמר דשיעור תקיעה כתרועה דהיינו שלשה שברים והיינו תשע טרימוטי.
ומיהו זה שיעורן למטה אבל אילו רצה להאריך בהן יותר- מאריך, ואין בכך כלום. וכדתנן "תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים - אין בידו אלא אחת" - הא אחת מיהא יש בידו ואף על פי שהאריך כשתים. והוא הדין לשברים. ובלבד שיאריך כנגדן בתקיעה שלפניהם ולאחריהם כדי להבדיל בין תקיעה לשברים. ואפילו אם רצה לרבות בשברים ולעשות ארבעה או חמשה - עושה ואינו נמנע. ובלבד שלא יפריד ביניהם אלא יעשם בנפיחה אחת, דתקיעה אחת הן. ותדע לך דהא לתנא דמתניתין תרועה שלש יבבות ואילו רצה להוסיף ולהאריך ביבבות ואפילו מאה - מאריך ואינו נמנע. וכן נהגו, דאי אפשר לצמצם. וכן כתב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל מזמן של גאונים ז"ל.
מתני' סדר תקיעות וכו': פי' ג' תרועות שיש בכל א' מהן ב' תקיעות א' לפניה וא' לאחריה נמצא סימן א' ג"פ שיש בכל א' מהן ג' כגון תר"ת ג"פ הא' נגד מלכיות והשני נגד זכרונות והג' נגד שופרות וה"ל ט' תקיעות וכן מנינם בכל מקום כי ג' תרועות כתובות בתורה יום תרועה זכרון תרועה שופר תרועה וכל א' מהן תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה כדיליף בגמרא ומתניתין דהשיב להו ט' רבנן היא דלר' יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה א' היא ליכא אלא ג' תקיעות בין כולהו והכי אמרי' בהחליל דכ"ד תקיעות שבמקדש אינם אלא א':
שיעור תקיעה כג' תרועות: בגמרא מפרש לה דשיעור תקיעה כתרועה והא דתלי שיעורא דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה כדעביד בתרועה מפני שהתרועה מקולות מחוברין שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות והתקיעה קול א' פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך שיערוה כתרועה ולעולם שיעור תקיעה כתרועה הבאה אחריה דלתנא דמתניתין דתרועה יבבות שיעור (תרועה) [תקיעה] שלו כג' יבבות ולתנא ברא דעביד תרועה ג' שברים שיעור תקיעה שלו שלשה שברים ולר' אבהו דעביד תרועה ג' יבבות וג' שברים שיעור תקיעה שלה ג' יבבות וג' שברים וכל שיעורי משנתינו אינם אלא למטה אבל אם רצה להאריך יותר הרי הוא בידו וכמו שנהגו וכן שנינו משך בשניה כשתים אין בידו אלא א' הא א' יש לו ואע"פ שהיא ארוכה ומאן דסבר אפי' א' אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא אחרינא כדבעינן למימר בסמוך וכן אתה אומר בתרועה שהוא ג' יבבות שאם רצה לעשותה מק' יבבות עושה ובלבד שלא יפסיק בנתים בנשימה שאם הוא מפסיק בנתים ה"ל ב' תרועות ואתיא תרועה חדא מיניהו ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שלאחריה וכן אמר בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תרר"ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה ומשלים עליה הסימן שהתרועה שהוסיף איבד הראשונות בהפסקה הילכך סומך לתקיעה אחרונה ר"ת וה"ל תר"ת מ"מ כל שלא הפסיק בנתים בתרועה מאריך אותה כמו שירצה וכן אתה אומר לתנא ברא דעביד תרועה משברים ואמר שיעור תרועה כג' שברים אין שיעור זה אלא למטה ואם רוצה לעשות אלף שברים הרשות בידו דשברים לתנא ברא כיבבות לתנא דידן ולא אמר אלא שהשיעור שאין לפחות ?המנו הוא ג' יבבות או ג' שברים וזה מבואר אע"פ שנשתבשו בו בתוס' מ"מ צריך ליזהר בשברים כמה שעושה מהם מעט או הרבה שלא יפסיק בהם בנשימה שאם הפסיק ה"ל ב' ואבד כל הסימן חוץ מתקיעה אחרונה שמשלים עליה והא דתנן שיעור תרועה כג' יבבות ותנא ברא קתני כג' שברים ק"ל מאי כשלש או כשלשה והלא התרועות והיבבות והשברים א' הוא ובדידה גופה משערינן כמה קולות קטנים יש בה והיכא משערינן כ"ף הדמיון דמשמע דיבבות או שברים לאו היינו תרועה אלא מלתא אחריתא ור"ח גריס שיעור תרועה ג' יבבות או ג' שברים בלי כ"ף וכך נראה יותר מיהו אכתי ק"ל מה הוסיפו לפרש כשאמר ג' יבבות והלא תרועה ויבבות א' הן כדמתרגמינן זכרון תרועה דוכרן יבבא ותו היכא קרינן ליבבות תרועה ולאידך שברים והלא שברים היינו תרועה שאמרה תורה והנכון שהתרועה שאמרה תורה לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומחובר מחלקים והוא מלשון תרועם בשבט ברזל בין שהוא מקולות נמהרים כגון ילולי בין שהוא מקולות שאינם נמהרין כגון גנוחי מיהו בלשון בני אדם צריך לקרוא שם מיוחד לכל א' מאלו כדי להבין איזה תרועה של קולות נמהרים ואיזה היא תרועה מקולות שאינם נמהרין ולקולות הנמהרין שהן שבורים יותר קראוה תרועה או יבבות בשם הכלל ובלשון תורה ולאשר היא מקולות שאינם נמהרין קראוה שברים אבל א' זו וא' זו קרואה תרועה ועוד יש לנו לבאר כי היבבות והשברים שנתנו חכמי התלמוד לא הושמו לקולות תרועת השופר עצמה אלא לאותן קולות שעושה אדם בפיו ובדידהו משעירנן במתניתין ומתניתא דתנא דידן סבר דתרועה דאוריתא ילולי והם הקולות הנמהרות הנקראים בלשון בני אדם יבבות ולהכי קתני שיעור תרועה כג' יבבות כלומר כג' יבבות דעלמא של בני אדם שמייבבין על שברם ותנא ברא סבר דתרועה גנוחי ולהכי משער בהו וקתני שיעור תרועה כג' שברים של בני אדם המנגחין על שברם כדגמרי מאימיה דסיסרא ומ"מ הי דלהוי תרועה או גנוחי או ילולי קול א' הוא ולקול א' חשוב במנין התקיעות ובלשון תורה ואפילו הוא מאלף יבבות או שברים וכיון שכן צריך שלא להפסיק ביניהן כלל אלא לעשותן בנשימה אחת וגדולה מזו אמרו שם דלר' יהודה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א' היא אין מפסיקין ביניהן כלל ואין ביניהן ולא כלום ואע"פ שקולותיהן משונין כ"ש שה"ה בתרועה לבדו לדידן לרבי אבהו שעושה תרועה של תורה משברים ותרועה כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועה אחת עולין ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סי' וכן הסכימו כל גדולי רבותינו ופשוט הוא אלא שהרמב"ם ז"ל שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר' אבהו שאנו עושין תשר"ת תר"ת תש"ת ג"פ מנין התקיעות שלשים והוא מונה סי' תשר"ת לד' ואינו אלא ג' כי מנין לנו לעשות ב' תרועות באמצע אדרבה חדא מיניהו הפסקה לחברתה ופוסלת הסימן אלא ודאי קול תרועה א' היא דאורחא דאינש כד מתרע ביה מלתא לגנוחי וילולי בזה אחר זה בנשימה אחת הרי למדנו שיעור התקיעה והתרועה אבל עדיין לא למדנו שיעור השבר ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי ליה תקיעה וגם גדול הוא מן היבבה של בני אדם וכיון שכן נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב' יבבות ויותר מעט אבל לא ג' יבבות שלימות שהרי התקיעה של תר"ת שיעורה ג' יבבות והאיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו שזה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא"כ חזר יבבות ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שנוי בנגון ואין שנוי בהם אלא באריכות הקול שהתקיעה ג' יבבות לכל הפחות והשבר קטן ממנו ואין בו אלא שיעור תנועת ב' אותיות דהיינו ב' יבבות וכ"כ רבינו שמשון והוא הנכון וכשעושן תקיעה ומשברין אותה בסופה אינה יפה שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה וה"ל שבר באפי נפשיה והוי הפסקה וכן קבלנו שטה זו מרבינו נרו בש"ר וכן נהגו כל הרבנים והגדולים:
תקע בראשונה: פי' להכי נקט ומשך בשניה כב' ולא קתני האריך בתקיעה כב' דכל היכא דלא מוכחא מלתא הכי פשיטא שלא תעלה לו לב' כיון שאין לתקיעה שיעור למעלה וכל מה שמאריך מדין תקיעה א' היא אבל כשלא האריך בראשונה אלא כשיעור ומשך בשניה כשתים בראשונה גילה דעתו והוא דבר ניכר שמתכווין שתעלה לו לב' לתקיעה אחרונה של סימן זה ולתקיעה ראשונה של סי' של אחריו הוי ס"ד שתעלה לו לב' כמו שמתכווין דהא מנכרא מלתא דהוי כאלו הפסיק ותקע ב' קמ"ל.
והא דקתני אין בידו אלא אחת פי' הראשונים שאין האריכות עולה לו לב' אלא תקיעה א' היא כולה וצריך לעשות סימן השני שלם תקיעה תרועה ותקיעה דהפסק בעינן בין תקיעה לתקיעה מכל מקום לאחת עלתה לו אבל רי"ץ גיאת כתב דאפי' לתקיעה אחרונה של סימן ראשון לא עלתה לו וצריך להשלים סימן הראשונה שהתחיל בתקיעה אחרת ומ"ש במשנתינו אין בידו אלא אחת דמשמע דאחת יש בידו היינו תקיעה ראשונה שעשה כשיעור בראש הסימן דתנן בה תקע בראשונה והביא ראיה מהירושלמי שאמ' על משנה זו אפילו א' אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא כלומר שנתכוון בתחלת הקול לתקיעה אחרונה של סימן זה ובסוף הקול לתקיעה ראשונה של סימן זה ואינו עולה לב' קולות כפי מחשבתו גם אינם מצטרפות להיות תקיעה אחת שצריך שתהא כל התקיעה לכוונת אותה תקיעה משא"כ כאן ונמצא שאין לתקיעה ראשונה סוף ולא לתקיעה אחרונה ראש ואין פי' זה כלום חדא דאנן לא בעינן בתקיעה כונה לראשונה או לאחרונה דאפי' למ"ד שצריכות כוונה היינו לצאת ובפי' אמר בירושלמי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהם אלמא תקיעה אחרונה עולה לראשונה ובתוספ' שכתב' לעיל שאם תקע והריע וחזר והריע אין בידו אלא אחת היינו תקיעה אחרונה שמשלים עליה ר"ת ואע"פ שעשה לשם תקיעה אחרונה של סימן ראשון ועוד דא"כ דלא סלקא תקיעה ארוכה כלל ה"ל קול פסול והיכא אמרת דסלקת ליה תקיעה שתקע בראשונה והלא קול הארוך הפסול מבדיל בין תרועה לתקיעה והירושלמי שהביא ראיה לדבריו לא נאמר על משנה זו שלא משך בשניה כב' וה"ג התם גבי מתניתין דתנן שופר מאריך וחצוצרות מקצרות הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק פי' שאם היה א' תוקע כמתעסק ובא חבירו בתוך התקיעה וא"ל שישלים התקיעה להוציאו בגמר התקיעה כשיעור תקיעה יצא ואע"פ שאין לתקיעה זו תחלת תקיעה שהרי תחלתה בפסלות כי המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא אפ"ה יצא בסוף התקיעה דקסבר שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא ואמרי' והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד דין זה דאי משום דתנן שופר מאריך דקסבר דלהכי שופר מאריך בה כדי שיצא בסוף התקיעה שאינה יוצא בתחלת תקיעה שמעורבת עם החצוצרות משום דתרתי קלי לא משתמע ואפ"ה יצא בסוף תקיעה אי מהא ליכא למשמע מינה דהתם בתחלת תקיעה הוא יוצא ג"כ ואין החצוצרות מעכבות דאיידי דחביבא ליה מצוה יהיב דעתיה ומה שהשופר מאריך אינו אלא כדי להראות שמצות היום בשופר ומהדרינן תקע בראשונה פי' דלאו ממתניתין דשופר מאריך גמרינן לה אלא ממתניתין דתני תקע כראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הא אחת יש בידו כלומר אף ע"פ שלא יצא בסוף תקיעה שהיתה לשם שניה יוצא הוא בתחלת תקיעה שהיתה לשם ראשונה אלמא שמע תחלת תקיעה בכשרות בלי סוף תקיעה יצא וה"ה לאידך דמתעסק ואמר רבה בר זמירא אפי' א' אין בידו למה סיפא גבי רישא מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אות לה ראש וה"פ ודאי ממתניתין דמשך בשניה כשתים ליכא למילף מידי דהתם דין הוא שיהא בידו אחת מיהת דהתם כולה תקיעה בכשרות מתחלה ועד סוף שאין הכוונה מעלה ולא מוריד לפסול התקיעה אבל בהא שתחלתה כמתעסק ובפסלות גמור אינו יוצא כלל בסיפא ואפילו אחת אין לו דכולה תקיעה אחת דמצטרף רישא גבי סיפא ולא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא כלומר שאין כאן תקיעה שלימה בתחלה וסוף בכשרות שאם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה והשלימה כמתעסק הרי רישא אין לה סוף ואם היה מתעסק בראש והשלים לשם מצוה אין לאותו סוף ראש ולפיכך לא יצא אבל משנתינו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ולפיכך עלתה לו לאחת מיהת והא דקאמר אפי' אחת אין בידו לאו משום דבמתעסק איכא דאמר שתעלה לשתים זה ליכא למימר אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר משום לתא דמתניתין דתקע בראשונה כן פי' הירושלמי בבירור וכן מוכיח שם בפ' י"ט דר"ה שחזרו לשון זה בעצמו ומשם אתה למד שאין פי' הירושלמי כמו שכתב הרב ז"ל הילכך הדרינן לפירושא קמא דמשך בשניה כשתים אין בידו שתים אבל אחת יש לו ומתחיל סימן השני. וכי אמרינן שצריך הפסקה דוקא בין ב' תקיעות לפי שקולותיהן שוין אבל תקיעה ותרועה אע"פ שלא הפסיק ביניהם כלל יצא ששנוי הקול זהו הפסקתו ובתקיעות נמי אם הפסיק ביניהן בקול כלל בעינן שנראות שתים אע"פ שלא הפסיק בנשימה יצא וכך אמר בירושלמי אמרן כולן (בנשימה) בנפיחה אחת יצא פי' שלא הנשים ביניהן אבל הפסק קול נתן ביניהם ובתוספתא אמר לא יצא ופי' בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק קול ולא פליגי ואסיקנא בגמרא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה לא יצא ומשמע בירושלמי דה"ה בתרועה שאע"פ ששמע ממנה ג' יבבות או ג' שברים לא יצא עד שישמענה כולה מראש ועד סוף ומסתברא דגמרא דילן לית לה הכי מדלא אמר הכי אלא בתקיעה שהיא כל הקול א' אבל בתרועה שהיא מקולות קצרים הרי יש תחלה וסוף באמציעתם ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מפי מורי רבינו נרו:
גמ' והתניא כו' אמר אביי וכו': פי' הרמב"ם ז"ל דברים כפשוטן דתנא דמתניתין דקתני שיעור תקיעה כג' תרועות תקיעות דכולהו תלתא בבי כתרועות דכולהו בבי וה"ל ב' תקיעות כתרועה שהתרועות הן ג' והתקיעות הן ו' ותנא ברא חשיב חד בבי בלחוד ב' תקיעות כתרועה שביניהן ולא פליגי תנאי כולהו דכולהו מודו דשיעור תקיעה כחצי תרועה הבאה אחריה וא"כ תקיעה תר"ת שיעורא יבבא ומחצה בלחוד וזה א"א שהרי לכך התקיעה נקראת פשוטה לפי שהוא קול נמשך ופשוט וכמו שלמדנו ויעבירו קול והעברת קול אינו קול קצר כ"כ והנכון כמו שפי' הראשונים ז"ל דכ"ע שיעור תקיעה כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי ותרועות הם ג' וכן התקיעות שלפני התרועות (דתרועות) [דתקיעות] בתריתא כפילא נינהו ולא חשיב באפי נפשיהו דהא פשיטא דשיעורא דבתריתא כשיעור דקמייתא הילכך חשיב ג' תקיעות ראשונות כג' תרועות ותנא ברא חשיב חד בבא תקיעה דחד בבא כתרועה דידיה נמצא דבריהן מכוונין ששיעור תקיעה כתרועה:
שיעור תרועה כג' יבבות והתניא וכו' אמר אביי וכו': פי' שהיתה מיבבת בפיה על שברה ואנן נקטינן שהיבבא שאמרה תורה הוא מענין יבבא שמייבב אדם על שברו כדכתי' לעיל והשתא פליגי בפי' ותייבב מר סבר גנוחי גנח דהיינו שברים ומר סבר ילולי יליל קולות קצרים הנקראים בלשון בני אדם יבבות דלשון ותייבב לשון תורה הוא כלשון תרועה דמתרגמי' יבבא ואפשר דהיינו מאי דקרו גנוחי בלשון בני אדם:
ת"ר מנין שבשופר: פי' דגבי ר"ה לא כתיב אלא תרועה וליכא זכר בדבר שתהא בשופר ולא שתהא עמה קול פשוט ת"ל כו' אין לי אלא ביובל וכו' ה"ג ת"ל בחודש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי פי' שהרי כתוב למעלה והיו לך ימי שבע שבתות השנים מ"ט שנה והיה אפשר לומר והעברת שופר תרועה בעשור לחדש ששלמו בו המ"ט שנים ועוד דהא כתיב בקרא די"ה ודבר ידוע הוא שי"ה בחודש הז' ומה ת"ל בחדש הז' אלא בא לומר שיהו כל תרועות חודש השביעי בשופר כזה:
ומנין ליתן האמור וכו': כלומר שיהו כל הג' תרועות בפשוטות לפניהם ולאחריהם כאלו כתובות בין בר"ה בין ביובל שאין ללמוד מהיקשיא אלא שתדמה תרועה זו לזו שהיו בשופר ובפשוטות אבל שתהא התרועה הכתובה בכ"א מהן נמנית לחבירו ויהו ג' כאן וכאן אין למדין כן מהיקש ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה פי' דאה"נ דמהיקשא ליכא למילף הכי אבל מגז"ש דשביעי שביעי ילפי' לה ותנא מייתי לה מעיקרא מהיקשא דסבר דסגי ליה בהכי וכיון דחזי דלא סגי ליה בהיקישא אתיה מגז"ש (וכן) [וכיון] דכן היקישא לא צריכינן ואפי' לשופר ופשוטות דכולהו אתו בגז"ש אבל מהיקישא לעולם לא אתי ליתן את של זה בזה כדפרישנא והכי מוכח בגמרא דאמרי' דתנא דמייתי לה ממדבר אמר כתרועות ב' מדברי תורה וא' מדברי סופרים ותימא דבשלמא מג"ש לא מייתי להו כולהו משום דלא גמיר גז"ש דשביעי דשביעי ואין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו אבל מהיקישא אמאי לא מייתי להו דנהי דלא יליף פשוטות מהיקישא דתעבירו לא משמע ליה מ"מ לילף מהיקישא ליתן את האמור של זה בזה וה"ל ג' תרועות מן התורה דהא מהיקישא לא בעי גמרא מרבו אלא ודאי משום דלא אתו כלהו מינה כדפרישית והאי דאקשינן בגמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקישא ולבסוף מייתי לה בגז"ש ופרקינן אי לאו גז"ש הוה מייתינן לה מהיקישא לאו למימרא דהוי מייתי לה כולה מהיקישא אלא ה"ק אי לא הוי צריכנא לגז"ש כלומר למדרש ליתן את האמור של זה בזה אנן צריכינן ע"כ לגז"ש וכיון דבהא צריכינן לגז"ש שבקי' היקישא לגמרי ומייתי' כולה מילתא בגז"ש וזהו הנכון כנ"ל והרי"ף הביא דברי ת"ק דבריתא דמייתי לכולהו ג' תרועות מן התורה בגז"ש ולא הביא דברי התנא דמייתי לה ממדבר ור"ש בר נחמני דלית ליה גז"ש ואמרי דתרועה א' או ב' מהם מד"ס ויפה כיוון דאנן אהאי תנא סמכינן דיליף לה לגז"ש מרביה דאע"ג דאידך לא גמירי לה לא ראינוה אינה ראיה והכי סברא דתלמודא דמייתי האי סברא מעקרא ובתר הכי אמרי' ותנא מייתי לה ממדבר משמע דסברא קמייתא סברא דגמר' ושלא כדברי הרב בעל המאור שכתב מצות תקיעת ר"ה מעורבת היא בשל סופרים ואין כולה מן התורה ומפני זה לא היתה דוחה שבת במדינה אע"ג דידעי בקביעא דירחא והוי דאוריתא כמו לולב שהיה דוחה יום ראשון בגבולין דידעי בקביעא דירחא משום דהוי דאוריתא כדאיתא פ' לולב וערבה (ואין) [ואנן] הא כתיבנא בריש פרקין טעמא דמלתא שפיר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה