ר"ן על הרי"ף/קידושין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף טז עמוד א

האיש מקדש בו ובשלוחו. בגמ' יליף לה:

כשהיא נערה:    וכ"ש כשהיא קטנה אם קבל קידושיה מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן דקטנה לכתחלה לא כדמפרש בגמ':

האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו אפרשנה לפנינו בס"ד:

גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו:    דכי עסיק הוא עצמו במצוה מקבל שכר טפי:

מחריך רישא:    לכבוד שבת:

שיבוטא:    דג:

איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה וכו' אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר:    דמרישא לא שמעי' דמצוה בו יותר מבשלוחו דדילמא טעמא משום איסורא הוא כדמפרש דכל שיכול לקדש בעצמו וקדש על ידי שליח איסורא קא עביד שמא תתגנה עליו אבל כל שראה אותה תחלה דליכא למיחש להכי איכא למימר

דף טז עמוד ב

דאפילו לכתחלה בשלוחו אבל מסיפא איכא למילף דלעולם מצוה בו יותר מבשלוחו דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו ומשל הוא שהנשים אומרות על בעל כל שהוא טוב לשבת עם גופים שנים מלשבת אלמנה דטן היינו גוף ודו שנים ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה דאע"ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וכי תימא וה"נ גבי דידה איכא איסורא כי יהיב קדושיה לשלוחה ולא חזי לה אין ה"נ ומיהו מתני' בדידה קאמר שהיא מתקדשת בה ובשלוחה הלכך האי דתנא בה למצוה אשמעי' דאיסורא בדידה ליכא אבל רישא דאיירי בדידיה תנא בו משום איסורא:

כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא:    מדקתני כשהיא נערה דייק לה מדלא קתני במתני' האיש מקדש את בתו נערה:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל:    דאע"ג דניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כדאמרינן לעיל התם הוא בגדולה דכיון דשוייה שליח מדעתה סברה וקבלה ולא חיישינן לאימלוכי אבל בקטנה דשלא מדעתה איכא למיחש שמא לכשתגדיל לא תתרצה בו:

תניא ר' יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו וכו' והלא אינו שוחט אלא אחד:    דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין פרק השוחט (דף כט א) ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם ישחטו והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם ושלוחו של אדם כמותו. מיהו בגמ' מסקינן [בדף מא ב] דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח. כלומר שהכהנים שלוחים הם ואדרבה ע"י שליח דוקא ולא ע"י הבעלים אלא דבגרושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאיתא בגמ' ומבינייהו דהני היינו מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה דדיינינן הכי ומה קדשים שהם קדש ישנן בשליח שאר מילי כגון תרומה שהיא חול לא כל שכן מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שישנן ע"י עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה וכ"ש שאר מילי שהן חול גמור והא דאמרינן בפרק איזהו נשך (דף עא ב) מכדי שליחות בכל התורה כולה מנא לן מתרומה מה התם בני ברית [אף הכא בני ברית] דמשמע דשליחות מתרומה אתיא לאו דווקא דודאי עיקר שליחות בכל התורה מבינייהו אתיא והתם הכי קאמרינן דמתרומה נפקא שליחות בכל התורה דאינו בעובדי כוכבים דילפינן מתרומה דמה התם בני ברית דוקא דכתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן מיניה מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אף בכל התורה כן והרי"ף ז"ל כתב הא דר' יהושע בן קרחה משום דתני בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו ומיהו [לאו] דוקא דמינה בלחוד לא ילפינן הכי אלא מביני' דידיה וגירושין כדכתיבנא:

ולדבר עבירה לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו:    שיתחייב שולחו ולא השליח דאמרי' דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין הלכך אינו כשלוחו אלא כעושה מאליו מיהו בגמרא אמרינן דבמעילה ושליחות יד אמרינן שלוחו של אדם כמותו אע"ג דדבר עבירה נינהו דהא במעילה אמרינן שליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל כלומר שמי שהיו אצלו מעות של הקדש וטעה כסבור שהן חולין ומסרן לשליח ליקח בהן חלוק ולקחו בעל הבית מעל ומביא קרבן מעילה ויהיב טעמא בגמ' משום דמעילה ילפא חטא חטא מתרומה ובשליחות יד נמי מדתניא מה ת"ל על כל דבר פשע [שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע] ולא ילפינן מינייהו דנימא בכל התורה כולה דיש שליח אפי' לדבר עבירה משום דהוו להו מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין:

גרסי' בגמ' [דף מב א] אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ:    כלומר שהיה כל אחד מן הנשיאים שליח שבטו:

ופרכינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו:    כלומר וכי הזוכין להם בתורת שלוחים זכו והלא אין לקטן שליחות דגבי ושלח ושלחה דילפינן שליחות מיניה איש כתיב ביה כי יקח איש (דברים כד) ומיניה ילפינן (בב"מ דף עא א) שאין הקטן עושה שליח אלא כי הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שזוכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד וגו'. כלומר דהתם לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לו שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמי וכיון דנחלת הארץ זכות הוא להם הויא חלוקתן חלוקה. ואמרי' עלה תו ותסברא דזכות היא והא חובה היא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא כדרבא א"ר נחמן מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות לחוב אמאי אלא לחוב על מנת לזכות ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה. כלומר דהכא לא מדין זכייה [הוא דהא הכא לאו זכייה] גמורה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא מדין אפטרופסות הוא שיש לב"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים וחלוקתן גלוי מילתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך ולחוב על מנת לזכות אפרש לפנינו בס"ד. ודאמרי' מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשיא אחד בענין זה קאמר ורבה בר רב הונא אמר רב נמי דקאמר מנין שזכין לאדם שלא בפניו בכי האי גוונא קאמר. ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכייה לאו מטעם שליחות היא דהא אמרינן מעיקרא ותסברא דהא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא א"ר מנין שזכין לאדם כלומר ולא תפשוט מהכא שליחות דזכייה לאו מדין שליחות הוא ומוכחינן מהכא שאע"פ שאין שליחות לקטן אחרים זוכין בשבילו מן התורה דלא אשכחן דאימעיט אלא מדין שליחות והיינו דלא אקשינן הכא והא קטנים לאו בני זכייה נינהו כדפרכינן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו וליתא מדאמרינן בפ' איזהו נשך (דף עא ב) רבינא אמר דנהי דשליחות לעובד כוכבים לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן הכא נמי לא שנא ולא היא קטן אתי לידי שליחות עובד כוכבים לא אתי לידי שליחות וש"מ דאין זכייה לקטן אלא מדבריהם ומשמע נמי מינה דכל מי שאין לו שליחות אין לו זכייה וקטן משום דאתי לכלל שליחות תקנו ליה רבנן זכייה ומיהו לא תקינו ליה שליחות דמשום דשליחות מילתא אלימתא היא דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי משלח למהדר ביה לא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי וכ"ת מ"מ קשיא שמעתין איכא למימר דאין ה"נ דלמאי דקא ס"ד השתא דרב מוכח מהאי קרא דזכין לאדם שלא בפניו זכין לקטן מדאורייתא ולא מדין שליחות ומשום הכי לא פרכינן והא קטן לאו בר זכייה הוא דלפום פשטיה דרב ודאי זכין לו מדאורייתא ולית לן שום [אוכחתא] דנפריך עליה והא קטן לאו בר זכייה הוא אבל מכיון דאקשינן ותסברא דהא זכות הוא הא חובה הוא [דאיכא] דניחא ליה בהר כו' ואוקימנא כדרבא אמר ר"נ דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם לא תפשוט מינה שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו וזכין לו לקטן מדאורייתא דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מילתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל [בעלמא] אין זכייה לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכי תימא אכתי קשיא מדאמרינן בפירקא קמא דמכילתין [דף כג ב] עבד כנעני לר"ש בן אלעזר מהו שיעשה שליח לקבל גטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה מה אשה משוי שליח אף עבד נמי משוי שליח או דילמא עבד דאיהו לא מצי מקבל גיטיה שליח נמי לא מצי משוי. כלומר דלר"ש בן אלעזר כיון דס"ל שאין העבד יכול לקבל גיטו מיד רבו כדאיתא לעיל שליח נמי לא מצי משוי ואעפ"כ אחרים זוכין בגט בשבילו כדתנן [דף כב ב] בשטר על ידי אחרים אלמא דזכייה ע"י אחרים לאו מטעם שליחות הוא דהא אפילו למאי דמספקי שלא תהא שליחות לעבד יש לו זכייה ע"י אחרים יש לי לומר דלא דמי דאין ודאי דכל מי שאין לו יד למנות שליח אף אחרים אין זוכין בשבילו מדאורייתא כהא דקטן אבל עבד מה שאינו יכול לקבל גיטו לר"ש בן אלעזר ומספקינן לדידיה נמי דלא לימצי לשוויי שליח לאו משום שאין לו יד דהא הו"ל גיטו וידו באין כאחד כדתנן בפרק הזורק (דף עז א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת ופרכינן עלה חצר מה שקנתה אשה קנה בעלה ופרקה רבא משום דגיטה וחצרה באין כאחד וגבי עבד נמי הוה לן למימר דגיטו וידו באין כאחד ומשום הכי פרכינן לעיל בגמ' בפרק קמא (דף כג א) והא קי"ל דגיטו וידו באין כאחד אלא דטעם דר"ש בר"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינה שלו. כלומר של בעל דאשה אין גופה קנוי לבעל אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינה שלו כלומר של אדון ועבד גופו קנוי לאדון [הלכך בעינן יד אחרים] וכיון שמה שאין העבד עושה שליח אינו מטעם שלא תהא לו יד

דף יז עמוד א

אחרים יכולין לזכות בגט בשבילו שהרי יצא גט לרשות שאינו של אדון אבל קטן שאין לו יד בעצמו כלל אף אחרים אין זוכין לו מן התורה. ודאמרינן הכא דב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות היינו לומר שמתחלה הם יורדין לזכות ואם חבו חבו שהרי יש להם רשות בדבר ודאמרי' בפרק הנזקין (דף נב א) דאין אפוטרופין רשאין לדון לחוב ע"מ לזכות היינו לומר דאם ירדו מתחלה לחוב אע"פ שזכו לבסוף לא עשו כלום דכל מידי דלית ליה לאפטרופוס למעבד אי עביד לא מהני וכיוצא בזה מצינו בתלמוד לשון אחד על כוונות מתחלפות:

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם:    כתב הר"מ במז"ל בפרק עשירי מהלכות נחלות כגון שמקצת היתומים גדולים ומקצתן קטנים ולפי שהגדולים מבקשים חלקם מעמידין אפוטרופוס לקטנים וכן עיקר שאם היו כולם קטנים לשמואל דאמר הגדילו יכולין למחות חלוקה זו למה והלא כל אחד מהם יכול למחות וכי תימא מהניא חלוקה לפירות שיאכלו עד שיגדילו אכתי כיון שצריך להעמיד אפוטרופוס לכל אחד על נכסיו למה לא יהא הכל משותף ונעמיד אפוטרופוס על הכל שמא תאמר מפני שקצתם רוצים לחלוק טענת קטן מידי מששא אית בה אלא ודאי כשמקצתן גדולים עסקינן ומפני שהגדולים מבקשים חלקם מעמידין להם אפוטרופוס לקטנים ולא שיחלוק האפוטרופוס בלבד עם הגדולים אלא בשומת ב"ד הן חולקין וזה מוכרח לפי גרסת הרב אלפסי ז"ל שגורס ובוררין להם חלק יפה כלומר הב"ד והאפוטרופוס אפילו למקצת נוסחאות שגורסות ובוררים להם חלק יפה היינו לומר שלפיכך מעמידין להם אפוטרופוס כדי שיברור להם חלק יפה שאף על פי שב"ד אביהן של יתומים אפילו הכי מוקמינן אפוטרופוס כי היכי דנהפך בזכותייהו בכל מה שאפשר מה שאין ראוי לבית דין לעשות כן שלא יהו נראין כעורכי הדיינין ומיהו ברשות ב"ד ובהסכמתן הוא בורר ואף הן בוררים עמו. והוא הדין לכל מקום שנזקקים לנכסי יתומים שמעמידין להם אפוטרופוס לטעון בשבילם. והאי חלק יפה דקאמרינן לא שיהא יותר משובח משל גדולים אלא לומר שיהו נזהרין שלא יגרע חלקם דלאו בני מחילה נינהו ובכל מקום שיש ספק בדבר גדולים מצו מחלי אלא שצריך לאחר שישוו החלקים להטיל גורל ביניהם וחולקין על פיו וכן דעת ר"ח ור"ת ז"ל:

ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות אם כן מה כח בית דין יפה:    ובגמ' גרסי' עלה ומי אית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא תנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל. כלומר ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה צאית דינא רשב"ג אומר מכרן קיים דאם כן מה כח בית דין יפה ואמר ר"נ הלכה כדברי חכמים לא קשיא [דף מב ב] הא דטעו. כלומר שפיחתו שתות או הותירו שתות הא דלא טעו אי דלא טעו אמאי יכולין למחות ומפרקינן אמר שמואל יכולין למחות ברוחות. כלומר שמי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי בצפון שהיתה לי שם שדה סמוכה לה שנפלה לי מאמי ע"כ בגמ'. ומדאמרינן הא דלא טעו משמע דדוקא דלא טעו כלל אבל טעו אפילו פחות משתות חלוקתן בטלה וה"נ משמע מדאמרינן דלמאן דאמר יכולין למחות היינו ברוחות אלמא דבדלא טעו כלל עסקינן ובההוא הוא דאמרינן מה כח ב"ד יפה אבל היכא דטעו אפי' בכל שהוא אפילו רב נחמן מודה שחלוקתן בטלה ולא דמי לשום הדיינין דבעינן ביה שתות לפי שאף על פי שהאפוטרופוס ברשות בית דין הוא חולק אפ"ה עיקר מילתא דחלוקה אאפוטרופוס רמיא שהוא שליח ב"ד ומש"ה טעותו בכל שהוא דהכי אסיקנא בפרק אלמנה נזונית (דף ק א) דשליח כאלמנה דאפילו בכל שהוא חוזר ואפילו בשליח ב"ד אמרינן הכי כמו שנפרש בסמוך בס"ד זהו מה שנראה מן הגמ' אבל מלשון הרי"ף ז"ל שכתב אבל אי טעו בשום יכולין למחות כדתנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולין למחות דהוה ליה כשום הדיינין ממש וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"י מהלכות נחלות. והא דתנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו גופיה אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרי' גבי שליח ובדין הוא דאפילו כל שהוא חוזר אלא דמשום כח בית דין אמרו עד שתות ואיכא למידק בשלמא אם פחתו שפיר מטעמא דכתבינן אבל הותירו שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח תירץ הרמב"ן ז"ל דשום ששנינו כאן היינו שהורידוהו לבעל חוב בשומא שב"ד תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן ואם לא מצאו נמי אלא כדי שומן מוכרין ואם לא מצאו אפילו שומן אין מוכרין בפחות אלא אומרים לבעל חוב להפרע ממנו והיינו שטרי חליטתא וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם [הותירו] לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחין בקרקע שאין להם אונאה עכ"ל:

האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכו':    כך דינן של לקוחות קצוב בפרק הזהב (דף נ ב) ובמטלטלי הוא וכגון דפלגי בעלויא אבל בקרקעות לא שני לן בין שתות לפחות משתות או ליתר משתות כלל לא שנא פלוג בעלוייא ולא שנא פלוג במשחתא ויתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא:

אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:    וחלוקתן בטלה ואיכא למידק היכי אמר רבא הכא אליבא דרב נחמן דבשליח אפילו בטעות פחות משתות בטלה מחלוקת והא איהו הוא דאמר בפרק אלמנה ניזונת (דף ק א) משמיה דרב נחמן דשליח כדיינין כלומר שעד שתות קיים תירץ רת"ם ז"ל בשליח בית דין אבל בשליח בעל הבית כי הכא אפילו בכל שהוא חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ומיהו אפילו בשליח בית דין כההוא מסקינן התם דשליח כאלמנה שאפילו בטעות כל שהוא מכרו בטל ואכתי איכא למידק מדגרסינן בפרק גט פשוט (דף קסט ב) ההיא איתתא דיהבא ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מציא למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבניה ניהלה באחריות ואמאי מחייבינן התם לשליח בהכי נימא דליהוי ביטול מקח כי הכא יש לומר דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עכשיו שלצורך האשה לקחו אין למוכר בכך כלום ולפיכך ע"כ צריך לפרוע הדמים למוכר והאשה גם כן יכולה לומר לשליח תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ורב נחמן ה"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עלך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך שהרי היא יכולה לומר שהיא רוצה יותר באחריות המוכר משלו ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל:

והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא:    שלא התנו מתחלה להיות שמין הנכסים בשלשה שהם ב"ד אבל קבלו עליהם להיות חלוקתן כדין שום הדיינין לא אמרינן קנה ומחזיר אונאה אלא חלוקתן בטלה זו היא גרסת הרי"ף ז"ל ועיקר אף על פי שרש"י ז"ל משנה הגרסא והא דנקט רבא שתות מקמי יתר משתות ולא נקט לה בסדורא דרב נחמן ליכא קפידא בהכי דרבא סדרא דענינא נקט פחות משתות ושתות ויותר משתות:

והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות:    אין הכי נמי דהוה יכול למימר כי האי גוונא נמי גבי שתות קנה ומחזיר אונאה אלא דנקטיה הכי לומר דדוקא במטלטלי דאונאה כתיבא בהו או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד משום הכי איכא בהו אונאה ובטול מקח אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ולא בטול מקח. ואפילו בדבר מופלג כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הזהב:

ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא:    שלא חלקו בחבל ליטול כל אחד ביפה וברעה אלא העלום בדמים ונוטל זה ברעה לפי דמים וזה ביפה לפי דמים:

אבל פלוג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר:    שאין זה כשאר אונאות דקי"ל פחות משתות מחיל איניש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טעה במדה טעות היא זו ואדעתא דהכי לא עבדי ומהא משמע בהדיא דהא דרבא אפילו במקרקעי איתמר והכי נמי מוכח בפרק הזהב (דף נו ב) גבי חטין שזרען בקרקע:

דף יז עמוד ב

ודאמרי' אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. פירשו בו חוזר המקח ובטל והכי משמע לכאורה בפרק הספינה (דף צ א) גבי הא דאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות דאמרי' מ"ט אילימא כי היכי דלא ליהוי בטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפילו פחות משתות נמי בטל מקח. ואיכא למידק מדתנן בפרק בית כור עפר (דף קג ב) בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואמאי ליהוי ביטול מקח וכתב שם רש"י ז"ל דכי אמרי' דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפ' הספינה (דף צ א) דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי ה"ק ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ומה שאמר הרב ז"ל דה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא ליתיה דודאי רבא אפי' במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דהא אמרי' בפרק הזהב (ד' נו ב) חטין שזרען בקרקע מהו כקרקע דמו ואין להם אונאה או לא ואמרי' היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפי' כקרקע דמו יש להם אונאה והכא נמי אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא אבל פלוג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אפי' במקרקעי אמרה אלא ודאי בגמר דבריו ז"ל תפש עיקר תירוצו דכיון שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי וכדרבא ומיהו נהי דאמרי' דכל דבר שבמדה ושבמשקל בטל מקח דוקא כגון שאי אפשר להשלים הא אפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאה חסרה משלים אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכן כתב הר"ם במז"ל בפט"ו מהל' מכירה ומתניתין דתנן אפי' בקרקעות קנה ויחזיר היינו טעמא משום דא"ל מדה בחבל וכדכתיבנא ואחרים מכריעין כן דכל שאפשר להשלים משלים מדאמרי' בפרקא קמא דיו"ט (דף ז א) ההוא דאמר להו ביעי דפחיא למאן ביעי דפחיא למאן ויהבו ליה ביעי דשחוטה אתא לקמיה דרב אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריבן למאי נפקא מינה למיתבא ליה דביני ביני קמ"ל והא התם כיון דאמר בפירוש דפחיא ואפי' לאכילה נמי מעליין טפי לא גריע מדבר שבמשקל ואפ"ה אמרינן דאי לאכילה הוה בעי להו לאהדורי ביני ביני סגי אלמא כל שאפשר להשלים משלים והרא"ה ז"ל דחה ראיה זו כפי מקצת גרסאות שגורסין שם אותבינהו ולא אפרוח ומ"ה סגי באהדורי ביני ביני משום דאי איתא דלאכילה הוה בעי להו וא"א לו להחזירן דהא אפסדינהו אין לו למוכר להחזיר לו כל המעות דלוקח לא הוה ליה לאותבינהו וכיון דאפסדינהו חייב ומיהו ביני ביני משלם אבל ודאי ה"ה דאי איתנהו לביעי דבטל מקח ויפה אמר לפי אותה גרסא אבל יש הרבה נוסחאות שאין כתוב בהן אותבינהו ולא אפרוח אבל נראה לי שאפי' לפי אותן גרסאות על כרחין עובדא הכי הוה ומן הטעם שכתב הרב ז"ל שאע"פ שאמר שכל שיכול להשלים משלים ה"מ במדה שחסרה שכיון שהשלים הרי יש לו ללוקח כל מה שנתכוון לקנות אבל מי שנתכוון לקנות דבר חשוב מעט שנאמר שיהא בידו של מוכר להשלים משלים לו בהרבה מן הגרוע או בדמים אינה תורה ומשנה שלימה שנינו [ב"ב דף פג ב] יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ובודאי אפי' רצה מוכר [ליתן] לו כפלים מן הרעות לא כל הימנו הלכך ודאי ההיא עובדא דפ"ק דביצה הכי הוה כגון דאותבינהו ולא אפרוח ואפשר שאותו הלשון הכתוב במקצת נוסחאות אותבינהו ולא אפרוח פירושן של ראשונים הוא מפני שראו שאי אפשר לקיים אותה שקלא וטריא אלא בענין זה ומן הטעם שכתבנו ומכל מקום אע"פ שאין הראיה ראיה הדין דין אמת שכל שאפשר להשלים כגון מדה חסרה של פירות משלים ואם אי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח ומתנית' היינו טעמא מפני שכתב לו מדה בחבל ולפי זה המוכר שדה לחבירו ונמצאת שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו ואם תאמר והא אמר שמואל בפרק בית כור (דף קו ב) גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דמקמצין. כלומר דנהי דבטלה מקצת חלוקתן לא בטלה כולה ואע"ג דס"ל דכלקוחות דמי וכדאיתא התם י"ל דנהי דכלקוחות דמו אינם כלקוחות גמורים דהא אקשינן עליה דשמואל לקמן מכור בשלשים אני מוכר לך ופרקינן התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח כלומר דדווקא גבי מוכר ולוקח הוא דאמרינן דכל שבטל מקצתו בטל כולו אבל באחין שחלקו ניחא להו שתתקיים חלוקתם בכל מה שאפשר לקיים אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו ביטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתות ויתר משתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שאי אפשר להשלים דאפילו בדבר שאי אפשר להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתניתין דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחברו ומקצתה יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר:

איתמר רב אמר אין שליח נעשה עד דבי רבי שילא אמרי שליח נעשה עד:    בין לקדושין בין לממון מי ששלח ממון לבעל חוב מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שני שלוחים היו ביחד שניהם מעידין בדבר. ואמרי' עלה בגמ' מ"ט דמאן דאמר אין שליח נעשה עד אילימא משום דלא אמר ליהוי ליה עד אלא מעתה קידש את האשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוו קידושין. כלומר הא ודאי ליתא דלא בעינן אתם עדי אלא בהודאה משום דאי לא אמר להו אתם עדי מצי אמר ליה משטה הייתי בו כדאיתא בסנהדרין (דף כט א) אבל אלו שראו עיקר המעשה למה להם למימר אתם עדי. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דבעי' שיתנם לה בפני העדים ממש אבל אם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהן אע"פ שפשטה ידה וקבלה קידושין אינה מקודשת דאיכא למימר דמשום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין קבלתן ורצתה לשחק בו. ומסקינן דטעמיה דמאן דאמר אין שליח נעשה עד היינו משום דכיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה ולא קיימא לן כוותיה אלא שליח נעשה עד:

ירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכו' נ"ל שכתבו הרי"ף ז"ל ללמד דאפילו בשליח אחד בלבד אמרי' דנעשה עד לחייב שבועה על ידו ואפי' בשליח מושכר דכתף מסתמא הכי הוא אבל תמיהני דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י השליח ואפשר דנפקא מיניה אם פטרו משבועה מתחלה וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו:    דשליח נעשה עד:

וכן בגירושין:    אם שלח גט לאשתו ע"י שנים:

וכן בדיני ממונות כגון שאמר לשנים וכו':    ודייקי' עלה בגמ' מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעיניה אמר להו פרעוני. כלומר והשתא כי אמרי פרעיניה נמצאו פוטרין עצמן שהרי פעמים שמוסרן להם בעדים והוה ליה כמלוה את חבירו בעדים שצריך לפרעו בעדים:

ואי קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי:    דקס"ד דכיון שהוא טוען ברי שנתן ביד שלוחיו וחזקה שליח עושה שליחותו והם גם כן אומרים נתננו הרי זה טוען ברי על פיהם ויכול לומר בברי שפרעו ומפרקינן ה"מ היכא דא"ל פרעינהו ניהלך הכי נמי הכא במאי עסקי' דא"ל ע"י שליח ואמטו להכי איצטריך עדים כלומר שאין אדם יכול לטעון ברי על פי אחרים. וה"ה דהוה מצי לאוקמה במלוה בשטר אלא דהא עדיפא ליה למימר דאפי' במלוה על פה צריך עדים כיון דלא אמר אנא פרעיתינהו ניהלך ועדים נמי מהמני דמגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה דהיינו משלח ואין עליהם אפי' שבועה שהרי אין כאן הודאה במקצת יכלי למימר פרעינהו למלוה ודבריהן קיימין בתורת עדות שאינן נוגעין בעדותן:

וה"מ מקמי דלתקון רבנן שבועת היסת אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת:    שאפי' מי שאינו מודה מקצת הטילו עליו שבועה מעתה אפי' סבירא לן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעו לאישתבועי ולפיכך הם מעידים שקבלם מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה הלכך לא אמרינן בממון הן הן עדיו והוה ליה כדין חנוני על פנקסו וכו' כמו שהוא מפורש בפרק כל הנשבעים (דף מה א) והכא נמי משתבע מלוה ומשתבעי שלוחין מיהו לא בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלין דהא מלוה נמי נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחים אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועת חנוני דהתם משום דליכא שבועת המשנה אלא בנשבעין

דף יח עמוד א

ונוטלין וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאף שבועת השלוחין היא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה וליתא והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות שלוחין והשותפין שהמלוה נשבע שבועת היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועת מלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבועת המשנה בנקיטת חפץ ושבועת מלוה דהכא ופועלין דהתם לאו מדינא היא דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך או לא דחייב אלא משום דשלוחין מכחשי מלוה וחנוני מכחיש פועלים תיקון רבנן דלישתבעו פועלים ומלוה וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי י"ל דכיון שהלוה טוען ברי שמסר להם והמלוה ג"כ טוען ברי שלא נתנום לו מצרפין טענותיהן ומשביעין אותן וכיון דמשום הכי הוא היכא דמית מלוה פטירי עדים אפילו מהיסת משום דהויא לה תביעת הלוה טענת שמא ואין נשבעין עליה והיכא דמיתו שלוחי נמי שקיל מלוה בלא שבועה דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש ליה ודכוותה בפועלים אם מת חנוני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא אבל אם מתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה משום דחנוני מדינא אפי' בשבועה לא שקיל דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא דהימנוה רבנן בשבועה לפי שהוא נתן לו רשות ליתן לפועליו הלכך אפילו ליכא דמכחיש ליה שבועה בעי דומיא דמוציא הוצאות על נכסי אשתו דליכא דמכחיש ליה ואפי' הכי אינו נוטל אלא בשבועה כדתנן בכתובות (דף פ א) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ז מהלכות מלוה ולוה שאם מת פועל או בעל חוב נוטל החנוני שלא בשבועה מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד. וחלקו עליו לפי שכשמתו פועלים יורשיהן באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דהא מסקינן בפרק כל הנשבעין ונוטלין (דף מח ב) שכל הנשבעים שמתו כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דהא אמרי' התם בדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלה וכדאיתא התם וכיון שכן נמצא בעל הבית נפסד הלכך חנוני אינו נוטל אלא בשבועה. ומ"מ נראה דכיון דמסקינן דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת לא אמרינן בממונא הן הן שלוחיו הן הן עדיו אף בקדושין לא אמרינן הכי אלא בקדושי שטר שאין בו שוה פרוטה אבל בכסף לא דנוגעין בעדותן הן ולא מהימני ובירושל' (פרק זה ה"א) נחלקו בזה אמרו שם א"ר בון בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר רבי יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ודברי רבי יוסי תמוהין [דנהי] דמן התורה מהימן מ"מ כיון דתקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפיכך יש להחמיר בדבר ולא מיבעיא כשהיא מכחישתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט ובעל הלכות ז"ל הביא סתם הא דפסקינן הלכתא שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הר"ם במז"ל כתב סתם בפ"ג מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חלק בין קדושי שטר לקדושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה הכהן ז"ל. ואיכא למידק אשמעתין אמאי אמרי' דכיון דתקון רבנן שבועת היסת דהוו להו עדים נוגעין בעדותן ולא מהימני והא כיון דסוף סוף נשבעין הן אין כאן נגיעת עדות כלל י"ל דכיון שאי אפשר להאמינם אלא בשבועה אין תורת עדים עליהם שאין עדים צריכין שבועה בשום מקום וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדים משבועה ושוב לא יהו נוגעין בעדותן וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מג א) וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פטר להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה מתחלה מהימני:

תנן התם בפרק האומר התקבל גט (דף סד ב) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה:    או היא או אביה היא שהרי אמרה תורה ונתן בידה אביה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להויה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה:

אין שתי ידים זוכות כאחת:    בגוף אחד אלא אביה מקבל את גיטה בלבד:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש:    הכי היא סיפא דמתני' והכי פירושא דכל שהיא קטנה כל כך שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. ופרש"י ז"ל אפי' על ידי אביה משום שהרי היא כשוטה דמשלחה וחוזרת ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת כדאיתא ביבמות בפ' חרש (דף קיג ב) ולישנא דאינה יכולה להתגרש משמע שאינה מתגרשת כלל אבל ר"ת כתב דמתגרשת היא ע"י אביה דהא לר' ינאי דמפרש התם טעמא דשוטה מדכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד יצתה זו שאין לה יד קטנה שיש לה אב ודאי מתגרשת היא על ידו שהרי יש לה [יד] ומדרבי ינאי נשמע לתנא דבי ר' ישמעאל דמתגרשת היא ע"י אביה דהא לא פליגי אלא בטעמא ולא בדינא והיינו טעמא משום דכיון שיש לה אב אביה משמרה ואינה חוזרת הלכך ודאי כי אמרינן אינה יכולה להתגרש דוקא ע"י עצמה קאמרינן וכן כתבו בעל הלכות ורבינו האיי ז"ל. והכי מוכח בירושלמי בפרק חרש דגרסינן התם [בהלכה א] גבי הא דתנן נשטית לא יוציא עולמית דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה כלומר שנגררין אחריה בני אדם לזנות ר' זעירא ורבי אילא אמרי מפני שאינה יכולה לשמור גיטה רבי נחמיה בר מר עוקבא בשם ר' יוסה איכא בינייהו תלת מילין עבר וגירש מ"ד מפני גרירה גירש מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גירש יש לה אב מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה הרי יש לה אב ויכולה לשמור את גיטה [עתים שוטה עתים חלומה כו' הא משמע דלמ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה] מתגרשת ע"י אביה הלכך קטנה נמי דנסיב מתני' טעמא דאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה:

כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין:    מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קדשה את עצמה מקודשת ולרבי יהודה אינה מקודשת:

אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא:    וקי"ל כר' יוחנן ומפרש טעמיה בגמ' דקדושין דמדעתה דהא בעינן דעת המקנה אביה ולא היא שהתורה זכתה לו אבל גירושין שישנן בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו נמי בעל כרחיה הוא:

בעא מיניה וכו' נערה לרבנן דאמרי מקבלת גיטה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה בחיי אביה כיד אביה דמיא וכו':    הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת גיטה מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה והוינן עלה בגמרא ומי מספקא ליה והא אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט נעור אינו גט נעור אמאי אינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטא גיטה לידה נמי לא תתגרש דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה אלא לעולם פשיטא ליה דכיד אביה דמיא והכי קא מיבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשויי שליח או לא וא"ל אין עושה שליח זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל ראה לקצר אע"פ שהוא שלא בדקדוק משום דלענין דינא לא נפקא לן מידי ומותבינן עליה דר"נ מדתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הרי זה גט ודחינן הכא במאי עסקינן בשאין לה אב. וכתב רש"י ז"ל בכאן [דף מג ב] דמאי דאמרי רבנן דנערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ה"ה לקטנה והאי דנקט נערה להודיעך כחו דר"י דאפי' בנערה אביה ולא היא וטעמא דמילתא דכיון דנערה נמי ברשות אביה היא ואעפ"כ היא עצמה מקבלת גיטה אף בקטנה י"ל כן כל שיש בה דעת דמציא זכיא לנפשה. ולפ"ז הא דאמר ר"ש בן לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקדושין לאו למימרא דשוו גירושין לקדושין לגמרי ואפי' בקטנה דקטנה ודאי אינה מתקדשת ע"י עצמה שאין בה דעת להקנות עצמה אלא בנערה דאיירינן ביה בהדיא קאמר דשוו. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפ' התקבל גבי הא דאמר רבא [דף סה א] ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה דדוקא כגון שמת אביה אבל בחיי אביה והיא

דף יח עמוד ב

ברשות אביה אביה מקבל גיטה ולא היא. ואיכא למידק עליה מדמותבינן עליה דר"נ מדתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ומינה דהא הגיע גט לידה מגורשת אפי' בשיש לה אב דהא בתר הכי מוקמינן לה בשאין לה אב ואם איתא דקטנה אביה ולא היא מעיקרא דהוה ס"ד דבשיש לה אב עסקינן ה"ל לאקשויי ולטעמיך לדידך מי ניחא הא קתני עד שיגיע גט לידה ואפשר דאין ה"נ דהוה מצי למימר ולטעמיך כמו שנמצא בכמה מקומות בתלמוד דהוה מצי למיפרך ולטעמיך ולא אמר ולמסקנא לא קשיא דהא אוקימנא בשאין לה אב והרמב"ן ז"ל תירץ עוד ואמר דלרבא דהוא ס"ל דנערה עושה שליח הוה ס"ד דיד אביה יד יתירא הוא דזכי לה רחמנא ולטעמיה אפשר דאפילו קטנה נמי ואיהו הוא דהוה סלקא דעתיה לאוקומא למתני' בשיש לה אב אבל כיון דקי"ל כר"נ דפשט ליה דאינה עושה שליח אין נערה במקום אב אלא כשליח שמינתה תורה לפי שירדה לסוף דעתו של אב שאין לו קפידא בגירושין שישנן בעל כרחה ומעתה קטנה שאינה בתורת שליחות ואין לה יד בשל אחרים כלל אביה ולא היא דהדרינן לפשטא דמתני' דתנן נערה ולא קתני קטנה [ואין לומר דהא דתנן נערה ולא קתני קטנה] להודיעך כחו דרבי יהודה דאם איתא דלרבנן אפי' קטנה כחה דהיתרא הוה עדיף ליה ועוד סייע דבריו מדגרסינן בירושלמי בפ' התקבל גט [סוף הלכה ב] גבי האי מתני' נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה [אם יש בה דעת היא ולא אביה פירוש לפרושי מתני' אתא דדוקא נקט מאורסה דאילו נשואה היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה וה"נ נערה דאילו קטנה מאורסה אביה ולא היא נשאת היא ואביה] כלומר היא ואביה שוין בדבר ובקטנה שאין בה דעת איירי וקאמר דכשם שאביה אינו מקבל גיטה לפי שכבר יצאה מרשותו אף על ידי עצמה נמי אינה מתגרשת כיון שאין בה דעת ואם יש בה דעת היא ולא אביה ומדפליג בסיפא בין יש בה דעת לאין בה דעת ש"מ דרישא דקטנה מאורסה בין יש בה דעת ובין אין בה דעת לעולם אביה ולא היא כדברי הרי"ף ז"ל וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל ולפי שטה זו הא דתנן וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ופירשנו על דעת ר"ת ז"ל דאינה יכולה להתגרש על ידי עצמה קאמר בקטנה שאין לה אב עסקינן דבשיש בה דעת מתגרשת ע"י עצמה וזו אינה יכולה להתגרש דאי בשיש לה אב אפי' בשיש בה דעת נמי אביה ולא היא ולר"י נמי בשאין לה אב איצטריכא דהך סיפא ככ"ע אתיא:

איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה:    לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע ובקטנה הכל מודים שאין קידושיה קידושין שלא לדעתו:

וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקדושין ויאמרו וכו':    הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקדושיה והויא לה גרושתו מעליא ושוב אין קידושין תופסין באחותה שאחות גרושתו בכרת כדכתיב [ויקרא יח] בחייה כל שבחייה:

והוא ששדכו:    הא דאמרינן צריכה גט בששדכה לו אביה קודם קידושין דבכה"ג איכא לספוקי שמא נתרצה האב כששמע והוו להו קדושין למפרע. ומדאמרינן סתמא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ולא מפרשי' אי אביה כאן או במדינת הים כדמפרשי' לקמן [דף מה ב] משמע דבכל ענין איירי שאפי' הוא במדינת הים ולא שמע כלל חוששין לה ואפי' בשאביה כאן כל שלא נתרצה האב בפירוש לא הוו קדושי ודאי דלא דמי לנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דקי"ל כרב הונא דאמר לקמן דאוכלת בתרומה דאלמא קדושי ודאי הוו דהתם הוא משום שנתקדשה ונשאת דאם איתא דלא ניחא ליה לא הוה שתיק כולי האי אבל נתקדשה בלחוד ספקא הוי. ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרינן כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אחר כך כששמע והכי מוכח ממאי דאמרי' לקמן [שם] אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואקשינן ודלמא שליח שוייה ואי ס"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי קשיא לי' וניחוש דלמא שליח שוייה דהא אמרינן דבבן לא חיישינן להכי אלא ודאי כדאמרן וכי תימא רצוי בתר קדושין מאי מהני איכא למימר דהיינו טעמא לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עליה נמי היא וזכין לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוו קידושין לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים אבל כל שנתרצה גלי אדעתיה דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה ומיהו דוקא בשתק בשעת שמיעה ואע"פ שצווח לאחר מכן אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לו לאדם בעל כרחו והכי מוכח לקמן [שם] גבי נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת דאמר רב אסי דאינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע אלמא זרה גמורה חשבינן לה מדחיישינן אפי' באיסורא דרבנן דהא [כתובות דף נז ב] מדאורייתא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ובירושלמי [הלכה א] נמי אמרי' קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה [ועקר] קדושיה ומדקאמר ועקר קדושיה משמע [דלגמרי] עקרן כאילו לא נתקדשה כלל ובודאי דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת עדיפא משנתקדשה בלחוד דהא בנתקדשה ונשאת ואביה כאן קי"ל כרב הונא דאמר לקמן אוכלת בתרומה ובהא איכא מ"ד דלא קי"ל כרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון וכיון דאפי' בההיא אמרינן דאביה בא ועקר קדושיה כ"ש הכא. והאי דינא איתיה נמי בנערה לדידן דקי"ל כר' יוחנן דאמר אביה ולא היא והאי דנקט קטנה משום דבקטנה כ"ע מודו דאביה ולא היא א"נ משום מיאון נקטה דבנערה לא שייך בה מיאון ואע"ג דאיכא למיחש שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה היכא דאיפשר לתקוני מתקנינן אבל בנערה דלא אפשר לא אסרינן לה משום הך חששא ועוד אפשר דבנערה ליכא למיגזר דבקטנה הוא דאיכא למיחש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה משום דמימר אמרי כיון דאצרכוה רבנן גיטא קמו בהו בקידושיה דנתרצה האב הוי דאי לא כיון דאין מעשה קטנה כלום אפי' בשאין לה אב לא הוו מצרכי לה רבנן גיטא אבל נערה כיון דמיחלפא בנערה דעלמא שאין לה אב דקדושיה קידושי תורה מימר אמרי דאע"פ שלא נתרצה האב חשו רבנן בקדושיה משום חומרא בעלמא ולא אתו אמרי דאין קדושין תופסין באחותה אבל רב אחא גאון ז"ל נראה שהוא גורס כאן נערה שכך כתב בשאלתות בפ' ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות אבל בכל הספרים שלנו כתוב קטנה ולא מצינו מיאון בנערה במקום אחר ולפנינו יתבאר אי קי"ל כרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון או לא:

איתמר מת אותו שקדשה:    שלא לדעת אביה:

ממאנת למאמרו:    צריכה מיאון עם גט המוטל עליה אם עשה בה מאמר שאותו הגט מצריכה להיות עמו מיאון:

ואינה ממאנת לזיקתו:    אבל אם לא עשה בה מאמר דאין עליה גט אלא חליצה לזיקתו אותה חליצה אינה זוקקתה להיות ממאנת עם החליצה והשתא מפרש למלתיה ואזיל:

כיצד עשה בה מאמר:    דקי"ל ביבמות (דף נ א) דהעושה מאמר ביבמתו ובא לפטרה בלא כניסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. זו שקדשה שלא לדעת אביה צריכה אף מיאון עמהם. צריכה גט שמא נתרצה האב בקדושי שני ובין נתרצה בקדושי ראשון בין לא נתרצה צריכה גט דאי לא נתרצה בראשון ונתרצה בשני גיטא מעליא בעיא ואם נתרצה אף בראשון צריכה גט למאמרו וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בשל ראשון ולא בשל שני ולא היתה צריכה גט ולא חליצה והרואה שהצרכנוה גט אומר שהקדושין קדושין גמורין הן ואין קדושין תופסין באחותה. ואיכא למידק למה ליה למימר שמא לא נתרצה לימא שמא נתרצה בקדושי ראשון דכל שנתרצה בהן תפסי קדושי באחותה בין נתרצה בקדושי שני בין לא נתרצה שאפילו נתרצה בהן אינה צריכה מדאורייתא אלא חליצה דגט יבמין מדרבנן הוא וקדושין תופסין באחותה דאחות חלוצה מדרבנן ועוד דהוה מצי למימר שמא לא נתרצה בקדושי שני בלחוד שאפילו נתרצה בקדושי ראשון אין זו אלא אחות חלוצה ותפסי בה קדושי ואיכא למימר דלרווחא דמלתא

דף יט עמוד א

נקט הכי דאפי' תמצא לומר דאחות חלוצה לא תפסי בה קדושי מדאורייתא אפ"ה איכא למיחש שמא לא נתרצה האב כלל ואע"ג דליכא מ"ד דתהוי אחות חלוצה דאורייתא כיון דלא איצטריך לא בעי לעיולי בהכי ומיהו איכא למידק והיכי אתו למימר דאין קידושין תופסין באחותה דהא איכא חליצה והכל יודעין דאחות חלוצה מדברי סופרים ואע"פ שיש עמה גט מ"מ כבר הם רואים שאין הדבר יוצא מידי ספק ולא יבואו להקל בקידושין יש לומר דחיישינן דלמא איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה וכי תימא ניחוש נמי דלמא איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה ומיאון לכולי האי לא חיישינן וכי תימא אי חיישינן דאיכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה יבמה גדולה דעלמא נמי שעשה בה מאמר היאך מתירים אותה בגט וחליצה ניחוש דאיכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה איכא למימר דשאני התם דלא אפשר [לתיקוני] דכיון דלא שייך מיאון ליבמה גדולה אין אוסרין אותה מפני חששא זו ולפי זה קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת [המקדש] ונפלה לפני אחיו ליבום ועשה בה יבם מאמר מדעת אביה שצריכה גט וחליצה צריכה נמי מיאון דהא אפי' גדולה היתה צריכה למאן אלא שאי אפשר. ואחרים אומרים דיבמה שקדושיה הראשונים קדושין גמורין אינה צריכה מיאון דליכא למיחש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה דהתם הכל יודעין דגט יבמין הוא מדרבנן בעלמא שהרי אשתו גמורה של אחיו היתה אבל הכא דקדושי ראשון היו שלא מדעת אביה אין תולין גיטו של שני בקדושי מאמר משום דמאמר גופיה לא הוי אלא מדרבנן וסברי דכל שנעשה שלא מדעת האב לא אחמור ביה רבנן כולי האי להצריכה גט דקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אלא אמרי קמו בהו רבנן בקדושי קמא דלא הוו קדושי לפי שלא נתרצה האב וקדושי שני קדושי תורה ויאמרו שאין קדושין תופסין באחותה ולפי זה אפילו היא קטנה כל שנתקדשה לדעת אביה אינה צריכה מיאון:

לא עבד בה מאמר וכו' הכל יודעים:    שאפילו חליצתה חליצה [גמורה] קדושין תופסין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה לו אלא מדברי סופרים:

כאן שנה:    ביבמות בפרק החולץ (דף מא א) שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת [הרי זו חולצת ולא מתיבמת המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת] הרי זו פטורה דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ר"ש בן לקיש כאן שנה לנו רבי. כלומר ממשנה זו אנו למדים דאחות גרושה הויא לה ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים וכ"ת אכתי תבעי מיאון שמא יאמרו שאין קדושין תופסין לאביו בה איכא למימר ליכא למיחש להכי דלא שכיח דמקדש לה אב דמבזז בזיז מינה. ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אמה ואחיה כתב בעל הלכות ז"ל דהדא מילתא אישתאילא קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדה אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה וי"א דאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במדינת הים [ור"ת ז"ל השיב דא"כ קטנה שמת אביה במדינת הים] תאסר לעולם שמא קדשה אביה שם אלא ודאי לשמא קדש לא חיישינן כי היכי דמסקינן בפרק כל הגט (דף כח ב) דלשמא מת לא חיישינן ואע"ג דהתם אמרינן דשמא ימות תנאי היא [וקי"ל כר' יוסי דאמר חיישינן] והכא איכא למיחש שמא יקדשנה שהרי בידו לקדשה אפ"ה כיון שלעולם אינה אסורה לישב תחת בעלה אלא משום חששא דשמא קדש [ולא] משום שמא יקדש ליכא למיחש להכי ולא דמי למאי דאמרי' התם [בגיטין דף כח א] בהאומר הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו שאסורה לאכול מיד שמא ימות דהתם כיון שאם מת נמצאת זרה למפרע איכא למיחש להכי אבל הכא כיון דליכא איסורא למפרע כלל גם לשמא יקדש לא חיישינן דאי לא תימא הכי בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ומש"ה אמרינן נמי בפ"ק דגיטין (דף יב ב) דעבד כהן שברח מרשות רבו אוכל בתרומה ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל והאוסרין מחלקין ואומרין דגבי בת כהן ועבד ליכא למיחש שמא מכרו רבו או קדשה לישראל שכיון שהוא יודע שאוכלין בתרומה בחזקת שהן ברשותו לא מקלקל להו אבל הכא איכא למיחש לפי שאין לו לחוש שקדשוה אמה ואחיה שלא מדעתו ואע"ג דאי מת ודאי לא חיישינן התם לאו בידו מכאן ולהבא ודמי לההיא דאמרינן בגיטין דשמא מת לא חיישינן אבל הכא בידו הוא וראוי להחמיר:

הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי:    אילני צפצפה שהוא מין ערבה ועושין מהן מחצלאות והן נתונות ע"ג זיזין הבולטין ברשות הרבים לישב תחתיהן מפני החמה:

ברתך לברי:    בתך לבני:

אפי' למאן דאמר:    בבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב:

שמא נתרצה הבן:    בקדושין שקדש לו האב שלא מדעתו:

לא אמרינן:    דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ברא דאיק ונסיב ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא ברשותו ואפילו בדשדיך קאמר דלא חיישינן דמ"ד שמא נתרצה האב בדשדיך הוא דקאמר והיינו דאמרינן ודלמא שליח שוייה. דכיון דשדיך אית לן למיחש לכל מאי דאפשר:

ודלמא ארצויי ארצי:    הבן קמי האב וגלה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו:

מר:    רבינא:

בפי' שמעתי דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו כך כתב רש"י ז"ל:

והוא אמר לקריבאי:    מעשה שהיה שהאיש היה אומר לתת בתו הקטנה לקרובו ואשתו אומרת שתנשא לקרוביה:

כפתיה:    הכריחתו והודה לה לתתה לקרוביה ועשו סעודה לחבת חתון וזמנו את קרוביהם:

באיגרא:    בעליה וקדשה בסתר ועדיין לא קבל האב קדושין מקרוב של אשתו:

לא יעשו עולה:    ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה:

רבא אמר:    טעמא אחרינא ודאי לא נתרצה האב דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה:

דלא טרח:    לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן שמא נתרצה:

אוכלת בתרומה:    אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה ואמור רבנן [כתובות דף נז ב] אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו

דף יט עמוד ב

הואיל וקדושיה לדעת האב הוו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה:

ומודה רב:    דאע"פ דלגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקת שנתרצה בחופה התם הוא דאי נמי לא נתרצה האב אכלה מדאורייתא דארוסה [כתובות נז ב] אוכלת מדאורייתא בתרומה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינה אלא כארוסה ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם נתרצה בחופה אם לאו אוקי ממונא בחזקת מריה וה"ה נמי דאינו מטמא לה דלא דמי לאשתו קטנה דהתם כיון דתיקנו רבנן דבעל ירית אין הקרובין מתעסקים בה וקריא ולא ענו לה והויא לה מת מצוה כדאיתא בפ' האשה רבה (דף פט ב) אבל הכא דלא ירית אינו מטמא:

גרסי' בגמ' [דף מה ב] נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת:    כלומר שלא הודיעתו ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת ור' ירמיה [ב"א] אמר אינה אוכלת ואמר עולא נראין דברי תלמיד דהיינו ר' ירמיה אמר רבא מאי טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כלומר שבחייו קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שהיתה לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דאמר רב הונא לעיל מיהא דאינה אוכלת וקיימא לן כוותיה התם הוא דאיכא למימר דבחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק ואיכא מ"ד דקיימא לן כרב הונא דהוא רביה דרבי ירמיה בר אבא ואע"ג דאמר עולא נראים דברי תלמיד הא רבא מפרש טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב הלכך נשואין גמורים הוו ויורשה ומיטמא לה דהא אכלה בתרומה דאסורה דאורייתא אבל מדברי הר"מ במז"ל בפ"ח מהלכות תרומות נראה דקי"ל כעולא דאמר נראים דברי תלמיד:

גרסי' תו בגמ' [דף מו א] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב:    הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו רצוי האב דכיון דאכתי לא חיילי קידושין יכולה היא לחזור בה שלא תועיל קבלתה לשם קידושין וקי"ל כרב ונפקא לן מינה לדידן דאפי' נתרצה האב בפי' אחר כך מהניא מחאת הבת שמיחתה מתחלה ומיהו היכא שלא מיחו לא היא ולא אביה חיילי קידושין משעת קבלתה ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שנתרצה האב דהא אותביה רב הונא לרב אסי בגמ' דאמר אביה ולא היא מדתניא אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן [מ"מ] דקס"ד דכשפתה [לשם קידושין] מיירי ובודאי שלא פתה אותה לשם קידושין בפני האב ואפ"ה ס"ד דאם לא מיאן האב אלא שנתרצה מהניא ההיא ביאה לשם קדושין אע"ג דביאה ליתא בעולם כשנתרצה. וכתבתי כל זה על דעת רש"י שכתב [דף מה ב] עלה דההיא דאמר להו רבא בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל [וכ"ש] שאין חוששין לשמא [נתרצה או] עשה שליח אא"כ שמענו ע"כ ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפי זה יש לחוש בנתקדשה [שלא לדעת ונשאת] שלא לדעת שמא נתרצה כיון ששתק כ"כ ואם נתרצה מקודשת וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואח"כ נתרצה האב מהו דינה וכמו שכתבתי אבל הרב אלפסי ז"ל כתב למעלה דלא הוו קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה ודבריו סתומים שאפשר שהוא רוצה לומר שאע"פ שנתרצה בסוף [בפי' לא מהני] שאפי' ידוע לנו שנתרצה בתחלה אינה מקודשת והוא מפרש כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שאמר לה צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר ס"ל שאף על פי שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושיו קידושין. והוא ז"ל מפרש כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושין היה לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ודבריו מטים כן שאפי' נתרצה בתחלה אינה מקודשת שהרי הוצרך לתרץ בההוא עובדא דאיהי אמרה לקריבאי דהכי קאמרינן לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לקדשה בחשאי ואילו היה דעתו שאילו נתרצה מתחלה הוו קדושי לא היה צריך לומר אלא דהא דאיצטריכו אביי ורבא לטעמייהו היינו משום דהכא איכא למיחש שמא נתרצה האב בשעת קדושין משום דהא מוכחא מילתא [דבפני] האב היה ושמח בזה ואע"ג דבעלמא אפי' בדשדיך לא חיישינן הכא ניחוש אבל כיון שהוצרך הרב ז"ל לומר דחיישינן דהאב שדר לקדשה בחשאי מכלל דס"ל דרצוי לחודיה לא מהני ונראה עוד שכן דעתו ז"ל ממה שלא הביא בהלכות הא דנתקדשה שלא לדעת [ונשאת שלא לדעת] ואביה כאן אם איתא דס"ל דקי"ל כרב הונא והקשו עליו שהרי הוא ז"ל הביא בהלכות פלוגתא דרב ורב אסי [בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דרב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא וימחה ורב אסי] חשש שמא יבא וימחה הא אם בא אביה ונתרצה הכל מודים שנשואיה נשואין בין לתרומה בין ליורשה כדאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה אלמא רצוי דאב מהני ואפי' רצוי דלבסוף ודקדק בה הרב ז"ל אם הלכה כרב או כרב אסי ואם איתא דאפי' כשנתרצה לא מהני למה דקדק בזה הא פשיטא שאינה אוכלת ואינו יורשה דמאי שנא נשואין מקדושין והרי שניהם ברשות האב הם ויותר הוא מפסיד בקידושין מבנשואין ולאו קושיא היא דשאני התם דכיון שנתקדשה מדעתו מסתמא ניחא ליה שתנשא לו וכל שלא מיחה בפירוש אפשר דה"ל כאילו אמר לה מעיקרא הנשאי לו עוד הקשו עליו דאם איתא דאפי' רצוי דמעיקרא לא מהני לא שמעי' מהא דרבינא אלא שאין לחוש דילמא ארצויי ארצי קמיה לפי שאפי' נתרצה הבן לא הוו קדושין אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך דהא הכא הוה חיישינן לשליחא שוייה אלא משום דלא חציף איניש לשויי אבוה שליח י"ל דדוקא בבן הוא דאיכא למיחש להכי משום דניחא ליה שתעשה מלאכתו ע"י אביו אבל אב ודאי אין דרכו לומר לבתו שתקבל קדושיה: עוד הקשו עליו כיון דמאי דמסקינן דלא סבר לה להא דרב ושמואל היינו משום שאפי' נתרצה מתחלה לא מהני אם כן (אפילו) למסקנא היינו חוששין דלמא שליחא שוייה אי לאו דלא חציף איניש לשוויי אבוה שליח ואי הכי אמאי לא ניחוש דילמא ארצויי ארצי הבן קמיה וגלה דעתו שהוא חפץ בה ואמר כל העושה רצוני יקדשנה לי והאב נעשה לו שליח מאליו וכה"ג שליחות גמורה הוי כדאיתא בפרק המדיר (דף ע ב) ולי נראה כיון דלא חציף איניש לשוויי אבוה שליח אנן סהדי כשאמר כל העושה רצוני יקדשנה לי לא נכנס אביו בכלל ומיהו במקדש אשה לחברו משמע דבשדיך חיישינן שמא שוייה שליח דבאחר ליכא טעמא דחוצפא אבל בתוספות אמרו דעד כאן לא חיישינן דשליחא שוייה אלא באב דמסתמא הוא מפקח בצרכי בנו ומשתדל בו להשיאו אשה אבל באחר לא חיישי' דשליחא שוייה ומיהו כל זה אין לו ענין לפי שטת רש"י ז"ל שכיון שהוא כתב עלה דההיא דלא סבר לה מר לדרב ושמואל דהיינו לומר דלא חיישי' לשמא נתרצה אא"כ שמענו ע"כ אלמא למסקנא אע"פ שאילו נתרצה מקודשת לא חיישי' שמא נתרצה וכיון דמסקינן הכי לא צריכינן תו לטעמא דלא חציף איניש אלא כולהו פרכי דמעיקרא אליבא דרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה פרכינן להו אבל אנן דלא חיישינן שמא נתרצה אע"פ שאילו נתרצה מהני נמי ה"ה דלא חיישי' לשליח שוייה בין בבנו בין באחר ועל הדרך הזה גם כן י"ל לדעת הרב אלפסי ז"ל אולי היה דעתו כשכתב דאפי' נתרצה לא מהני דהיינו דוקא כשנתרצה לבסוף משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא ומיהו מודה הוא ז"ל דאילו נתרצה מעיקרא מהני ואפ"ה לא חיישי' והכי נמי ליכא למיחש לשליחא שוייה בין בבנו בין באחר וכלשון הזה כתבו הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מתקדשת ואפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה וכו' דמשמע דס"ל ז"ל דאילו נתרצה מעיקרא הוו קדושין. אבל תמהני במה שסיים ז"ל דבריו וכתב שם בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אחר כך מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע:

מתני' [דף מו א] התקדשי לי בתמרה זו וכו' ואם לאו אינה מקודשת:    דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קדושי באפי נפשייהו:

היתה אוכלת ראשונה ראשונה:    בגמ' מפרש לה. ואמרי' בגמ' מאן תנא (התם) התקדשי התקדשי. כלומר דדוקא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא אבל בזו בזו לאו פרטא הוא אמר רבא ר' שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ובפ' שבועת הפקדון היא (דף לו ב) גבי היו חמשה תובעין אותו דאמר ר' שמעון דלעולם אינו חייב על כל אחד ואחד עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא הכא כוותיה ובפרק פותחין (נדרים דף סו א) נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר [מכללו הותר כולו דאלמא] כללא הוי והתם נמי אוקמה רבא כרבי שמעון דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואע"ג דהתם בפרק הפקדון איפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אפילו הכי כיון דשקלי וטרו אמוראי בהך סוגיא דהכא אליבא דרבי שמעון קי"ל כוותיה וכן פסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל:

גמ' עד שיהא באחרונה שוה פרוטה:    וקאי אסיפא אבל בקמייתא לא דכיון דאכתי לא גמרי קדושי דהא בזו ובזו ובזו קאמר הויין להו קמייתא מלוה וא"ת אמאי והא אמרי' לקמן בריש פרק האומר (דף נח ב) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי משום דמעיקרא בתורת קידושין אתו לידה וברשותה קא מתאכלי והכא נמי בתורת קידושין אתו לידה ואמאי חשבינן לה מלוה י"ל לא דמי דהכא כיון דאכתי לא גמר לשון קדושין אכתי פקדון נינהו וכי אכלה להו נעשו מלוה אבל התם כיון שכבר גמר לשון

דף כ עמוד א

קדושין תו לא הוו פקדון ובידה הוא להוציאם ומשום הכי אמרינן דכיון דבתורת קידושין אתו לידה מקודשת:

גרסי' בגמ' אמר רבא [דף מז א] לא שנו אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו אבל אמר לה באלו אפי' אוכלת מקמייתא נמי מקודשת כי קא אכלה דנפשה קא אכלה:    והכי פירושו לא שנו דהיכא דאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפות לפרוטה אלא דאמר בזו ובזו ובזו דלא גמרו קידושין ולא נקנו לה עד נתינת אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר היו הראשונות מלוה אבל אמר לה באלו דקבלת ראשונה לא באתה לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפי' אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה:

וגרסי' תו בגמ' [שם] אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת:    כלומר אפי' ישנה בעין משום דמלוה להוצאה ניתנה. כלומר הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת המלוה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי וכתבתיה בפ"ק בס"ד. ואמרינן עלה [דף מז ב] נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן. כלומר שנתנן לה לשם קידושין באחת מדרכי הקנאות רבי מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת האי שטר חוב היכי דמי אי נימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ודחינן לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי כלומר דבמלוה דאחרים ליכא למימר דדעתה אזוזי דלא אמרי' הכי אלא במלוה דידה שכבר היתה מחויבת לו אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנאה דאית בה ואיכא אוקימתא בגמ' במלוה בשטר במאי פליגי ובתר הכי אמרינן דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר שמואל [דף מח א] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל רבי מאיר לית ליה דשמואל הלכך סמכא דעתה ולא חיישא דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הילכך לא סמכא דעתה סברה אזיל ומחיל ליה ובמלוה על פה אוקימנא דפליגי בדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון: ויש מי שלמד מכאן דאפי' שמואל מודה דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול דאם איתא דיכול היכי אמרי' דטעמייהו דרבנן דאמרי אינה מקודשת משום דכי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאלמא דאי סבירא להו דאפי' במלוה אמר מקודשת ואמאי והא יכול למחול דמשום ההוא טעמא אמרי' במלוה בשטר דאינה מקודשת ועוד אמאי דחקינן לאוקמי רבנן דלא כהלכתא דסברי דדוקא בפקדון אבל במלוה לא הוה ליה למימר דכולי עלמא אית להו דרב בין במלוה בין בפקדון וקא מיפלגי בדשמואל דמר סבר יכול למחול ומר סבר אינו יכול למחול ובההוא פלוגתא גופא דמיפלגי במלוה בשטר ואפי' הכי איפליגו במלוה על פה לאשמועי' דאיתא לדרב בין במלוה בין בפקדון א"נ איפליגו במלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפי' במלוה בשטר יכול למחול ואיפליגו במלוה על פה להודיעך כחו דר"מ דאפי' במלוה על פה אינו יכול למחול ומדלא אוקי פלוגתייהו בהכי ש"מ דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול. ואחרים דוחים [דאין] ה"נ דלההיא אוקימתא דאוקי דבמלוה בשטר קא מיפלגי בדשמואל במלוה על פה נמי ובמעמד שלשתן בדשמואל נמי קא מיפלגי וכדכתיבנא והא לא איצטריכא ליה לתלמודא לפרושי וכי אוקי פלוגתייהו אי אמר רב במלוה או לא היינו לאוקימתי אחריני דהתם דלהנהו אוקימתי לא פליגי בדשמואל כלל ואפשר דכולהו סבירי להו דלא כוותיה ומש"ה לא הוה מצי לאוקומי פלוגתייהו במלוה על פה אלא אי אמר רב במלוה או לא אבל לעולם אפי' במעמד שלשתן יכול למחול ואפשר שזה היה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיט כל זה שאילו היה סובר דמעמד שלשתן אינו יכול למחול היה לו להביא הא דאמרי' במלוה על פה פליגי בדרב הונא אמר רב וכו' ולימר דכיון דקיימא לן דרב אפילו במלוה אמר כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף יג ב) היכא שקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן מקודשת אלא ודאי סבירא ליה דיכול למחול ואינה מקודשת אבל הר"מ במז"ל כתב בפרק ד' מהלכות אישות דבמעמד שלשתן מקודשת אלמא ס"ל דאינו יכול למחול ולא נתברר שם בדבריו מהו דעתו במקדש במלוה בשטר שביד אחרים: הלכך נקיטי' דמקדש במלוה דידה אינה מקודשת אפי' במלוה דאיתא בעין משום דלהוצאה ניתנה מיהו יש מי שאומר שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה את השטר בשעת קדושין ויש בנייר ש"פ דמקודשת דהוה ליה כמקדש במלוה ופרוטה דהא אמרי' בגמ' [דף מח א] נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ר"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובעינן לאקומא מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ואע"ג דדחינן לה לאוקמה לדרב ככ"ע מ"מ ילפינן מינה דבשטר חוב דידה אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת. ומקדש במלוה דידה שהיה לה משכון אצלו והחזירו לה מקודשת מדרבי יוסי בר' יהודה כמו שכתבתי בפ"ק [סי' תקעה] ובסמוך אכתוב עוד בזה בס"ד. ובמלוה דאחרים בשטר אע"פ שהקנהו לה בכתיבה ומסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה ובמכר לא קנה וליכא למימר בהא שמין את הנייר משום דנייר של לוה הוא כדתנן דהלוה נותן שכר ואי מחיל ליה על כרחה מהדרה ליה ניירא והיכא דאקני לה במעמד שלשתן למאן דאמר אינו יכול למחול מקודשת ולמאן דס"ל דיכול למחול אינה מקודשת ואם היה לו משכון וקדשה בו מקודשת כדתניא קדשה במשכון מקודשת ואוקימנא בפ"ק במשכון דאחרים וכדר' יצחק:

וגרסי' תו בגמ' [דף מז א] האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:    וגרסי' תו בגמ' [דף מח א] עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה. כלומר ממון אחר אבל בשכר פעולתו אינה מקודשת ואוקימנא דכולי עלמא סברי דמקדש במלוה אינה מקודשת וקא מיפלגי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או לא דר"מ סבר דאינה לשכירות אלא בסוף כלומר שאינו זוכה בשכירות אלא לאחר שגמר מלאכתו והביא הכלים אליה הלכך אין כאן מלוה כלל אלא לשם קדושין הוא מוחל לה דמי שכירותו ורבנן סברי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר דכל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל הלכך כשמחזירן לה הויא מלוה למפרע ואי בעית אימא דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובאומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מר סבר אומן קונה בשבח כלי ומר סבר אינו קונה כלומר דהכא בשלא התנה להיות שכיר לימים עסקינן אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ואומן קבלן כשמשביח ועושה מן הזהב כלי אין בזו לומר ישנה לשכירות וכו' דכל מה שמשביחו אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמשביחו ומחזירו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי הלכך הרי הוא כשאר שכירות שהוא מלוה ומקדש במלוה אינה מקודשת וא"ת ואמאי לא והא איכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה דידה שיש לו עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה כדאיתא בפ' קמא [דף יט א] ולפיכך יש שדחו אותה ואמרו שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא הביאה בהלכות ואינו כן שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות [סי' תקעה] בפ"ק ופרשתיה שם ומאי דמקשו לאו קושיא היא דשאני משכון דעלמא דקני ליה כדר' יצחק אבל האי כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה תדע דתנן בפרק האומנין (דף פ ב) כל האומנין שומרי שכר ואמרי' עלה דסתמא כר"מ ולא כר' יהודה ואילו במלוה על המשכון מודה ר' יהודה בהלוהו פירות דשומר שכר הוי ואומן כהלוהו פירות הוי דניחא ליה דאוגרי ליה ועוד דבפרק המקבל (דף קיב א) אמרי' דלמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי עובר משום בל תלין ואילו היה קנוי כקנין משכון ודאי שלא היה עובר אלמא לא חשיב משכון דידיה עד דליתבעו מיניה ותפיס ליה אאגריה כעובדא דמלוגא דשטרי דפרק הכותב (דף פה א) ונקיטינן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכי מוכח לקמן בפ' האומר (דף סג א) וכתבו הרי"ף ז"ל שם ובפ"ק דע"ז (דף טז א) נמי אמרי' גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנותה ואם [דף יט ב] בנה שכרו מותר ומפרשי' טעמא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובמכוש אחרון ליה בה שוה פרוטה ומיהו לאו למימרא שיכול לתובעו כל שעה קודם גמר מלאכה דהא קי"ל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאיתא בפ' איזהו נשך (דף סה א) אלא לומר שכל שעה הוא זוכה בו ונעשה מלוה ונפקא לן מינה שאין האשה מתקדשת בו וגבי עבודת כוכבים דשכרו מותר ונקטי' נמי דאין אומן קונה בשבח כלי דהא אסיקנא הכא דכ"ע הכי ס"ל ובפ' הגוזל (דף צט ב) נמי אסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי ובפ' המקבל (דף קיב א) נמי ס"ל לרב ששת דקבלנות עובר משום בל תלין מהאי טעמא הלכך הכי נקטינן:

מתני' התקדשי לי בכוס זה של יין וכו' ר"ש אומר אם הטעה לשבח ה"ז מקודשת:    בגמ' פרכי' ולית ליה לר"ש יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהם כלומר המוכר והלוקח ומשנה היא בפ' הספינה (דף פג ב) אלמא איכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא כלומר דאע"ג דחמרא עדיף פעמים שזה עדיף לו שצריך לחומץ ה"נ איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא. ומפרקי' הכא במאי עסקי' כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מר סבר קפידא כלומר שלא היתה חפצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא ומר סבר מראה מקום היא לו כלומר ואף אם לא יתן אלא כסף קבלהו ומיהו היכא דטעאי איהי גופה אפי' רבי שמעון מודה ולא קי"ל כר"ש:

על מנת שאני כהן וכו':

נתין:    גבעוני על שם [יהושע ט] ויתנם יהושע חוטבי עצים ואמרי' בפ' הערל (דף עח ב) דדוד גזר עליהם:

בן עיר ונמצא בן כרך:    ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שוקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים:

בן כרך ונמצא בן עיר:    אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא:

שפחה גדלת:    במתני'

דף כ עמוד ב

גרסי' מגודלת ובגמ' מפרשי' [דף מט א] מאי מגודלת גדלה בשבח יוחסין ויהבינן טעמא דאמרה לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא אבי שבבתאי. כלומר דגדלה היינו חשובה בשבח יוחסין כגון שנולדה מעבד עברי שהוא מיוחס ומ"ה בע"מ שאין לי ויש לו מצית אמרה לא ניחא לי שתהא לי שפחה חשובה דמתוך כך שהיא חשובה תהא מצויה לספר עם שכנותיה ותשמע ממני דבר ותלך ותתנודד בי לפני שכנותי ותתן אותי לבוז ולקלס ומ"ה לא פליג ר' שמעון בה והר"ם במז"ל כתב בפ' ד' מהלכות אישות שפחה גודלת או אופה פירשו מלשון גדילים ונקט לישנא קמא דאתמר בגמ':

אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו:    אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת:

גרסי' בתוספתא בפ' שני ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ה"ז מקודשת ע"מ שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסקי שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך אינה מקודשת:

גרסי' בגמרא ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו כלומר בשניהם זכתה ומצטרפין לשוה פרוטה:

ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו כלומר שאינה זוכה במה שבתוכו ואינו מצטרף לשוה פרוטה:    ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ל"ק הא במיא הא בחמרא הא בציהרא כלומר במיא בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבי מיא ולא היה דעתה כי אם בכלי. בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתיה ומהדרי כוס למריה. בציהרא דהיינו ציר דגים שנעשה לימים רבים לטבל בו ובמה שבתוכו שהכוס צריך לשמרו בו ל"א ציהרא שמן לשון יצהר כך כתב רש"י ז"ל ויש בזה דרך אחרת לר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות:

גמ' אבל בשבח יוחסין:    כגון ע"מ שאני ממזר ונמצא נתין אינה מקודשת דלא ניחא לה בשבחו מפני שמתגאה:

דאמרה מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא:    מנעל הגדול מרגלי איני חפצה שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא זה:

תרגום דידן:    של אונקלוס הגר אבל לא שיתרגם מדעתו דאמרי' בגמ' דהמתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי כגון המתרגם לא תענה על ריב לא תסהיד על דינא והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. כלומר אם בא לומר הואיל ונתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכ"מ שארצה. הרי זה מחרף ומגדף. כלומר מבזה המקום ומשנה את דבריו ואונקלוס שהוסיף לא הוסיף מדעתו שהרי בסיני ניתן אלא שנשכח וחזר ויסדו כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף ג א) ושום שכל זה תרגום:

וה"מ:    דסגי בג' פסוקים בדאמר לה קרינא:

ור' יוחנן אמר תורה:    מפרשי' בגמ' מדרש דתורה: בן עזאי ובן זומא תלמידים ובחורים היו ולא זה ולא זה באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם כדתנן בפ' עגלה ערופה (דף מט א) משמת בן עזאי בטלו השקדנין:

ואפי' במס' דכלה:    פרש"י ז"ל שאין בה עומק וברייתא היא וכך שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ובספר הערוך כתוב פר"ח ז"ל ואפי' במסכת דכלה שמתעסקין בה תלמידי חכמים שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר ובפ' אלו טרפות (דף מט א) אמר שמואל בריה דר' אבהו [אבא] מרישי כלי דרפרם הוה ע"כ וכן כתב הר"ם במז"ל בפ' ח' מהלכות אישות:

בכל מקום:    באחד מכל המקומות:

דבר חכמה:    מילתא דתליא בסברא:

ר"א בן חרסום:    אמרינן במסכת יומא בפ' אמר להם הממונה (דף לה ב) שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה ובפ' במה בהמה (דף נד ב) אמרינן דר"א בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי כל שתא ושתא מעדריה:

אפי' רשע גמור מקודשת ואפי' צדיק גמור מקודשת:    כלומר חוששין לקדושיו:

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה:    מקרקעי:

אדעתא למיסק:    ונאנס ולא עלה:

ובעידנא דזבין לא אמר:    דאדעתא למיסק קא מזבין דאילו פירש בשעת מכירה דאדעתא למיסק קא מזבין לא הוי זביני דאדעתא דהכי לא מזבין שיהא דר בלא קרקע ומיהו בשגלה דעתו תחלה דאדעתא למיסק לא"י קא מזבין עסקינן ואף אח"כ אנו רואין שהוא טורח אם יוכל לעלות דאי לאו הכי אפי' הוו דברים שבלב דברים פשיטא שלא כל הימנו לומר בלבי היה:

אמר רבא הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים:    ואע"ג דקי"ל בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא דאמרי' בפ' מי שמת (דף קמו ב) גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו שאינה מתנה דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ובפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף עט א) נמי אמרינן גבי שטר מברחת מורה הוראה אני ואם יבא לידי שטר מברחת אקרענו והיינו משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ובפרק מרובה (דף פ א) נמי אמרינן מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. הני ודכותייהו לא קשיאן דכל כה"ג כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש דמברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהבה כולהו נכסי לאחריני והיא תשאל על הפתחים ובודאי דמשום אנסובי הוא דעבדה הכי וכן נמי אותה אשה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא ודאי להגון לה נתכוונה והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר ולא אמרינן דכדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר משום דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי דאימור זוזי איצטריכו ליה וזבין ואע"ג דבלביה לא ניחא ליה בעידן זביני מיהא לא מוכחא מילתא ומש"ה מסקינן דכל כה"ג דברים שבלב אינן דברים והקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפרק ג' דתרומות ואיתא נמי בפסחים (דף סג א) המתכוין לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין אלמא דברים שבלב הוו דברים ותירץ דכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שהוא מתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוא מוציא בשפתיו וכל כה"ג כיון שאינו מוטעה במה שהוא מוציא מפיו אין מה שבלבו כלום אבל כל שהוא טועה בדבורו כי התם לאו כלום הוא דבעינן שיהו פיו ולבו שוין להוציא מה שהוא מוציא בשפתיו ומש"ה אמרי' בפ' שבועות שתים בתרא (דף כו ב) נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין לפי שטעה בדבורו כדאמרן ומאי דאמרי' במס' כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו כתב הרב ז"ל דשאני התם דאונס הוה שאמרו לו לר"ע היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך ומפני כך הוצרך להוכיח את דבריו וכיון דמתוך אונס הוה הוה ליה כאילו פירש ודמי להא דתניא בפ' ד' דנדרים (דף כז ב) נודרים לחרמים ולהרגין ואוקימנא לה התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונסא שרי והיינו טעמא לפי שהענין מוכיח מצד עצמו שהרי מערים לישבע לחרמים והדבר ברור שהוא נשבע לזמן קצר בכל מה שהוא יכול לדחותם ולא הוו דברים שבלב ודר"ע נמי איכא למימר שכיון בלבו שיהא לה איזה חלק לעולם הבא שכל ישראל זוכין בו והרמב"ן ז"ל פי' דכי אמרי' בדר"ע שהיה מבטל בלבו לאו בלבו ממש קאמר אלא לומר שלא היה משמיע לאזנו אבל מוציא היה בשפתיו כדאמרי' [ברכות דף טו א] לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כלומר שלא ישמיע לאזניו אע"פ שמוציא בשפתיו וא"ת והתנן [נזיר דף ב א] האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא לה בפ"ק דמכלתין [דף ה ב] כגון שהיה נזיר עובר לפניו והיכי מהני והא הוו להו דברים שבלב לאו קושיא היא דכל שהענין מוכיח מתוך דבריו אע"פ שלא השלים דבורו מהני

דף כא עמוד א

מדין ידות דאתרבו בקרא בהדיא והקשו עוד מדתנן בפ' ואלו מותרין (דף כ א) דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ונדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים שרי ואמאי והא דברים שבלב נינהו לאו קושיא היא דכי אמרי' דדברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שמה שבלבו סותר דבורו כי הא דשמעתין אבל האי דהתם אינו אלא מפרש שזה שנדר בחרם אי אפשר לומר שנדר בשניהם דהיינו חרמי שמים וחרמו של ים כי היכי דנימא דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי לחד מינייהו בלחוד איכוין הלכך כשאומר לכך נתכוונתי אינו אלא מפרש:

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק:    ופירש להו דאדעתא דהכי עביד:

ולא איתדר:    לא יכול לדור או מחמת חוסר מזונות או לא מצא דירה:

והא לא איתדר ליה:    והוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדרי זביני:

אי בעי סליק:    וכיון דבדידיה קאי לא בטיל זביני:

אי בעי לא סליק:    בתמיה מי אנסו:

דאתיליד אונסא באורחא:    שמע שהיו ליסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרי זביני וה"ק אי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק ללישנא בתרא דקא מתמה אתמוה ושלא היה לו צד עכוב אבל היה לו צד עכוב הדרי זביני. ויש שדקדקו משמועות הללו דבממונא לא בעינן תנאי כפול מדאיצטרכינן בעובדא קמא לטעמא דדברים שבלב אינם דברים דמשמע דאי הוו דברים הדרי זביני אע"ג דלא כפליה לתנאיה ובהני עובדי בתראי נמי דההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י כלומר שאמר כן בשעת המכירה אמרינן דמהני תנאיה אע"ג דלא כפליה וליכא למימר דבהני עובדי בתראי בדכפליה עסקי' אלא דלא חש תלמודא לפרושי הכי משום דלא אתא אלא לאשמועינן אי סליק ולא מיתדר ליה אי מקיים תנאיה או לא וכן נמי היכא דאתיליד אונסא באורחא אי הדרי זביני או לא דאי בתנאה ממש עסקינן לא הוה אמר רב אשי דכיון דאי בעי סליק המכר קיים דהא כיון שהתנה שאם לא יעלה שיהא מכר בטל אי לא בעי למיסק המכר בטל שהרי אין כופין את ההדרנא לקיים תנאו כדי שיתקיים הדבר דאדרבה הרשות בידו לגרום שלא יתקיים התנאי ואפי' תנאי שנעשה לתועלת המקבל כדי שיבטל מכרו ומתנתו כדאמרי' בפ"ק [דף כז א] זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וכמו שכתבתי למעלה לפי שהתנאי לבטל הדבר נעשה וכ"ש שאין אומרים דכיון דאי בעי עביד כמאן דעביד דמי אלא אי עבד קיים ואי לא לא אלא ודאי לאו תנאי גמור הוא אלא גלויי דעתא בעלמא ודגלי דעתיה בשעת המכר דאדעתא דהכי זבין ומש"ה אמרינן דכיון דאי בעי הוה סליק המכר קיים שכיון שהוא יכול לעלות הרי מחשבתו קיימת מ"מ משמע מהא דלא בעינן תנאי כפול דאם איתא דבעינן כיון דלא כפליה אפי' לא סליק זביניה זביני. וראיה זו איני מכיר דלעולם בהני עובדי בדכפליה לתנאיה עסקינן בעובדא קמא מקמי דזבין ובעובדי בתראי בעידנא דזבין ולא שאמר על מנת שאעלה דאי הכי בהני עובדי בתראי כל שאינו רוצה לעלות אע"פ שהוא יכול לעלות מכרו בטל וכדכתיבנא אלא הכא כשפירש ואמר דאדעתא למיסק קא מזבין ואי לא מצי סליק דלא להוו זביני ובעובדא קמא אמר הכי קמי דלזבין ובעידנא דזבין לא אמר ומש"ה לא מהני ובעובדי בתראי אמר בעידנא דזבין ומש"ה בעינן שיתקיים תנאיה ומיהו כיון דאי בעי סליק אמרינן דזביניה זביני שהרי תנאו מתקיים הא אילו לא הוה מצי למיסק כלל היה מכרו בטל מפני שכפל ואמר שאם לא יוכל לעלות דלא ליהוו זביני ואין מכאן ראיה דבממון לא בעינן תנאי כפול ועוד דאיכא למימר דכי בעי ר"מ תנאי כפול ה"מ בשהתנה דכיון שלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים התנאי יהא המעשה [קיים] אבל גלוי הדעת בלא תנאי הרי הוא כמו שהתנה וכפל אבל מ"מ הדין דין אמת דבממונא לא בעינן תנאי כפול כמו שכתבתי בפ' שבועת העדות בס"ד [וכ"ש במלתא דאיסורא] והא [גיטין דף עה ב] דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי לרווחא דמילתא אתקין הכי וכמו שכתבתי שם בפ' מי שאחזו אבל אין כן דעת הר"ם במז"ל שהוא כתב בפ' ו' מהלכות אישות דבעינן תנאי כפול בין בגיטין וקדושין בין בדיני ממונות. וכ' הרשב"א ז"ל דבהני עובדי בתראי לוקח אסור לאכול פירות עד שיגמר המקח דשמא לא יוכל לעלות ונמצא מקחו בטל וכי אכיל שכר מעותיו הוא דקא אכיל ואפי' התנה להחזיר הפירות אם יתבטל המקח הרי זה אסור דהוה ליה כרבית ע"מ להחזיר ואסור אלא משלשין את הפירות כאותה שאמרו בפרק איזהו נשך (דף סה ב) ברבית דבי רבי חייא:

מתני' האומר לשלוחו וכו' והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת:    דדוקא קא"ל מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר עלי דברים בפניה ימחו בידו:

הרי היא במקום פלוני:    שם תמצאנה אין זו קפידא:

כנסה בסתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה:    בגמ' מפרש האי כנסה סתם אי קאי ארישא אהך דקדיש על תנאי או מלתא באפי נפשה:

תצא שלא בכתובה:    אמרי' התם בפ' המדיר (דף עג ב) כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי שנא כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גט נמי לא תבעי אמר רבא גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא ופסק הר"ם במז"ל כרבא שכתב בפ"ז מהלכות אישות הרי זו מקודשת מספק:

הפוסלין בכהנים:    כמו שמפורש בבכורות:

גמ' ותנן נמי בכתובות כה"ג:    שמשנה זו שנויה אף בפרק המדיר וכאן נשנית משום דין קדושין ושם משום דין כתובה:

אבל במילי אחריני וכו':    אע"ג דאמר איהו קפידנא. כלומר שהתנה עמה בתחלה ואמר ע"מ שאין עליה נדרים ובתר הכי אמר שאף בנדרים אחרים הוא מקפיד אפ"ה מקודשת דכיון דלא קפדי אינשי אלא בהני תלתא מסתמא כשהתנה עליה מתחלה לא נתכוין אלא לאלו. מיהו גרסי' בירושלמי דדוקא בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא. כלומר ואינה מקודשת:

קדשה על תנאי:    שאין עליה נדרים וכו':

רב אמר צריכה ממנו גט:    אמרי' התם עלה בגמ' [דף עג א] אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה דרב משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כלומר לא תימא קסבר רב אחליה לתנאיה וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה אלא טעמא דרב לענין גט משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ואפי' נמצאו עליה נדרים אבל לענין ממונא בתנאיה קאי שאם ימצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה ומדאמרי' לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהני מחילתו ומקודשת ולפיכך כתב הר"ם במז"ל בפ' ז' מהלכות אישות המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים ובטל התנאי אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם ולפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא בטל התנאי כשבעל או כשכנס והראב"ד ז"ל מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב"א ז"ל חולק ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועילין בבינו לבינה אלא בדבר שבממון כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא וכנסה סתם דקאמרינן היינו שבעל ומהני משום דבעל לשם קידושין ולא משום קידושין הראשונים:

ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט:    פרכינן התם בפ' המדיר עלה דשמואל ממתני' דתנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם ותיובתא דשמואל לא קדשה סתם וכנסה סתם. וקי"ל הכי דאפי' קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט ואין לה כתובה דאע"ג דלרב דקי"ל כוותיה מתוקמא ליה מתני' שפיר בקדשה על תנאי וכנסה סתם אפ"ה רב נמי מודה דקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ומומין יוכיחו דודאי אפי' בסתם הם פוסלין כדאמרי' בעלמא [כתובות דף נז ב] משום סמפון דאלמא איכא סמפון בנשים במומין במקדש סתם שלא תאכל בתרומה לפי שאינה מקודשת ודאי מן התורה וה"ה לנדרים כדשמואל ובירושלמי [הלכה ד] נחלקו בה ר"ל ור' יוחנן וקי"ל כר' יוחנן דאמר אין לה כתובה וכן דעת [הרשב"א] והרמב"ן וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק כ"ה מהלכות אישות. ונמצינו למדין שבין קדשה על תנאי

דף כא עמוד ב

וכנסה סתם בין קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט ואין לה כתובה וכשם שאין לה עיקר כתובה כך אין לה תוספת מדגרסינן בסוף פרק אלמנה ניזונית (דף קא א) ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה אין להם תוספת וכל שכן מנה ומאתים והיינו טעמא משום שהן פושעות בדבר והכא נמי היא פושעת דהא עלה דידה הוה רמי לגלויי וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק הנזכר:

המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט:    איכא מ"ד דאע"ג דבמקדש על תנאי ובעל ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל אמרינן בכל חדא מינייהו צריכה הימנו גט אינן שוין בדינן דבמקדש על תנאי ובעל צריכה גט מספק כמו שכתבתי למעלה ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה גט בודאי וזהו דעת הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות אישות והיינו טעמא משום דבמקדש על תנאי ובעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל שהיה סבור שנתקיים מה שאין לומר כך במקדש בפחות משוה פרוטה ולישנא דגמ' נמי הכי מוכח דבמקדש על תנאי אמרו לא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט דמשמע דספק הוא ובמקדש בפחות משוה פרוטה אמרו צריכה גט ודעת הרב ז"ל בפרק הנזכר דמקדש במלוה ובעל דינו כמקדש בפחות משוה פרוטה ושתיהן צריכות גט מן הודאי [ואפרש טעמו בפ' המדיר בס"ד] ועוד חלק ז"ל שם בין מקדש על תנאי למקדש במלוה ובפחות מש"פ בשני דברים הא' דבמקדש על תנאי אפילו כנס או בעל שלא בעדים מהני לפי שהקדושין כבר היו בפני עדים וכל שנתבטל התנאי ממילא חיילי לדעתו ז"ל אבל במקדש במלוה או בפחות משוה פרוטה צריך ביאה בעדים לפי שלא היה ממש בקדושין הראשונים וכן במקדש על תנאי הזכיר כנס או בעל משום דכיון דמשום מחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס נמי סגי אבל במקדש במלוה ובפחות משוה פרוטה לפי שלא היה ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שתתקדש בביאה. ומכאן נ"ל שדעתו ז"ל שאין האשה מתקדשת בחופה ודלא כרב הונא [דף ה א] דאמר חופה קונה וכמו שכתבתי בפ"ק שאל"כ היה לו לכתוב שאם קדש במלוה ובפחות מש"פ וכנס בעדים צריכה גט מספק ואי אפשר לומר שהכניסה דינה כסבלונות שאפי' בקטן ובפחות מש"פ אמרי' דעל דעת קדושין הראשונים שלח משא"כ בביאה מן הטעם שאכתוב לפנינו בס"ד דא"כ מקדש על תנאי וכנס למה צריכה הימנו גט אלא ודאי כדכתיבנא והוי יודע שיש חולקים ואומרים שאף המקדש במלוה אינה צריכה גט אלא מספק כדין המקדש על תנאי דשמא היה סבור שהמקדש במלוה מקודשת ואחרים חולקים עוד עליו ואומרים דאפילו בפחות מש"פ אינה צריכה גט אלא מספק ואם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי' וראוי להחמיר [ועוד אוסיף ביאור בהלכות אלו בפרק המדיר]:

וגרסי' בנזירות וכו' חזקה שליח עושה שליחותו:    ושמא קדש את הבת ואסור באמה ובאחותה או שמא קדש האם ואסור בבתה ובאחותה:

אע"ג דאית לה:    בת ואחות אבל נשואות היו בשעה שעשה אותו שליח והארכתי בה במסכת גיטין בפרק התקבל [בסוף סי' תקז ד"ה ונימא כו'] בס"ד. ויש שדקדקו מכאן שאדם יכול להיות שליח להוליך קדושין לקרובתו ולקדשה לאחר אע"פ שאינו יכול לקדשה לעצמו דאי לא יאמרו שמותר בקרובות השליח אלא ודאי רשאי כשם שהוא רשאי להיות שליח לקבלת קדושין שלה כדאמרי' לקמן בסמוך בגמ' [דף נא ב] הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח כלומר שהבוגרת מנתה אביה שליח לקבל קדושיה:

מתני' סבלונות:    דורנות שדרך חתן לשלוח סבלונות לארוסתו:

אינה מקודשת:    ולא אמרי' יודע היה שאין קדושיו קדושין וגמר ושלח סבלונות לשם קדושין או שקדשה (משהגדיל) קודם סבלונות אלו ע"פ שני הפירושין שאכתוב בגמ' בס"ד אלא אמרי' מחמת קדושין הראשונים שלח:

וכן קטן שקדש:    ושלח סבלונות משהגדיל:

גמ' מ"ט דהני סבלונות מחמת קדושי קמאי נינהו:    שהוא טועה וסובר שהיו קדושין ואינו חושש לקדשה פעם אחרת ואע"ג דאמרי' בפרק המדיר (דף עג ב) דמקדש מפחות מש"פ ובעל וכן קטן שקדש ובעל צריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין הקדושין תופסין בפחות מש"פ ויודע שאין קדושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין והכא משמע דאין אדם יודע אלא טועה דמ"ה אין חוששין לסבלונות לא קשיא דיודע ואינו יודע וגבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשיה לספיקא ובעל לשם קדושין אבל גבי סבלונות שאין לו חשש איסור בדבר סומך לשלחם על דעת קדושין ראשונים כשם שסמך עליהם מתחלה כשקדשה בהם והיינו דתניא בתוספתא [פ"ד הלכה ד] המקדש בפחות מש"פ ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קדושין הראשונים שלח בעלו קנו וכו':

חוששין לסבלונות:    פרש"י ז"ל מי ששידך אשה ונתרצית האשה ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין נינהו ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון ומיהו דוקא בדשדיך דאי לא ודאי לא חיישינן שא"כ כל מי שיתן מתנה לפנויה בפני עדים ניחוש לקדושין ובדשדיך נמי דוקא כשנתן סתם אבל פירש לשם סבלונות ודאי ליכא למיחש ואסיקנא אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. כלומר באתרא דלא סמכי לשדורי סבלונות קודם קדושין אית לן למיחש דהאי נמי לא סמכא דעתיה ולשם קדושין משדר אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאין מקפידין לקדש קודם סבלונות בהאי נמי לא חיישי' ופרכינן בגמ' מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישינן ומשני לא צריכא דמיעוטא מסבלי והדר מקדשי ורובא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. זו היא גרסת רש"י ז"ל. כלומר מהו

דף כב עמוד א

דתימא ניחוש למיעוטא לתלות לקולא משום דאיכא למסמך האי מיעוטא לחזקה דידה שעומדת בחזקת פנויה ועוד שאילו נתנן לשם קדושין היה לו לפרש קמ"ל דכיון דרובא מקדשי תחלה אין תולין להקל מפני המיעוט ואע"ג דלישנא דניחוש לחומרא משמע מצינו לשון חשש לקולא דגבי בתולה שעברה [חגיגה טו א] אמרי' חיישינן שמא באמבטי עברה ובפ' שואל נמי אמרי' [דף קנא א] חיישינן שמא חוץ לחומה לנו והיינו לקולא כפי פרש"י ז"ל שם ולפי גרסא זו כל היכא דרובא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. אבל הגאונים ז"ל גורסין לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל וכך כתובה בהלכות ולפי גרסא זו לעולם חיישינן אלא באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי והיינו טעמא דנהי דבעלמא לא חיישינן למיעוטא הכא חיישינן לפי שאין רוב זה קבוע ומחוייב דומיא [יבמות דף קיט א] דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב קבוע מצד טבע העולם אבל רוב זה שאינו אלא מצד המנהג והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו:

וגרסי' בגמ' בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרבה הוחזק שטר כתובה בשוק מהו:    כלומר שראו שטר כתובתה. אם נתקדשה לאחר מהו להחזיקה במקודשת לראשון. ופשטינן באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן כתבי והדר מקדשי לא חיישינן ופרכינן מקדשי והדר כתבי פשיטא ומהדרינן לא צריכא דלא שכיח ספרא. כלומר שאין הסופר מצוי בעיר תמיד:

מ"ד ספרא הוא דאיתרמי ליה:    וכתב קודם קדושין קמ"ל ומדברי הר"ם במז"ל בפרק ט' מהל' אישות נראה דאפי' באתרא דמיעוטא בלחוד מקדשי והדר כתבי חיישינן כדרך שאמרו בסבלונות לפי גרסת הגאונים ז"ל. זו היא שטת רש"י ז"ל שהוא סובר דמאי דאמרינן חוששין לסבלונות היינו לומר שחוששין שהסבלונות עצמן היו קידושין ויש הוכחה לפירושו בגמ' דאמרינן אימא כי משדר סבלונות אדעתא דקדושי קא משדר ואמרי' נמי אבל הכא דנחית לתורת קדושין אימא נהוו קידושין דאלמא כולה שקלא וטריא לחוש לסבלונות עצמן שיהיו קדושין ומיהו זו דהוחזק שטר כתובה בשוק לפי פירושו אינה מענין שמועתנו דחשש סבלונות הוא מפני הסבלונות עצמן וחשש כתובה אינו אלא מפני חשש קדושין שקדמוה ואעפ"כ הביאוה כאן בגמ' משום דמאי דפשטינן בה דמי למאי דפשטינן בסבלונות דבתרוייהו באתרא דמקדשי ברישא חיישינן והרמב"ן ז"ל יישב עוד לפי שטת רש"י ז"ל [דבתרווייהו מיירי בסבלונות והכא נמי בסבלונות] באתרא דמקדשי בהן עצמן מיבעיא לן אם הוחזק שטר כתובה אחר ששלח סבלונות אי חיישינן שלשם קדושין שלחן אפי' באתרא דמסבלי והדר מקדשי כיון דכתיבא כתובה הדבר מוכיח שלשם קידושין שלח או דלמא דכל היכא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן כלל ופשטינן דאי אתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן לפי שעל כרחנו זה שנה מנהג מקומו שאם אתה אומר שנהג מנהגם בסבלונות ולא נתנן לשם קדושין הרי שינה מנהגם בכתיבת כתובה תחילה וכיון שעל כרחנו לא נהג מנהג מקומו יש לחוש ולומר שקיים מנהגם לכתוב כתובה אחר קדושין ושנה אותו שקדש תחלה באותן סבלונות זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל בהלכות כתוב אמר רבא חוששין לסבלונות פירוש היכא דלא ידעינא אי קדיש אי לא קדיש כלומר שאין חוששין לסבלונות עצמן שיהיו קדושין אלא שמא קדמו להם קדושין וכגון ששדיך וכן פר"ח ז"ל. ונ"מ דלפרש"י ז"ל שהוא חושש לסבלונות עצמן משום קדושין דוקא בשנתנן לה בפני עדים שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודים כדאיתא לקמן [דף סה א] בהדיא ולפי פי' הרב אלפסי ז"ל כל ששלח סבלונות בודאי אפי' בלא עדים חוששין שקדמו להם קדושין ולפי זה אתי שפיר הא דהוחזק שטר כתובה בשוק שהביאו כאן ולא בסבלונות איירי אלא אי חיישינן בהוחזק שטר כתובה בשוק שמא קדמו להן קדושין דומיא דחשש דסבלונות. ונמצא פסקן של דברים דהיכא דשדיך ואח"כ נתן סבלונות סתם בפני עדים אי אתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לקדושין ודוקא בשנתנן סתם ובפני עדים אבל נתנן בפירוש לשם סבלונות א"נ אפי' נתנן סתם ושלא בעדים אין חוששין להם לפרש"י ז"ל ולפירוש הרי"ף ז"ל אפילו נתנן בתורת סבלונות בפירוש ואפילו בלא עדים חוששין שמא קדמו להם קדושין ולפי גירסת רש"י ז"ל כדאמר דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דוקא באתרא דרובא מקדשי ולפי גרסת הגאונים אפי' באתרא דמעוטא מקדשי אבל באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לכ"ע לא חיישינן ובעיר חדשה שאין בה מנהג מסתברא דחיישינן דכיון שאין בה מנהג רואין אותה כמחצה על מחצה ועוד שהרי לגרסת הגאונים ז"ל אפי' למיעוטא חיישינן. וכל היכא דחיישינן אפי' אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין חיישינן. ולדברי האומרים [דף מו א] דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שאם נתרצה אביה בפירוש חיישינן וכמו שכתבתי למעלה [סי' תרל] אפי' בקטנה נמי חיישינן לסבלונות אם נתרצה בהן אביה ולא עוד אלא אפי' בקטנה שאין לה אב כל ששדכה בחיי האב אע"פ שלא שלח סבלונות עד לאחר מיתת האב לפי' הרב אלפסי ז"ל חוששין שמא קבל אביה קדושיה אבל לדעת רש"י ז"ל שאינו חושש אלא שמא הסבלונות בעצמן קדושין הכא כיון שאין לה אב במיאון סגי לה וכתב הרשב"א ז"ל דמאי דאמרינן דאפילו באתרא דמעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן מסתבר דה"מ כשהן מקפידין בכך שאינן סומכין לשלוח סבלונות אלא לאחר קדושין דבכה"ג הסבלונות מוכיחין לפי מנהג המיעוט שקדמו להם קדושין אבל היכא דלא קפדי משום סבלונות כלל אע"פ שמעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששין לסבלונות שיהיו קידושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינן מקדשין תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקדושין וכתב דמשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם:

מתני' המקדש אשה ובתה וכו' כאחת:    שאמר הרי שתיכן מקודשות לי:

אינן מקודשות:    אין אחת מהן צריכה גט ובגמרא מפרש טעמא:

של שביעית היתה:    בגמרא מפרש מאי אתא לאשמועינן:

גמ' קדושין שאין מסורין לביאה:    קדש אחת מב' אחיות ולא פירש אי זו היא דאין יכול לישא אחת מהן שמא [זאת היא] אחות אשתו:

רבא אמר לא הוו קדושין:    מוכח לה בגמרא מדכתיב [דברים כד] כי יקח איש אשה ובעלה דכי יקח היינו קדושי כסף דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה וקי"ל כאביי ופרכי' בגמ' עליה דרבא ממתני' דתנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה מקודשת. כלומר דוקא כאחת אין מקודשות כדרבה [דף נ ב] דיהיב טעמא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו כלומר כיון דבזה אחר זה א"א שיחולו קדושי שתיהן דבתרייתא מחייבי כריתות היא בבת אחת נמי אינו אפילו אחת מהן [אינה מקודשת] דאף על גב דאמרי' האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי היא תמורת עולה ושלמים דאע"ג דבזה אחר זה אין דבור האחרון כלום התם שאני משום דאפשר לשניהם לחול בבת אחת דתמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל הכא כיון שאי אפשר שיחולו קדושי שתיהן כאחת דחייבי כריתות נינהו לא תפסי נמי בחדא מנייהו דהי מנייהו תפסה ומ"מ משמע מדיוקא דמתניתין דדוקא כאחת הוא דאינן מקודשות הא אחת מאשה ואחותה ולא פירש מקודשת ואע"ג דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו ותיובתא דרבא אמר לך רבא ולטעמיך אימא סיפא מעשה בחמש נשים ובהן ב' אחיות וכו' ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות שעמהן מקודשות היכי דמי אי נימא דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה כלומר דבבבא בתרא בפרק מי שמת (דף קמג א) אמרינן דנותן מתנה לנולד ולעובר שבמעי אמו שאינו קונה כלום גם הנולד אינו קונה שהרי לא הקנה לזה בלא זה וה"נ איכא חדא דלא חזיא ליה כלל אלא לאו דאמר להו אחת מכם כלומר דלאו את וחמור הוא דאם קדש זו לא קדש זו וקתני אין אחיות מקודשות לאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ומפרקינן אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה אביי מתרץ לטעמיה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה מקודשת ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי אין אחיות מקודשות ומעשה בחמש נשים וכו' ואמר הראויה [מכם לביאה] תתקדש לי ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ורבא מתרץ לטעמיה וכו' זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל לא הביא מזה כלום וכתב משנתינו כצורתה ולא העמידה באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי וטעמו ז"ל משום דלא אצטרכינן לאוקומה בהכי אלא משום פרכא דאת וחמור הוא כלומר ותקשי למ"ד לא קנה ואע"ג דקי"ל קנה אשכחן דכותה בתלמודא פרכא אליבא דלאו כהלכתא ומיהו לדידן דקי"ל דאת וחמור קנה מחצה מתוקמא לן מתני' אליבא דאביי דקי"ל כוותיה כפשטה בדאמר כולכם ולא קשיא לן מידי: אבל בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' אישות העמידו משנתינו דוקא באומר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הא לאו הכי אין אחת מהם מקודשת ויש לתמוה למה ונראה לי שהן סוברין דהכא אליבא דהלכתא מקשי' דאפילו לדידן דקי"ל קנה מחצה הכא לא מקדשא חדא מינייהו משום דבשלמא במקנה איכא למימר שדעתו הוא שיקנה מי שיוכל לקנות שאין טעם לומר שמפני שזה אין לו יד לקנות שלא יקנה מי שיש לו יד אבל מקדש זה קונה הוא אותן נשים בכלכלה של תאנים ולא ניתנה להם אלא כדי שיזכה בכולן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה כאחת משום יפה ומוכרין יעשו פשרה ביניהן וכשם שלוקח ממוכר אחד יכול לומר כל מקחי אני רוצה ולא חציו וחצי דמיו כדמוכח בפ' בית כור (דף קו ב) בשמעתא דשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דקי"ל בטלה מחלוקת ומש"ה נמי אמרי' דכור בשלשים אני מוכר לך דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כך ראוי שיהא הדין בלוקח אחד משני מוכרין וסברו ז"ל כך כדי שתהא שמועתנו עולה להלכה ואעפ"כ אין הדבר מחוור להקל בכך כיון דאשכחן פרכא בתלמודא אליבא דלאו כהלכתא:

וגרסי' בגמ' [נא ב] ת"ש המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל תיובתא דרבא:    כלומר האומר אחת מבנותיך מקודשת לי אם יש בוגרות הרבה אין אחת מהן [מקודשת] דספק קדושין הללו להצריכן גט לפי שאינן ברשותו לקבל להן קידושין הא קטנות בכלל וצריכות גט ואפילו הן הרבה

דף כב עמוד ב

ותיובתא דרבא ומפרקי' הכא במאי עסקינן שאין שם אלא גדולה וקטנה. כלומר וכיון שאין הגדולה בספק אין קדושין תופסין אלא בקטנה וקדושי ודאי הם:

ומאי בוגרות בוגרת דעלמא:    כלומר כל איש שיש לו בת בוגרת אין אותן הבוגרות בכלל קדושין שאביהן מקבל. ופרכינן אי הכי מאי למימרא כלומר אי הכי שאין שם אלא קטנה אחת לא היא אצטריך ולאו דיוקא דידה אצטריך דפשיטא דבגדולה אין לו רשות ואין כאן עוד אלא קטנה וקדושיה מסורין לביאה הן ופשיטא לן דהוו קדושין ומפרקינן הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח מהו דתימא כי קא מקבל קדושיה אדעתא דידה קא מקבל קמ"ל לא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה כלומר דכסף קידושין שלו ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה. ומינה דמי שעשה שליח ליקח לו קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נראה לי דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאין כדאיתא בפרק האומר (דף נח ב) לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה. ורש"י ז"ל נמי פירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן. ופרכינן מי לא עסקינן דאמרה ליה קדושי לדידך כלומר וכי מי לא שמעינן נמי ממתני' דאפי' אמרה ליה לאבוה קדושי לדידך וקתני נמי דאינה בכלל ומפרקינן אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה כדכתיב את בנותיכם תנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמי עליה זו היא סוגיית הגמ' כאן ולפנינו בפרק האומר. ושמעי' מינה שאע"פ שהבוגרת עשתה אביה שליח אינה בספק קדושין שאע"פ שסוגיא זו לרבא אתמר דלא קי"ל כוותיה אפ"ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עליה בהא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות אישות. ומדאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה יש ללמוד לראובן שהיו לו בנות הרבה ושידך אחת מהן לשמעון ואח"כ בא שמעון ואמר לראובן בתך מקודשת לי סתם דאמרי' דמסתמא דעתו היה על אותה ששדך וכן אביה בשבילה קבל קדושיה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכן כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבריו מן התוספתא דתניא שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זה קדש וזה אינו יודע אי זה קדש שתיהן אסורות מן הספק ואם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אני אומר גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה אלא לקטן אלמא אע"פ שקדשו סתם דעתם על מה שפירשו תחלה ויש לדחות ולומר דהתם כגון דקדיש כל אחד אחת מהן ידועה ועכשיו נתערבו ולפיכך הולכים אחר העסק שנתעסק בהן תחלה אבל במקדש סתם אפשר שאין הולכים אחר אומדן דעתם ועוד דעסוקין באותו ענין כמפרש דמי ועדיף טפי משדיך דהא בעסוקים אפי' נתן לה קדושיה ולא פירש דיו כדאיתא בפ"ק [דף ו א] מה שאין כן בשדיך דנותן כסף סתם לא מהני אלא [דף נ ב] באתרא דמקדשי והדר מסבלי לדעת רש"י ז"ל וכמו שכתבתי למעלה ורב סעדיה גאון ז"ל כתב בתשובה שכולן צריכות גט ואף בספר היראים כתוב שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירה בלא גט:

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם:    סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו. יו"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש באלו מציאות (דף כא ב). עי"ן עד זומם למפרע הוא נפסל בפ' זה בורר (דף כז א). למ"ד לחי העומד מאליו דהוי לחי בפ"ק דעירובין (דף טו א) וכן כתבו הגאונים ז"ל ור"ת ז"ל פי' ימי לידה שאינה רואה בהן בפרק בנות כותים (דף לז א) ודברי הגאונים עיקר שהם דברי קבלה ועוד דא"כ ה"ל לאתנוחי סימנא ביו"ד של ימי. קו"ף קדושין שאין מסורין לביאה בשמעתין. גימ"ל גלוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא בפ' השולח (דף לד א). מ"ם מומר לאכול נבלות להכעיס דפסול לעדות דלא בעינן רשע דחמס בפ' זה בורר (שם) והא דפסקינן בהא הלכתא כאביי לאו דאצטריכינן להכי דהא איתותב רבא אלא משום דלית הלכתא כוותיה אלא בהני מתנח בהו סימנא וכן ביאוש איתותב בפ' אלו מציאות [דף כב ב]:

ש"מ ממתני' ארבע ונקיט רב תלת:    השלש מהן היה אוחז בידו להציען בסדר גרסתו אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בגרסת הגמ':

המקדש בפירות שביעית מקודשת:    ולא אמרינן לאו ממון דזוכה בהן נינהו אלא כיון שזכה בהן ממונו הן לכל דבר אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ולא לד"א:

ואפי' בגזל דידה:    ולא אמרינן מדקבלתי' אחילתיה:

[ואפי' במקום שנעשית לה צרה]:    ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדה עבדה דהא הכא בקדושין הללו הן נעשות צרות ע"י זו שקבלתה וקתני הא נכריות מקודשות. ושיילינן בגמ' ואידך מאי היא. כלומר הרביעית מה היא דהא אמרינן דש"מ ממתני' ד' ומהדרינן קדושין שאין מסורין לביאה והאי דלא חשבה רב משום דמספקא ליה אי כאביי אי כרבא כלומר דלעיל בגמרא אמרי' דאביי מתרץ לטעמיה ומשמע מינה דהוו קדושי ורבא מתרץ לטעמיה וש"מ דלא הוו קדושי ומש"ה א"ר דשמעי' ממתני' ד' דודאי דינא דקדושין שאין מסורין לביאה במתני' (אי) איתיה כמר או כמר ומיהו כיון דכל חד מפרש למתני' כסבריה לא נקיט רב בידיה אלא תלת:

וכן א"ר יוחנן וכו':    ובחמס. חמסן יהיב דמי על כרחו של בעל החפץ:

בגזל דידה:    וכיון דקבלתיה אחילתיה ולקמן פריך הא רב נמי בגזל דידה נמי קאמר דהא מתני' בגזל דידה דקתני שלהן היתה ודאיק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית הואי:

הא:    דקתני מקודשת:

בדשדיך:    מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו דכי קבלתיה לגזל דידה לשם קידושין קבלתיה משום דאחולי אחלתיה כך כתב רש"י ז"ל ולפי זה נראה שנתקבלה קדושיה ונתקבל גזלתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע ובדלא שדיך לא הוו קדושי כדכתיבנא לעיל בפ"ק [סי' תקצד] בעובדא דההיא אתתא [דף יג א] דהות מזבנא ורשכי:

ההיא אתתא דהוי משיא כרעא במשיכלא:    ספל:

דר"ש:    בסדר טהרות ומייתינן לה בגמ' דהגוזל עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן. דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי למגבי מיניה איאושי מיאש ולר"ש מקודשת לפי שקנאתו האשה ביאוש ושנוי רשות ואף על גב דלא קני גזלן ביאוש דיאוש כדי לא קני אפי' הכא כיון שהיא קונה על ידו דהוה ליה יאוש בידא דידיה ושנוי רשות בידא דידה מקודשת:

ההוא גברא:    בנוסחאות בגמ' כתיב ההוא אריסא:

דקדיש במוזא דשמכי:    מלא יד של בצלים שקורין אשקלוניא"ש:

מאן פלג לך:    שיגיע זה לחלקך ולא יהא בו חלק לבעל הבית:

אבל כישא:    אגודה שדרך הירק להתחלק באגודות שוות: ויש מי שאומר דאפי' במוזא אם היה שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא דאם כן אפילו בשוה פרוטה היתה מקודשת מספק שמא מחצה שלו [דף יב א] שוה פרוטה במדי ורבא משמע דלא חש לקדושי כלל דהא אמר מאן פלג לך ואפשר שלא היה מתקיים עד מדי ומש"ה לא הוו אפי' קדושי ספק וכמו שכתבתי בפרק קמא [סי' תקצ] אבל מ"מ נראה שאפי' היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דאמר לה התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הר"ם במז"ל בפרק ה' מהל' אישות:

ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא:    בסמוך מפורש:

אמאי לא תיתיב לה מהאי חריפא:    שהוא יותר טוב:

לא אמרו כלך אצל יפות:    שיועיל למי שנטל את של

דף כג עמוד א

בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה:

אלא לענין תרומה בלבד דתניא הרי שירד לתוך שדה חברו ולקט ותרם שלא ברשות ובא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה:    ובתרומה בלחוד הוא דמהני האי גלוי הדעת משום דניחא ליה דהא לתרומה הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דא"ל דלא לכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה:

מתני' המקדש בערלה וכו':    דכולהו איסורי הנאה [נינהו] כדיליף בגמ'. וא"ת והא ערלה מותרת היא שלא כדרך הנאתה כדאמרי' בפרק כל שעה (דף כה ב) דרבינא הוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה לאו קושיא היא דהתם חולה היתה ושלא כדרך הנאה גבי חולה שרי אע"פ שאין בו סכנה אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרינן אלא דאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא ואע"ג דמשמע דלא מתסרי אלא מדרבנן כיון שאין לוקין עליהן הא קי"ל דאם קדש באיסור מדבריהם אינה מקודשת וא"ת והרי כל הנשרפין אפרן מותר יש לומר בשאין באפרה שוה פרוטה והאי דלא תנא אסורי עבודת כוכבים משום דבעי למתני מכרן וקדש בדמיהן [מקודשת ואילו איסור עבודת כוכבים כיון שתופסים דמיהם אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן] אינה מקודשת כדתניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודת כוכבים ובכל דבר שיחול עליו איסור עבודת כוכבים כלן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת ומכרן וקדש בדמיהן מקודשת:

ובגמ' [דף נח א] פליג רבי שמעון אחולין שנשחטו בעזרה ואמר דמקודשת והוינן בה אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ורמינהי וכו':    ואיכא למידק עלה ולהוי נמי דרבנן אמאי מקודשת והא אמר רב גידל בפרק קמא דפסחים (דף ז א) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדניתא כלומר שהוא חמץ נוקשה ולא מיתסר אלא מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי בפרק קמא [דמכילתין הלכה א] גרסי' כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה תני ר' זונן מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת ר' אליעזר אומר אינה מגורשת וכו' רבנן דקסרי בשם רבי יעקב בר אחא מאן דאמר מגורשת איסור הנייה מדבריהם ומ"ד אינה מגורשת איסור הנייה מדברי תורה ומתמהינן עלה באיסור הנייה מדבריהם מקודשת אם תימא כן לית הדא פליגא על רב פי' בתמיה דרב בשם רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום ע"כ ויש מי שאומר דשאני איסור חמץ דאית ליה עיקר בדאורייתא אבל חולין שנשחטו בעזרה למ"ד לאו דאורייתא כיון שאין להם עיקר בדאורייתא אע"פ שהם אסורין מדבריהם מקודשת ולא נהירא אבל יש לומר דהכי קאמר אלמא קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתי למשחטינהו ומחלפי בקדשים:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת:    לפי שאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף בגמרא. וכתב רש"י ז"ל בפרק קמא דחולין (דף ד ב) דכי אמרי' דדמי איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן מותרין ה"מ לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותניא בתוספתא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפי' מדמי עצים ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אע"פ שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרים למאן דאית ליה סתם גזלה יאוש בעלים היא דאף על גב דיאוש כדי לא קני וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת והכא נמי הנאה הבאה לה מחמתו היא אבל בירושלמי גרסינן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה כלומר מש"ה מקודשת לפי שאין דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאיסור כדאמרינן בגמ' אע"פ שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו שהן אין להם דמים ואמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה ומיהו משמע שאף הוא מותר בהנאת אותן דמים לפי שאינן דמי האיסור ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שהרי אינן דמיו אלא גזל הוא בידו ואם ידע הלה ולקח [הוי מעות] מתנה (מתנה) בעלמא הוא דקא יהיב ליה ומסתברא דלדידן דקי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהן איסורי הנאה ולקח א"נ כשמכרן לעובד כוכבים או אפשר דאפי' במוכר לישראל דכיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאן הלואה הן בידו ומקדש בהן אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות:

גמ' מנא לן:    דלא תפסי דמיהן:

משום דהוו להו עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד:    ואע"ג דאצטריך קרא דשביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כעבודת כוכבים דהא אמרינן בגמ' דאחרון אחרון דוקא הוא דנתפס בשביעית ופרי עצמו אסור אבל האמצעים מותרין ויצא בשר ונכנסו דגים ואפ"ה כיון דלא כתיב קרא דשביעית בלשון התרה אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש היא שמע מינה דלאיסורא איצטריך לאשמועי' ביה שהיא תופסת דמיה כי היכי דתהוי שני כתובים בהדי עבודת כוכבים ולא נילף מינה לשאר איסורין:

תנן בפרקין [נח א] המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות:    כלומר הזרוע והלחיים והקיבה:

ובמי [חטאת] ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל:    משמע השתא שאע"פ שאין לו בכל אלו [אלא טובת] הנאה שבידו לתתה לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי אפילו הכי מקודשת בטובת הנאה זו משום דטובת הנאה ממון ומיהו בגמ' מוקמינן לה בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן ולעולם טובת הנאה אינה ממון וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון אפ"ה קיימא לן דממון היא דהכי אסיק רבא למתניתין במסכת נדרים בפ' ואלו [נדרים] (דף פה א) דטובת הנאה ממון:

וגרסי' בגמ' [דף נח ב] ורמינהי הנוטל שכר לדון דיניו בטלין:

להזות:    כלומר על הטהור:

ולקדש:    כלומר לתת האפר על המים:

מימיו מי מערה:    כלומר מים מכונסין ולהזאה מים חיים בעינן:

ואפרו אפר מקלה:    דהיינו כל סתם אפר שבא מן הקלוי באש. ומפרקי' לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקדוש. כלומר דכיון דשכר הבאה ומלוי שרי אף כשמקדשה בגופן אית לה הנאה מינייהו שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומלויין כן נראה מדברי הר"ם במז"ל בפ' חמישי מהלכות אישות ולא פרש"י ז"ל כן:

ומדתנן דיניו בטלין ועדותיו בטלין ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלאו אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר היא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכר ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין וגרסי' בירושל' בפ"ק דסנהדרין כך היא מתניתא כל החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין:

וכתב הרמב"ן ז"ל שנראה שאינו בכלל הפסולין מדבריהם שיהא צריך הכרזה אלא מעצמן הן בטלים שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדיותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך עדותו כשרה אע"פ שלא עשה תשובה וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר [נדרים דף לז א] על מה אני בחנם אף אתם בחנם [אע"פ שנטל משניהם]:

הדרן עלך האיש מקדש