רי"ף על הש"ס/שבועות/דף י עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש בדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים כיצד אמר שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן מאי אתן ושלא אתן אילימא צדקה לעני מושבע מהר סיני הוא ולא חיילא עליה שבועה אלא מתנה לעשיר:
שאישן ושלא אישן איני והא אמר ר' יוחנן האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר התם דאמר שלשה והכא דלא אמר שלשה:
שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק וכו':
איתמר שבועה שזרק איש פלוני צרור לים שבועה שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא:
((ד"ת מ"ז) גרסינן בגמרא מתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אבל לא הנחתי מי איתא בלא אניח והוא מפרק לה לצדדין קתני לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות) אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל דליתיה באיני יודע ((ד"ת מ"ז) ידעתי ולא ידעתי העדותי ולא העדותי מחלוקת) בשלמא לשמואל דאמר דליתא בלהבא לא מחייב עלה בלשעבר להכי אפיק רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקיה אמר אביי לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד
רבנו ניסים (הר"ן)
נדר כגון שאמר ישיבת סוכה עלי שבועה דשבועה שאמרה בלשון נדר מצד הלשון שנאמרו בו אינה כלום דשבועות מיסר נפשיה [מן] חפצא נינהו כדאמרינן בריש פ"ק דנדרים איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים מידי דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועות דקא אסר נפשיה מחפצא ואע"ג דאשכחן [שבועה] דאפילו בלשון מיס רחפצא אנפשיה מהני אכדאמרינן בפירקין אכילה משתיהן עלי שבועה ואמרינן נמי יאסרו פירות עולם עלי בשבועה ודאי לא מהניא אלא מפני שהוא יד [וטפלה] ללשון גמור של שבועה דהיינו שבועה שלא אשב סבוכה הלכך [לא] מהניא טפי מיניה לחול על דבר מצוה והרמב"ן ז"ל סמך על זה הפירוש בהלכות נדרים שלו ובס' המלחמות וביזה הפי' הראשון ואמר שהוא טעות ולישנא נמי הכי דייק ליה מדקאמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי בלחוד דמשמע דאנדר קאי דאי אשבועה קאי ה"ל למימר הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה כי היכי דמסיק ואמר והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ולדידי מיהא לא איריא כלל [דהכי קאמרינן] אין ודאי שפיר קאמרת דלה' נדרש לפניו ולאחריו כלו' אנדר ואשבועה ולא תקשה לך הך דרשא אדרשא דלא יחל דברו דמוכחינן מיניה אבל מיחל הוא חפצי שמים דהא דכי נדרוש לפניו ולאחריו ה"מ בדאמר ישיבת סוכ עלי דבכה"ג בין בנדר בין בשבועות אפי' לה' לא יחל דברו ומשום דקאי אנדר ואשבועה אמרינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי סתם ואדרבה ההיא לישנא דייק בהדיא כפי הפירוש הראשון מדאמרינן הא דאמר דהך לישנא לא שייך לפירוש האחרון כלל וכי תימא וכיון דשבועה לא הויא אלא מיסר נפשיה מחפצא כדמוכח ההיא דריש נדרים ואפילו אמרה בלשון נדר אי אפשר שתועיל אלא משום יד היאך יהא טפל חמור מן העיקר אני אומר לא כי אלא נדרים ודאי לא משכחת להו אלא בדמיסר חפצא עליה כאשר פירשתי למעלה דעיקר נדר משום התפסה הוא ומש"ה לא משכחינן להו אלא בדאסר חפצא אנפשיה ומש"ה אמרינן בריש נדרים דאיידי דתנא נדרים שאין ענינם אלא בדקא אסר חפצא עליה ואלו אמרן בלשון שבועה אינו מועיל אלא משום יד משום הכי אסמיך להו חרמים כך לאפוקי שבועה דמשכחת לה דקא אסר נפשיה מן חפצא ועוד שהלשון המורגל בהם כך הוא מיהו בדקא אסר חפצא עליה נמי משכחינן להו דהיינו באומר ישיבת סוכה עלי שבועה שעניינו שאיסר ישיבת סוכה מקויים עלי בשבועה כלו' כמו שהשם ית' קיים שזהו ענינה של שבוע הוזה שוה למיסר נפשיה מן חפצא או חפצא מנפשיה ומש"ה כי אסר חפצא מנפשיה בבועה חייל על דבר מצוה לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כדאמרי' בנדרים וכהאי גוונא לה' נדרש לפניו ולאחריו כלומר אנדר ואשבועה:
שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים. אע"ג דדבר שאין בו ממש במתני' כולל אישן ולא אישן ואזרוק ולא אזרוק וכמו שכתבתי כי אמרינן הכא משא"כ בנדרים ודאי לא קאי אלא אאישן ולא אישן דהא נדרים חיילי [אפי'] בזריקת צרור לים אע"פ שאין בו הנאה דהא התם פרק ואלו מותרין אמרינן דבישיבת סוכה חייל נדרא אע"ג דמצות לאו ליהנות נתנו ולמדו משם בעלי התוס' שהאומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור לזרוק ואע"פ שאין הנאה לו בזריקת צרור לים כלל אלא דהכא משום דתנא סמיך אטעמא דמלתא נקט לה סתמא דטעמא דשבועות חלות אדבר שאין בו ממש יותר מנדרים היינו משום דשבועות מיסר נפשיה אחפצא וגופיה דבר שיש בו ממש הוא אבל נדרים דמיסר חפצא אנפשיה הוא אי חפצא לית ביה מששא במאי חיילי וכיון דהאי טעמא לא שייך אלא באישן ולא אישן פשוט היה לו לתנא שלא נטעה לכלול בלשונו אזרוק ולא אזרוק זה נ"ל:
אלא מתנה לעשיר. ואי תימא ואמאי חייב משום בטוי הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל וה"ל כאומר יזרוק פלוני צרור לים דפטור משום ביטוי כדאמרי' בסמוך ליתיה בלהבא וי"ל דהכא במפרש שאתן אם ירצה לקבל אי נמי י"ל דסתם נמי כמפרש דמי דלא נשבע אלא מה שבידו לעות כלומר שאם חבירו רוצה לקבל שיתן גדולה מזה אמרו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבנך כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא ע,פ חכם ואומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי התם הוא דקא בעי למימר זהו כבודי משום דאמר אם אי אתה נוטל הא אם אמר אין אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל מר ואם אינו רוצה לקבל הרי זה פטור וכן אתה אומר בדיני ממונות שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה שדה שלא נתכוין אלא במה שהיה בידו לעשות וכדאמרינן לענין גיטין בפרק כל הגט ההוא דאמר אי לא מפייסנא ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסא ומסקנא הא פייסה ולא איפייסא כלומר ולא הוי גיטא וההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו על מנת שתתני לי שתי מאות זוז נתנה בעל כרחו אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך אינו גט עד שתתן ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהו נתונין לי ממך משמע הרמב"ן ז"ל:
מלקין אותו. משום שבועת שוא דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דהא קאמר ויישן לאלתר:
מיבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים מהו דינו אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים נימא שיאכל לאלתר שזה ג"כ א"א לו לעמוד בשבועתו או לא אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל ונ"ל [דלא דמי] לשלא אישן שלשה ימים דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל אבל זה יכול לעמוד בשבועות מאי אמרת שימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק א' מהלכות שבועות ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים שלא יטעום כלום ז' ימים רצופין וכן כתב בפרק ה' שמלקין אותו משום שבועת שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמיה אלא משום דה"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשב להמית את עצמו הלכך הויא לה שבועת שוא דאע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עליה שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא כמו שכתבתי בחדושי אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעובר על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בפרק החובל ודלמא קטולא שאני א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפרק שבועות העדות הילכך מלקין אותו ואוכל לאלתר:
אתמר שבועה שזרק וכו' ושמואל אמר פטור: ליתיה בלהבא. דיזרוק פלוני או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לכופו ליזרוק ושלא ליזרוק: הואיל וליתיה באיני יודע פטור. דאע"ג דלא בעי' להבא ולשעבר לאו והן דכתיבי בהדיא בעי [רב] והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת בטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב"ד ובראוי להעיד ואמרי' בגמ' בשלמא לשמואל משום הכי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי כלומר בשלמא לשמואל דפטר כל היכא דליתיה להבא לכך הוצרך הכתוב לחיובי האי קרבן גופיה בשבועת העדות משום דאי לא כתביה בהדיא לא [שמעינן] לה משבועת ביטוי משום דליתיה בלהבא שא"א שישבע שלא ידע לו עדות שהרי אין זה בידו אלא לרב למאי הלכתא כתביה רחמנא בהדיא ובהאי קרבן גופיה והלא בכלל שבועת
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)