לדלג לתוכן

רי"ף על הש"ס/קידושין/דף יח עמוד א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

מיחייבי לאשתבועי שבועת היסת (כי אמרי נמי פרענוהו למלוה מיחייבי שבועת היסת דפרעינהו למלוה) ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן הן ומלוה דאמר לא נפרעתי כיון דלוה לא יכיל למימר ליה ודאי פרעתיך דהא לא ידע אי פרעי ליה הנך שלוחים או לא הוה ליה כדין חנוני על פנקסו דכי היכי דאי אמר ליה בעל הבית לחנוני תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו משתבעי הנך פועלים דלא שקלי מידי מאגרייהו מיניה דחנוני ושקלי מיניה דבעל הבית דלא ידע אי פרע להו חנוני או לא הכינמי משתבע מלוה בגזירה כעין שבועה דאוריית' דלא פרעי ליה מידי הנך שלוחים ופרע ליה לוה למלוה:

האיש מקדש את בתו תנן התם בפרק האומר התקבל גט (דף סד:) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה א"ר יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה מקבל את גיטה בלבד ((ד"ת מ"ז) וכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש) אמר ריש לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין ור' יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא וקיי"ל כר' יוחנן בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא

 

ונוטלין וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאף שבועת השלוחין היא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה וליתא והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות שלוחין והשותפין שהמלוה נשבע שבועת היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועת מלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבועת המשנה בנקיטת חפץ ושבועת מלוה דהכא ופועלין דהתם לאו מדינא היא דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך או לא דחייב אלא משום דשלוחין מכחשי מלוה וחנוני מכחיש פועלים תיקון רבנן דלישתבעו פועלים ומלוה וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי י"ל דכיון שהלוה טוען ברי שמסר להם והמלוה ג"כ טוען ברי שלא נתנום לו מצרפין טענותיהן ומשביעין אותן וכיון דמשום הכי הוא היכא דמית מלוה פטירי עדים אפילו מהיסת משום דהויא לה תביעת הלוה טענת שמא ואין נשבעין עליה והיכא דמיתו שלוחי נמי שקיל מלוה בלא שבועה דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש ליה ודכוותה בפועלים אם מת חנוני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא אבל אם מתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה משום דחנוני מדינא אפי' בשבועה לא שקיל דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא דהימנוה רבנן בשבועה לפי שהוא נתן לו רשות ליתן לפועליו הלכך אפילו ליכא דמכחיש ליה שבועה בעי דומיא דמוציא הוצאות על נכסי אשתו דליכא דמכחיש ליה ואפי' הכי אינו נוטל אלא בשבועה כדתנן בכתובות (דף פ א) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ז מהלכות מלוה ולוה שאם מת פועל או בעל חוב נוטל החנוני שלא בשבועה מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד. וחלקו עליו לפי שכשמתו פועלים יורשיהן באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דהא מסקינן בפרק כל הנשבעין ונוטלין (דף מח ב) שכל הנשבעים שמתו כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דהא אמרי' התם בדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלה וכדאיתא התם וכיון שכן נמצא בעל הבית נפסד הלכך חנוני אינו נוטל אלא בשבועה. ומ"מ נראה דכיון דמסקינן דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת לא אמרינן בממונא הן הן שלוחיו הן הן עדיו אף בקדושין לא אמרינן הכי אלא בקדושי שטר שאין בו שוה פרוטה אבל בכסף לא דנוגעין בעדותן הן ולא מהימני ובירושל' (פרק זה ה"א) נחלקו בזה אמרו שם א"ר בון בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר רבי יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ודברי רבי יוסי תמוהין [דנהי] דמן התורה מהימן מ"מ כיון דתקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפיכך יש להחמיר בדבר ולא מיבעיא כשהיא מכחישתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט ובעל הלכות ז"ל הביא סתם הא דפסקינן הלכתא שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הר"ם במז"ל כתב סתם בפ"ג מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חלק בין קדושי שטר לקדושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה הכהן ז"ל. ואיכא למידק אשמעתין אמאי אמרי' דכיון דתקון רבנן שבועת היסת דהוו להו עדים נוגעין בעדותן ולא מהימני והא כיון דסוף סוף נשבעין הן אין כאן נגיעת עדות כלל י"ל דכיון שאי אפשר להאמינם אלא בשבועה אין תורת עדים עליהם שאין עדים צריכין שבועה בשום מקום וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדים משבועה ושוב לא יהו נוגעין בעדותן וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מג א) וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פטר להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה מתחלה מהימני:

תנן התם בפרק האומר התקבל גט (דף סד ב) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה:    או היא או אביה היא שהרי אמרה תורה ונתן בידה אביה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להויה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה:

אין שתי ידים זוכות כאחת:    בגוף אחד אלא אביה מקבל את גיטה בלבד:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש:    הכי היא סיפא דמתני' והכי פירושא דכל שהיא קטנה כל כך שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. ופרש"י ז"ל אפי' על ידי אביה משום שהרי היא כשוטה דמשלחה וחוזרת ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת כדאיתא ביבמות בפ' חרש (דף קיג ב) ולישנא דאינה יכולה להתגרש משמע שאינה מתגרשת כלל אבל ר"ת כתב דמתגרשת היא ע"י אביה דהא לר' ינאי דמפרש התם טעמא דשוטה מדכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד יצתה זו שאין לה יד קטנה שיש לה אב ודאי מתגרשת היא על ידו שהרי יש לה [יד] ומדרבי ינאי נשמע לתנא דבי ר' ישמעאל דמתגרשת היא ע"י אביה דהא לא פליגי אלא בטעמא ולא בדינא והיינו טעמא משום דכיון שיש לה אב אביה משמרה ואינה חוזרת הלכך ודאי כי אמרינן אינה יכולה להתגרש דוקא ע"י עצמה קאמרינן וכן כתבו בעל הלכות ורבינו האיי ז"ל. והכי מוכח בירושלמי בפרק חרש דגרסינן התם [בהלכה א] גבי הא דתנן נשטית לא יוציא עולמית דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה כלומר שנגררין אחריה בני אדם לזנות ר' זעירא ורבי אילא אמרי מפני שאינה יכולה לשמור גיטה רבי נחמיה בר מר עוקבא בשם ר' יוסה איכא בינייהו תלת מילין עבר וגירש מ"ד מפני גרירה גירש מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גירש יש לה אב מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה הרי יש לה אב ויכולה לשמור את גיטה [עתים שוטה עתים חלומה כו' הא משמע דלמ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה] מתגרשת ע"י אביה הלכך קטנה נמי דנסיב מתני' טעמא דאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה:

כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין:    מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קדשה את עצמה מקודשת ולרבי יהודה אינה מקודשת:

אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא:    וקי"ל כר' יוחנן ומפרש טעמיה בגמ' דקדושין דמדעתה דהא בעינן דעת המקנה אביה ולא היא שהתורה זכתה לו אבל גירושין שישנן בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו נמי בעל כרחיה הוא:

בעא מיניה וכו' נערה לרבנן דאמרי מקבלת גיטה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה בחיי אביה כיד אביה דמיא וכו':    הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת גיטה מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה והוינן עלה בגמרא ומי מספקא ליה והא אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט נעור אינו גט נעור אמאי אינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטא גיטה לידה נמי לא תתגרש דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה אלא לעולם פשיטא ליה דכיד אביה דמיא והכי קא מיבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשויי שליח או לא וא"ל אין עושה שליח זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל ראה לקצר אע"פ שהוא שלא בדקדוק משום דלענין דינא לא נפקא לן מידי ומותבינן עליה דר"נ מדתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הרי זה גט ודחינן הכא במאי עסקינן בשאין לה אב. וכתב רש"י ז"ל בכאן [דף מג ב] דמאי דאמרי רבנן דנערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ה"ה לקטנה והאי דנקט נערה להודיעך כחו דר"י דאפי' בנערה אביה ולא היא וטעמא דמילתא דכיון דנערה נמי ברשות אביה היא ואעפ"כ היא עצמה מקבלת גיטה אף בקטנה י"ל כן כל שיש בה דעת דמציא זכיא לנפשה. ולפ"ז הא דאמר ר"ש בן לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקדושין לאו למימרא דשוו גירושין לקדושין לגמרי ואפי' בקטנה דקטנה ודאי אינה מתקדשת ע"י עצמה שאין בה דעת להקנות עצמה אלא בנערה דאיירינן ביה בהדיא קאמר דשוו. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפ' התקבל גבי הא דאמר רבא [דף סה א] ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה דדוקא כגון שמת אביה אבל בחיי אביה והיא