ראש השנה לד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאין ת"ל בחדש השביעי ומה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה ומנין לשלש של שלש שלש ת"ל והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה הא כיצד שלש שהן תשע שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה כשלשה שברים האי תנא מעיקרא מייתי לה בהיקישא והשתא מייתי לה בגזירה שוה הכי קאמר אי לאו גזירה שוה הוה מייתינא לה בהיקישא השתא דאתיא גזירה שוה היקישא לא צריך והאי תנא מייתי לה בג"ש ממדבר דתניא (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא כשהוא אומר (במדבר י, ז) ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו הוי אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה ומנין שפשוטה לפניה ת"ל (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל (במדבר י, ו) תרועה יתקעו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ותקעתם תרועה שנית שאין ת"ל שנית ומה ת"ל שנית זה בנה אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה אין לי אלא במדבר בר"ה מנין ת"ל תרועה תרועה לגזירה שוה ושלש תרועות נאמרו בר"ה (ויקרא כג, כד) שבתון זכרון תרועה (במדבר כט, א) יום תרועה (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה ושתי תקיעות לכל אחת ואחת מצינו למדין שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בר"ה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה מדברי תורה יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא רבי שמואל בר נחמני אמר רבי. יונתן אחת מד"ת ושתים מדברי סופרים והעברת שופר תרועה מד"ת שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא מיבעי אביום ולא בלילה ואידך ביום ולא בלילה מנא ליה נפקא ליה מביום הכפורים אי (ביום) הכפורים יליף נגמור נמי מיניה לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה והעברת תעבירו לא משמע להו אלא מאי דרשי בהו והעברת כדרב מתנא דאמר רב מתנא והעברת דרך העברתו תעבירו דקאמר רחמנא נעבריה ביד ואידך דרב מתנא מדשני בדיבוריה תעבירו ביד לא מצית אמרת דגמר עברה עברה ממשה כתיב הכא והעברת שופר תרועה וכתיב התם (שמות לו, ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה מה להלן בקול אף כאן בקול ולהאי תנא דמייתי לה ממדבר אי מה להלן חצוצרות אף כאן חצוצרות ת"ל (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו אי זהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וקאמר רחמנא שופר באתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה מה נפשך אי ילולי יליל לעביד תקיעה תרועה ותקיעה ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל מתקיף לה רב עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה דהדר עביד תש"ת אלא רבי אבהו מאי אתקין אי גנוחי גנח הא עבדיה אי ילולי יליל הא עבדיה מספקא ליה דלמא גנח ויליל אי הכי ליעבד נמי איפכא תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה דלמא יליל וגנח סתמא דמילתא כי מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל:
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים:
אמר רבי יוחנן שמע
רש"י
[עריכה]
שאין תלמוד לומר בחדש השביעי - דהא כתב לן בכמה מקומות דיום הכפורים בחדש השביעי הוא והכא יוה"כ כתיב:
והעברת - פשוטה משמע העברת קול אחד:
ביוה"כ תעבירו - הרי העברה תחילה וסוף ותרועה כתיבא בינתים:
ומנין שלש של שלש שלש - מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני למלכיות חדא ולזכרונות חדא ולשופרות חדא:
ת"ל - תרועה תלתא זימני לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:
ומנין ליתן את האמור של זה בזה כו' - לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל וליתן האמורה ביובל בר"ה שיהו כאן וכאן שלש:
שביעי שביעי לג"ש - נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי:
ותנא מעיקרא אייתי בהיקישא - ללמוד זה מזה מניין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר"ה מיובל בהיקישא דאין ת"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תרועות של חדש השביעי שיהו שוות:
ולסוף גמר בג"ש - ליתן האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקישא דאי כדכתיבן שיהו שתים בר"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות:
ה"ק אי לאו ג"ש - אי לא נאמרה ג"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקישא כלומר מעצמו:
והאי תנא מייתי לה ממדבר - שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:
תקיעה בפני עצמה כו' - דלא תימא חדא היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה אלא ה"ק ותקעתם תקיעה ואחריה הריעו תרועה:
או אינו - אלא אחת היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה:
כשהוא אומר תתקעו ולא תריעו - מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו קאמר ותרועה לא קרי לה תקיעה הרי על כרחך תקיעה בפני עצמה כו':
תלמוד לומר ותקעתם - והדר תרועה:
שאין ת"ל שנית - שכבר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני כי הדר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני פשיטא דשנית היא:
תהא תקיעה שניה לה - והכי קאמר ותקעתם תקיעה שנית לתרועה: ה"ג ושלש תרועות נאמרו בר"ה שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה יום תרועה יהיה לכם ושתי תקיעות לכל אחת ואחת מצינו למדין לר"ה שלש תרועות ושש תקיעות שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד"ת יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא רבי שמואל בר נחמני אומר אחת מד"ת ושתים מד"ס והעברת שופר תרועה מד"ת שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא וכו':
שתים מד"ת - תרי קראי דרוש למניינא כדקתני ואזיל והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד"ת כלומר מכאן נלמוד שתים יום תרועה יהיה לכם לא תדרשיה למניינא שהרי לתלמודו הוא בא מופנה לג"ש שדרש תרועה תרועה לג"ש אלא סופרים אמרוה כדי להשוות מלכיות וזכרונות ושופרות לתקיעותיהן:
רבי שמואל בר נחמני אומר כו' מאי לתלמודו הוא בא - בשלמא חד לג"ש אידך למאי:
לא משמע ליה - למדרש מיניה פשוטה לפניה:
דרך העברתו - למעוטי הפכו ותקע בו כדאמרן (לעיל דף כז:):
ניעבריה ביד - ואי לאו דהדר כתביה לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה:
מספקא ליה - ועבד תרווייהו:
ודלמא גנוחי הוא - ואין לך לעשות תרועות יבבות וקא מפסקא תרועה בין שברים לפשוטה שלאחריה:
ודלמא ילולי היא - ואין לנו שברים וקא מפסקי שברים דקשר"ק דר' אבהו בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה:
ברישא גנוחי גנח - גניחות ארוכות קומפלייני"א בלע"ז:
והדר מיליל - רצידי"ר בלע"ז:
תוספות
[עריכה]
נעבריה ביד. פירוש שיאחזנו בידו ויתקע ולא שיניחנו על גבי שום דבר ויתקע ופירוש הקונטרס עיקר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נז א טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ח סעיף א':
נח ב מיי' פ"ג מהל' שופר הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תק"צ סעיף ב':
ראשונים נוספים
והיו כל ישראל כולן עושין זה וזה דבריר להו דתרווייהו תרועה היא ונהגו העם לעשות תשר"ת תר"ת תש"ת ג' פעמים ובא ר' אבהו ומצא עיירות תוקעין תש"ת ואחרים [תוקעין תר"ת] ואע"פ שגם שלשה שברים תרועה היא. ואחרים היו תוקעין תשר"ת ודומה שמשום ספק עשו כך. שהיו אומרים אם התשר"ת הוא האמת הרי הפסיק בין התשר"ת השני התר"ת והתש"ת. ותיקן שיהו עושין תשר"ת תשר"ת תשר"ת וכן תר"ת תר"ת תר"ת וכן תש"ת תש"ת תש"ת ואמר איזה מהן ודאי עשינוהו בלי הפסקה ביניהן ואע"פ שכולן תרועה הן השלים ביניהן שיהו הכל נוהגין מנהג אחד ולא תראה חלוקה ואמר להן מכל מקום נמצאו תקיעות זו אחר זו בלי הפסק בינתים ולפיכך נהגו הכל כמנהג הזה לתקוע מיושב כמו שתיקן ר' אבהו ועליהן מברך התוקע ברכת התקיעה ואע"פ שאינו על סדר הברכות וצבור צריכין לתקוע על סדר הברכות מיהו ברכות אינן מעכבות אותן התקיעות ומפני שכבר יצאו הצבור ידי חובה לפיכך נהגו לתקוע במלכיות תשר"ת בזכרונות תר"ת בשופרות תש"ת להודיע שהכל אחד הן והכל יצאו ידי חובה ולא נשאר בדבר ספק.
הא דאמרינן או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת. הכי קאמר שמא מצוה אחת הוא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יהא בין תקיעה לתרועה ולא כלום כשהוא אומר ובהקהיל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה ואם רצה מפסיק דאי ס"ד חד הוא אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד והכי איתא בפרק החליל. ורש"י ז"ל פירש תקיעה בפני עצמה כו' ולא תימא חדא הוא וה"ק היו תוקעין תרועה כו' ותמהני עליו ז"ל.
לגירסתו של ר"ח ז"ל כך היא: שלש תרועות דראש השנה שתים מדברי תורה ואחת מד"ס. זכרון תרועה יום תרועה מה"ת. פי' דבראש השנה עצמו כתיבי והעברת שופר תרועה מד"ס פי' דגמרי ליה רבנן מיובל באסמכתא בעלמא דתרועה תרועה אבל לא נאמרה למשה אלא חדא ג"ש דתרועה תרועה ומדבר אלא דרבנן אסמכוה עלה אף הך ג"ש משום דתרועה נמי היא כי ההיא דמדבר שנאמרה למשה מסיני אבל תעבירו שופר לא גמרי כלל כיון דלא כתיב בה תרועה.
ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מד"ת ואחת מד"ס פי' מג"ש דרבנן, שבתון זכרון תרועה מד"ת, שופר תרועה מד"ס, יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא ביום ולא בלילה ואעפי"כ כיון דברה"ש גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן ולא קרי מד"ס אלא אותה של ג"ש שהיא אסמכתא דסופרים אבל הא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למלה אוחרי ביום ולא בלילה ואית דגרסי ושתים מד"ס והכל אחד.
והא דאמרי הני תנאי דלא גמרינן מיום הכפורים אלא אסמכתא נינהו אע"ג דגמרי' מיום הכפורים לביום ולא בלילה משום דאינהו לא ס"ל ליתן בג"ש האמורה של זה בזה ואת האמור של זה בזה אלא ללמד שיהיו שוין בדינן:
הא דאקשינן עליה דרבי אבהו ודילמא ילולי הוא וקא מפסיק. קשיא לן והא לית הלכתא כרבי יהודה דאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואי נמי איתא מנא להו לרב עוירא ורבינא דרבי אבהו כרבי יהודה ס"ל כי היכי דליקשו עליה ועוד דהוה לן למימר בגמרא לדר' יהודא קאמרי ולא לאקשויי סתם.
לפיכך נ"ל דאפי' לרבנן מקשו דנהי דאם הפסיק ביניהן יצא, אבל בהפסק כי האי גוונא לא יצא שאין כאן תקיעות על הסדר שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בלא הפסק שבנתים לפיכך לא יצא דהואיל ותקע לשם מצות תקיעות אחרות באמצע הרי הפסיק בנתים ולא יצא וכבר כתבתי לך מה שאמור בתוס' בענין זה. ויש לנו סיוע בדבר.
ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות דכיון דמשום דילמא גנח וייליל הוא א"כ הכל תרועה אחת ואין להפסיק בין התרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליתיה לשיעוריה ואינה עולה וק"ו הדבר דהא לרבי יהודה דאמר תקיעה ותרועה אחת היא כלומר מצוה אחת אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כ"ש דשברים ותרועה בסימן תשר"ת שהכל תרועה אחת ממש שאין בין שברים לתרועה ולא כלום.
וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ותוקע תשר"ת ותר"ת ותש"ת שלשה פעמים נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהם עשרים ושבעה דתרועות דתשר"ת ושברים אחת הן. והוי יודע שאין פירוש השברים שישבור הקול ויפסיק אלא שבר כאדם הגונח משברו מכאב לב והן יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקים אותם לגמרי.
ושוב מצאתי בתשובת ר"ח ז"ל שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתברא דגנוחי ויילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי ע"כ. ואין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים ולא מיחלקי גנוחי ויילולי מפשוטא וילולי או גנוחי דר"י ואעפ"כ צריך לעשותן בנשימה אחת:
הא דאמרינן או אינו אלא תרועה ותקיעה אחת היא - פרש"י ז"ל תקיעה בפני עצמה דלא תימא חדא היא אלא תוקעין ומריעין. או דילמא אינו אלא אחת והכי קאמר היו תוקעין תרועה כאלו כתיב "והרועתם תרועה". ויש מקשים לפירושו דבהדיא אמרינן בפרק החליל (דף נג:) איפכא גמ' דאין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. דגרסינן התם:
- מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אין פוחתין משבע ואין מוסיפין על שש עשרה. במאי קא מיפלגי. ר' יהודה סבר תקיעה ותרועה אחת היא ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד. מאי טעמא דר' יהודה? דכתיב "ותקעתם תרועה" וכתיב "תרועה יתקעו". הא כיצד? תקיעה ותרועה אחת היא. ורבנן - ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא "ובהקהל את הקהל תתקעו ולא תריעו", ואי סלקא דעתך אחת היא - פלגא דמצוה אמר רחמנא עביד ופלגא לא עביד
אלמא "אחת היא" דקאמר - לא תרועה לבדה קאמר, אלא שלא יפסיק, דינו דתקיעה ממש ותרועה שעמה אחת היא. ואיתא נמי בערכין פרק אין בערכין.
אלא הכי פירושו: שמא מצוה אחת הוא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת, שלא יפסיק בין תקיעה לתרועה ולא כלום. כשהוא אומר "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה היא. דאי מצוה חדא הא מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד.
ולי נראה כאן כדברי רש"י ז"ל ושני ענינין הנאמרין בלשון אחד. דהתם כולי עלמא מודו שכל תרועה יש פשוטה לפניה ולאחריה אלא שנחלקו אם שלשתן אחת ולומר שצריך לעשותן בנשימה אחת, ועל כן אינן עולות לחשבון אלא לאחת. ולרבנן כל אחת מצוה בפני עצמה ונחשבות לשלש. אבל כאן ענין אחר הוא. שאנו באין עכשיו לחקור אם יש פשוטה כלל לפניה ולאחריה, דדילמא לא אמרה תורה אלא להריע דהא לא כתיב ביום טוב "תקיעה" אלא "יום תרועה" "זכרון תרועה". וכשבאנו ללמד עליה ממדבר דכתיב ביה "ותקעתם תרועה" חקרנו עוד - דילמא לא היתה שם פשוטה כלל וכאילו אמר הכתוב "תריעו תרועה" והכרחנו להיות שם פשוטה מדכתיב "תתקעו ולא תריעו" דאלמא תקיעה לאו היינו תרועה אלא יש תקיעה בלא תרועה וכשאמרה תורה "ותקעתם תרועה" שתים קאמר - תתקעו ועוד תריעו. ואחר כך באנו לחקור אם פשוטה אחת או שתים אחת לפניה ואחת לאחריה. וזה נראה לי מבואר. ואף על פי שכאן ובערכין ובפרק החליל נאמר בלשון אחד - הענינים מתחלפים, ויש הרבה כיוצא בזה בתלמוד לשון אחד בענינים מתחלפים. כנ"ל ועיקר.
הכי גריס רבינו חננאל: שלש תרועות בראש השנה; שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים. זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה פירוש: דבראש השנה גופיה כתיבי "והעברת שופר תרועה" מדברי סופרים - פירוש, דגמרי לה מיובל באסמכתא בעלמא אבל לא נאמרה למשה אלא גזירה שוה דתרועה דמדבר אלא רבנן אסמכוה עליה. אף הך גזירה שוה משום דתרועה נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה. אבל "תעבירו שופר" לא גמרי כלל כיון דלא כתיב ביה "תרועה". ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מדברי תורה ואחת מדברי סופרים - פירוש, מגזירה שוה דרבנן; "שבתון זכרון תרועה" מדברי תורה; "והעברת שופר תרועה" מדברי סופרים; , "יום תרועה" לתלמודו הוא בא - ביום ולא בלילה. ואף על פי כן כיון דבראש השנה גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן, ולא קרי "מדברי סופרים" אלא אותה גזירה שוה דהיא אסמכתא דסופרים, אבל פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי' ליה למילה אחורי ביום ולא בלילה.
ואית דגרסי "שתים מדברי סופרים"' והכל אחד. [והא דאמרינן הני תנאי לא גמרי מיום הכפורים אלא] אסמכתא נינהו אף על גב דגמרי מיום הכפורים לביום ולא בלילה - משום דאינהו לא סבירא להו ליתן בגזירה שוה האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה אלא ללמד שהיו שוין בדינן. - מנמקי הרמב"ן ז"ל.
ולי נראה דעיקר גזירה שוה לתנא קמאלא ממדבר אלא משביעי שביעי דיום הכפורים. אלא הא דמדבר גילוי מילתא בעלמא הוא כדמסקינן "ביום"- ולא בלילה" נפקא ליה מ"ביום הכפורים תעבירו שופר" ואי לאו דקבילו גזירה שוה מסיני בשביעי שביעי היכא נפקא להו תקיעת ראש השנה ביום ולא בלילה מיום הכפורים. והיינו דקא מקשי ואזיל אי משום מיום הכפורים ליגמר נמי לפשוטה לפניה ולאחריה - ואם איתא לימא ליה גזירה שוה כך למדוה מתרועה תרועה דמדבר, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו. אלא על כרחין גזירה שוה מקובלת לתנא קמא מיום הכפורים לראש השנה ותרועה תרועה דמדבר לגלויי על "והעברת שופר תרועה" ועל "תעיבירו שופר", דאי לאו דמדבר הוה אמינא ואתו לדרב מתנה ולמצוה להעבירו מיד אלא דאתא ההיא דמדבר וגלי דהעברה פשוטה היא.
ותדע לך דהא ודאי אפילו לתנא קמא קושטא דמילתא לא אמרה לי תורה להעביר שופר ביד בכל הארץ אלא לומר אי לאו הא הוה אמינא הכי; והשתא דילפינן ממדבר "והעברת שופר תרועה" ו"תעבירו שופר" לפשוטות הוא דאתא וגמרינן לראש השנה מיום הכפורים על כרחין ל"ביום ולא בלילה" ואין גזירה שוה לחצאין.
ודילמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה: איכא למידק, וכי מפסקא מאי הוי? והתניא בסמוך "שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא". וכי תימא דלטעמיה דר' אבהו קאמר ליה דאיהו לית ליה כההיא ברייתא כדאיתא בסמוך - התם לאו משום הפסק אלא בששהא כדי לגמור את כולן חוזר לראש.
וא"ת דקא פריך אליבא דר' יהודה דאמר "אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום" - הא א' הא לא קיימא לן כר' יהודה דניחוש לדיליה, ומנא לן דר' אבהו כר' יהודה סבירא ליה דמקשו עלה מינה להדיא? והיה ליה לפרושי '"בשלמא לרבנן ניחא אלא לר' יהודה הא מספקא!".
ובשם רבינו תם ז"ל מצאתי דכיון דר' אבהו חאיש לכולהו ומכניף לכולהו מנהגי וכדברי רבינו האי גאון ז"ל שכתב כן, משום הכי פריך ליה ליחוש לדר' יהודה.
וי"ל עוד דאפילו לרבנן קא פריך ליה דדילמא הא דתניא "שמע תשע תקיעות בתשע שעות" היינו בדיעבד, הא לכתחלה אין רשאי להפסיק. ומכל מקום אכתי לא ניחא, דכיון דבדיעבד יצא שפיר דמי להפסיק ביניהם לצורך מצות גופן בשעתן.
אבל הר"מ ב"ן ז"ל כתב דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא, אבל אם תקע ביניהם לא יצא משום דאנן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בעינן והא ליכא. דהא תקע ביניהם תקיעה אחרת לשם מצוה ותניא בתוספתא "תקע והריע וחזר והריע ותקע- אין בידו אלא אחת" - כלומר, תקיעה האחרונה בלבד. והילכך כל שטעה בשברים ותרועות-חוזר לראש לאותו סימן.
ומיהו יש קצת תימה לדבריו. השתא הפסיק בה תקיעות שיר או של נביחות ובדברים ומלאכות לא הפסיק ויצא, ותקיעה אחת בנתים הפסיק ולא יצא. ושמא טעמא דזו שהיה לשם מצוה חשיבא לאפסוקיה, אינך מילי כולהו דלאו מצות תקיעה - לא. וכדאמרינן בעלמא ד"בת מינה מחריב בה, דלאו בת מינה לא מחריב בה". ומיהו פירושא דקא פריש לתוספתא דקתני "אין בידו אלא אחת" דהיינו תקיעה אחרונה קשיא לי. ד"אין בידו אלא אחת" משמע דלא קאי אלא על מה שחשב שיעלה לו לשתים -לא עלה לו לשתים אלא לאחת- כההיא "דמשך בשנייה כשתים".
ונראה לי ייותר גרסת הספרים דגרסי בההיא תוספתא "תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע- אין בידו אלא אחת". ונראה לי פירושו שלאחר שתקע באחרונה לתר"ת ראשון, חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני, דהא היא הויא לכולהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה של זו ופשוטה לפניה של זו, ומשום ה"ק "אין בידו אלא אחת" דהיינו לפשוטה שלאחר תר"ת הראשון, דאנן פשוטה לכל חדא וחדא בעינן כדקתני "שלש של שלש" וזו לא תעלה לו לשתים.
ומיהו יש לחוש להחמיר בדבר. ולתקוע ולהריע ולתקוע בנשימה אחת, לא קיימא לן כר' יהודה. אלא מיהו אי עשאן בנשימה אחת יצא דהא רבנן לא פליג עליה דר' יהודה אלא לומר שאינו מחויב בכך אבל לפסלן - לא. ואף על גב דתנן "משך בשנייה כשתים- אין בידו אלא אחת" - התם משום הכל קול אחד ואפסוקי תקיעתא מהדדי בקול אחד לא מפסקינן; אבל תקיעה ושברים ותרועה - כל אחד ניכר בקולו והילכך עולין לו אפילו בנפיחה אחת. [2] [ואמרינן בירושלמי אמרן בנפיחה אחת אשכח תני בנפיחה אחת] יצא והא אנן תנן שלש על שלש שלש ומשני לא יפחות כלומר ואינו פוחת שהרי ניכר בקולן שהן שלש.
הדר עביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה: וא"ת די לו בש"ת תש"ת תר"ת, וכן ר"ת תר"ת תר"ת - דהא לא בעינן אלא שלש של שלש שלש; ואי גנח ויליל הרי יצא, ואי גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת! וכן אתה אומר בשל תש"ת. ותירצו בתוספות משום דדילמא אתי למעוטי; שאם אתה אומר שב-תש"ת ראשון לא יחוזר ויתקע, יטעו לומר דאין צריך לעולם אלא ש"ת ש"ת ש"ת, ואי נמי כשחוזר(?) ותוקע תש"ת על סדר ברכות לא יעשה אלא ש"ת תש"ת תש"ת כדרך שעשה בתקיעות דמיושב.
ויש לדקדק על המנהג הפשוט שאין תוקעין על סדר הברכות אלא תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, תר"ת לשופרות; והיה לנו לעשותן כולן - למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. דהא אנן משום ספק שלש דאורייתא עבדינן להו ואלו(?) הנך כולהו דאורייתא צריך לשומען על סדר ברכות אמלכיות וכן אזכרונות וכן אשופרות. והרב אלפסי ז"ל כתב דאקילו בהו משום טירחא דציבורא כיון דכבר יצאו מהן, אף על פי ששמען שלא על סדר ברכות.
ומכל מקום צריך עיון דהא אנן לא עבדינן כחד. דאי גנח ויליל הוא - לא עבדינן כלום אזכרונות ושופרות; ואי תר"ת הוא - לא עבדינן אמלכיות וזכרונות. ומוטב היה לתקוע בכולן -או תשר"ת או תר"ת או תש"ת- דדילמא מתרמי לן תרועה דאורייתא.
ורבינו תם ז"ל הנהיג בכולן תשר"ת ואמר מוטב לי שנחוש לספיקות ולא נחוש להפסקות. ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי ד"יום תרועה" אמר רחמנא והילכך בין גנח, בין יליל, בין גנח ויליל - יצא; וכולהו תרועות דאורייתא נינהו. והילכך להקל על הצבור ולתקוע התקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי.
ובתוספות אמרו דדילמא סמכו על ר' שמואל בר נחמני דאמר "אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים". ואינו מחוור בעיני דאם משום הא ההיא דאורייתא מיהא צריכה לחזור על כל הברכות - אמלכיות ואזכרונות ואשופרות.
הא כיצד ג' שהן ט' שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה בג' שברים אתקין ר' אבהו וכו' יש שהיו סבורין ומר דלר' אבהו לא בעי ג' שברים וג' יבבות דלא בעינן שלשה בחד מיניהו אלא היכא דהוי שברים לחוד או יבבות לחוד אבל כי הוי תרויהו לא דאיהו לא אתא לאוסופי בשיעור תרועה ותקיעה שהיא כתרועה אלא שבא לומר שנעשה תרועה משברים ויבבות ובשתיהן כשיעור תרועה דתנא דידן או דתנא ברא אלא שאם רצה להוסיף מוסיף כל זמן שאינו מפסיק כמו שכתבנו ולא נהיר' דלעולם ליכא גניחה בפחות מג' שברים כדמש' תנא ברא ולא יללה בפחות מג' יבבות כדמשער תנא דמתניתין וכיון דכן ר' אבהו דחייש לגניחה ויללה היינו גניחה ויללה שלימות ממש דבציר מהאי לא חשיבי ונמצא שצריך ג' שברים וג' יבבות כמו שנהגו וה"ה נמי דסבר דשיעור תקיעה כתרועה דכ"ע מודו בה כדאמר אביי לעיל וה"ה לר' אבהו דשיעור תקיעה דידיה כתרועה דידיה ונמצא ר' אבהו מוסיף בשיעור התקיעה ובשיעור התרועה:
ונשאל רבינו האיי ז"ל וכי קודם שבא ר' אבהו לא יצאו ישראל ידי תקיעת שופר שהרי נראה שהיה הדבר ספק ביניהם ענין התרועה כדאמרן בהא ודאי פליגי ואין ספק שהכרעה היתה להם בדבר כי האיך אפשר שבמצוה כזו שהיתה בכל שנה לא ידעו אמתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד מרע"ה איך היה נוהג והשיב הוא ז"ל כי בודאי תרועת תורה בכל א' מאלו בין בגנוחי בין בילולי שכוונת התורה בתרועה לעשותה מקולות ושברים ובתחלה היה עושה זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין י"ח והחכמים היו יודעין כן אבל המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק ביניהן ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מלבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר' אבהו ותקן לעשות כל א' כדברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה א' משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר שאפשר הנוהגין ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת ובדרך קושיא ותירוץ ונמצא שלדברי רבינו האיי שפיר אדם יוצא חובתו בכל א' מן הסימנין האלו כשעושה אותו ג"פ או בכל סימן פעם א' ויעשה הא' למלכיות והא' לזכרונות והג' לשופרות וכמו שנהגו עכשיו בתקיעות שעל סדר ברכות וכל אדם יוצא גם בזמן הזה בתקיעות שעל סדר ברכות אבל יש אומרין דודאי הא דר' אבהו ספיקא ממש הוי ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון א' אמרה תורה לכולם ואין הדורות שווין בדבר שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר וכן אירע בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה ולכך הוצרך ר' אבהו לתקן זה מעתה אין אדם יוצא בתקיעות שנוהגין לעשות מעומד תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות דהא ספק הוא וממ"נ הב' מהם שלא כראוי הילכך היה נוהג ר"ת ז"ל לעשות תשר"ת פעם א' בכל אחד מהם שהרי בתשר"ת הם ג' מיני תרועות ואע"פ שאפשר שהדין הוא בתש"ת או תר"ת ונמצא שיש בתשר"ת הפסקה בין תקיעה לתרועה או משברים או תרועה מ"מ מוטב שנחוש לספיקות כלומר לעשות דבר שאפשר שיוצאין בו לגמרי ואין ספק בא' מהם אם הדין בתשר"ת ולא נחוש להפסקות שיש בתשר"ת אם אינו אמת מתרי טעמא חדא דבעשיית תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות יש בודאי ב' ספיקות שאינן אמת וכי עבדי תשר"ת לעולם אפשר שכולם אמת וכשירה ואפי' אינן אמת אין כאן טעות בספק אלא מחמת הפסקה ועוד שההפסקה שהקשה התלמוד לר' אבהו שהיא פוסלת אינה אלא לר"י דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א' היא אבל לרבנן דאמרי תקיעה בפני עצמה לא חיישינן להפסקה דשמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ואע"ג דלית הלכתא כר' יהודא משום דר' אבהו חייש לכנופי מנהגי ולמעבד תרועה אליבא דכ"ע מקשי לה תלמודא מדר' יהודה כי היכא דלעביד לכ"ע אבל לרבנן בתשר"ת יוצא לעולם ממ"נ דליכא למיחש להפסקת שברים בין תקיעה לתרועה ולא להפסקת (שברים) [תרועה] בין [שברים] לתקיעה וכדי לקיים אף דברי ר' יהודא תקן תש"ת ותר"ת ומאחר שא"א לנו לעשותן כולן על סדר ברכות משום טורח צבור או כדי שלא נתקע [שלא] לצורך על סדרי הברכות נעביד בכולהו תשר"ת דרבנן ולא חיישינן לר' יהודה כיון דיחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה זו היא שיטת ר"ת ז"ל ולא נהירא חדא דודאי מאי דאקשי תלמודא לד' אבהו מהפסקה לרבנן ולא לר' יהודא דלית הלכתא כוותיה דע"כ לא חייש ר' אבהו לכנופי מנהגי אלא בתרועה דלא פסיקא ליה מלתא היכא הוי כהלכתא אבל לר' יהודא דהוי יחידאה ולית הלכתא כוותיה לא חייש כלל וכדאמ' פ' ערבי פסחים שכ' תבשילין הן סלקא וארוזא ואמרי' עלה ש"מ דלית דחש להא דריב"נ דאמר אורז ודוחן מין דגן הוא אלמא אין דרך האמוראים לחוש לדברי היחיד שאין הלכה כמותו ועוד דאי לר' יהודא פרכינן לא הוי נקיט לה תלמודא סתמא ועוד דהא סוגיין כולה דלא כר' יהודה דהוי ט' תקיעות ולר' יהודה אינם אלא ג' כדפריש' למתני' אלא ודאי דקושיין לרבנן היא דאינהו נמי חיישי להפסקה ואע"ג דק"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אם הפסיק ביניהן בקול שופר פסול כל הסימן שחייב הוא לשמוע על הסדר תרועה באמצע ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדאיתא בתוספתא דכתיבנא לעיל בתוקע תרר"ת נמצא שלדברי רבנן התוקע תשר"ת לא יצא לדברי האומר תש"ת או תר"ת וא"כ אין לנו לתקוע תשר"ת לעולם על סדר ברכות שיהא הכל שלא כדברי תנא דמתניתין ותנא ברא וכדברי ר' אבהו שהוא אמורא שלא אמר כן אלא מפני הספק והוא חש לדברי התנאים ואנו האיך לא נחוש מ"מ גם במנהגינו יש לחוש למה נהגו לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות ואינם כלם על דעת א' ומה שכתב הרי"ף כי מפני טורח הצבור אנו מקילין בדבר א"ש לדברי הגאון שסובר שמן הדין אדם יוצא בכל אחד מהן כמ"ש לעיל אבל לאידך סברא לא אתי שפיר שמפני טורח הצבור אין לנו לעשות התקיעות שלא כראוי ושלא נחוש לספיקות והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו י"ח מצות שופר בתקיעה דמיושב ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר אלא לחובת תפלה בצבור להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות שתוקעין על ז' ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפלה] בשופר והתם בתקיעה א' סגי בכל ברכה אליבא דרבנן אבל ביום זה אין אנו רוצין להפריד תרועה מב' פשוטות ומ"מ באיזה סימן מג' סימנין סגי לן ושוב אין חוששין לספיקות ולא להפסקות וגם אם טעה בשברים או בתרועה אינו חוזר דמדינא בתקיעה א' יוצא:
והוי יודע שאף לדברי הגאון אף בעשיית ג' סימנין ליכא משום בל תוסיף חדא דכל היכא דאיכא למימר האי לחודיה קאי אין בו משום בל תוסיף כמ"ש גבי לולב ועוד שאין משום בל תוסיף אלא כשמוסיף בגוף הדבר עצמו דאלו הוסיף תקיעה או תרועה בסימן אבל לכפול הדבר כלו ג"פ לחבוב מצוה:
כתב הרי"ף נמצא עכשיו וכו' ומ"ש ומברכין עליהם ברכת התקיעה לא כתב רבינו ז"ל נוסח ברכה זו אבל קבלה מרבינו האיי ז"ל אביהם של ישראל שהוא לשמוע קול שופר ויש בזה ב' שאלות למה אין הנוסח על תקיעת שופר כמו מקרא מגלה שמברכין על הקריאה ולא על השמיעה ועוד למה היא בלמד ואינה בעל כיון שתקיעת שופר אפשר ע"י אחרים כעין מקרא מגלה שהיא בעל מטעם זה. והתשובה בשאלות אלו א' דהכא שמיעת השופר היא עקר המצוה וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה ואלו תקע ולא שמע לא יצא ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה וכיון שהשמיעה א"א לה (אי) ע"י אחרים היא בלמד כיון שהוא עובר לעשייתה אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא מידי דהוי אנשים ועמי הארץ וכיון שאפשר ע"י אחרים היא בעל וכן דנתי לפני מורי נרו:
ואומר זמן על תקיעת השופר משום מצותו ואינו יוצא בשל קדוש שהוא לחובת היום כי ב' ענינים חלוקים וזה זמן מצותו בלילה וזה זמנו ביום וכעין שאמר על הלולב כמ"ש פ' לולב וערבה ונהגו במקצת המקומות לאומרו גם על השופר ביום שני כשם שכופלין אותו בליל ב' לקדושת היום ואינו נכון שהרי לענין זמן של מצוה כל שאמרו פעם א' יצא כשם שאמרו בעשה סוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה עליהם ושוב אינו אומר עליהם בשעת מצותן כדאיתא פ' לולב וכדאי הוא זמן שאמר ביום א' על השופר שיפטרנו [כמו] בזמן שאומר על הלולב בחול בשעת עשיה כנ"ל אעפ"כ אין מבטלין מנהג בדבר:
ולענין קדוש היום בהא מודינא שאומר זמן גם בליל שני על קדושת היום שלא אמרו על ב' י"ט של ר"ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא אלא להחמיר בקדושת השני לענין ביצה וכיוצא בו לפי שפעמים שיום ב' היה עיקר אף בירושלים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכיון שכן אף עכשיו דידעינן בקביעא דירחא יש להחמיר בשני כמו בראשון ולדון אותו כאלו אינו ספק ולומר בו זמן וכן דעת רבותי נר"ו וכ"כ הרב בעל העיטור נר"ו ושלא כדעת רז"ל ע"כ רבינו ז"ל.
ולפי שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות לפיכך חוזרין על סדר הברכות תשר"ת פעם א' וכו' וכבר כתבתי בפ"ק למה מקדימין תשר"ת ואח"כ תש"ת ואח"כ תר"ת לפתוח בר' אבהו שהוא קטן ולסיים כדברי תנא דמתניתין שהוא גדול.
עוד כתב רבינו ז"ל שאלו קמי ריש מתיבתא המברך יום ר"ה על תקיעת שופר בתר ס"ת והשיח ודבר צריך לברך על התקיעות שעל סדר ברכות או לא ואהדר להו שגוערין בו אבל אינו חוזר ומברך וכו' עד שמצוה א' הוא צא וראה מברכת ההלל תשובת גאון זה יש בה כמה גמגומין חדא דאפילו איתא דשיחה שבין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד הוי הפסקה למה חוזר ומברך ברכת התקיעה שהרי ברכת התפלה שתוקעין עליהן עולות לברכות (התפלות) [התקיעות] והרי זה מעין הקורא בתורה שצריך לברך והקורא ק"ש אינו צריך לברך שברכות ק"ש הם ברכות על פרשיות ק"ש ואף הקורא בתורה אחר שקרא ק"ש נפטר באהבה רבה כדאיתא פ' מאמתי והוא ששונה על (אחד) [אתר] כדאיתא בירושלמי ואף זה כיוצא בו שאין ספק כי כשהיו תוקעין על סדר הברכות בלבד לא היו מפסיקין לברך ברכת התקיעה ועוד מה ענין שאלה זו והלא כיון שגמר (ברכת) [תקיעות] דמיושב גמר כל מצותו ויצאו מחובת שופר כמ"ש הרי"ף ואפילו לא תקע כלל על סדר ברכות אינו מעכב במצותו ואינו דומה לתפילין שאע"פ שאינן מעכבות זו את זו מ"מ לא גמר מצותו עד שיניח שתיהן אבל זה כבר סיים כל מצות השופר ותקיעה שעל סדר הברכות ענין אחר הוא ולא למצות היום כמ"ש לעיל והאיך רבינו ז"ל חוזר כאן מדבריו הראשונים ועושה אותן מצוה אחת כהלל הא ודאי אינו אלא כתפלת שחרית ותפלת מוסף שכל אחד מהן חלוקה לעצמה ורשאי לשוה ביניהן לכתחילה ואי איכא לאיתשולי בהא ודאי איכא שאלה כגון ששח בתוך תקיעות דמיושב בין הסימן או בין סימן לסימן כיון שכולן מצוה אחת אי הוי הפסק שיהא חוזר ומברך או לא ויש ליישב דבריו ז"ל שהוא סובר דכל שהפסיק באמצע תקיעות שמיושב הדבר פשוט שאינו חוזר ומברך שהרי הן מצוה אחת ואין שיחה מחלקת מצוה א' לב' ולא פוגמת ברכה לכל המצוה ולא הוצרכו לשאול אלא בין תקיעות דמעומד לתקיעות דמיושב משום דדינו כב' מצות שהראשונות חובת היום והאחרונות חובת ברכות וה"ל כתפילין שכל א' ענין לעצמה ולפיכך כששח בין תפלה לתפלה שחוזר ומברך וע"ז הוצרך רבינו ז"ל להשיב דלא דמי דהתם כל חד וחד מצוה גמורה באפי נפשה דהוי דינה דבעיא ברכה כל א' באפי נפשה ולפיכך כל שלא שח ביניהן לפי ששניהן ענין תפלין נעשו כמצוה א' ונפטרות שתיהן בברכה א' אבל כששח ביניהן אין להם חבור אלא כל א' מהן חלקה רשות לעצמה והרי הם שתים כדינן וצריכין כל א' מהן ברכתה (דאלו) [כאלו] עשה כל א' מהן לבדה או שעשאן שתיהן בזה אחר זה בשתי שעות אבל הכא אע"פ שאין שתיהן באות על ענין א' כמו שאמרנו מ"מ אין האחרונות כדאי לקבוע ברכה לעצמן שאינו אלא כתשלום הראשונות וכשירי מצוה ונוייה (וכדיהם) [וכדאי הם] להפטר בברכת התפלה שעל התקיעות ודברי רבינו ז"ל אמת ותורתו אמת שאינו חוזר ומברך לא בששח בין תקיעה דמיושב לתקיעות דמעומד ולא בששה באמצע הסימן של תקיעות דמיושב אלא שאנו מוסיפין בזה ואומרין שרשאי לשוח תחילה ואין גוערין בו [כי] היכא דבברכת הנהנין אינו רשאי לשוח בין ברכה להנאה אלא בצרכי הברכה כגון טול כרוך וכיוצא בו וכיון שטעם כ"ש רשאי לשוח ואינו חוזר ומברך כך בברכת המצות אסור לשוח בין ברכה לתחלת מעשה אלא לענין צורך המעשה ואם שח חוזר ומברך אבל כיון שהתחיל במעשה רשאי לשוח ואינו הפסק ולפיכך אמרו שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וא"א שלא שח ולא התפלל בנתים ואכל ובירך והלך לעניניו ולא הוי הפסק ולא אסרו כן לכתחלה שמא ישיח וירבה בברכות חנם שהוא אסור משום לא תשא כדאיתא במס' יומא גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ ופריש ר"ל טעמא דלא מייתי ס"ת אחרינא למקרי ביה משום ברכה שאינה צריכה אלא ודאי אפילו לכתחילה רשאי לשוח והכי אשכחן פ' הישן גבי מרימר שהיה גבי נענוע הלולב ואמר גירא בעינא דשטנא כדאיתא התם ואע"פ שלא יצא י"ח לולב דרבנן עד שיגמור הנענוע כדאיתא התם הילכך כל שהתחיל לתקוע תקיעה א' רשאי לשוח וכן אתה אומר בבא לשחוט בהמות הרבה או לבדוק בתים בי"ד בניסן שכיון שהתחיל קצת בשחיטה ובדיקה רשאי לשוח מיהו אם שח בין ברכה לתקיעה חוזר ומברך וכן אם נתקלקל סימן הראשון בענין שלא עלה למנין כלל ויש לו להחזיר התקיעות כולם מתחלתן חוזר ומברך אבל כל שאין לו לחזור הדבר מתחלתו אינו חוזר ומברך וכל שהתוקע עצמו אינו חוזר ומברך ה"ה אם עלה אחר במקומו להשלים שיורי התקיעות אינו חוזר ומברך כיון ששניהן עושין מצוה אחת והרי זה כקריאה בתורה בצבור שהיא מצוה א' שנעשית בשבעה ומן הדין כולן נפטרין בברכתו של ראשון לפניו אלא שתקנו לברך כל א' משום הנכנסין והיוצאין וזו ראיה גמורה לכל שהתחיל במצוה ובא חבירו וגמרה על ידו שסומך על ברכתו ואינו מברך ויש לנו לדון עכשיו במה [שכ'] רבינו ז"ל במי ששח בין תפלה לתפלה שאינו חוזר ומברך ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתא הוא דמברך וכ"כ בפי' בהלכות תפילין בהא דאמרינן שאם לא שח מברך א' שח מברך שתים שאם לא שח מברך א' על של יד ואינו מברך על של ראש כלום ואם שח מברך ב' א' על של יד וא' של ראש אבל בה"ג והגאונים הראשונים ז"ל פרשו שאם לא שח מברך א' על של ראש מלבד מה שבירך על של יד ואם שח מברך ב' על של ראש והיינו ברכת של יד וברכת ראש וכן אמר בפירוש בירושלמי בפרק היה קורא בתורה מהו מברך עליהם ר' זריקא בש"ר יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד אומר להניח תפילין וכשהוא נותן של ראש אומר על מצות תפילין כך הנוסחא הישנה הנמצאת בספרים מדוייקים אלמא צריך ברכה על כל תפלה ותפלה אע"פ שלא שח וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל ולדידי פשיטא לי מלתייהו כוותיהו ז"ל מלישנא דתלמודא דקאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ולישנא דחוזר לא משמע בשום דוכתא אלא כשחוזר ברכה עצמה שאומר כבר ומדאקשי' נמי סח אין [לא] סח לא והא שלח ר' חייא וכו' ופסק אביי ורבא דאמרי תרויהו לא שח מברך א' וכו' ולמה להו כולי האי הכי הל"ל ההיא דר' חייא בשסח ותו מלישנא דאביי ורבא גופייהו דאמרי לא שח מברך א' שח מברך ב' מכדי אנן השתא בין תפלה לתפלה קיימינן ששח אחר שבירך על של יד ואין דינינו אלא בדין תפלה של ראש ומאי האי דקאמר לא שח מברך אחת דהיינו של יד דמשמע דהשתא מברך לה והלא כבר בירך אותה ומקמי הנחתה לא שייך לומר שח ואי בדרך כלל בכל אדם מיירי לימא הכי מי שאינו שח מברך א' והשח מברך ב' אלא ודאי בין תפלה לתפלה קיימינן והיכא שייך למימר הכי שח מברך כ' הכי הול"ל לא שח אינו מברך שח מברך אלא הלשון מוכיח שעל תפלה של ראש קיימינן שאם לא שח מברך א' כדינה ואם שח מברך שתים שחוזר ומברך ברכה של יד ומברך סמוך לה ג"כ ברכה שלה וכאלו שתיהן על ראש והטעם דאע"ג שהם שתי מצות ואין מעכבות זו את זו מ"מ בודאי כשמניחן שתיהן מצוה אחת ולכך אמרו כל זמן שמניחן שתיהן יהו בין עיניו שתים ולפיכך מניח תחלה של יד וחולץ תחלה של ראש והכתוב אמר הויה א' לשתיהן דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ומפני זה כשהפריד ביניהן עבירה היא בידו אלא דכיון שאין א' מעכבת לחברתה קבעו לה ברכה אף כשמניחן שתיהן ולפי ששתיהן עכשיו כעין מצוה אחת עשאום כאלו הם דבר אחד כשמניחן שתיהן כדי שלא יהא הפסק ביניהם שיברך עם של ראש ג"כ ברכה של יד וכשלא שח בנתים ברכה של יד עולה לה כראוי ואינו צריך לברך על של ראש אלא ברכה שלה אבל אם אם שח חוזר ומברך כדי שיהו הן וברכותיהן בלא פירוד ביניהם (ובשש) [ובשח] אזלא לה ברכה ראשונה ומפני ששניהן עכשיו כעין מצוה אחת והויה בתריתא כעין גמר מעשה תקנו ברכה של ראש בעל כעין ברכה של לולב שהיא משום דכיון דאגבהיה נפק ביה והנענוע גמר מצוה ואף זה כיוצא בו בקצת נמצא שתפלה של ראש צריכה ברכה בפני עצמה לפי שפעמים ניטלת בפני עצמה והיא מצוה לעצמה וצריכה ג"כ לתכפה אחר ברכה של יד כשמניחן שתיהן לעשות שתיהן כאחת וכשהיא בין עיניו יהו שתים וכן דעת רבותי נרו וכן דנתי לפניהם ולפני חכם גדול מרבני צרפת והודה לדברי ואמר לי שכן דעת הר' מאיר נ"ר מרוטנבורק וכן מצאתי לרב רבינו יונה בספר היראה וכן נהגו היום כל חכמי צרפת ז"ל והיה אפשר לומר שהמניח תפלה של ראש לבדה מברך להניח תפילין שלא תקנו לברך בעל אלא כשמניחן שתיהן שהיא גמר מעשה אבל כשמניחן בפני עצמה ומתחיל בה מברך בלמ"ד אלא שמצינו שאין נוסח ברכה משתנה שהרי ברכת נטילת ידים היא בעל מפני שהנטילה קודמת לה לפעמים כשאין ידיו נקיות ואינו ראוי לברכה עד שיטול ידיו ואעפ"כ אף כשידיו נקיות נוטל ידיו לאכילה שהברכה קודמת לנטילה מברך ג"כ בעל ואין נוסח הברכה משתנה וכן דעת רבותי והרב הנז' נרו ומה שהביא רבינו אלפסי ז"ל לראיה שההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך למדנו שהפוסק בק"ש או בהלל או בפסוקי דזמרא לדברים של רשות אע"פ שלא (חזר) יפה [עשה] אין לחזור כלום אלא שמסיים ברכותיו אבל יש אומרים שאינו מברך ברכה אחרונה של הלל שהיא יהללוך ולא ברכה של פסוקי דזמרא שהיא ישתבח שהרי סמוכות לברכות שלפניהן וכיון שהפסיק בברכות [בדבר] של רשות שלא התירו לו חכמים ביטל סמיכותן ואינו נראה נכון שכשם שלא בטלה ברכה ראשונה לענין תשלום ההלל שיוצא בה כאלו לא שח כך לא בטלה לענין ברכה שלאחריה:
אמר רבי יוחנן שמע ט' וכו': פי' אע"ג ששהה באמצע בין הסימן כדי לגמור את כולן דאלו בין סימן לסימן לכ"ע ליכא קפידא צא ולמד ממה ששנינו שאדם יוצא ידי חובה בתקיעות שעל סדר ברכות ואע"פ שיש בין סימן לסימן כדי לגמור אלא ודאי דבהא ליכא קפידא ורבותא דאשמעינן היינו באמצע הסימן והלכתא כוותיה בין בהלל בין במגלה אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובגמרא אקשינן לר' יוחנן דר' אבהו הוי אזיל בתריה דר' יוחנן דקרי ק"ש וכי מטי למבואות המטונפות פסק פי' ר' אבהו דסבר לה כרב חסדא דאמר התם בפ' מי שמתו שהקורא ק"ש ומגיע למבואות המטונפות פוסק והלכתא כוותיה ובהא פליג אדר"י דאמר התם שאינו פוסק (לך אין) [שאין] לו קביעות מקום ואין בו משום והיה מחניך קדוש כדאיתא פ' מי שמתו בתר דחליף א"ל מהו לגמור פי' דאע"ג דפליגי לענין הפסקה קמבעיא ליה לענין חזרה א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש אלמא לר"י אע"ג דלדידיה דגברא חזיה כשפסק שלא היה צריך לפסוק אפילו לכתחלה כיון שפסק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והיינו קושיין דאלו ס"ל לר"י כר' אבהו (שאין) [שיש] לו לפסוק מאי קושיא דשאני התם דהוי גברא דחיא אלא ודאי כדפרי' ופרקי' דה"ק לדידי לא ס"ל לדידך דסבירא לך חזור לראש וה"פ לדידי לא סבירא לי שיהא חייב להפסיק כלל וכיון שכן פסק אעפ"י ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר דגברא חזיא הוא אבל (בדידך) [לדידך] דסבירא לך דפוסק דגברא דהיא הוא כשפסק אם שהה וכו' וכן פי' הראב"ד ז"ל והוא הנכון ושמעינן מינה דמודה ר' יוחנן בגברא דחיא ושהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש אף בק"ש בהלל ובמגלה מיהו בחדא מיניהו אינו חוזר לראש (והוא דהוי גברא כל השיעור שגומר את כולה) ומיהו ה"מ בק"ש ובהלל ומגלה שהרי יש בהם היתר הפסקה מפני הכבוד ומפני היראה ולפיכך הקילו בשהית כולהו ואינם נפסלים בפסיקה ואפילו בשיחה אבל תפלה שהיא חמורה שאין מפסיקין בה כלל אפילו לענות על דבר שבקדושה כדמוכח התם החמירו ג"כ בשהיה דידיה דכל היכא דשהה כדי לגמור את כולה אפילו גברא חזיא או שלא שהה והוי גברא דחיא חוזר לראש והיינו דאמרינן התם בפרק מי שמתו היה מתפלל ומים שותתין לו על ברכיו פי' מחמת אונס שבא לו עכשיו כמנהג החולים אבל כשהתחיל לא היה צריך לכך דאי לא התניא הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה והיכא איכא מ"ד הכא שאינו חוזר לראש אלא ודאי כדאמרן ושלא כפרש"י ז"ל שפי' שם ימתין עד שיכלו המים וחוזר להיכן הוא חוזר רב המנונא אמר חוזר לראש ורב חסדא אמר למקום שפסק ואמרי' עלה לימא בהא קמפליגי דמ"ס שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומ"ס חוזר למקום שפסק ואמר רב אשי דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש פי' ואפילו בגברא חזיא והכא בדלא שהה ובהא קמפליגי מ"ס גברא דחיא הוא פי' דכיון דגזרו ביה רבנן לכתחלה גברא דחיא וכיון שכן אע"פ שלא שהה חוזר לראש ומ"ס גברא חזיא הוא פי' מדאוריתא שלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזרו לכתחלה וזה אין העמוד נגדו שאינו רואה אותו וכיון דהוי גברא (דחיא) [חזיא] מדאוריתא ולא שהה חוזר למקום שפסק והא ודאי דרב אשי נמי מצי למימר דכ"ע שהה כדי לגמור את כולה בגברא חזיא אינו חוזר והכא בהא פליגי מ"ס גברא דחיא הוא ואיכא תרתי לגריעות' ומ"ס גברא חזיא הוא וליכא אלא חדא ש"מ דקים ליה לרב אשי דבתפלה לכ"ע בין שהה לגמור את כולה אפי' גברא חזיא בין שלא שהא וגברא ?דחזיא חוזר לראש ולא פליגי אאידך פסקא דק"ש ומגלה מטעמא דאמרן ויש בזה כמה דעות וזהו הנראה לי נכון בשיטת מורי הרב נרו ואמרו בירושלמי כשמשערין בשהה כדי לגמור את כולה אם משערין בכל אדם או בקורא ואמרו כי בקורא משערין וכן פירשו שם דמאי דאמרינן כדי לגמור את כולה היינו לאומרה כולה מראש ועד סוף שלשון לגמור בתלמוד אינו לשון השלמה (אינו) [אלא] לשון קריאה כמו שאמרו בק"ש ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכן רבים והכי איתא בפ' היה קורא בגמרא דילן בההוא דהוי קרי פסוק ראשון לתלמידו ושונה ואח"כ גומרה כדעת ר' שמעון ברבי:
והני דמני להו ט' תקיעות: משום דהכי מנינא דידהו לדינא דאוריתא כדכתבי' להו אבל לאחר ספיקו של ר' אבהו הם שלשה סימנין ג' פעמים שהן כ"ז תקיעות מיהו אפשר להעמידן על כ"ה כי כשיגמור סי' ראשון ושני תעלה לו תקיעה שבסוף סימן זה לתחילת סימן שלפניו שיתקע תשר"ת תשר"ת תשר"ת ש"ת תש"ת תש"ת ר"ת תר"ת [תר"ת] דהא ממ"נ בכל סימן מאלו ג' פעמים יוצא והכי איתיה דוק ותשכח והוי להו כ"ה תקיעות וזה ברור מפי מורי נרו ולא נהגו כן שמא יטעה ולא יעלה על לב כי תקיעה אחרונה דתשר"ת עולה לתקיעה ראשונה לתש"ת וכן של תש"ת לתר"ת ולא יעשה תקיעה ראשונה בתש"ת ותר"ת גם בשני גם בשלישי וכן כתב ר"ת ז"ל:
ה"ג מט' בני אדם כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין וכו': וכן גר' ההלכות ופירושה ברור מט' בני אדם לא יצא כשתקעו זה תקיעה וזה תרועה והטעם שלא יצא לפי ששמעם כולם מעורבות ביחד ואנן בעינן תרועה באמצע ותקיעה לפניה ולאחריה משא"כ בזו שאין התקיעה קודמת לתרועה ולא מאוחרת לה מיהו ידי תקיעה אחת יצא ומשלים עליה בלבד שלא האריך קול תרועת חבירו על התקיעה כדי שלא יהא קול פסול בנתים אבל אם שמע תקיעה מזה ותרועה מזה יצא פי' אע"פ ששמען מהרבה בני אדם כיון ששמען על הסדר ותרועה בנתים ותקיעה (לפניה א' ותקיעה) לפניה ולאחריה והיכא שתקעו ג' בני אדם (והיכא שתקעו ג' בני אדם) כא' זה תש"ת וזה תר"ת וזה תשר"ת וכן שלשה פעמים שתוקעין כא' ואח"כ מריעין ואח"כ תוקעין דאיכא תרועות באמצע אלא שהי' שומע ג' תקיעות או ג' תרועות ביחד י"א שיצא ידי כולן אם לא הפסיקו כולן בנשימה אלא ביחד בענין שלא היתה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתרועה דהא קי"ל דתרי קלי (לא) משתמעי ואפשר לו לשומען כולן כא' וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל וי"א שלא יצא אלא ידי אחת מהן דכי אמרינן דתרתי קלי דמשתמעי היינו שאין קול מצוה מתעכב אע"פ שיוצאין עמו קולות אחרים כגון שופר וחצוצרות ועשרה שקראו במגלה בפרשה א' ששומע קול א' מהם מ"מ אבל הקולות כולם אינם נשמעין יפה וראוי להחמיר ויש ספרים שכתוב בהן מט' בני אדם כא' לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה לא יצא בזה אחר זה יצא ולפי גרסא זו תקיעה מזה ותרועה מזה שלא יצא היינו כששמען ביחד ולפי שלא שמען על הסדר שתהא תרועה בנתים וכשאמר מט' בני אדם לא יצא היינו אע"פ ששמען כסדר אלא שהי' שומע התקיעות או התרועות מט' בני אדם והיו קולות הרבה ביחד וכן פרש"י ז"ל ולא נהירא דא"כ למה ליה למנקט מט' בני אדם אפי' מב' וג' נמי ועוד דהא משמע לא יצא כלל ואמאי ליפוק ידי סימן א' מיהת דהא קיי"ל דתרי קלי משתמעי בשופר ומגלה דאיידי דחביבא ליה יהב דעתיה ושמע אלא ודאי כדאמרן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה