ר"ן על הרי"ף/שבועות/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
שבועות שתים בתרא: שבועה שאוכל ושלא אוכל. הן השתים המפורשות דכתיב להרע או להיטיב ומשמע להבא לא אוכל להרע אוכל להיטיב:
שאכלתי ושלא אכלתי. הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף להו רבי עקיבא לקמן בפרקין מריבוי הכתוב:
מדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטל דבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:
שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשבועה דשתיה בכל לשבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד:
שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות ולא הויא לה בתרייתא שבועה על שבועה דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין:
גמ' ואי בעית אימא סברא. כתב בה"ג וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימא אף על גב דמדאורייתא שתיה בכל לאכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל:
גרסינן בגמרא עלה דמתני' קמייתא למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהו שבועה שאוכל לך שבועה שלא אוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. כלומר אמר אחד משלשה לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה שאוכל לך באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך ל"ק כאן במסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול מתני' הלכא בשאין מסרבין בו לאכול כלומר מפצירין ומ"ה אמר שאוכל דאכילנא משמע ומתךני' דהתם במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא לא אכילנא דכי קא משתבע ה"ק שבועה שלא אוכל רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל לך א"ה מאי למימרא מהו דתימא לשניה הוא דאתקיל ליה קמ"ל זו היא הסוגיא האמורה כאן בגמ' ומדאמרינן מתני' דהכא בשאין מסרבין בו לאכול משמע דמסתמא שאוכל דאכילנא משמע ואין צריך הוכחה ובפ"ב דנדרים יש סוגיא כיוצא בזה והתם לא משמע הכי באוקימתא דאביי גופיה דהתם אוקי אביי מתני' דהכא במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנו ומבתר הכי אמר שבועה שאוכל דבכי האי גוונא שאוכל דאכילנא משמע דאלמא דכשם שצריך הוכחה לומר דשאוכל שלא אוכל משמע כך צריך הוכחה לשאוכל דקא משמע שאוכל אבל בלי שום הוכחה לא ידעינן היכי משמע וזו היא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות ומשמע דסוגיא דהכא דייקא טפי משום דשאוכל סתמא דאכילנא משמע ואע"פש אין לנו להכריך כך מדעתנו נ"ל הכרע בזה דכיון דרב אשי ס"ל דאפי' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא אפ"ה שאוכל דאכילנא משמע מ"ה נדי מאוקימתא דאביי כדמפרש התם בפ"ב דנדרים אין לנו להטיל כל כך מחלוקת בין אביי לרב אשי שרב אשי יאמר שאפי' במסרבין אבו לאכול וקאמר לא אכילנא שאוכל דאכילנא משמע ואביי יאמר שאפילו בסתמא שאוכל לא משמע דאכילנא עד דאיכא הוכחה וכל שכן שלענין מעשה יש לסמוך על סוגיא דהכא דאביי ורב אשי
שוין בדבר דאוכל סתמא שאכילנא משמע שהיאך נפסוק דלא כרב אשי בשאוכל סתמא משום דאביי דהתם שוין בדבר דאוכל סתמא דאכילנא משמע שהאיך נפסוק דלא כרב אשי בשאוכל סתמא משום דאביי דהתם פליג עליה כיון דאביי דהכא כוותיה ס"ל: ועוד אני אומר שאין כאן התחלפות סוגיות כלל שלא ספק אביי מעולם בשאוכל סתמא דודאי דאכילנא משמע דאל"כ לא הנחנו מקום ללשון והתם בנדרים מוקים להו תרוייהו אביי במסרבין לרבותא לומר שאפילו במסרבין בו לאכול שנראה שאין בדעתו כן כיון שהוצרכו לסרב ואיהו אמר אכילנא אכילנא כלומר [שמתוך] שמסרבין בו פעמים הרבה ונראה מתוך כך שהם מספקין על הודאתו שאינו מתכוין אלא לדחותם אפילו הכי לא מספקינן כי אמר בתר הכי שבועה שאוכל [לומר] שלהסירם מעליו הוא מתכוין כדי שלא יהא להם אחר כן תקוה בו ולא אכילנא משמע אלא תופסין אותו לפי פשוטו דאכילנא משמע וכל שכן אם אמר כן שלא בסירוב כלל דפשיטא דשאוכל דאכילנא משמע אלא משום דמוקי אביי התם מתני' דנדרים במסרבין מוקי הא דהכא נמי במסרבין לרבותא ולענין הלכה במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא ובתר הכי אמר שבועה שאוכל לפום אוקימתא דאביי דהכא דהתם שלא אוכל משמע וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהל' נדרים ואע"ג דרב אשי פליג עליה וס"ל דבכולהו גווני שאוכל דאכילנא משמע כדאיתא התם בהדיא בנדרים נ"ל שהוא פוסק כן משום דלאוקימתא דרב אשי צריכי לשבושי מתני' ולמימר תני שבועה שאי אוכל ומ"מ אפי' לפי שיטה זו נקינן כרב אשי דשאי אוכל דלא אכילנא משמע ולא אמרינן לישניה הוא דאיתקל ליה דאביי נמי לא פליג בהאי דינא אבל הרמב,ן ז"ל פסק בהלכות נדרים שלו כרב אשי דבתרא הוא דלעולם שאוכל אפילו במסרבין [ואמר לא אכילנא] דאכילנא משמע:
ת"ר מבטא שבועה. כתב רש"י ז"ל אם אמר מבטא ככר זו עלי כאומר [שבועה] שלא אוכלנה ואם אכלה הרי זה בעולה ויורד ותימה הוא למה הזכיר עלי שזה לשון נדר הוא וה"ל למימר מבטא שלא אוכל ככר זו ונראה רבותאה אשמועינן דאפילו אמר בלשון נדר הוי שבועה ולא הוי כאיסר אליבא דרבא דאמר שהוא תלוי כפי הלשונות שאמרו בהן ומ,מ משמע דס"ל לרש"י ז"ל דשבועה אפילו אמרה בלשון נדר הויא שבועה שאם לא כן היכי עדיף מבטא משבועה ממש וכבר כתבתי בזה דעות בריש נדרים: איסר שבועה. מפרש לקמן: איסור איסר. אסירתו של איסר מהו אם אתה אומר וכו': מאי קאמר. הא אמרת איסר לשון שבועה היא והדר תני אם אתה אומר: ה"ק מבטא שבועה. כדפרישית: איסר מתפיס בשבועה. אמר איסר עלי דבר זה הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי הוא כזה שהתפיס השני בראשון: איסור איסר אם אתה אומר וכו'. כלומר נהי דפשיטא לן שאם אומר איסר שלא אוכל דבר זה הרי הוא לענין איסור אכילה כמי שנשבע על הכר וחזר ואמר על ככר אחר הרי הוא כזה ולענין איסורא פשיטא לן דתרוייהו אסורין לענין קרבן ומלקות מספקא לן שאם המתפיס בפירוש על דבר אחד שנשבע עליו חייב אם אמר נמי איסר שלא אוכל ככר זה חייב ואם התם פטור הכא פטור אלא דהכא והתם מספקא לן ומש"ה קאמר איסורו של איסר זה מהו כאיסורו של מתפיס והיינו דקאמר איסור איסר כך פרש"י ז"ל ולא מיחוור דכיון דפשיטא ליה דאיסר האמור בתורה היינו מתפיס היכי מספקא לן לענין מלקות דהא כתיב ביה לא יחל דרו ותו קשיא כיון דלתנא קמא דברייתא מספקא ליה היכי פשיטא ליה לאביי דאמר לקמן בסמוך בהדיא דכמוציא שבועה מפיו דמי וכו' לפיכך נראה כרסת ר"ח ז"ל שהוא גורס איסר איסר והכי פירושו איסר מתפיס בשבועה דהיננו שלא יאכל ככר זו וחזר ואמר על ככר אחר כזה איסר איסר כלומר ואם התפיס על זה השני עוד ככר שלישי מהו דינו אם אתה אורמ מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכו' כלומר אם על השני חייב על השלישי חייב ואם לאו פטור כלומר שאי אפשר לפטור השלישי אא"כ נפטור השני וכיון שאמרנו שעל השני חייב שזה הוא איסר האמור בתורה על כרחנו אף על השלישי חייב ומסקינן בגמרא אליבא דאביי דאיסר מתפיס בשבועה מדכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה: רבא אמר הכי קאמר וכו'. כלומר לא משום הכי אמר התנא אם אתה אומר דפשיטא ליה דמתפיס בשבועה לא הוה ליה כמוציא שבועה מפיו וה"ק מבטא שבועה איסר נמי לשון שבועה היא אסריה דאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה היינו פירושא דאיסר איסור אם אתה אומר וכו' וה"ק איסר של איסר שאמרתי לך שהוא שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה ולפיכך אם אמרו בלשון שבועה דהיינו איסר שלא אוכל ככר זה שכן לשון הנשבעין אמרי [שבועה] שלא אוכל אף האיסר שהוציאו בלשון זה שבועה הוא וחייב עליה רבן ואם לאו אלא שהוציא בלשון נדר שאמר איסר ככר זה עלי שהוא לשון הנודרים קונם זה עלי אף [זה] נדר [הוא] ופטור מקרבן ואם אתה אומר דקתני ברייתא היינו אם אתה הנודר אמרת בלשון שבועה איכא חיוב קרבן ואם לאו אלא בלשון נדר פטור כלומר דלא מיחייב קרבן דקרבן בנדרים ליכא:
ואותבינן בגמרא עלה דרבא מדתניא איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום כלומר שקבל עליו כבר שלא לאכול בשר ביום שמת בו אביו לעולם וכן יום שמת בו פלוני וכן יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם:
בשלמא לאביי מדאתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה אלא לרבא קשיא. דמהכא משמע דהמתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדאתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה ומפרקינן אמר לך רבא ה"ק אי זה הוא איסר נדר האמור בתורה הרי עלי שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כיום שמת בו אביו ואמר שמואל והוא שיהא נדור ובא מאותו היום מ"ט דאמר קרא ואיש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור וכתב רש"י ז"ל דה"ק האי תנא לא במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר ואשמעינן שאינו חייב משום נדר אא"כ פירשו ואח"כ תלאו בדבר הנדור עליו כבר כדיליף ואזיל לה מקרא [והכי קאמר] אי זה הוא איסר נדר וכו' אבל מתפיס בנדר לא הוי נדר והיכי דמי מתפיס כגוןש לא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה ירושלים בחורבנה ונראה לא שלא יהא נדר אם לא תלאו בדבר הנדור אלא שבא למעט שאפי' תלאו בדבר הנדור אם לא פירשו לא הוי נדר דמתפיס הוא וכן נמי אפילו פירשו אם תלאו בדבר האסור לא הוי נדר ולענין פסק הלכה קי"ל דהאומר מבטא שלא אעשה כך הרי זו שבועה דמבטא שבועה ליכא מאן דפליג ובפלוגתא דאביי ורבא קי"ל כרבא הלכך איסר שהוציאו בלשוןנדר נדר ובלשון שבועה שבועה אבל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי מיהו איסורא מיהא איכא וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שבועות אבל הרמב"ן ז"ל סובר דלרבא מתפיס בשבועה אפילו איסורא ליכא דכיון דבשום דוכתא לא אשכחן מתפיס בשבועה איסור מהיכא תיתי אלא אידיי דאמר אביי כמוציא שבועה מפיו דאמי אמר איהו נמי לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי ואין הכי נמי דאפילו איסורא נמי ליכא וכן נוטין דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב אבל מתפיס בשבועה ליכא והראב"ד ז"ל מפיק איסורא מדכתיב או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס וריבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן וזה על דרך מה שאפרש למטה על דעת הרב אלפסי ז"ל ואין זה נכון מכיון שלא נאמר זה בגמרא ועוד מן הטעם שאכתוב בסמוך בס"ד ולדידי [ניחא] משום דאפשר דמתפיס בחבירו שנשבע מיתסר מדאורייתא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד אף מתפיס ככר בככר שנשבע עליו מתסר מדרבנן משום דאתי לאחלופי ולענין מתפיס בנדר לפי שיטת רש"י ז"ל נראה דכי היכי דלרבא מתפיס בשבועה לאו שבועה ה"נ מתפיס בנדר לאו נדר וכמו שכתבתי למעלה אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דלרבא עאע"ג דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא והביא ראיה מדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ואני הרי כולן נזירים וכ"ת והא אוקימנא לההיא מתני' בגמרא דוקא תוך כדי דבור<
אבל לאחר כדי דבור לא ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור נמי לאו קושיא היא דאי אמר ואני כמוך ה"נ אלא התם לא אמר אלא ואני ולאחר כדי דבור לא משמע מידי וכ"ת וכיון דמתוך כדי דבור מיתוקמא מנא לן דמשום דמתפיס הוא דלמא טעמא דכולן נזירים משום דכל חד מינייהו אמר ואני נזיר לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואילו אני נזיר קאמר אמאי הותרו כולן אלא ודאי אני כמוך וש"מ דמתפיס בנדר נדר ותנן נמי הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר כ"ש היכא דאמר הריני נזיר כפלוני נזיר שהוא בימיו ומכלתין במסכת נדרים הכי מוכחא דמתפיס בנדר נדר דאמרינן דמחית בשר זבח שלמים קמיה ואמר זה כזה ותנן נמי כאימרא כדירים כעצים וכל זה סיוע לדברי הרב אלפסי ז"ל אלא דקשיא עליה דהא משוינן בגמ' מתפיס בנדר למתפיס בשבועה דאמרינן בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה אבל לרבא קשיא אלמא דליכא למימר דמתפיס בנדר יהא נדר ומתפיס בשבועה לא להוי שבועה ועוד שהוא סמך דבריו לומר דמתפיס בנדר הוי נדר מדתניא אי זה הוא איסר האמור בתורה וכו' ואליבא דרבא הך ברייתא לאו במתפיס מיירי אלא בעיקר נדר וכמו שפירשה רש"י ולפי' פירשו השמועה כך לדעתו דמעיקרא הכי אקשינן הכא קתני אי זה הוא האיסר וכו' אלמא איסר התפסת לשון הוא ובשלמא לאביי ניחא דתניא גבי נדר וה"ה גבי שבועה דכיוןד קתני דאיסר מתפיס הא ודאי עיקר התפסתו גבי שבועה היא דהתם כתיבה או אסרה איסר על נפשה בשבועה ואילו גבי נדר לא אשכחן ותנא דתני לה גבי נדר לרבותא נקטי בהכי לומר דאפי' מתפיס בנדר הוי נדר וכ"ש גבי שבועה הלכך לאביי ניחא אלא לרבא קשיא דאיהו אמר איסר לאו היינו מתפיס והכא קתני דאיסר היינו מתפיס וקשיא נמי דכיוןדשהוא מתפיס אף מתפיס בשבועה שבועה דאי איסר מתפיס הוא משבועה גמרינן ליה מדכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה וכמו שכתבתי ואמר לך רבא תריץ הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה כלומר כא לאו באיסר [דקרא] עסקינן דאיסר לאו היינו מתפיס אלא ה"ק אי זה הוא דבר שהוא אסור בנדר ואינו נדר האומר הרי עלי שלא אוכל כלומר שהוא מתפיס בנדר שאע"פ שפירשו כיון שהתפיסו בדבר הנדור מתפיס הוא לי שיטה זו שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב למעלה ומתפיס בנדר נדר דהמתפיס בנדר גמרינן מאיש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור לאפוקי דבר האסור ולרבא נמי מפיק דבר המושבע שהמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא זהו איסר האמור בתורה דאיסר לאו היינו מתפיס אלא הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה הלכך אע"ג דקי"ל דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא כך פירשו על דרך הרב אלפסי ז"ל ולדידי קשיא לי אי הכי דמכי ידור נדר הוא דמרבינן התפסה בנדרים לא הוה ליה למימר דמכי ידור נדר נפקא לן שמכיון שהתפיסו בדבר הנדור [דוקא] הוי נדר דהא צריכינן לרבויי התפסה בנדרים דשבועות דלית לן רבויא לית לן התפסה דאע"ג דמאי טעמא אדשמואל קאי אפ"ה לרבוי התפסה בנדרים צריך קרא דמסברא לית לן בדלית לן בשבועה ועוד כיון שרבתה תורה התפסה בנדרים למה לא נלמוד מהם לשבועות דהא ידות לא אתרבי בשבועות ומנדרים ילפינן להו דע"כ לא איבעיא לן התם בנדרים אלא אם יש יד לפאה ולהנך אחריני כדאיתא התם אבל בשבועות לא איבעיא לן משום דאיתקש לנדרים דכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה ואשכחן ידות בשבועה כדתנן בנדרים נדר בקרבן ובשבועה וכמו שכתבתי שם בס"ד וכי היכי דילפינן ידות לשבועות מנדרים אמאי לא ילפינן מינייהו נמי התפסה ואפילו ספוקי נמי לא מספקינן בה כמו שמספקינן לקידושין ואע"ג דלא איתקש לנדרים ולאביי נמי מהתפסה דכתיב גבי שבועות גמרינן לנדרים דאמרינן בשלמא לאביי וכו' וכ"ת משום מיעוטא דעד שידור בדבר הנדור ולא בדבר המושבע ה"מ לאומר בלשון נדר ומתפיס בדבר המושבע אבל [באומר] בלשון שבועה ומתפיס בלשון שבועה מנ"ל וכ"ת לרבא היינו טעמא משום דהתפסה שייכא בנדרים ולא שייכא בשבועות משום דנדרים איסור חפצא נינהו וכי מתפיס ככר בדבר אחר שנדר עליו ואומר זה כזה שפיר חלה התפסה משום דאיסורא אחפצא רכיבא אבל מי שנשבע שלא יאכלככר זה וחזר ואמר זה כזה אין בדבריו כלום דאיסרוא לא חייב אקמא כלל אלא אגברא אכתי לא סגי דתינח כי האי גוונא אבל מאן דשמע חבירה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהא ואנא נמי דכוותך בכה"ג שפיר מתוקמא התפסה דגברא אגברא ואפילו בכה"ג כתב הרב אלפסי דלא חיילי ואמאי לא גמרינן לה מנדרים כי היכי דגמרינן ידות מינייהו ודוחק הוא לומר דכיון דלא מקיימא התפסה בשבועות בגוונא כגוונא דמקיימא בנדרים לא גמרינן מינייהו לגוונא דמקיימא בשבועות לפיכך אני אומר דהכי פירושא דמעיקרא מקשינן מדתניא אי זהו איסר דאלמא איסר היינו מתפיס כמו שכתבתי למעלה ובתר הכי אמרינן אמר לך רבא תריץ ואימא הכי אי זה הוא איסר נדר האמור בתורה כלומר דלא באיסר [דקרא] איירי ולומר שהוא מתפיס אלא בעיקר נדר דעיקר נדר האומר בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור וסוף דבר כאחד מנדרי הקדש דהיינו כאימרא ודירין דבלאו הכי נדר ראשון לא משכחת ליה אבל בלא התפסה א"א לו לאסור את המותר אלא מפני שקדש עושה חליפין אף הוא יכול להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לאחרים וזה הוא עיקר נדר והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנדור שעיקר נדר בהתפסה הוא ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן מ"מ עיקר נדר מתפיס הוא ולפיכך המתפיס בנדר נדר כלומר שאמר זה כזה חייל כיון שעיקר הנדר בהתפסה הוא ואין ללמוד התפסה בשבועה מנדר שאילו היינומוצאים נדר בלא התפסה ואח"כ רבתה בות ורה התפסה היה בדין ללמוד שבועות מנדרים כמו שכתבתי אבל כיון דלא משכחינן נדרים בלא התפסה היאך נלמד מהם לשבועות ומצותן בכך שאיסור קדושה הוא שנשך ונתפס ולא איסור גרידא ומש"ה נמי לא דרשינן מאו השבע שבועה עד שידור בדבר המושבע לפי שאינו ענין ועוד שבועה קמייתא היכי משכחת לה בשלמא בנדרים אימרא ודירים אלא השבע שבועה בגררא דידור נדר נקטיה א"נ מדריש לדרשא אחריתי ובנזירות נמי שייכא התפסה דאיוסר קדושה הוא משא"כ בשבועות דאיסור גרידא נינהו ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דמתפיס בשבועה לאו כשבועה אפי' בגוונא דשייכא ביה התפסה בשבועות כגון דשמע חבריה דאישתבע דלא ליכול הדין בשרא [ואמר ואני כמוך] עוד אפשר לי לומר שאף התפסה דגברא אגברא אין לה ענין שהאומר זה כזה אין לו ענין אלא בדבר שתואר חל עליו כגון קדושה או איסור אבל הנשבע שלא לאכול דבר פלוני אין שם תואר חל עליו כדי שיוכל חבירו להתפיס בו ולומר אני כמוך וכ"ת נהי דלא גמרינן התפסה מנדרים לשבועות אפי' בכי האי גוונא אפ"ה ליהני מדין יד דהא אמרינן בריש נדרים דאי אמרינן יש יד לפאה אי אמר הדין אוגיא תהא לפאה ואמר על אחריתא והדין נמי מהני וה"נ ליהני מדין יד לא דמי דהתם לא אסיק דיבוריה ומש"ה מסקינן ליה אנן דהכי קאמר והדין נמי ליהוי פאה אבל הכא הא אסקינן דאמר אנא נמי דכוותך ועדיין אני חוכך להחמיר ולומר דאי שמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו ואנא נמי דכותך דבכי ה"ג מתפיס בשבועה שבועה ושלא כדברי הרב אלפסי ז"ל ופלוגתייהו דאביי ורבא היינו כגון דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ובתר הכי אמר הרי זה הפת עלי כזה הבשר דלאביי דאמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אפי' בכי ה"ג מהני דהא גמרה לה מדכתיב או אסרה אסר על נפשה בשבועה דמשמע שהוא אוסר על נפשו דבר פלוני בלשון עלי ומתפיסו באחר שנשבע עליו כבר ולדידיה מתפיס בשבועה בכולהו גווני כמוציא שבועה מפיו דמי ולרבא דאמר מתפיס בשבועה וכו' בכולהו גווני לא כמוציא שבועה מפיו דמי אלא איכא גוונא דמהני
ואיכא גוונא דלא מהני דאי אתפיס נמי בגברא אחרינא דאשבע מהני או מדין התפסה או מדין יד ואי אתפיס חפצא בחפצא דמשתבע עליה לא מהני ולפי זה אתי שפיר לישנא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא אמר לאו כלום הוא משום דאיכא גוונא דמהני ואפשר נמי דמשום דאיכא גוונא דמהני מדאורייתא דהיינו התפסה דגברא אגברא מיתסר מדרבנן משום לתא דידה אף בהתפסה דחפצא אחפצא ולפי זה ג"כ אתי שפיר הא דתנן בפ"ב דנדרים ולקמן בפרקין נמי איתא חומר בנדרים מבשבועות ולא תני נמי דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה משום דמשכחת לה התפסה בשבועה בגברא אגברא ואם לא כן נצטרך לומר דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים עליהם ולא השבועות אבל שאר דינין לא תני כלל או מפני שאין להתפסה ענין לשבועות שאיסורכ קדושה הוא שנדר שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא וכמו שכתבתי למעלה ואפשר גם כן דמהאי טעמא ממעטינן מתפיס בדבר האסור:
ואמר שמואל והוא שנדור ובא באותו היום. פי' לשון ובא שכל אותן הימים שהם כיום שמת בו אביו נאסרו עליו שאם היה לו מאותן הימים מותרים בינתים כי אמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו לא חייל נדרא [לומר] דבאותם ימים אסורים מתפיס אדרבה בימים מותרים הסמוכים לו מתפיס והכי מוכח פירושא דמלתא בסוף פירקא קמא דנדרים דאמרינן התם בעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו אי דקאמר בהדין לישנא בהיתרא קא מתפיס אלא כגון דמחית בשר זבחי שלמים גביה ומחית דהיתירא גביה ואמר זה כזה בעיקרו קא מתפיס כלומר באיסור שהיה בו קודם זריקת דמים או בהיתירא מתפיס ואתי למפשטה מהא דתניא אי זהו איסר האמור בתורה ואמר שמואל והוא שנדר באותו היום היכי דמי [לאו כגון] דקאי בההא חד בשבא דמית ביה אבוה ואע"ג דאיכא חד בשבא דהיתירא טובא וקתני אסור ש"מ בעיקרו מתפיס ומפרקינן דשמואל הכי איתמר והוא שנדור ובא מאותו היום ובעיין התם לא איפשיטא ולענין הלכה הרב אלפסי ז"ל כתב כאן והוא שנדור ובא משמע דס"ל דדוקא משום דנדור ובא הוא הא לאו הכי שרי דבהיתרא קא מתפיס דאע"ג דהתם לא איפשיטא כיון דבסוגיין דהכא אמרינן ובא נקיטינן לקולא והוא ודאי לא מכרעא דהכא אמרי' לרווחא דמלתא הכי לאפוקי נפשין מספיקא אבל לעולם אימא לך דאפי' בלאו ובא בעיקרו קא מתפיס ואסור והרמב"ם ז,ל פסק בפרק ראשון מהל' נדרים דבעיקרו קא מתפיס ואע"ג דבעיין התם לא איפשיטא נ"ל שהכרעת הרב היתה משום דבסוגיא דהתם אתי רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו קא מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עליהון ואע"ג דדחי תלמודא דהתם הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתה ועוד דבפרק שלישי דנזיר איבעיא לן בעל מעקר עקר או מיגז גייז ולמאי נפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז היא אשתראי וחברתה אסורה ומייתינן עליה בגמרא ת"ש מדתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה כלומר דאלמא מיגז גייז ואמרינן עלה מר זוטרא בריה דרב מרי אמר [לאו] היינו דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו כי מתפסי אנשי בעיקרא מתפסי או דלמא בסופא מתפסי כלומר ותפשוט דהכא דבעיקרא דאסורא מתפיס דאם איתא דזה כזה ממש קאמר כי אשתרא קמייתא ה"ל לבתרייתא לאשתרויי דאמר ר"ש התם אם אמרה חברתה הריני כמותך שתיהן מותרות דאע"ג דאין נזירות פחות משלשים יום הכי קאמרה כשתהא מותרת אף אני אהא מותרת ויבטל הנזירות למפרע מעלי אי משום דלא אפשר בלאו הכי אי נמי כמותך שאני ומעיקרא דחינן ליה התם בגמרא ובתר הכי אמרינן איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא ובודאי צ"ל דהאשה שנדרה בנזיר ובעיא דרבי מר חמא לא שוו לגמרי אהדדי דהא בפ"ק דנדרים אמרינן דאפי' היכא דמחית גביה בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים ואיתפיס ביה אחרינא מספקא ליה לרמי בר חמא דלמא בעיקר קא מתפיס ואשה שהתפיסה בחברתה שהפר לה בעלה של ראשונה כבר פשיטא דלא מיתסרא וא"ה לא קשיא דבתר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מפני שעדיין דין שלמים עליו שייך למימר שפיר בעירקו מתפיס אבל באשה לאחר שהפר לה בעלה [כבר] נתבטל לגמרי כל רושם נדר שעליה ואפי' נימא דבעיקרא מתפיס אין כאן התפסה כלל וצריכין לומר עוד דאע"ג דהתם בנדרים מדכרינן בבעיא דרמי בר חמא לאחר זריקת דמים לרבותא אמרינן הכי לומר דאי בעיקרו מתפיס אפי' היכא דמתפיס בבשר זבחים לאחר זריקת דמים אבל אין ה"נ דמספקא ליה לרמי בר חמא אי אתפיס בבשר זבחי שלמים קודם זריקת דמים אי משתרי ההוא מידי דאתפיס ביה לאחר זריקת דמים של שלמים דעיקר ספיקיה בהא תליא אי מאן דאמר זה כזה בעיקרו בעיקרו בלבד קא מתפיס ולא שרצה להשוותם שיהיה השני ניתר לאחר התיו של ראשון אלא ה"ל כאומר בשלמים או דלמא להשוותם נתכוון ולומר זה כזה ולהכך מיפשטא שפיר בעיא מאשה שנדרה בנזיר ואתפיסה בחברתה קודם שהפר בעלה של ראשונה דאמרינן דאפי' בתר הפרה חברתה אסורה ועוד דהתם בגמרא מעיקרא הוא דמדכרינן הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו אבל בתר הכי לא מדכרינן ליה אלא אמרינן כגון דמחית זבחי שלמים קמיה ומחית דהיתרא גביה ולפיכך אפשר דמאי דאמרינן מעיקרא לאחר זריקת דמים מהו היינו אף לומר מהו דינו של שני לאחר זריקת דמים של ראשון דאמרינן אי בהיתרא מתפיס היינו לומר דבהיתרא נמי מתפיס או שמא תפשו זה הלשון לאשמועינן דאפי' היכא דמחית זבחי שלמים מיד לאחר זריקת דמים אע"ג דליכא לאתפוסי אלא בהיתרא מספקא לן אי בעיקרו מתפיס ומ"מ כיון דסתמא במסכת נזיר מסקינן דהיינו דרמי בר חמא אית לן למיפשט מינה בעיא דקושטא דמילתא דבעיקרו מתפיס זה דעתי אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים דאע"ג דבעיין לא איפשיטא בדוכתא מסקינן במסכתנזיר דבסופה מתפיס ונראה שכתב כן מדאיבעיא לן התם בפ' ד' דנזיר במי שאמר הריני נזיר ושמעו חביריו זה אחר זה ואמרו ואני ואני אי כל חד בחבריה קא מתפיס או דלמא בקמא מתפיס והוינן בה טובא ובתר הכי פשטינן דכל חד בחבריה קא מתפיס ולא בקמא מדתניא הותר האמצעי הימנו ולמעלה אסור הימנו ולמטה מותר ואי כולהו בקמא קא מתפסי אין ההיתר נמשך כלל לאותן של אחריו אלא ודאי אמרינן דבסופא מתפיס דהיינו בהיתרא ונראה שדעת הרב ז"ל היינו דלא סמכינן אההיא סוגיא דרמי בר חמא מפני שהיה נראה לו ז"ל שהיא סוגיא מתחלפת עם זו שבנדרים באותן הטעמים שכתבתי ולפיכך לא סמך עליה וסמך על סוגיא זו דאיתמר לעיל מינה דאיפשט מינה איפכא דבסופה קא מתפיס ותמהני אם כדבריו למה לא הביאו הני שמעתין דמייתי' התם למיפשט ההיא בעיא [בפ"ד דנזיר] הכא במסכת נדרים למפשט בעיא דרמי בר חמא והיאך אפשר ששם בפ"ד דנזיר דמיפשטא מהתם בעיא דרמי בר חמא להתירא ולא מדכרינן ליה לדרמי בר חמא כלל ובסוגיא הסמוכה לה מאחריה מסקינן היינו דרמי בר חמא ומיפשטא לאיסורא זה ודאי אי אפשר לפיכך נראה דרמי בר חמא מיפשטא לאיסורא במסקנא דהתם ומה דמסקינן בבעיא קמייתא דכל חד דחבריה מתפיס אינו ענין לרמי בר חמא דהתם שאני דגופין מחולקים נינהו ומשום הכי מאן דאמר ואני אההוא דסמיך ליה משמע ואע"ג דביום שמת בו אביו איכא ימים מוחלקים שאני התם דדמיונו של יום כלל את הכל ועוד שהוא מזכיר בפירושו יום שמת בו אביו ומשמע דבעיקרו מתפיס ואין דבר שמספק על פסק זהע אלא מאי דמייתינן הכא דנדור ובא ואע"פ שכבר כתבתי דאיכא למימר דלרווחא דמלתא נקטינן לה הכי לאפוקי נפשין מספיקא לא דייקא כולי האי דה"ל למימר ואמר שמואל והוא שנדור באותו היום אבל ללישנא דוהוא שנדור ובא משמע דבדוקא איתמר ולאפוקי כולהו גווני אחריני ואכתי לא עדיף האי דיוקא כולי האי למידחי מיניה סוגיא דאיתמרא בהדיא דהא איכא לדחויי דלישנא דוהוא לאפוקי דבר האסור אתמר א"נ נדר לחודיה בלא התפסה על הדרך שכתבתי למעלה ומש"ה מחוורתא דפיסקא דבעיקרו מתפיס וכדעת הרב רבינו משה בר מיי':
גרסינן בגמרא כיום שמת בו אביו פשיטא. כלומר דכיון דטעמא משום דנדור ובא הוא מיתת אביו למה הוזכרה כאן וכיט משום דמת אביו מגרע גרע איסורו ומפרקינן דיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה הא נמי פשיטא מהו דתימא הואיל דכי לא נדר נמי אסור לא מתפיס בנדר הוא קמ"ל דכיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי בלא יחל דברו כך היא גירסת הספרים ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן אלא קמ"ל ותו לא מידי משום דאפילו מיתסר מדאורייתא נדרים חלים עד מצוה כדבר הרשות ויש לקיים הגירסא דכי אמרינן נדרים חלין על דבר מצוה ה"מ בביטול מצות עשה אבל בקיום מצותך ל"ת לא וטעמא דמלתא דכי נדר לבטל מצוה הרי נדרו חדש עליו איסור שמתחלה עיתה אותה מצוה מוטלת עליו ועכשיו אסורה והנדרים יש להם כח לחול על דבר מצוה כדאיתא לקמן אבל נדר לקיים מצות ל"ת אין זה איסור חדש עליו מחמת נדרו שיחל על דבר תורה ואע"פ שהשבועות חלות לדעת ר' יהודה בן בתירא אף בקיום מצות ל"ת כדאיתא בפרקין התם היינו טעמא מפני שחדשו חיוב קרבן משא"כ בנדרים הלכך דוקא משום דכיון דמדרבנן הוא הא מדאורייתא אין הנדר חל עליו וכן דעת הרז"ה ז"ל והביא סמך לדבר דמקשינן בסוף מכות גבי הא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין ולחשוב נמי דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט ומפרקינן האי תנא איסור כלולל לית ליה ואם איתא דנדרים חלים בקיום מצות לא תעשה ליחשוב קונם שלא אחרוש בי"ט כענין ששנינו קונם פרה שאני חורש בה לעולם אלא שמע מינה דבקיום מצות לא תעשה אין חלים ואי תימא והא תנן בפ"ב דנדרים יש נדר בתוך נדר ואמאי והא כיון שנדר חדא זימנא ה"ל מושבע מהר סיני במצות לא תעשה ואפ"ה חייל עליה איסור
נדר יש לומר דלא אמרו אלא באיסור הבא מעצמו כגון נדר ושבועה דרבינהו רחמנא מדכתיב נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות כדאיתא התם אבל איסור לא תעשה של תורה אין נדר חל עליהם ועוד שכבר פירשתי שם פירוש חר לומר דכי תנן יש נדר בתוך נדר לאו לחייבו שתים על אכילה אחת קאמר כמו שכתבתי שם בס"ד ואחרים אומרים שכיון שהנדרים חלים על דבר מצוה [בבטול מצוה] אף בקיום איסור לא תעשה חלים ואם עבר על אותו איסור עבר ג"כ על בל יחל והכי מוכח בירושלמי בפרקא קמא דנדרים דגרסינן התם בככר אחד דכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו ממש כנבלה מכאן ואילך [הוי] כמו חל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין ואמר רבי יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ נדר הנדרים חלים על האיסורין וההוא דמכות הכריעו דהתם תנא ושייר טובא ודמפרקינן האי תנא איסו כולל לית ליה ידיל תורה ויאדיר הוא אבל לעולם נדרים חלים בקיום האיסור ואעפ"כ יש לקיים גירסא זו שגורסים בשמועתנו כיון דמדרבנן הוא לומר שאילו היו מדאורייתא כי מתפיס בההוא יומא בעיקר איסוריה קא מתפיס והוי מתפיס בדבר האוסר ולא בדבר הנדור אע"פ שהנדר חל על אותו יום אבל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן ודאי כי מתפיס בחמור שבו הוא מתפיס דהיינו נדר והוי מתפ]יס בדבר הנדור וכן נראה פי' זה מדברי רב האי גאון ז"ל בתשובה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ושמעינן משמעתין שהנודר מגבינה של גוים וסתם יינם ושמנו של גיד והתפיס בהן מתפיס בדבר הנדור מיקרי ולא בדבר האסור:
גרסינן בגמרא עלה דמתני' דפליגי רבנן ור"ע בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהוא ואע"ג דתנן במתני' אמרו אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב הא אמרינן התם דבריה שאני ומפרש נמי כבריה דמי ואמרינן תו ואמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא פשיטא מהו דתימא כדאמרי אינשי לטעום מידי כלומר ולשון אכילה הוא קמ"ל:
אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ"ט קומנות נמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי. הא דאמר בקומנות דברי הכל בכל שהוא למלקות קאמר דאי לקרבן ודאי בעינן שיעורא דלמ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש דיו לא בן מדין להיות כמוהו ובהקדש הא בעיא שוה פרוטה ולענין פסק הלכה קי"ל כרבנן דבשבועות בעינן שיעורא אבל בחצי שיעור פטור ויש מי שאומרים דאפילו איסורא נמי ליכא ומי [שנשבע] שלא יאכל מותר לו לכתחלה לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר האיסורין שבתורה דקי"ל כר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה ואפי' ר"ל דפליג עליה מודה דאסור מדרבנן כדאיתא התם דה"מ איסורא דאורייתא אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא וכך הדין בקומנות היכא דהזכיר בהן אכילה כגון דאמר אכילה מזו עליו קומנם שמותר לו לאכול פחות מן השיעורין מן הטעם שאמרנו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות שבועות מי שנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית פטור והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן וכן בפרק ראשון מהלכות נדרים אמר אכילות פירות ממדינה פלונית עלי אינו לוקה עד שיאכל כזית דמשמע דאיסורא מיה אאיכא וכדבריו נ"ל אע"פ שלא כתבתי כן בחדושי מדאמרינן בפרק יום הכיפורים חצי שיעור אפילו באיסורי תורה לא מיתסר אלא משום דחזי לאיצטרופי ובשבועת נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא דאע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזיא לאיצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין:
גרסינן תו בגמרא אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור משום דלאו בר אכילה הוא בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי בכל שהוא תיקו: בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. כלומר את"ל עפר במה שהוא משום דלא אכלי ליה אינשי כלל אבל בחרצן איכא לספוקי דכיון דע"י תערובות אכלי ליה אינשי דעתיה אכזית או דלמא כיוןד לאו בעיניה אכלי אינשי בכל שהוא תיקו וכיון דלא איפשיטו הנך בעיין נקטינן בהו לחומרא ואיכא נסחי דגרסי מימא גרבא הכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר דיצא ידי שבועתו ואיכא למידק ביה ואמאי פטור והא תנן בפירקין שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור אלמא עפר ודכוותיה לאו בכלל אכילה הוא ה"נ כשאכל עפר לא קיים שבועתו י"ל דלא דמי שהנשבע שלא יאכל [משמע] דברים הראוים דדברים שאינן ראוין א"צ לישבע עליהן אבל כי נשבע שיאכל מסיק אדעתיה דכל מאי דאכל יצא ידי שבועה:
מתני' שבועה שלא אוכל פת חטים פת שעורים ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת. דכיון דפריש להו אדעתא דמיחל שבועה אכל אחת ואחת באפיה נפשיה קאמר ובגמרא פרכינן עלה דלמא למיפטר נפשיה מאחרינייתא קא מכוין כלומר אמאי קתני חייב על כל אחת ואחת דלמא האי דפריש להא לאו לאפושי בשבועות קא מכוין אלא למיפטר נפשיה בשבועה זו מדברים אחרים דאי אמר לא אוכל סתם היה נאסר בכל האוכלין ומפרקינן היה לו לומר חטים ושעורים וכוסמין כלומר כיון דאמר פת פת לחלק מתכוין: ופרכינן תו ודלמא לכוס. כלומר אי הוה אמר הכי הוי משמע שלא יהא כוסס חטים כמו שהם אבל הפס יאכל דהכי אמרינן בפ' הנודר מן המבושל ומפרקינן היה לו לומר פת חטים ושעורים וכוסמים ופרכינן תו דלמא פת חטים לאכול ושעורין וכוסמין לכוס ומפרקינן היה לו לומר פת חטים ושל שועים ושל כוסמין כלומר דכיון דאמר ושל אפת קאי: ופרכינן תו ודלמא על ידי תערובות. כלומר אי הוה קאמר הכי הוה משמע שלא יאכל פת שיש בה כל המינים אלו בערבוביא אבל כל מן ומןין בפני עצמו יאכל ומפרקינן ה"K למימר וכן של שעורים וכן של כוסמין פת פת למה לי ש"מ לחלק:
שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת. דכיון דפריש להו אדעתא דמיחל שבועה על כל חד וחד באפיה נפשיהו קאמר ופרכינן עלה בגמ' בשלמא רישא אייתר ליה פת אלא הכא מאי מיותר דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחרים קא אתי אמר רב פפא במונחין לפניו שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו ודלמא אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא אלא שבועה שלא אשתה כגון אלו ודלמא [כגון] אלו הוא דלא שתינא בציר מהני או טפי מהני שתינא אלא שבועה שלא אשתה מין אלו ודלמא שמין אלו דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא אלא שבועה שלא אשתה אלו ומיניהם רב אחא בריה דרב איקא אמר במסרהב בו חבירו עסקינן ואמר לו בא אשתה עמי יין ושמן ודבש היה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש למה לי ש"מ לחלק ואיכא מאן דאמר דהא דפרכינן לעיל דלמא פת חטה לאכול שעורין וכוסמין לכוס ופרכינן נמי ודלמא על ידי תערובת הוא דלא אכילנא אבל כל מין
ומין בפני עצמו אכילנא וכן מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא לא שהדין כך דודאי מי שאומר פת חטים ושעורים וכוסמין אסור בפת ואינו אסור אלא בו שהתפת מושך את כולן וכן מי שאמר ושל שעורים ושל כוסמין אפי' בלא תערובות אסור ומי שאמר מין אלו אפי' בהן עצמן אסור אלא הכא הכי פרכינן דדלמא איהו טעה בהכי ומנ"ל דלחלק נתכוון והרמב"ם ז"ל אמר שאלו וכיוצא בהבן סתם נדרים הן ופירושן כפי מה שבלבו לומר ושואלים אותו ואם אמר איני זכור דנין בהם להחמיר ומהיו אם לשון בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הדין בשבועות:
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה. כגון עפר ובגמ' מוכח דאף נבלות וטרפות בכלל: פטור. שלא נתכוין אלא לדברים הראוים לאכילה: שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב. דשבועה חלה אנבילות ואע"פ שהוא מושבע עליהם מהר סיני מגו דחלה אדברים המותרים ובגמ' פרכינן לה מרישא דקא תני דאכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור ומשתמע נמי אנבלות דהא אינן ראויין ומפרקינן רישא בסתם כלומר דאמר סתם שלא אוכל ולהכי קתני שאם אכל נבילות פטור משום דמסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים דדברים האסורים לא היה צריך לישבע עליהן וסיפא במפרש שלא יאכל נבילות ושחוטות וחיילא בכולל: ור"ש פוטר. ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלות ביה"ג פטור דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל אאיסור נבילה אע"ג דיוה"כ כולל הוא דחייל נמי אכשרות: הרי אשתו אסורה ואפי' לר"ש שהרי אכל והא דפטר בקמייתא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה:
גמ' והא מושבע מהר סיני הוא. כלומר היכי חיילא שבועה דשלא אוכל אנבלות דקתני חייב דהא מושבע מהר סיני הוא עליהם ואין שבועה חלה על שבועה: בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. שנשבע שלא יאכל נבלות ושחוטות ופרכינן עלה בגמ' בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבפרקין מוכחינן שאינו חייב קרבן שבועה אלא במידי דאית ביה לאו והן והכא לאו משכחינן ביה בכולל אבל לא משכחינן ביה הן דאילו נשבע שלא שאוכל נבלות וטרפות ושחוטות נשבע לבטל המצוה הוא דאע"ג דנשבע לבטל את המצוה חייב בכולל בשב ואל תעשה דהכי מוכח בירושלמי דקאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכתבו הרב אלפסי ז"ל בפרקין אפ"ה דוקא בשב ואל תעשה אמרינן הכי כהתם אבל לעבור על המצוה בקום ועשה ודאי לא חייב ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר הן משכחת לה בסתם [כגון שאמר שבועה] שאוכל בסתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע"פ דשבועה דלאו אינו בלאו מפורש כדאוקימנא לה מתני' במפרש דוקא וכי תימא וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבלות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבלות פטור אלמא אין נבלות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבלות הוה לן למימר חייב לפי שאין נבלות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן דלפרוקי הך קושי' אמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוין אלא על דבירם הראוין דדברים שלא היו ראויין לא היה צריך לישבע עלייהו ומש"ה אמרינן ברישא דמתניתין הנשבע שלא יאכל סתם ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כי נשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה הלכך נבלות בכלל ומש"ה משכחת לה בהן דה"ק רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינן ראוין בכל לשבועה שאוכל הן ויצא ואע"פ שאינן בכלל שבועה שלא אוכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור:
גרסינן בגמ' אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי שבועה אתאנים פשיטא מהו דתימא כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל: מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לאיש פלוני: שאין בהן ממש. תרי גווני משמע שאין בהם ממש כגון שינה ומשמע שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור: א"כ. דדייקת להרע או להיטיב אין לי אלא וכו': מרבוי הכתוב לכל אשר יבטא האדם: אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך. בגמרא פרכינן שפיר קאמר רבי עקיבא ומפרקינן דרבי ישמעאל דרש כללי ופרטי ורבי עקיבא דריש ריבויי ומיעוטי:
גמ' חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה. קונם סוכ השאני עושה לולב שאני נוטל אסור: משא"כ בשבועות כדתנן בפרקין ויליף לה לקמן מקראי וא"ת והא שבועות נמי חלות על דבר מצוה מדאמרינן בפרק ואלו מותרין מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו אבל מיחל הוא חפצי שמים: מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב [לה'] או השבע שבועה לה' לא יחל דברו ומפרקינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ופרש"י ז"ל דה"ק אם אמר מצות סוכה עלי שבועה אסור לישב בסוכה אבל אמר שבועה שלא אשב בסוכה אין נשבעין לעבור על המצות אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה י"ל דהתם מפניש אמרה בלשון נדר וארכבה אתרי ריכשי ומחומרא נדר שבה הוא שחלה לבטל את המצוה אבל הכא בשבועת ונדרים שאמרם בלשונם קאמר ולישנא אתי שפירשהנדרים חלין על דבר מצוה בכל צד שהם חלין על דבר הרשות מה שא"כ בשבועות שבלשונם חלין על דבר הרשות ולא בדבר מצוה וזה דעת הר"ז הלוי ז"ל ואחרים פירשו אותה שמועה שבמסכת נדרים בענין אחר דלא תקשה אשמעתין דהכא דהתם טעמא בעלמא קאמר מאי טעמא לדרשינן לה' לפניו דהיינו אכי ידור נדר לה' ולא לאחריו דהיינו או השבע שבועה וקא יהבינן טעמא משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו ישיבת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב סבוכה ולא כל הימנו להקפיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בו ולכך אין שבועה חלה ע"ד מצוה ואפי' אמרה בלשון
נדר כגון שאמר ישיבת סוכה עלי שבועה דשבועה שאמרה בלשון נדר מצד הלשון שנאמרו בו אינה כלום דשבועות מיסר נפשיה [מן] חפצא נינהו כדאמרינן בריש פ"ק דנדרים איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים מידי דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועות דקא אסר נפשיה מחפצא ואע"ג דאשכחן [שבועה] דאפילו בלשון מיס רחפצא אנפשיה מהני אכדאמרינן בפירקין אכילה משתיהן עלי שבועה ואמרינן נמי יאסרו פירות עולם עלי בשבועה ודאי לא מהניא אלא מפני שהוא יד [וטפלה] ללשון גמור של שבועה דהיינו שבועה שלא אשב סבוכה הלכך [לא] מהניא טפי מיניה לחול על דבר מצוה והרמב"ן ז"ל סמך על זה הפירוש בהלכות נדרים שלו ובס' המלחמות וביזה הפי' הראשון ואמר שהוא טעות ולישנא נמי הכי דייק ליה מדקאמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי בלחוד דמשמע דאנדר קאי דאי אשבועה קאי ה"ל למימר הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה כי היכי דמסיק ואמר והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ולדידי מיהא לא איריא כלל [דהכי קאמרינן] אין ודאי שפיר קאמרת דלה' נדרש לפניו ולאחריו כלו' אנדר ואשבועה ולא תקשה לך הך דרשא אדרשא דלא יחל דברו דמוכחינן מיניה אבל מיחל הוא חפצי שמים דהא דכי נדרוש לפניו ולאחריו ה"מ בדאמר ישיבת סוכ עלי דבכה"ג בין בנדר בין בשבועות אפי' לה' לא יחל דברו ומשום דקאי אנדר ואשבועה אמרינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי סתם ואדרבה ההיא לישנא דייק בהדיא כפי הפירוש הראשון מדאמרינן הא דאמר דהך לישנא לא שייך לפירוש האחרון כלל וכי תימא וכיון דשבועה לא הויא אלא מיסר נפשיה מחפצא כדמוכח ההיא דריש נדרים ואפילו אמרה בלשון נדר אי אפשר שתועיל אלא משום יד היאך יהא טפל חמור מן העיקר אני אומר לא כי אלא נדרים ודאי לא משכחת להו אלא בדמיסר חפצא עליה כאשר פירשתי למעלה דעיקר נדר משום התפסה הוא ומש"ה לא משכחינן להו אלא בדאסר חפצא אנפשיה ומש"ה אמרינן בריש נדרים דאיידי דתנא נדרים שאין ענינם אלא בדקא אסר חפצא עליה ואלו אמרן בלשון שבועה אינו מועיל אלא משום יד משום הכי אסמיך להו חרמים כך לאפוקי שבועה דמשכחת לה דקא אסר נפשיה מן חפצא ועוד שהלשון המורגל בהם כך הוא מיהו בדקא אסר חפצא עליה נמי משכחינן להו דהיינו באומר ישיבת סוכה עלי שבועה שעניינו שאיסר ישיבת סוכה מקויים עלי בשבועה כלו' כמו שהשם ית' קיים שזהו ענינה של שבוע הוזה שוה למיסר נפשיה מן חפצא או חפצא מנפשיה ומש"ה כי אסר חפצא מנפשיה בבועה חייל על דבר מצוה לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כדאמרי' בנדרים וכהאי גוונא לה' נדרש לפניו ולאחריו כלומר אנדר ואשבועה:
שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים. אע"ג דדבר שאין בו ממש במתני' כולל אישן ולא אישן ואזרוק ולא אזרוק וכמו שכתבתי כי אמרינן הכא משא"כ בנדרים ודאי לא קאי אלא אאישן ולא אישן דהא נדרים חיילי [אפי'] בזריקת צרור לים אע"פ שאין בו הנאה דהא התם פרק ואלו מותרין אמרינן דבישיבת סוכה חייל נדרא אע"ג דמצות לאו ליהנות נתנו ולמדו משם בעלי התוס' שהאומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור לזרוק ואע"פ שאין הנאה לו בזריקת צרור לים כלל אלא דהכא משום דתנא סמיך אטעמא דמלתא נקט לה סתמא דטעמא דשבועות חלות אדבר שאין בו ממש יותר מנדרים היינו משום דשבועות מיסר נפשיה אחפצא וגופיה דבר שיש בו ממש הוא אבל נדרים דמיסר חפצא אנפשיה הוא אי חפצא לית ביה מששא במאי חיילי וכיון דהאי טעמא לא שייך אלא באישן ולא אישן פשוט היה לו לתנא שלא נטעה לכלול בלשונו אזרוק ולא אזרוק זה נ"ל:
אלא מתנה לעשיר. ואי תימא ואמאי חייב משום בטוי הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל וה"ל כאומר יזרוק פלוני צרור לים דפטור משום ביטוי כדאמרי' בסמוך ליתיה בלהבא וי"ל דהכא במפרש שאתן אם ירצה לקבל אי נמי י"ל דסתם נמי כמפרש דמי דלא נשבע אלא מה שבידו לעות כלומר שאם חבירו רוצה לקבל שיתן גדולה מזה אמרו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבנך כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא ע,פ חכם ואומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי התם הוא דקא בעי למימר זהו כבודי משום דאמר אם אי אתה נוטל הא אם אמר אין אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל מר ואם אינו רוצה לקבל הרי זה פטור וכן אתה אומר בדיני ממונות שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה שדה שלא נתכוין אלא במה שהיה בידו לעשות וכדאמרינן לענין גיטין בפרק כל הגט ההוא דאמר אי לא מפייסנא ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסא ומסקנא הא פייסה ולא איפייסא כלומר ולא הוי גיטא וההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו על מנת שתתני לי שתי מאות זוז נתנה בעל כרחו אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך אינו גט עד שתתן ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהו נתונין לי ממך משמע הרמב"ן ז"ל:
מלקין אותו. משום שבועת שוא דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דהא קאמר ויישן לאלתר:
מיבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים מהו דינו אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים נימא שיאכל לאלתר שזה ג"כ א"א לו לעמוד בשבועתו או לא אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל ונ"ל [דלא דמי] לשלא אישן שלשה ימים דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל אבל זה יכול לעמוד בשבועות מאי אמרת שימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק א' מהלכות שבועות ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים שלא יטעום כלום ז' ימים רצופין וכן כתב בפרק ה' שמלקין אותו משום שבועת שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמיה אלא משום דה"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשב להמית את עצמו הלכך הויא לה שבועת שוא דאע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עליה שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא כמו שכתבתי בחדושי אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעובר על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בפרק החובל ודלמא קטולא שאני א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפרק שבועות העדות הילכך מלקין אותו ואוכל לאלתר:
אתמר שבועה שזרק וכו' ושמואל אמר פטור: ליתיה בלהבא. דיזרוק פלוני או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לכופו ליזרוק ושלא ליזרוק: הואיל וליתיה באיני יודע פטור. דאע"ג דלא בעי' להבא ולשעבר לאו והן דכתיבי בהדיא בעי [רב] והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת בטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב"ד ובראוי להעיד ואמרי' בגמ' בשלמא לשמואל משום הכי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי כלומר בשלמא לשמואל דפטר כל היכא דליתיה להבא לכך הוצרך הכתוב לחיובי האי קרבן גופיה בשבועת העדות משום דאי לא כתביה בהדיא לא [שמעינן] לה משבועת ביטוי משום דליתיה בלהבא שא"א שישבע שלא ידע לו עדות שהרי אין זה בידו אלא לרב למאי הלכתא כתביה רחמנא בהדיא ובהאי קרבן גופיה והלא בכלל שבועת
ביטוי הוא כיון דלא בעי שיהא בלהבא: אמרוה רבנן קמיה דאביי ליובי עליה תרתי. כלומר שאם ראוי להעיד וכפר בו בב"ד חייב שתים משום שבועת עדות ומשום שבועת ביטוי אמר להו אביי תרתי לא מציתו אמריתו דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים כלומר דהאי קרא בההוא ענינא כתיב ופרכינן לאביי למאי הלכתא כתביה רחמנא כלומר אליבא דרב ומהדרינן לכדתניא בכולן כלומר בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג: אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד ניחייב חדא. כלומר במזיד דליתיה לשבועת ביטוי ניחייב חדא משום שבועת העדות ובשוגג דאיכא לחיובי נמי משום ביטוי ניחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחר אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי כלומר על כרחין מיעוטא לשוגג איצטריך דאי במזיד למה ליה למעוטי והלא אין חיוב ביטוי במזיד: רבא אמר משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש ואין לך בו אלא חדושו בלבד. כלומר לא צריך למעוטי מלאחת וכי אתא לאחת למעוטי מחיוב ב' לא בעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת כוסמין ופת שעורים אינו חייב אלא אחת אבל לעדות וביטוי לא צריך מיעוטא דה"ל עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר חדש בראוין להעיד ובב"ד הלכך אין בו אלא חדושו ומשום עדות הוא חייב ולא משום ביטוי ופרכינן מכלל דאביי סבר איתא לשבועת ביטוי [בעולם] כלומר מכללד אביי דאצטריך קרא למעוטי סבר איתא לשבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי היינו משום מיעוטא דאי אתה מחייבו שתים ונפקא מינה דהיכא דאיתיה לביטוי ולא לעדות כגון בפסולין או שלא בבית דין דליכא למיפטריה [מלאחת] ומחייב משום ביטוי והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין ושלא בפני בית דין ומהדרינן הדר ביה אביי מההיא ואי בעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה כך פרש"י ז"ל ועיקר אבל דברי הרב אלפסי ז"ל בכאן אינם ברורים דמשמע דאיהו סבירא ליה דפרכינן מדאביי אמאי דסלקא דעתין מעיקרא לחיוביה תרתי ומאי פירכא דלמא כי אמר אביי דפטור הואי וליתיה באיני יודע לך עדות דהיינו בתר דקים לן מדרש דלאחת דאי אתה מחייבו שתים וממילא אחת שאתה מחוייבו היינו עדות ולא ביטוי דכיון דבמזיד מיחייב משום עדות ממילא משמע דבשוגג שאי אתה מחייבו אלא אחת אותה אחת עדות היא ולא ביטוי דלא מסתבר לחלוקי חיובא דעדות לחצאין ואפילו אמרת דבשוגג ליכא אכרעותא דאחת חייבו הכתוב בין ביטוי ועדות אכתי לא דמי לאו להן דבהן אי לאו ביטוי ליכא קרבן ובלאו בלא ביטוי מחייב ומצי למימר אביי שפיר למסקנא דשבועה שאני יודע לך עדות דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות וכבר השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל ובכלל דברי תראה שלא נתיישב לי מה שישבו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:
האדם בשבועה. שהיא לבו עליו: פרט לאנוס. כדמפרש ואזיל כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת: לבך אנסך. סבור היית לישבע באמת ובגמ' בעי א"כ שגגת שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא ומוקמינן לה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה ואינו אסור בשעורין שהרי לא נתכוין זה להוציא שעורים ואע"פ שהוציא בשפתיו כיון שלא גמר בלבו לא חייל נדרו דבעינן שיהו פיו ולבו שין כדמוכח מתני' דתנן בפ"ג דתרומות המתכוין לומר עולה ואמר שלמים וכו' שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך וה"נ מוכח ממאי דאמרינן ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל מאי דאמרינן גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאסור דהיינו שהוא אסור בפת חטים אבל בפת אחר לא לפי שבפת חטים פיו ולבו שוים שיאסרו עליו אבל בשאר מיני פת אע"פ שמשמעות דבריו שהוא אסור בכולן מ"מ לא נתכוין בלבו אלא לפת חטים ומקשו הכא מדתנן בפ"ד נדרים נודרין להרגין ולחרמין וכו' שהן של בית השר אע"פ שאינן של בית השר ומוקמינן להא התם כגון דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית השר ומקשינן והא איתסרו לה ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא דדוקא משום אונסא הא לאו הכי הוו מיתסרו עליו פירות לעולם ואמאי הא לא גמר בלבו שיהא אסורין עליו אלא היום כי היכי דהכא לא גמר בלבו אלא פת חטים ואיכא דמפרש דכי אמרינן דאי לאו משום אונסא הוו מתסרו עליה לעולם ה"מ בעם הארץ דלא מהימן לומר לא גמרתי בלבי אלא היום אבל בת"ח דמהימן אפי' באלו אונסא לא מיתסר אלא במידי שגמר בלבו וה"נ בעם הארץ אסור בכל פת ובת"ח אינו אסור אלא בפת חטים ומדמו לה להא
דתנן בפ"ב דנדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן וכו' ועל כולן אין נשאלין ואם נשאלו פותחין להם פתח היתר ממקום אחר ומפרשינן לה התם בגמרא דהכי [קאמר] על כולן אין צריכין שאלה לחכם בד"א בת"ח אבל בעם הארץ שבא לישאל פותחין לו פתח ממקום אחר אלמא ת"ח דמהימן אדבוריה מהימנינן ליה כשאמר לכך נתכוונתי והלכך ת"ח [הכא] אינו אסור אלא בפת חטים והתם [נמי] אפילו בלא אונסו אינו אסור אלא אותו יום ועם הארץ הכא אסור בכל פת והתם היכא דליכא אונסא אסור לעולם ואין הנדון דומה לראיה דהתם גבי חרם דחרמו של ים וחרם גבוה שני דברים חלוקין הן ואין שניהם בבת אחת בכלל משמעות הלשון לפי שאינם ממין אחד אלא או האי או האי הלכך כי אמר לכך נתכוונתי הולכין אחר כונתו אבל באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי כיון דבמשמעות לשונו משמע לעולם אפילו בת"ח האומר להיום נתכונתי אי לאו משום אונסא הוי להו דברים שבלב ואינם דברים וכן נמי גבי פת דכולן במשמע כי אמר לפת חטים נתכונתי דברים שבלב נינהו והדרא קושיא לדוכתא לפיכך עיקרן של דברים דהתם בנדרים באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהו אסורים עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא משום דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהא משמעותו שיהו הפירות אסורין עליו לעולם הלכך אע"ג דבלביה לא ניחא ליה אלא בהיום הוו להו דברים שבלב ואינם דברים אי לאו משום טעמא דאונסא אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהא משמעותו להיות אסור בשאר מיני פת הלכך כי אמר פת סתם לישניה הוא דאיתקיל ליה דבלביה לא ניחא ליה למימר הכי ובנדרים הא בעינן שיהו פיו ולבו שוין כמו שכתבתי למעלה:
מתני' נשבע לבטל את המצוה וכו' שיהא בדין. שיהא חייב הנשבע לקיים ולא קיים כדברי ר' יהודה בן בתירא: שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להיטיב לא מיחייב עד דאיתא בלאו והן:
גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו'. ותקרא זו הרעה שמרע לעשות שמבטל את המצוה: מה הטבה רשות. כמו שאפרש לפנים: יכול נשבע לקיים וכו'. ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים את המצוה: מה הרעה רשות. לקמן מפרש מנ"ל: אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו. דאע"ג דבפרק החובל אמרינן דאין אדם רשאי לחבל בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפירשתי: אוציא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. דמקרא מלא הוא ובגמ' פרכינן ממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דאמרינן מה הטבה רשות אף הרעה רשות דלמא לדבר מצוה כתיבי ומשני לא ס"ד דבעינן הרעה דומיא דהטבה מה הטבה שאינה בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח דהא לא מיקרי הטבה שהרי גורם רעה לעצמו אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא בקיום מצוה דהיינו לא אוכל חמץ ואם כן למה לי דכתבה להך הרעה דהטבה היא לענין מצוה והא כתבה דקיום המצוה הוא העיקר ואפילו בלא אוכל מקריא הטבה ואמרינן נמי והטבה דומיא דהרעה מה הרעה שאינה בקיום של מצוה דהיינו לא אוכל חמץ דא"ה לא מיקרי הרעה אלא ודאי הרעה היינו לא אוכל מצה אף הטבה דאוכל שלא בקיום המצוה דהיינו אוכל מצה אלא [בביטול המצוה כגון] אוכל חמץ וכיון שכן הטבה גופה הרעה היא ול"ל למיכתביה דאפילו אוכל כל שהוא בביטול מצוה הרעה היא ומקשינן בגמ' א"ה אפילו בדבר הרשות נמי לא משכחת לה ולא רציתי להאריך ולפרשו דוק ותשכח ובתר הכי מסקינן האי מאי אי אמרת בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי היינו דאיצטריך או לרבות הטבת אחרים אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי כלומר אע"ג דהוי ביטול מצוה הטבת אחרים דקיום מצוה [היא] מבעיא ונ"ל דלאו אהאי טעמא בלחוד סמכינן דא"ה עקרינן לברייתא דקתני מה הטבה רשות ומה הרעה רשות אלא ה"ק דהך דרשא דאו מוכחא דפרכא דא"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לה לאו פירכא היא דלא דמי דבר מצוה לדבר הרשות ואין לי להאריך בזה בכאן דוק ותשכח:
מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה כך היא הגירסא ובגמ' מפרש למה נקט שבועה שלישי אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל לא מצאתיה: אינו חייב אלא אחת. שאין שבועה חלה על שבועה: קרבן עולה ויורד. לעשיר עולה ולדל יורד והוא האמור בויקרא: שבועת שוא. באידך מתני' מפרש לה:
גמ' למה לי למיתני שבועה [שלא אוכל שבועה] שלא אוכלנה. כלומר למנקט הני תרי לישני ליתני שלא אוכל שלא אוכל: טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שבועה שלא אוכל והדר אכלה חייב שתים. דחיילא עליה
שבועה שניה דשלא אוכלנה משמע כולה אבל מקצתה לא אסר עליה וכי הדר אשתבע שלא אוכל אסר בעצמו כזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב [משום] שבועה הראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראון כ"ש דאיתסר בכוליה: כדרבא. דאמר דאוכלנה כולה משמע אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה ומש"ה קאמר [שלא אוכל שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת] דכיון שאכל ממנה כזית חייב משום דמקצתה נמי בכלל שבועה זו היא ומיהו כולה נמי בכלל דעל כל זית וזית שבה נשבע שלא יאכל ולא אזית ראשון בלחוד [וראיה] לדבר מדאמר רבא לקמן בסמוך נשבע על ככר ואכלה אם נשתייר ממנה כזית נשאל עליה ובעינן עלה בגמ' היכי דאמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי לאיסוריה ומפרקינן מגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא אלמא דכזית בתרא נמי בכלל שבועה דשלא אוכל היא אבל שלא אוכלנה לא משמע אלא כולה בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שאמר שבועה שלא אוכלנה גרידא דכיוןש הזכיר כנויה של ככר כולה משמע ולא מקצתה הלכך היכא דאמר שבועה שאוכל ככר זה אכל אכילה שבה נשבע [ולפיכך אם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר אבל הכא שאמר שבועה שאוכלנה אכולה] נשבע [ולא על מקצתה כלל] ולפיכך אם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול את השאר שהרי לא חלה שבועה אלא על כולה ואין אכילת מקצתה מציאו מידי איסור שבועה כלל וכ"ת א"כ היכי מסקינן בגמ' בשמעתא דעיפה ואבימי שבועה שלא אוכל תשע ועשר ואכלן אינו חייב אלא אחת משום דכיון דמיתסר בתשע משבועה ראשונה כ"ש דמיתסר אעשר ובשבועה שלא אוכל עשר ותשע אמרינן אכלן חייב שתים משום דמשבועה קמייתא לא מיסתר אלא לאכול עשר ובשבועה בתרייתא איתסר ליה אפילו בתשע איפכא הוה לן למימר דבבשלא אוכל תשע ועשר חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר עשירי כלל [דה:"ל לא אוכלנה והדר לא אוכל] ומעשכיו אסור דהא אמרינן דמי שאמר שלא אוכל על כל אכילה ואכילה נשבע [פי' והוברר האיסור לעצמו וההיתר לעצמו] ובשבועה שלא אוכל עשר ותשע הוה לן למימר אינו חייב אלא אחת [דה"ל לא אוכל והדר לא אוכלנה] שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם י"ל אי בככרות ידועות נשבע ה"נ אלא דהתם לאו בככרות ידועות איירי אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל תשע ועשר משבועות תשע אתסר בעשר דאי תשע לא אכיל עשר ודאי לא אכיל ומשום הכי אינו חייב אלא אחת ובאורמ שלא אוכל עשר ותשע משבועת עשר לא איסר בתשע דעשר הוא דלא אכיל הא תשע אכיל ומשום הכי חייב שתים:
גרסינן בגמ' הא תו למה לי הא קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא למאי הלכתא לדרבא דאמר אם נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה. והכי פירושא הא תו למה לי כלומר שבועה שלישית דתנן במתני' למה לי הא שמעינן לה משבועה שניה דאין שבועה חלה על שבועה: ומפרקינן הא קמ"ל דלהכי נחת למניינא לאשמועינן דחיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם יצמאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא דאמר שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה לה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן נשאל על השניה חלה השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרעשהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה: ולענין הלכה נקטינן הכי דאע"ג דבגמרא אתי לסיועיה ודחינן לה מימריה דרבא לא מדחיא בהכי דהכי קא אמרינן אי מהא לא תסייעוה והרמב"ם ז"ל פסקה בפ"ו מהלכות שבועות ול אידענא למה השמיטה הרב אלפסי ז"ל אולי מפני שאינו גורס במשנתינו הך שבועה שלישית אף בגמרא לא היה אפשר שיגרוס האי דיוקא דשבועה שניה לגופא איצטריך ליה לומר דאינו חייב אלא אחת למידק מינה נמי דשלא אוכלנה שלא אוכל מחייב תרתי: נשבע על ככר ושייר ממנה כזית נשאל עליה. ופרכינן עלה בגמ' היכי דאמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבידה לאיסוריה אי דאמר שלא אוכלנה אע"ג דליכא כזית כלומר דכיון דאמר שלא אוכלנה ומשמע כולה אפילו שייר נמי כל שהוא מעכב שלא עבר על שבועה וראוי לשאלה ומהדרינן אי בעית אימא שלא אוכל ואיבעית אימא שלא אוכלנה אב"א שלא אוכל מגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא ואי בעית אימא שלא אוכלנה אי שייר ממנה כזית חשוב ואי לא לא חשיב ופי' הרמב,ן ז"ל לא שייר כזית לא חשיב וכבר עבר על שבועתו משום הכי אינו נשאל עליה והכי מוכח בירושלמי גבי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דריש [פירקין] בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא [דגרסינן התם] מה מפקינן מביניהון שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא פטור כלומר דהא אמר דכל שהוא שמה אכילה הלכך אכלה נשתייר בו שיעור אכילה על דעתייהו דרבנן חייב דהא אמרינן דכל שהוא לא שמיה אכילה הלכך לא שייר מידי דהוה אכילה מיהו צריך לומר דמיירי [בירושלמי] כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כולו דאילו בסתם הא אמר רבא דכיון שאכל ממנה כזית חייב:
אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה דאי בשוגג מחוסר קרבן. ואיכא שיור וכן מלקות למזיד:
ואפילו כפתוהו ללקות על המעמוד דאע"ג דאמר שמואל כפתוהו [ורץ] פטור. דאלמא הרי זה כאילו לקה כבר התם שאני משום דרץ ונתבזה במרוצה זו ומקיים ביה ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה הרי הוא כאחיך:
גרסינן בגמרא אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור. פירוש ההיא דתנאי קרי ראשון שכך היתה סדור שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו ומ"ה קאמר שאם אכל הראשונה בשוגג כלומר שלא נזכר שהאסירו שניה תנתלה בה אע"פ שאכל את השניה במזיד שהוא זכור שאכל את התנאי ושאיסור של זו תלוי באכילה הראשונה אפי' הכי פטור לפי שלא חלה שבועה עליו משום דחלות שבועה זו בשעת אכילת התנאי הוא ובאותה שעה כבר הוא שכוח ולא קרינן ביה האדם בשבועה והאי פטור דאמרי' הכא פטור ומותר הוא שכל שאוכל ראשונה בשוגג מותר לו לאכול השניה דליתיה לשבועה כלל דהא מסייעינן ליה בגמ' [מדתנן] דנדרי [שגגות] מותרין כיצד קונם שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה [מותר] כלומר קונם עלי ככר זו אם אני אוכל היום ושכח ואכל ושתה דכיון דנדרא באכילה קמייתא חייל וההיא שעתא ה"ל שוגג כלומר שלא נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר לא חייל נדרא כלל וה"נ רבא פטור ומותר קאמר אלא איידי דאמר בבבי אחריני חייב כדאיתא בגמ' אמר הכא פטור וגרסינן בתר הכי שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מתחייב כלומר מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור הוא לשבועתו וחלה שבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל השניה התרו בו התראת ודאי אל
תאכל שהרי נשבעת עליו ונאסרה: אכליה לאסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יונן וריש לקיש לר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה חייב לריש לקיש דאמר לא שמה התראה פטור. פי' דהא נמי התראת ספק היא דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא ספק אל תאכלהנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר עליה למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אע"פ שהתראת ודאי היא [אפ"ה] אינה התראה שאין המלקות בא על אכילה זו ותמהני אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה היכא איכא איסורא כלל דהא משמע דכל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך אין האיסור מתחיל אלא לאחר שיעשה אותה דבר אבל קודם לכן אין האיוסר חל עליו כלל אפי' נתקיים התנאי אחר כך וראיה לדבר מדאמרינן בפרק בתרא דנדרים היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לי הפרה לא תרחץ ולא ליתסרו פירות עולם עליה [פירוש היא מותרת לאכול פירות בלא הפרה כל זמן שלא רחצה] ומאי קושיא דהא מ"מ הרי היא אסורה באכילת פירות מעתה וכדרב יהודה דאמר בפ"ב דנדרים דהאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר משום דבתנאי לא מזדהר וה"נ לא תאכל היום שמא תרחץ למחר ונמצאת עוברת אאכילת פירות למפרע אלא ודאי כל האומר קונם דבר פלוני עלי אם אעשה כך אינו אוסר על עצמו כלום אלא מזמן שיעבור על התנאי ואילך וכך פירשוה שם והיינו נמי דתנן בגיטין פרק מי שאחזו הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט דאלמא כל מי שתולה דבר באם אין משמעותו שיחול הדבר אלא לאחר אשר יתקיים התנאי דאי לא כמעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י"ב חדש דהרי זה גט וכיון שכן זה שנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו אינו במשמע שיהא אסור בו אא"כ יאכל התנאי ראשון אבל אכל איסור ראשון ואח"כ התנאי ואפי' שתיהן במזיד לא עשה איסור כלל כדאמרינן בההיא דנדרים דהיכא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ ואכלה פירות ואח"כ רחצה לא עשתה איסו רודוחק הוא לומר דהכא [מיירי] באומר בפירוש שבועה שלא אוכל זו מעכשיו שא"כ לא היה לו לרבא לומר סתם שאין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש ונ"ל דכי אמרי' הכי [דאכילת איסור קודם לתנאי שרי] ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרי' דלא כוונה לאסור אלא פירות שתאכל לאחר שתרחץ לפי שאפי' היה דעתה שתהא מותרת בפירות קודם רחיצה מ"מ [עדיין] יש מקום לנדרה לחול שתהא אסורה בפירות אחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים תנאו נמצא שיהיה אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם נאכל איסור ראשון הלכך אמדינן ליה לדעתיה ששבועתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפי' בסוף יחול נדרו וגבי גט מפני שכל מי שמגרש בקושי מגרש אמדינן לילדעתיה דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים התנאי:
מתני' איזהו שבועת שוא אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב. [אמרינן] בגמרא דדוקא בשניכר העמוד לג' בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר: אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. מפרש בגמרא דלאו בעוי קאמר אלא אמר שמואל בטרוף כלומר שהוא טרוף כקורת בית הבד ופרכינן כולהו נמי מטרף טריפי ומפרקינן כשגבו טרוף. ופרש"י ז"ל דטרוף היינו מנומר כקורת בית הבד שיש בה חריצים חריצים והיינו דאמרינן כולהו נמי מטרף טריפי שכולן עשויין חברבורות ומשני כשגבו טרוף ופרש"י ז"ל דטרוף היינו שאין נחש עשוי חברבורות אלא בגרונו ואחרים פירשו דטרוף היינו מרובע והיינו דתריץ שמואל גופיה בירושלמי במרובע ובגמרא פריך מאי קאמר כלומר כי אמר אם לא ראיתי מאי קאמר ואמר אביי תני שראיתי ורבא אמר באומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם בשבועה אם לא ראיתי וכ"ת א"כ יהו הפירות נאסרין ולא יהא לוקה משום שוא י"ל דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות שאם היה מתכוין לכך היה לו לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורין עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו אלא ודאי לא לאסור הפירות נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר נמנע ומש"ה לוקה משום שבועת שוא: שבועה שלא נעידך. ביטול מצוה היא והיינו דבר שאי אפשר: ומקשו הכא אמאי לא תנא נמי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים כדתנן בפ' ארבעה נדרים בנדרי הבאי דמותרין אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד והתם נמי אמאי לא תנא גמל הפורח באויר כדתנא לה הכא י"ל דהכא לא מצי למיתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים דבכה"ג אינו לוקה משום שוא דדלמא האי גברא אינשי טובא חזי וגזים ואמר כעולי מצרים שכן דרכן של בני אדם שמגזמין בכיוצא בזה והתם תנא תרי גווני נקט חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד ואשמועינן דכי תלה איסור פירות בחד מהני נדרו בטל וכל חד וחד טעמיה לחוד דגונא דשייך ביה גוזמא כעולי מצרים בדין הוא דלא ליתסרו עליה דקושטא קאמר על דרך גוזמא וכי אמר מידי דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד ומש"ה לא חש תנא בנדרים למתני גמל הפורח באויר דתרי גווני דבעו למתני דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא הא תננהו ונ"ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא כגון דאמר יאסר פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ולא ראה כ"כ אנשים שייהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים פירות אסורין עליו וכו תנן התם בנדרים דנדרי הבאי מותרין באורמ אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצורים דוקא בשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי לאו הכי לאו קושטא קאמר וראוי שיהו הפירות אסורין וגרסינן התם בנדרים תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועת הבאי מותרות כלומר שהפירות מותרין מיהו משום שבועת שוא לוקה מה שאין זה ענין לנדרים: גמ' ודלמא צפורא רבא חזא וכו'. בגמרא מהדרינן למימר הכי מדתניא וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמרל הם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי אלמא חייש משה אי לא אמר להו הכי דלישתבעו על דעתייהו ודחינן ולטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו ויש שדקדקו מכאן דנדר שהודר על דעת שנים על דעת רבים מקרי ואין לו הפרה כי הכא דאמרינן על דעת משה ועל דעת המקום אין לו הפרה ואין זה נכון דלא מקרי רבים בפחות משלשה כדאמרינן בעלמא ימים שנים רבים ג' ומהתם גמרינן לנדר שהודר ברבים בפ' השולח
ואמרינן בפרק שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהון הרי תלתא הוו להו רבים אלמא לא מיקרי רבים בפחות משלשה והכא היינו טעמא דאין לו הפרה משום דעל דעת המקום שאני והאי דאמר משה על דעתי לא איצטריך אלא כך אמר להם שם שאני אומר כך צוני השם ולפי זה קשה מה שנהגו הצבור להתיר נדרים וחרמות אע"ג שהחרימו ונדרו על דעת המקום וי"א דכי אמרינן על דעת המקום אין לו הפרה [דוקא] בתורה ובמצות לפי שאין הקדוש ברוך הוא מסכים להתיר לעולם אבל בדבר הרשות ואפילו על דעת המקום יש לו הפרה ומכל מקום עדיין קשה להם איך מתירין חרמות ונדרים שהחרימו ונדרו על דעת רבים אלא עיקר טעמו של דבר שכיון שנהגו בכך הרי הם כמתנים להיות אסורין בדבר עד שיסכימו להתיר והוו להו חרמי צבור כדאמרינן לגבי נדריהם של נשים כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומ"מ כל שהתנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכיוצא בזו שמחשבתם ניכרת מתוך דבריהם שהם מוציאים אותם מכלל מנהגם חזר אותו חרם לדינו וכל שהוחרם או שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:
מתני' נשבע לבטל את המצוה: לא [אכלה] עבר על שבועת ביטוי. בגמרא מפרש אף על שבועת ביטוי כמו שיתבאר בסמוך בס"ד: גמ' ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח. משום דשבועה חלה לבטל את המצות בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אלילי הפסח: שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה. דאע"ג דגבי מצה מיקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזו היא ששנינו בשבועת שוא סוכה שלא לעשות לולב שלא לעשות והר"ז הלוי ז"ל דחה זה הירושלמי מדאמרינן לעיל בגמרא [גבי שלא אוכל נבילות ושחוטות] בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה דאלמא נשבע שיאכל נבילות ושחוטות לא חייל אע"ג דכולל הוא וכבר כתבתי למעלה דמהא לא איריא דודאי אין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך אפי' בכולל אבל בשב ואל תעשה חיילי וכי תימא והא אמרינל עיל בגמרא [אלא] לא הנחתי תפילין (נ)מי איתא בלא אניח ואמאי והא משכחת לה בלא אניח שום דבר על ראשי יש לומר דלהבא דומיא דלשעבר בעינן מה לשעבר בפרט דהיינו לא הנחתי תפילין אף להבא בפרט דהיינו לא אניח תפלין והויא נשבע לבטל את המצוהת בלא כולל ולא חייל אפילו בשב ואל תעשה והאי פירוקא לא סגי לי דלעיל אמרינן כשאוכל סתמא מקרי הן לגבי מפרש ואומר לא אוכל נבלות ושחוטות ובודאי טפי אית לן למבעי שיהא הן דומה ללאו דכתיבי בהדי הדדי דהיינו להרע או להיטיב מלהבא ולשעבר דלשעבר לא אתי אלא מרבוייא דקראי והרמב"ן ז"ל תירץ שאע"פ שאיסור השבועה חייל עליו בכולל אע"פ כן אם עבר ועשה אינו חייב קרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיבי הלכך לענין קרבן ליתיה בלא אניח אבל מ"מ אסור הוא להניח כדעת הירושלמי וכ"ת והא תנן שבועה שלא אוכל ואכל שאינן ראוין דהיינו נבלות פטור אלמא אין דעת הנשבע לעבור על המצות וה"נ הוה לן למימר שהנשבע שלא לאכול מצה אין דעתו על המצות של לילי הפסף לא דמי דהתם כיון שהוא מקיים המצוה בשבועתו [שלתענית נתכוין] ראוי לומר שלא נתכוין לאסור דברים האסורים עליו כבר שזה לא נתכוין אלא שלא יאכל כלום ולא היה צריך לישבע על מה שהוא אסור עליו כבר אבל האומר שלא אוכל מצה אע"פ שלא פירש לא של מצוה ולא של רשות הכל בכלל שאם נאמר לא נדר אלא על של רשות נמצא שהוא אוכל מצה והוא אמר שלא יאכל [מצה] כלל ועדיין יש כאן מקום ספק שזה עולה יפה אילו היה הירושלמי סובר כפי הגמרא שלנו שסוברת דמי שנשבע שלא יאכל סתם אין הנבלות בכלל כמו שכתבתי למעלה שאילו יפה הירושלמי היה סובר כן ואעפ"כ היה אוס רלמי שנשבע שלא לאכול מצה שהיה אסור לאכילה בלילי הפסח היה מוכחר שהוא מן ההפרש שהפרשנו אבל שם בירושלמי מוכח שהם סוברים שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב ולפי זה כי תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור דווקא בעפר וכיוצא בו וזה שלא כדרך גמרתנו וכיון שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין אפשר שמן הטעם הזה אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף בלילי הפסח אבל אנן דס"ל שהנשבע שלא אוכל אילו אכל נבלות פטור שאין האיסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לנו הפרש בין מקיים המצוה בשבועתו או אינו מקיים אלא לעולם אין דעתו על המצות ומ"ה אף הנשבע סתם שלא יאכל מצה לא היה דעתו על לילי הפסח וחייב לאכלה כך נאמרו דבריםה ללו בספר המלחמות ואני [איני] רואה בזה ספק דגמרא דילן וגמרת ירושלמי בהא פליגי דגמרא דילן סברא שהאיסורין כעפר הן אצל בני ברית ומש"ה פטור כאלו אכל עפר ובירושלמי סברי שאינן כעפר כיון דראוין לאכילה ומה ענין זה לנשבע שלא יאכל מצה והא ודאי מצה בלילי פסח בת אכילה היא ולפיכך היא בכלל שבועתו אפילו בגמ' דילן וזה ברור ולפיכך ראוי לסמוך על הירושלמי:
לא אכלה עבר
על שבועת ביטוי ופרכינן השתא משום שבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים את שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצאתה שבועה מפיו יצאת לשקר כלומר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים את שבועתו: תני אף על שבועת ביטוי. וה"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה: ירושלמי ההוא דחמי מיטרא נחית. שרואה שהגשם יורד ואמר קירי פירי ברכסון קירי אדוני ברכסון בזול כלומר שהוא נשבע בשם שהוא אדונו שהפירות יהיו בזול: לוקה משום שבועת שוא שהדבר ידוע לכל אדם שהוא כך:
מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו'. משום דבעי למיתני בשבועת העדות באנשים ולא בנשים תנא הכא דנוהגת בכל אלו: ברחוקים ובקרובים כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב: בכשרים. לעדות או בפסולים: מפי עצמו. שהוציא שבועה מפיו כדכתיב קרא וה"ה למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא וזו וזו מושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת ואם לא אכלת ואמר לא אכלתי או אכלתי: שבועת שוא נוהגת ברחוקים. אמר על איש שהוא אשה בין רחוק בין קרוב: גמ' כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין בועת העדות דמחייב ר' מאיר במושבע מפי עצמו אף שלא בבית דין כדאיתא באידך פירקין: דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. ואי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה דלא דמי למשביע עדים הרי שהרי הם כופרים אחר שבועה ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי ומאי דתנן במתני' זו וזו מושבע מפי אחרים חייב בכי האי גוונא עסקינן וכמו שכתבתי שם במשנתנו בסיעתא דשמיא:
הדרן עלך שבועות שתים