רי"ף על הש"ס/קידושין/דף כב עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · קידושין · דף כב עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

והלכתא כותיה דאביי ביע"ל קג"ם והא חדא מינייהו הלכך כולהו בנתיה בעיין גיטי:

מעשה בחמש נשים: אמר רב שמע מינה ממתני' ארבע ונקיט רב בידיה תלת ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת ושמע מינה קדשה בגזל אינה מקודשת אפי' בגזל שלה ממאי מדקתני ושלהן היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית דהפקר נינהו הא שאר שני שבוע לא ושמע מינה אשה נעשית שליח ואפי' במקום שנעשית לה צרה וכן אמר רבי יוחנן המקדש בגזל אינה מקודשת דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו ואותבינן עלה מהא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגנבה או שחטף סלע מידה וקדשה בו מקודשת ופריק התם בגזל דידה ואקשינן והא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמא ופריק פירושי קא מפרש קדשה בגזל ובחמס ובגנבה כיצד כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו ואקשינן והא מתניתין דגזל דידה ואמר רב אינה מקודשת ופרקינן לא קשיא הא דשדיך הא דלא שדיך ושמעינן מהא דגזל דעלמא היכא דלא נתיאשו הבעלים אינה מקודשת כלל בין שדיך בין לא שדיך וגזל דידה בדשדיך הוו קדושין ובדלא שדיך לא הוו קדושין כדכתבינן לעיל:

ההיא אתתא דהוי משיא כרעא במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזא מחבריה שדא לה ואמר לה מיקדשת לי אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דחש ליה להא דרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא:

ההוא (אריסא) גברא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא אמר ליה מאן פלג לך והני מילי במוזא אבל כישא מצי אמר ליה אנא שקלי כישא ואת נמי שקול כישא פי' מוזא דשמכי ראשי הבצלים ולפי שיש בהן גדולים וקטנים משום הכי אמר ליה רבא מאן פלג לך:

ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מריה דשיכרא אשכחיה אמר ליה אמאי לא תיתיב לה מהאי חרפא אתו לקמיה דרבא אמר ליה לא אמרו כלך

רבנו ניסים (הר"ן)

ותיובתא דרבא ומפרקי' הכא במאי עסקינן שאין שם אלא גדולה וקטנה. כלומר וכיון שאין הגדולה בספק אין קדושין תופסין אלא בקטנה וקדושי ודאי הם:

ומאי בוגרות בוגרת דעלמא: כלומר כל איש שיש לו בת בוגרת אין אותן הבוגרות בכלל קדושין שאביהן מקבל. ופרכינן אי הכי מאי למימרא כלומר אי הכי שאין שם אלא קטנה אחת לא היא אצטריך ולאו דיוקא דידה אצטריך דפשיטא דבגדולה אין לו רשות ואין כאן עוד אלא קטנה וקדושיה מסורין לביאה הן ופשיטא לן דהוו קדושין ומפרקינן הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח מהו דתימא כי קא מקבל קדושיה אדעתא דידה קא מקבל קמ"ל לא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה כלומר דכסף קידושין שלו ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה. ומינה דמי שעשה שליח ליקח לו קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נראה לי דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאין כדאיתא בפרק האומר (דף נח ב) לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה. ורש"י ז"ל נמי פירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן. ופרכינן מי לא עסקינן דאמרה ליה קדושי לדידך כלומר וכי מי לא שמעינן נמי ממתני' דאפי' אמרה ליה לאבוה קדושי לדידך וקתני נמי דאינה בכלל ומפרקינן אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה כדכתיב את בנותיכם תנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמי עליה זו היא סוגיית הגמ' כאן ולפנינו בפרק האומר. ושמעי' מינה שאע"פ שהבוגרת עשתה אביה שליח אינה בספק קדושין שאע"פ שסוגיא זו לרבא אתמר דלא קי"ל כוותיה אפ"ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עליה בהא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות אישות. ומדאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה יש ללמוד לראובן שהיו לו בנות הרבה ושידך אחת מהן לשמעון ואח"כ בא שמעון ואמר לראובן בתך מקודשת לי סתם דאמרי' דמסתמא דעתו היה על אותה ששדך וכן אביה בשבילה קבל קדושיה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכן כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבריו מן התוספתא דתניא שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זה קדש וזה אינו יודע אי זה קדש שתיהן אסורות מן הספק ואם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אני אומר גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה אלא לקטן אלמא אע"פ שקדשו סתם דעתם על מה שפירשו תחלה ויש לדחות ולומר דהתם כגון דקדיש כל אחד אחת מהן ידועה ועכשיו נתערבו ולפיכך הולכים אחר העסק שנתעסק בהן תחלה אבל במקדש סתם אפשר שאין הולכים אחר אומדן דעתם ועוד דעסוקין באותו ענין כמפרש דמי ועדיף טפי משדיך דהא בעסוקים אפי' נתן לה קדושיה ולא פירש דיו כדאיתא בפ"ק [דף ו א] מה שאין כן בשדיך דנותן כסף סתם לא מהני אלא [דף נ ב] באתרא דמקדשי והדר מסבלי לדעת רש"י ז"ל וכמו שכתבתי למעלה ורב סעדיה גאון ז"ל כתב בתשובה שכולן צריכות גט ואף בספר היראים כתוב שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירה בלא גט:

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם: סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו. יו"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש באלו מציאות (דף כא ב). עי"ן עד זומם למפרע הוא נפסל בפ' זה בורר (דף כז א). למ"ד לחי העומד מאליו דהוי לחי בפ"ק דעירובין (דף טו א) וכן כתבו הגאונים ז"ל ור"ת ז"ל פי' ימי לידה שאינה רואה בהן בפרק בנות כותים (דף לז א) ודברי הגאונים עיקר שהם דברי קבלה ועוד דא"כ ה"ל לאתנוחי סימנא ביו"ד של ימי. קו"ף קדושין שאין מסורין לביאה בשמעתין. גימ"ל גלוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא בפ' השולח (דף לד א). מ"ם מומר לאכול נבלות להכעיס דפסול לעדות דלא בעינן רשע דחמס בפ' זה בורר (שם) והא דפסקינן בהא הלכתא כאביי לאו דאצטריכינן להכי דהא איתותב רבא אלא משום דלית הלכתא כוותיה אלא בהני מתנח בהו סימנא וכן ביאוש איתותב בפ' אלו מציאות [דף כב ב]:

ש"מ ממתני' ארבע ונקיט רב תלת: השלש מהן היה אוחז בידו להציען בסדר גרסתו אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בגרסת הגמ':

המקדש בפירות שביעית מקודשת: ולא אמרינן לאו ממון דזוכה בהן נינהו אלא כיון שזכה בהן ממונו הן לכל דבר אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ולא לד"א:

ואפי' בגזל דידה: ולא אמרינן מדקבלתי' אחילתיה:

[ואפי' במקום שנעשית לה צרה]: ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדה עבדה דהא הכא בקדושין הללו הן נעשות צרות ע"י זו שקבלתה וקתני הא נכריות מקודשות. ושיילינן בגמ' ואידך מאי היא. כלומר הרביעית מה היא דהא אמרינן דש"מ ממתני' ד' ומהדרינן קדושין שאין מסורין לביאה והאי דלא חשבה רב משום דמספקא ליה אי כאביי אי כרבא כלומר דלעיל בגמרא אמרי' דאביי מתרץ לטעמיה ומשמע מינה דהוו קדושי ורבא מתרץ לטעמיה וש"מ דלא הוו קדושי ומש"ה א"ר דשמעי' ממתני' ד' דודאי דינא דקדושין שאין מסורין לביאה במתני' (אי) איתיה כמר או כמר ומיהו כיון דכל חד מפרש למתני' כסבריה לא נקיט רב בידיה אלא תלת:

וכן א"ר יוחנן וכו': ובחמס. חמסן יהיב דמי על כרחו של בעל החפץ:

בגזל דידה: וכיון דקבלתיה אחילתיה ולקמן פריך הא רב נמי בגזל דידה נמי קאמר דהא מתני' בגזל דידה דקתני שלהן היתה ודאיק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית הואי:

הא: דקתני מקודשת:

בדשדיך: מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו דכי קבלתיה לגזל דידה לשם קידושין קבלתיה משום דאחולי אחלתיה כך כתב רש"י ז"ל ולפי זה נראה שנתקבלה קדושיה ונתקבל גזלתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע ובדלא שדיך לא הוו קדושי כדכתיבנא לעיל בפ"ק [סי' תקצד] בעובדא דההיא אתתא [דף יג א] דהות מזבנא ורשכי:

ההיא אתתא דהוי משיא כרעא במשיכלא: ספל:

דר"ש: בסדר טהרות ומייתינן לה בגמ' דהגוזל עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן. דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי למגבי מיניה איאושי מיאש ולר"ש מקודשת לפי שקנאתו האשה ביאוש ושנוי רשות ואף על גב דלא קני גזלן ביאוש דיאוש כדי לא קני אפי' הכא כיון שהיא קונה על ידו דהוה ליה יאוש בידא דידיה ושנוי רשות בידא דידה מקודשת:

ההוא גברא: בנוסחאות בגמ' כתיב ההוא אריסא:

דקדיש במוזא דשמכי: מלא יד של בצלים שקורין אשקלוניא"ש:

מאן פלג לך: שיגיע זה לחלקך ולא יהא בו חלק לבעל הבית:

אבל כישא: אגודה שדרך הירק להתחלק באגודות שוות: ויש מי שאומר דאפי' במוזא אם היה שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא דאם כן אפילו בשוה פרוטה היתה מקודשת מספק שמא מחצה שלו [דף יב א] שוה פרוטה במדי ורבא משמע דלא חש לקדושי כלל דהא אמר מאן פלג לך ואפשר שלא היה מתקיים עד מדי ומש"ה לא הוו אפי' קדושי ספק וכמו שכתבתי בפרק קמא [סי' תקצ] אבל מ"מ נראה שאפי' היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דאמר לה התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הר"ם במז"ל בפרק ה' מהל' אישות:

ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא: בסמוך מפורש:

אמאי לא תיתיב לה מהאי חריפא: שהוא יותר טוב:

לא אמרו כלך אצל יפות: שיועיל למי שנטל את של

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט