רי"ף על הש"ס/קידושין/דף כ עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · קידושין · דף כ עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מנת שיש לו ואין לו ועל כולן אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת וכן היא שהטעתו:

גמ' אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין דברי הכל אינה מקודשת מאי טעמא דאמרה מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא וקיימא לן כתנא קמא דאפי' הטעה לשבח ממון אינה מקודשת:

על מנת (שאני קריינא כן הוא בגמרא וברא"ש וכצ"ל) שאני קורא כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת מקודשת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר עד שיקרא ויתרגם תרגום דידן והני מילי דאמר לה קריינא אבל אמר לה קראה אנא עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בדיוקא על מנת שאני שונה (ר') חזקיה אמר הלכות ר' יוחנן אמר תורה ומסתברא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא ועוד דהא מסקנא כוותיה דאמרינן והני מילי דא"ל תנינא אבל א"ל תנאה אנא עד דתנא הלכתא ספרא וספרי ותוספתא פירוש הלכתא משנה על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומר אפי' במסכת כלה על מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה וכר' עקיבא וחבריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומר על מנת שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שחבריו מתיראין ממנו מפני גבורתו על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן חרסום ור' אלעזר בן עזריה אלא כל שבנו עירו מכבדין אותו מפני עשרו על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו על מנת שאני רשע אפי' צדיק גמור מקודשת שמא הרהר עבודת כוכבים בלבו וכתיב בעבודת כוכבים למען תפוש את בית ישראל בלבם:

ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכן היא שהטעתו: ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוו דברים שבלב

רבנו ניסים (הר"ן)

גרסי' מגודלת ובגמ' מפרשי' [דף מט א] מאי מגודלת גדלה בשבח יוחסין ויהבינן טעמא דאמרה לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא אבי שבבתאי. כלומר דגדלה היינו חשובה בשבח יוחסין כגון שנולדה מעבד עברי שהוא מיוחס ומ"ה בע"מ שאין לי ויש לו מצית אמרה לא ניחא לי שתהא לי שפחה חשובה דמתוך כך שהיא חשובה תהא מצויה לספר עם שכנותיה ותשמע ממני דבר ותלך ותתנודד בי לפני שכנותי ותתן אותי לבוז ולקלס ומ"ה לא פליג ר' שמעון בה והר"ם במז"ל כתב בפ' ד' מהלכות אישות שפחה גודלת או אופה פירשו מלשון גדילים ונקט לישנא קמא דאתמר בגמ':

אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו: אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת:

גרסי' בתוספתא בפ' שני ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ה"ז מקודשת ע"מ שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסקי שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך אינה מקודשת:

גרסי' בגמרא ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו כלומר בשניהם זכתה ומצטרפין לשוה פרוטה:

ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו כלומר שאינה זוכה במה שבתוכו ואינו מצטרף לשוה פרוטה: ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ל"ק הא במיא הא בחמרא הא בציהרא כלומר במיא בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבי מיא ולא היה דעתה כי אם בכלי. בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתיה ומהדרי כוס למריה. בציהרא דהיינו ציר דגים שנעשה לימים רבים לטבל בו ובמה שבתוכו שהכוס צריך לשמרו בו ל"א ציהרא שמן לשון יצהר כך כתב רש"י ז"ל ויש בזה דרך אחרת לר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות:

גמ' אבל בשבח יוחסין: כגון ע"מ שאני ממזר ונמצא נתין אינה מקודשת דלא ניחא לה בשבחו מפני שמתגאה:

דאמרה מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא: מנעל הגדול מרגלי איני חפצה שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא זה:

תרגום דידן: של אונקלוס הגר אבל לא שיתרגם מדעתו דאמרי' בגמ' דהמתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי כגון המתרגם לא תענה על ריב לא תסהיד על דינא והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. כלומר אם בא לומר הואיל ונתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכ"מ שארצה. הרי זה מחרף ומגדף. כלומר מבזה המקום ומשנה את דבריו ואונקלוס שהוסיף לא הוסיף מדעתו שהרי בסיני ניתן אלא שנשכח וחזר ויסדו כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף ג א) ושום שכל זה תרגום:

וה"מ: דסגי בג' פסוקים בדאמר לה קרינא:

ור' יוחנן אמר תורה: מפרשי' בגמ' מדרש דתורה: בן עזאי ובן זומא תלמידים ובחורים היו ולא זה ולא זה באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם כדתנן בפ' עגלה ערופה (דף מט א) משמת בן עזאי בטלו השקדנין:

ואפי' במס' דכלה: פרש"י ז"ל שאין בה עומק וברייתא היא וכך שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ובספר הערוך כתוב פר"ח ז"ל ואפי' במסכת דכלה שמתעסקין בה תלמידי חכמים שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר ובפ' אלו טרפות (דף מט א) אמר שמואל בריה דר' אבהו [אבא] מרישי כלי דרפרם הוה ע"כ וכן כתב הר"ם במז"ל בפ' ח' מהלכות אישות:

בכל מקום: באחד מכל המקומות:

דבר חכמה: מילתא דתליא בסברא:

ר"א בן חרסום: אמרינן במסכת יומא בפ' אמר להם הממונה (דף לה ב) שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה ובפ' במה בהמה (דף נד ב) אמרינן דר"א בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי כל שתא ושתא מעדריה:

אפי' רשע גמור מקודשת ואפי' צדיק גמור מקודשת: כלומר חוששין לקדושיו:

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה: מקרקעי:

אדעתא למיסק: ונאנס ולא עלה:

ובעידנא דזבין לא אמר: דאדעתא למיסק קא מזבין דאילו פירש בשעת מכירה דאדעתא למיסק קא מזבין לא הוי זביני דאדעתא דהכי לא מזבין שיהא דר בלא קרקע ומיהו בשגלה דעתו תחלה דאדעתא למיסק לא"י קא מזבין עסקינן ואף אח"כ אנו רואין שהוא טורח אם יוכל לעלות דאי לאו הכי אפי' הוו דברים שבלב דברים פשיטא שלא כל הימנו לומר בלבי היה:

אמר רבא הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים: ואע"ג דקי"ל בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא דאמרי' בפ' מי שמת (דף קמו ב) גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו שאינה מתנה דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ובפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף עט א) נמי אמרינן גבי שטר מברחת מורה הוראה אני ואם יבא לידי שטר מברחת אקרענו והיינו משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ובפרק מרובה (דף פ א) נמי אמרינן מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. הני ודכותייהו לא קשיאן דכל כה"ג כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש דמברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהבה כולהו נכסי לאחריני והיא תשאל על הפתחים ובודאי דמשום אנסובי הוא דעבדה הכי וכן נמי אותה אשה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא ודאי להגון לה נתכוונה והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר ולא אמרינן דכדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר משום דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי דאימור זוזי איצטריכו ליה וזבין ואע"ג דבלביה לא ניחא ליה בעידן זביני מיהא לא מוכחא מילתא ומש"ה מסקינן דכל כה"ג דברים שבלב אינן דברים והקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפרק ג' דתרומות ואיתא נמי בפסחים (דף סג א) המתכוין לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין אלמא דברים שבלב הוו דברים ותירץ דכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שהוא מתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוא מוציא בשפתיו וכל כה"ג כיון שאינו מוטעה במה שהוא מוציא מפיו אין מה שבלבו כלום אבל כל שהוא טועה בדבורו כי התם לאו כלום הוא דבעינן שיהו פיו ולבו שוין להוציא מה שהוא מוציא בשפתיו ומש"ה אמרי' בפ' שבועות שתים בתרא (דף כו ב) נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין לפי שטעה בדבורו כדאמרן ומאי דאמרי' במס' כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו כתב הרב ז"ל דשאני התם דאונס הוה שאמרו לו לר"ע היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך ומפני כך הוצרך להוכיח את דבריו וכיון דמתוך אונס הוה הוה ליה כאילו פירש ודמי להא דתניא בפ' ד' דנדרים (דף כז ב) נודרים לחרמים ולהרגין ואוקימנא לה התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונסא שרי והיינו טעמא לפי שהענין מוכיח מצד עצמו שהרי מערים לישבע לחרמים והדבר ברור שהוא נשבע לזמן קצר בכל מה שהוא יכול לדחותם ולא הוו דברים שבלב ודר"ע נמי איכא למימר שכיון בלבו שיהא לה איזה חלק לעולם הבא שכל ישראל זוכין בו והרמב"ן ז"ל פי' דכי אמרי' בדר"ע שהיה מבטל בלבו לאו בלבו ממש קאמר אלא לומר שלא היה משמיע לאזנו אבל מוציא היה בשפתיו כדאמרי' [ברכות דף טו א] לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כלומר שלא ישמיע לאזניו אע"פ שמוציא בשפתיו וא"ת והתנן [נזיר דף ב א] האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא לה בפ"ק דמכלתין [דף ה ב] כגון שהיה נזיר עובר לפניו והיכי מהני והא הוו להו דברים שבלב לאו קושיא היא דכל שהענין מוכיח מתוך דבריו אע"פ שלא השלים דבורו מהני

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט