ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
נערה שנתפתתה. והצער. לאביה נמי באנוסה:
בתפושה: לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה אע"ג דבפרק החובל (דף פז ב) אמרינן דצערה דגופה לא זכי ליה רחמנא שאני האי צער שבידו לצערה כה"ג דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלה לו בע"כ ומצטערת:
לא הספיקה לעמוד בדין כו': כיון שלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן [דף מג א] אין אדם מוריש לבניו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא:
מת האב: משעמדה בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה:
הרי הן של אחין: דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:
ר"ש אומר: אע"פ שעמדה בדין לא הוה ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה וטעמא מפרש בגמרא [דף מב ב] דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה כו' לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה:
הרי הן של עצמה דקתני איכא מ"ד דלא קאי אלא אאנוסה אבל במפותה כיון דמדעתה עבדא לית לה דאחולי מחלה ואפשר דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע"פ שלא זכה עדיין אפ"ה כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולי ומש"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה ומיהו כי אמרינן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבושת ופגם דממונא נינהו דאחין בעי למיהוי שכבר זכה בהן אב וכי קתני הרי הן אקנסות דאנוסה ומפותה קאי ואם איתא דמפותה יש לה קנס אתי שפיר ואי לית לה ה"ק דקנסי דידהו נתרוקנו לעצמה ואנוסה אית לה אבל מפותה לית לה דהא מחלה:
מעשה ידיה: שעשתה בחיי אביה:
אע"פ שלא גבתה: כגון שכר פעולה:
מת האב הרי הן של אחין: דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוהו דהא אי מודה מפטר:
ומציאתה: בגמרא פריך ממאן גביא:
גמ' בת הנזונת מן האחין: שכך הוא תנאי כתובה [דף נב ב] בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי אינון תהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין:
לאו מדידהו קמיתזנא: אלא מתנאי כתובת אמן:
אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה כו': דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בה אב אא"כ סמוכה על שולחנו כדאמרינן בשנים אוחזין (דף יב א) ומשום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן [דף מט א] האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזוני ולקמן בפרקין [דף מז א] נמי אמרינן זכאי במציאתה משום איבה אבל אחין על כרחייהו מיתזנה מנכסי האב:
והתנחלתם אותם: עבדים כנענים:
זכות בתו: זכות שזכתה לו תורה בבתו:
מתני' כתובתה של אב: כתובה שהיא גובה משני אירוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה אי נמי בשכתב לה ובימי נערות וקטנות קאמר: כתובתה שלה. דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביינא אזלינן ולא אזלינן בתר כתיבה לימא הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תהוי דאב:
הראשונה של אב: מפרשים טעמא בגמרא לפי שברשותיה נכתבה:
גמ' תו לא חזיא לאינסובי: דהוחזקה להיות בעליה מתים ומש"ה לא תנא תרוייהו באלמנות דלא בעיא למנקט דרך פורענות. דאי לא. מן הדין בחדא גוונא ה"ל למיתנינהו. ולא תננהי בגירושין אע"ג דלא מתסרא לשלישי לינשא משום דלא מצינן למידק דסתם לן כרבי אלא מדלא נקיט תרוייהו באלמנות. ואיכא דדייק מדאמרינן לא חזיא לאינסובי ולא אמר אבל נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה דקטלנית אפילו משלישי אית לה כתובה דמשמיא הוא דקא אנסו לה ולאו משום לתא דידה דאם איתא דמשלישי לית לה משני נמי לית לה דכיון דסתים לן תנא כרבי נמצא מקחו מקח טעות וליתא דודאי משלישי כל שלא הכיר בה אין לה כתובה שהרי הטעתו וכ"ת משני נמי אית לן למימר דלית לה שהרי נמצא מקחו מקח טעות והוי ליה למימר אבל נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה ליתא שאע"פ שהוחזקה קטלנית אין הדבר ברור שמחמתה מתו שהרי אפשר שהגיע זמנם למות וכיון שכן משני אית לן למימר דאית לה דדילמא הרי היא ככל הנשים אבל משני ואילך כיון שנולד בה ספק ואתרעאי עד שמחמתו אסרוה חכמים כל שלא הכיר בה היא הטעתו ולית לה כתובה ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בפ' הבא על יבמתו [דף סה א] גבי מי שנשאת לראשון ולא היה לו בנים לשני ולא היה לו בנים לשלישי לא תנשא ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה כל שלא הכיר בה ואפילו הכי כתב רב אחא גאון ז"ל דמשני אית לה כתובה ואם תאמר דהא אמרינן לקמן [דף נג א] דכל היכא דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי לית לה כתובה והא נמי הא אסורה לינשא יש לומר דלא ממעטינן מהאי לישנא אלא כל היכא דאגידא
ביה ומעכבא משום לתא דידיה אי נמי מתה שא"א לה לינשא כלל אבל כל היכא דלא מעכבא מחמתיה כיון דתפסי בה קדושין ונשואין לכשתנשאי לאחר קרינא ביה וא"ת אי הכי דמשלישי לית לה היכי אמרינן בפרק אע"פ (דף סה א) דרבא פסק לה מזוני לחומה דביתהו דאביי ומדפסק לה מזוני ש"מ דכתובה אית לה והא אביי שלישי הוה אלמא דאפילו משלישי אית לה י"ל דאביי מכיר בה הוה [יבמות דף סד ב] אלא דסמך אדרבי יצחק דפסק התם כרשב"ג דאמר דעד תלתא זימני [לא] מחזקא בקטלנית וכיון שלא הטעתו אית לה כתובה ואיכא מאן דאמר דמשני נמי לית לה כתובה ומפרש הכי תו לא חזיא לאינסובי וכיון דלא חזיא לאינסובי לית לה כתובה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי [וליכא] ואין זה נכון וכמו שכתבתי למעלה:
כונסין אותו לכיפה: מקום צר ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שיקטן מעיינו ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת והתם בפרק ואלו הן הנשרפין [דף פא ב] מוקי לה במלקיות של כריתות דכיון דבר קטלא הוא בידי שמים ואיהו קא מפקר נפשיה לקטלא מקרבינן ליה לקטלא אם חטא פעם שלישית דמחזקינן ליה (בפשיעה) [ברשיעא] מתרי זמני שלקה:
קובעת לה וסת: לסמוך עליו להיות דיה שעתה דתנן [נדה דף ב א] כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מעת לעת ועוד שאם קבעה לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא:
ואינה מטהרת מן הוסת: אפי' נעקרה שתי פעמים שבדקה השני וסתות ולא ראתה ושנתה ראייתה ליום השני שתי פעמים אפ"ה מחזקינן וסתה הראשון לכשהגיע ואם לא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא:
שור המועד: דמשלם נזק שלם:
ומגבא מאימת גביא: כלומר לענין זכייה דאב חזינא דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפילו לר' יהודה כדתניא בגמ' ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה כו' לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין למ"ד ארוסה אית לה כתובה א"נ בשכתב לה למ"ד לית לה או מן הנשואין שכיון שחוזרין לכתבה בשעת נשואין דעתם שתבטל אותה של אירוסין:
מנה מאתים: מנה לאלמנה ומאתים לבתולה:
ותוספת מן הנשואין: שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה:
אחד זה ואחד זה מן הנשואין: שאפי' מי שכותב כתובה מן האירוסין אינו עושה כן אלא כדי שאם תתאלמן או תתגרש שתטול כתובה אבל כל שנשאת כיון שכותבין כתובה אחרת דעתם שתתבטל אותה של אירוסין לגמרי ומ"מ נראה שכל שלא נשאת (וחזר) וכתב לה שגובה עיקר כתובה מן המשועבדים אלא שהרב הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות אישות המארס את האשה כו' ומת או גירשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה ע"כ נראה שהוא סובר דכי מסקינן אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו לומר שאינה טורפת ממשועבדים כל שלא כנסה:
גרסי' בגמרא (דף מג ב) הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות: כלומר ושל מאתים מוקדמת:
אמר רב הונא באתה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני: ומפרשינן טעמא בגמ' דכיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפת לך תלת מאה אמאתים ה"ק אי מזמן ראשון גבי' גבי מאתים. כלומר תוכל לטרוף לקוחות שמזמן ראשון ואילך. ואי מזמן שני גבי' גבי תלת מאה:
שני שטרות: של שדה אחת של מכר או מתנה וכתבן ראובן לשמעון אחד בניסן ואחד בסיון:
ביטל שני את הראשון: ואי כתב לו אחריות וטרפוה ממנו אינו גובה אלא מזמן שני ולקמן מפרש טעמא:
דאי אוסיף ליה דיקלא: בשטרא בתרא:
לתוספת כתביה: ולא לבטולי לקמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני נמי ההוא דיקלא ואי ניחא ליה לקמא משום דקדים לא ליקני דיקלא דומיא דמאי דאמר רב הונא בהוציאה עליו שתי כתובות כך נראה מדברי רש"י ז"ל ולפי זה איכא מ"ד דשניהם במתנה דליכא אחריות [כמאן] דלא כתב ואוסיפת לך דיקלא אקמא ומיבטל שטרא קמא לגמרי דהא ליכא למימר הכא דאי מזמן ראשון גבית [ואי מזמן שני גבית] ולא ניחא לי בהכי דה"נ איכא למימר דכוותה אי ניחא לך דתזכה מזמן ראשון כדי שלא יטרפו מינך מלוים שלי לא תיקני ההוא דיקלא ואי בעית למיקניה לא תזכה בגוף הקרקע עד זמן שני ונפקא מינה דבע"ח קודם גובה ממנו ומיהו כי איכא למימר הכי ה"מ היכא (שזכה בשטר ראשון אבל היכא) שלא זכה עדיין בשטר ראשון [והוא שזכה בשניהם בבת אחת הא לאו הכי כיון שכבר זכה בגוף הקרקע בשטר ראשון אי] אפשר שיבא בע"ח מאוחר ויטרוף ממנו שאין גוף הקרקע יוצא מרשותו במחילה ובתנאי דברים בעלמא הילכך בכה"ג מודינא דביטל שני את הראשון אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' זכייה היו שני השטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספת משמע דס"ל ז"ל דלא אמרינן אי מזמן ראשון גבית אי מזמן שני גבית אלא דוקא בשטרי חוב אבל בשטרי מכר כל שבא לגבות מחמת האחריות גובה עיקר מזמן ראשון ותוספת מזמן שני:
ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא: כלומר ולא אמרינן בהא ביטל שני את הראשון דמשום דינא דבר מצרא הוא דכתב ליה כדי שאם יערער עליו בעל המצר שיטמין שטר המכר ויראה שטר מתנה זו דבמתנה ליכא [משום דינא] דבר מצרא והנ"מ בשלא נודע שכתב לו שטר אחד של מכר דאילו נודע ודאי לא מהני ולא מידי ואית בה משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה באחריות דאית בה משום דינא דבר מצרא כדאיתא בפרק המקבל (דף קח ב) ואע"פ שהגאון רב נטרונאי ז"ל כתב בתשובה שאע"פ שנודע שטר המכר לית בה משום דינא דבר מצרא כיון שכתב לו שטר מתנה לא נתחוורו דבריו ורשב"א ז"ל כתב דשמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה [מוחלט] איכא למימר אחוליה [אחליה] לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו וצ"ע עד כאן. ואין זה מספיק:
משום דינא דבעל חוב כתביה: דאי אתי בעל חוב וטריף מיניה קביל עליה אחריות בשטר השני דנהדר ונגבי מיניה מעות הכתובים כאן:
מ"ט: ביטל:
אודויי אודי ליה: בעל השטר שהראשון מזוייף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני:
אורועי סהדי החתומים בראשון לרב אחא כשרים ולרפרם פסולים: כלומר דאי אית ליה להאי שטרא אחריני מהנהו סהדי פסלי להו ומיהו הנ"מ כגון דאמרי סהדי דחתמי בהאי שטרא דחתימות ידייהו [הוא] הא לאו הכי אמרינן דאודויי אודי ליה דאיהו גופיה זייף וכתב וכי מורעי סהדי דוקא לדידיה אבל לכ"ע ודאי פשיטא דלאו כל כמיניה ואפילו לגביה דמוכר נמי לא פסילי דמוכר לא אודי ליה ולא מידי והאי דעבד ליה שטרא ניחא ליה כי היכי דלהדר ליה לוקח פירי ולמחול שעבודיה:
ומכניש פירי: פירות שאכל לוקח בין זמן ראשון לזמן שני לרפרם משלם ולרב אחא לא משלם:
ולטסקא: לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר או הנותן לפרוע
לרב אחא על הלוקח לפרוע ורב אחי ודאי לא פליג אטעמיה דרפרם דהא בשניהם מתנה דאמרינן דביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחלי דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט (דף קסט ב) הילכך התם על כרחיך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דרב אחא סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחולי אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן דאודויי אודי ליה ואפי' היכא דעדים החתומים בשטר ראשון חתומים ג"כ בשטר שני משום [דאיכא למימר] דאודויי אודי ליה דההיא שעתא פסולים הוו ועכשיו הוא שעשו תשובה וכתב הרמב"ן דקי"ל כרב אחא דלא קא מבטלי שטרי ומורעי סהדי בלא ראיה אבל הרמב"ם פסק בפרק ה' מהלכות זכייה כרפרם לפי שהקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ודאמרינן דאיכא בינייהו הני גווני ה"ה דאיכא בינייהו כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה [דלמ"ד אודויי אודי ליה אין לו אלא חצי שדה] ולמאן דאמר אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון אלא דתלמודא נקט מאי דאיכא בינייהו בשני שטרות שוין:
כי היכי דלא ליפגום שטריה: שאם יזדמנו ללוה חמשים ויפרעם למלוה ישאר שטר שני של חמשים בידו ויוכל לגבותם בלא שבועה ואילו היה שטר אחד של מאה אם יאמר לוה פרעתי כולו ומלוה יאמר שלא פרע אלא חמשים יצטרך לישבע כדין פוגם שטרו שאינו נפרע אלא בשבועה:
וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפרעו: שמתיירא לוה שמא יאבד שוברו ויתבע ממנו המלוה כל המאה דינרין ומפני זה ימהר וימכור קרקעות ויפסיד:
מתני' הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה: באירוסין והיא נערה הרי זו בחנק ואפי' נתגיירה פחותה מבת שלש שנים דבחזקת בתולה [היא] דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:
אין לה לא פתח בית אב: אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה:
ולא מאה סלע: אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממים דכולה פרשתא בישראל כתיבא:
הרי זו בסקילה: בגמרא יליף לה:
הרי היא כבת ישראל לכל דבריה: ויש לה פתח בית האב ומאה סלעים:
יש לה אב ואין לה פתח בית אב: כגון שאין לו [לאב] בית ובישראלית קא מיירי:
גמ' שלש מדות במיתת נערה המאורסה:
באו לה עדים בבית חמיה: לאחר שנשאת:
שזנתה בבית אביה: באירוסין:
סוקלין אותה על פתח בית אביה: דהכי כתיב והוציאו הנערה אל פתח בית אביה והאי בבית חמיה כתיב דהא גבי מוציא שם רע כתב דמפרש ביה קרא ואקרב אליה אלמא בנשאת:
ראו גידולים שגדלתם: כלומר מבית זה יצאה הנבלה שבו זנתה:
באו לה עדים בבית אביה: קודם שנשאת:
סוקלים אותה על שער העיר: דכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא:
תדון בחנק: כי היכי דאילו זנאי השתא לאו סקילה איכא אלא חנק דכי כתיבא סקילה בזינתה נערה כתיבא השתא נמי בחנק דכיון דאשתני גופה בין חטא להעמדה בדין אשתני קטלא לכדהשתא:
ומשבגרה הוציא עליה שם רע: שכנסה משבגרה ולא מצא לה בתולים ובא לב"ד:
הוא אינו לוקה: אם כחש:
ואינו נותן מאה סלע: דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גורמת לו ליענש כדאמרינן בגמרא ועקימת שפתיו דהיינו שם רע דהוציא עליה בבוגרת הואי:
היא: אם אמת היה:
זוממיה: עדים שהיו מעידים על זנותה אם נמצאו זוממין:
מקדימין לבית הסקילה: כלומר יסכימו לבקר לשם כי אין להם מנוס למלטם מן המיתה הזאת:
היא וזוממיה סלקא דעתך: אם אמת אין שקר:
אלא או היא: אם אמת:
או זוממיה: אם שקר:
מקדימין לבית הסקילה: אע"ג דאשתני גופה ואילו זנאי השתא בת חנק היא לא אמרינן אשתני קטלא:
מוציא שם רע קאמרת: לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה:
שאני: מיתה הבאה על ידי הוצאת שם רע דבעל משנשאת דחדוש הוא ולא אמרינן בה משום דאשתני גופה דאי זנאי השתא בת חנק היא אשתני קטלא דהך דזנאי בנערות:
דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק כו': כלומר ותדע דהא בלא בגרה נמי כל הוצאת שם רע דאפילו בנערות אשתני דינא הוא דאם זנאי השתא חנק הוא דאיכא הואיל ונכנסה לחופה ואע"פ שלא נבעלה כדתניא בסנהדרין (דף סו ב) נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה מאי לא נשואה אילימא נשואה ממש היינו ולא בעולה אלא לאו נכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא אילו זנאי השתא בת חנק היא:
ואילו מוציא שם רע: עליה השתא דזנאי קודם כניסה לחופה בסקילה אלמא בהוצאת שם רע לא אמרינן משום דאשתני דינא דזנאי השתא אשתני קטלא הבא על ידי זנות דמעיקרא הילכך כי בגרה נמי ונשאת לא אמר במוציא שם רע דמשום דאשתני דינא דהשתא אשתני קטלא דמעיקרא:
ודילמא כי חדית רחמנא כו': כלומר האי ראיה דמייתי' מסתם מוציא שם רע לאו ראיה היא לכאן דהתם הוא אע"ג דאשתני דינא דאילו זנאי השתא לא אשתני קטלא דהא דזנאי מעיקרא משום דלא אשתני גופא הוא וחידוש שחדשה
תורה באשתני דינא חדית באשתני גופה לא חדית אבל בגרה אשתני גופה הוא ואם בבאו לה עדים בבית אביה אית לן למימר סרחה ולבסוף בגרה בחנק במוציא שם רע נמי משבגרה הוה ליה למיתני חנק עד כאן לשון רש"י ז"ל ומתוכו נתבררו דברי הרי"ף ז"ל:
כיצד הוצאת שם רע כו': זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:
והוא שאמר לעדים בואו והעידוני: בגמרא (דף מו א) פליג רבי יהודה ואמר דאע"ג דאמר להו אינו חייב עד שישכור עדים ואמרי' עלה מאי טעמא דרבי יהודה אמר רב אתיא שימה שימה כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וגרסינן עלה בגמרא בעי רבי ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו שניהם בפרוטה מהו כלומר לרבי יהודה מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוי מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקע נמי ואפי' פחות משוה פרוטה נמי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואע"ג דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומים לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרי' בפ' בתרא דערכין (דף לא א) גבי בית בבתי ערי חומה ה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם היינו טעמא משום דזוזי דזביני חשיבא כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נתן קרקע ברבית מלוה אינו רבית של תורה וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו רבית של תורה והכי מוכח מהא דאמרינן בריש פ' איזהו נשך (דף סא א) ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא אצטריך לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו ודאי מדרבנן אפילו בקרקע ואפי' בפחות משוה פרוטה מתסר דלא גרע מרבית דברים:
מוציא שם רע אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה: כר' אליעזר בן יעקב דאמר דלא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל דס"ל דברים ככתבם הילכך לא שייך למימר לא מצאתי לה בתולים אא"כ אמר דבעלתי כדרכה ומצאתיה בעולה:
והמוציא שם רע ולא בעל לוקה מכת מרדות מדרבנן: פי' [הערוך בערך מרד] מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה ובעינן מכה משולשת כדכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף ואמרו חכמים מנין הסמוך לארבעים אבל עובר על מ"ע כגון [מכילתין דף פו א] סוכה ולולב ואינו עושה היו מכין אותו עד שתצא נפשו בלא אומד ובלא מכה משולשת וכן עובר על דברי חכמים היו מכין אותו בלא מספר ובלא אומד ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים עכ"ל נראה מדבריו דמכת מרדות הוא עד שתצא נפשו ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' חמץ ומצה אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כו' ומי שאכל מצה בע"פ היו מכין אותו עד שתצא נפשו ולפי דבריהם יש בזה חומר בדברי סופרים יותר מדברי תורה אבל ר"ם הלוי ז"ל כתב שהיו מכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין דבריו ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת היו מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים אבל כל שאינו אלא כדי לעונשו על מה שעשה נראין הדברים שהיו מכין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל ממלקות של תורה ומ"מ אין מדקדקין במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות (דף כב ב):
מתני' האב זכאי בבתו: בקטנות ובנערות:
בקידושיה בכסף: שכסף קידושיה שלו:
ובשטר: שאם קבל שטר אירוסין עליה הרי זו מקודשת:
בביאה: שרשאי למוסרה לביאה לשם קידושין ובגמ' ילפינן הכי:
וזכאי
במציאתה. מפרשינן בגמ' משום איבה ופי' רש"י ז"ל דכיון [דאינו] חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו ולא נהירא דבפ' שנים אוחזין (דף יב ב) מוכח דאע"ג דמציאת בנו לא הויא דאב אלא בסמוך על שולחנו מציאת בתו הויא דאבוה אפילו אינה סמוכה על שולחנו דפרכינן התם גבי מציאת בנו ושפחתו העבריה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שערות אי דאיתיה לאב דאבוה הוה והא התם אינה סמוכה על שולחן אביה אלא על שולחן רבה ואפילו הכי אמר דאי איתיה לאב דאבוה הוי לפיכך נראה כפי' התוספות דמשום איבה היינו פן יקדשנה למנוול ומוכה שחין:
ובמעשה ידיה: בגמ' ילפינן לה:
ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין קודם שבגרה ובגמרא ילפינן הכי מדכתיב ויצאה והיתה איתקש יציאה להויה אבל אם בגרה או נישאת שוב אין לאביה רשות בה:
ואינו אוכל פירות בחייה: אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אבי אמה אין [אביה] אוכל פירותיהן אלא עושים אותן סגולה בחייה אא"כ מתה והוא יורשה:
יתר עליו הבעל: שהוא זוכה גם בכל השנויים למעלה ואוכל פירות נכסים שנפלו לה בירושה משנשאת לו:
וחייב במזונותיה ובפרקונה: אם נשבית שהוא תנאי כתובה כדתנן במתני' לקמן:
ובקבורתה: דאמרי' לקמן קבורתה תחת כתובתה שהכניסה לו מבית אביה והוא יורשה במיתת':
משני חלילין: להספיד ומפרשינן בגמ' [דף מח א] דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה כגון דאורחיה דבני משפחתו להספיד בחלילין ולאו אורחייהו דבני משפחתה להספיד בחלילין דת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו דנפקא לן בפרק אף על פי (דף סא א) מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו ה"מ מחיים כגון הוא אומר להניק את בנה והיא אומרת שלא להניק ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך בנות משפחתו אבל לאחר מיתה לא ור' יהודה סבר אפילו לאחר מיתה ואיפסקא הלכתא כר' יהודה:
גרסי' בגמ' [דף מז א] כתב לה פירות כסות וכלים שבאו עמה מבית [אביה] לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה בעל בדברים הללו: ופירש רש"י ז"ל בכותב לה בעודה ארוסה והבעל כתב לה כתובה מהן וס"ל לרבי נתן דאע"ג דארוסה אין הבעל יורשה הכא שאני שכיון שכתב הבעל בכתובה כמו שכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך הקנום לו חמיו ואשתו ורבנן אזלי בתר אומדנא שלא הקנום לו אלא לאחר שיכנסנה ואף הוא לא נתחייב בהם אלא לאחר מכאן וקי"ל כרבנן דאמרי דלא זכה הבעל בדברים הללו ולפי פירוש זה יפה השמיטה הרי"ף ז"ל שכבר נפטר ממנה במה שכתב בסמוך זו ששנינו הלך האב עם שלוחי הבעל כו' אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה האב יורשה אלמא [לעולם] אין הבעל זוכה בנדוניא אלא לאחר נישואין ולפי פירוש זה דוקא בארוסה אבל בנשואה אע"פ שעדיין לא גבה כשמתה זכה הבעל וכדתניא לקמן אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אבל ר"ת ז"ל פירשה בנשאת ורבנן אזלי בתר אומדנא שלא זיכה אותן האב ע"מ שיגבה אותן הבעל לאחר מיתת בתו [קודם שיגבה אותן] וקי"ל כרבנן והא דתניא לקמן אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ר' נתן היא ודברי רש"י ז"ל נראים עיקר:
תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה: תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה והוא יורשה:
תחת פירות: שהוא אוכל מנכסי מלוג שלה כגון שנפלו לה משנשאת או שהיו לה קודם לכן ולא שמאתן לו בנדונית כתובתה ואע"ג דקתני ופרקונה תחת פירות דמשמע [לכאורה] דפירות עיקר לאו דוקא דודאי פרקונה עיקר וראיה לדבר מדאמרינן בגמ' [דף מז ב] בסמוך מהו דתימא מיכל לא ליכלינהו אנוחי לנחינהו ואם איתא דפירות עיקר היכי תיסק אדעתין למימר הכי אלא ודאי פרקונה עיקר ואע"ג דאמרינן הכא פרקונה תחת פירות לאו דוקא דה"נ נקט מזונות תחת מעשה ידיה ואפילו הכי מזונות עיקר וכדאמר רב הונא לקמן בפרק אע"פ (דף נח ב) דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ומפרש להא מתניתין ואמר דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ואפסיקא הלכתא כותיה בפרק שני דייני גזירות (דף קז ב) וכי היכי דמפיך רב הונא להא הכי נמי מפכינן הא ופירות תחת פרקונה קאמר דפרקונה עיקר ומיהו אע"ג דפרקונה עיקר לא יכלה למימר איני נפדית ואיני נותנת פירות דנהי דלתקנתה דידה אתקין אפילו הכי תקנה נמי איכא לדידיה בהכי כדי שתהא לו שפחה לשמשו ולא דמי למזונות דמצי' למימר איני ניזונת ואיני עושה דהתם ליכא פסידא לבעל שהרי עומדת לפניו ומשמשתו אבל בפרקונה ליכא למימר הכי הילכך אין שומעין לה ועוד שאם אתה אומר שומעין לה מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו פירות שכל הנשים כשיהא להם פירות יהו אומרות כן וכשלא יהא להם פירות נחייב את הבעל לפדותן ולקתה מדת הדין בכך אלא ודאי אין שומעין לה [וכ"כ הרמב"ן ז"ל] וכן נראין דעת הגאונים ז"ל ובקבורה שתחת כתובתה נמי אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים אלא קובר ויורש:
ובגמ' איכא תנאי דסברי מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות כו' ור' אליעזר בן יעקב [דף מח א] פליג ואמר דשארה כסותה ועונתה כו' לכסות אתא וכיון דלכולהו תנאי דבגמרא ס"ל דכסותה כמשמעה היה נראה לומר דכסותה מדאורייתא אלא כיון ששנינו במשנתינו חייב במזונותיה ולא הזכיר כסות כלל נראה שהכסות בכלל מזונות ועלה דמתניתין תנן בברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה [דמשמע] שהכסות ג"כ אינו אלא מן התקנה וכיון דסוגיין דעלמא דמזונות דרבנן כדאיתא פ' אע"פ [דף נח ב] קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר משמע שאף הכסות אינו אלא מדבריהם ואפשר דדרשינן שארה זה קירוב בשר כדדריש לה רב יוסף בגמרא ועונתה כמשמעה וכסותה דרשינן מיניה שלא ישמש מטתו על גבי קרקע אלא במטה מוצעת וכולה קרא לעונתה הוא דאתא וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל בפי' התורה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ב מהלכות אישות כמאן דאמר מזונות דאורייתא:
וזנין: מזונות:
מפרנסין לבוש וכסות:
אבל לא בניו ובנותיו: שאינו חייב במזונותיהן בחייו ובגדולים מבני שש מיירי:
יוצא מן המקום לדעת: היה בידו לצוות על מזונות בניו ואשתו וכיון שלא צוה גלה דעתו שאינו רוצה לזונן הילכך אשתו דמחייב לה בתנאי ב"ד אשתעביד נכסיה בניו ובנותיו שאינו חייב במזונותיהן לא אשתעביד נכסיה. אבל נשתטה דיצא מן העולם שלא לדעת מסתברא דניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו:
תכשיט: בשמים אבקת רוכל שהנשים מתקשטות בו:
מ"ד תכשיט: לא יהבינן לאשתו כ"ש שאין [עלינו] לעשות צדקה מנכסיו:
לא ניחא ליה דתנוול: ואע"פ שלא צוה בלכתו עבדינן. ומצאתי בהל' ישנות הלכך לגבי מי שנשתטה עבדינן הא והא לגבי מי שהלך הא והא לא עבדינן כרב חסדא דרביה הוא לגבי רב יוסף ואף הרמב"ם ז"ל כ' בסוף הלכות נחלות דמי שנשתטה או נתחרש ב"ד פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי ולא ידעתי למה דלרב חסדא דאמר תכשיט נהי דאברייתא קאי אפשר דדבר אחר דאמר מר עוקבא גבי נשתטה ה"נ מפרש ליה ותכשיט שמענו אבל צדקה מנין:
ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה: גרסי' בירושל' בפרקין [הלכה ו] ובפ"ב דייני גזירות תניא לא רצה הבעל לקברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר ר' חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה ר' יוסי אמר בין אב בין אחר גובה ותליא אלין פלוגתא כאינון פלוגתא דתנינן תמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי א"ר חגי לא אמרו אלא אחר אבל אב גובה ר' יוסי אומר בין הוא בין אחר אינו גובה. על דעתיה דר' חגאי בין לקבורה בין למזונות האב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דרבי יוסא לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת שתהא מושלכת לכלבים. למזונות בין אב בין אחר אינו גובה ע"כ. וכיון דמכל מקום לדברי הכל אב בקבורה גובה נקיטינן הכי אבל לגבי אב במזונות או אחר בקבורה כיון דפלוגתא היא דלרבי חגאי כשם שאב גובה בקבורה כך גובה במזונות ולדידיה בין בקבורה בין במזונות יש חלוק בין אב לאחר ולרבי יוסי בקבורה אפילו אחר גובה ובמזונות אפילו אב אינו גובה דלדידיה לא שאני לן בתרוייהו בין אב לאחר וכולה פלוגתא בין קבורה למזונות תליא (משמע ד) מספיקא לא מפקינן ממונא ואפילו בקבורה אחר אינו גובה ובמזונות אפי' אב אינו גובה והרמב"ם ז"ל סמך על דברי רבי יוסי שכתב בפרק רביעי מהלכות אישות
דבקבורה [אפי'] אחר גובה:
האומר בשעת מיתתו אם מתה אשתו כו' שומעין לו: דכיון שהוא מת בחייה והיא גובה כתובתה אינו חייב לקברה:
נכסי קמי יתמי רמו: ופשיטא דאין עליהם לקברה:
אל תקברוהו מנכסיו: אלא מן הצדקה:
מתני' לעולם היא ברשות האב: ואם בת ישראל מאורסת לכהן אינה אוכלת בתרומה וזכאי בכל זכות אב בבתו:
מסרו שלוחי האב: שהיה האב משלחה לו על ידי שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם:
גמ' ממשנה ראשונה בפרק אע"פ (דף נז א):
הגיע זמן: י"ב חדש לבתולה משתבעה הבעל להכין עצמה לנשואין ולאלמנה ל' יום:
ולא נשאו: כגון שעיכב החתן:
הלך האב כו': אין מסירתו מסירה:
ונכנסה עמו: עם בעלה ללון כשאר לינה בעלמא ולא לשם נשואין:
שכתובתה: מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה: ואמרינן בגמ' דהא דקתני נכנסה עמו ללון לא שפירשה ללון אני נכנסת והא דקתני נכנסה עמו לשם נשואין לא שפירשה לשם נשואין אני נכנסת אלא זו וזו שנכנסה סתם ותנא הוא דקאמר דהיכא דחצר שלה סתם כניסתה לא לנשואין הוא אלא ללון והיכא דחצר שלו סתם כניסתה לשם נשואין וכ"ת אם כן מרישא משמע דדוקא סתם חצר דידה ללון הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללון הא ל"ק דכיון דסתם חצר דידיה לנשואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר היא של שניהם אדרבה דעת שניהם מתישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנשואין:
בד"א לירושתה: להא מילתא לחודיה הוא דהוי נשואין:
אבל לתרומה וכו': ומוכח בגמרא דדוקא לירושתה בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל אע"ג דקתני אבל לתרומה וכו' לאו למימר דלשאר מילי הויא ברשות הבעל דרישא דוקא וכי קתני אבל לתרומה לרבותא נקטיה דאפילו למשנה ראשונה דקתני דהגיע זמן שרי למיכל בתרומה אפ"ה מסירה לא מהניא ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושתה אבל לענין הפרת נדרים יצאה מרשות האב וכדתניא דבי רבי ישמעאל בהדיא כדאיתא בגמרא והך ברייתא לא קתני אלא מה שנכנסה בו לרשות הבעל ומהאי טעמא נמי אפשר שהכתובה מן הכונסה אחר כן אינה אלא מנה דהכי ס"ל לר"ל כדאיתא בגמ':
מתני' האב אינו חייב במזונות בתו: בחייו ובברייתא בגמ' [דף מט א] איפלגו תנאי אי איכא מצוה מיהת ור"י ור' מאיר סבירא להו דמצוה איכא ומשמע דקי"ל כוותיהו דהא כי אתו קמיה דר"י אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כדאיתא בגמרא:
זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה: ביום שמינוהו נשיא:
בכרם ביבנה: על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם:
הבנים ירשו והבנות יזונו: ב' תקנות תקנו ב"ד בתנאי כתובה כתובת בנין דיכרין דתנן במתני' בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון [והיינו] הבנים ירשו:
והבנות יזונו: בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי אינון תהויין יתבן בביתי ומתזנין מנכסי עד דתבגרן או עד דתלקחן לגוברין:
מה הבנים אינן יורשין: כתובת אמן:
אלא לאחר מיתת אביהן: דהא ירתון תנן אף מזון (מן) הבנות לא תקנו אלא לאחר מיתת אביהן:
גמ' באושא התקינו: כשישבה סנהדרין באושא שהיא אחד מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאמרינן בראש השנה (דף לא א):
שיהא זן בניו ובנותיו
כשהן קטנים. עד שיביאו ב' שערות:
ת"ש: דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרי ליה אולי יכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן:
יארוד: תנין מעון תנים [ירמיה ט] מתרגמינן מדור ירודין והוא אכזרי על בניו:
יארוד ילדה ואבני מתא שדיא: התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר:
כפו ליה אסיתא: כפו המכתשת ע"פ ויעמוד על שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ואית דמפרשים שליח צבור עומד עליה ויאמר כן על אותו האיש:
ולא אמרן: דלא כייפינן ליה:
אלא דלא אמיד: שאינו עשיר:
בעל כרחיה: לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפילו אינם בניו כי האי דרבא כפה על הצדקה והקשו בתוספות היאך כפה אותו בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה למען יברכך ה' אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר (דף קי ב) שכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליהן ותרצו בשם ר"ת ז"ל דהאי אכפיה בדברים ולא ידעתי מהו דהא גבי בנים אפילו בדלא אמיד (אמר) כופין בדברים וכיון דאמר אבל אמיד כופין אותו בע"כ משמע כפייה ממש עוד אמרו בשמו ז"ל שבעירו של רבא היו גבאין שקוצבין ביניהם לתת כך וכך לחדש ולשנה הלכך כפייה כדאמרינן [ב"ב דף ח ב] דרשאים להסיע על קיצותן ויותר נכון לומר דשאני צדקה דאית בה נמי לאו לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכתב הרשב"א דכי אמרינן דהיכא דאמיד כייפינן ליה היינו מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למכפייה לא זנינן להו לבניה מנכסיו כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וכדתניא לעיל [דף מח א] מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר ואמר רב יוסף זו צדקה וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בבל תאחר אבל אין חייבים לכופו ולעשות לו כלום ע"כ ותמה אני היאך כתב דאפי' בדאיתיה לא נחתינן לנכסיה דהא אמרינן לעיל [דף מח א] דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אף על פי שהוא יוצא שלא לדעת לפיכך נראה ודאי שבשביל צדקה יורדין לנכסיו בפניו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות מתנות עניים מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת [לא] נחתינן לנכסיה כדאמרינן לעיל גבי מי שהלך למדינת הים אבל לא דבר אחר וכן מש"כ דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל אין ב"ד חייבים לכופו ולעשות לו כלום לא דק דהא אמרינן בר"ה (דף ו א) ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא כתיב צדקה כדדרשינן בפיך זו צדקה ונ"ל דאע"פ שאין כופין את האדם לזון את בניו משש ולמעלה אלא היכא דאמיד אפ"ה במי שנשתטה דאמרינן לעיל ב"ד יורדין לנכסיו וזנין בניו ובנותיו דאפילו היכא דלא אמיד עושין כן דכיון דרובא דאינשי ניחא להו בהכי וזה לא היה לו לצוות מסתמא זנין אותן והרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שכתב בפרק י"ב מהלכות אישות וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין בניו ובנותיו שהן בני שש או פחות ונראה שהוא מפרש מאי דמיפליג בבניו ובנותיו בין מי שהלך ובין מי שנשתטה היינו דוקא באמיד דבמי שהלך אפי' אמיד אין זנין בניו כל שהן גדולים מבני שש ומי שנשתטה זנין אותם [ושניהם] באמיד אבל בלא אמיד שניהם שוין ואין דרך זה נכון בעיני דאם איתא דמדינא אין יורדין לנכסי אמיד שלא בפניו במה שאינו מחיוב גמור אלא מתורת צדקה למה יורדין לנכסיו כשנשתטה אלא מאי אית לן למימר דנשתטה היינו טעמא משום דעבדינן מנכסיה מאי (דאמרי) [דאמדי] דניחא ליה בהכי מעתה אפילו לא אמיד יש לבית דין לירד לנכסיו ולזון אותם עד שיגדלו כיון שמי שאינו זן אותן מגונה ביותר ורוב בני אדם עושין כן ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב מתורת צדקה אפילו שלא בפניו וכי אמרינן במי שהלך למדינת הים אבל לא בניו ובנותיו היינו בדלא אמיד שאין הדבר עליו חוב גמור ומי שנשתטה אף על גב דלא אמיד בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין בניו כיון שמי שאינו עושה כן מגונה ביותר וזה לא היה לו לצוות אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' הנזכר במי שהלך שאין זנין בניו הגדולים משש אפילו אמיד:
הוא ואשתו ניזונים מהן: ואפי' כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים:
המבזבז: לעניים:
מחומש: שבנכסיו מוכחינן לה בגמ' מדכתיב עשר אעשרנו לך ושני עשורין הוו חומש דמדלא כתב עשר אעשר לך וכתב אעשרנו משמע שעשור שני יהא שוה לראשון:
כמעשה דמר עוקבא וכו': דבשעת מיתה בזבזיה לפלגא דממוניה וגרסינן בירושלמי [בפרק א דפאה הלכה א] ר"ג בר איני בעא קומי רבי הונא א"ל מה חומש לכל שנה לחמש שנים הוא מכלה את הכל אמר רבי מונא תחלה חומש לקרן מכאן ואילך לשכר:
מגלגל עם בנו: אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים:
יורד עמו עד לחייו: לרדותו ברצועה ובחוסר לחם:
רב שמואל בר שילת: מלמד תינוקות היה:
ואספי ליה כתורא: הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו למאכל:
לתעניתא מעת לעת: להתענות כל היום וחניכה לשעות דקודם לכן שנתים כדאמרינן ביומא [דף פב א]:
ובתינוקת: שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלמוד תורה ותריסר דקאמר שנת י"ב גופא קאמר דאי שנת י"ב ויום אחד מדאורייתא שמביאה שתי שערות ובת עונשין היא ואין צריך לזו ללמוד ממניקתו של אביי כך כתב רש"י ז"ל ולפי זה משמע דליכא השלמה מדבריהם בתינוק דאם איתא הוה ליה למימר נמי השלמה דתינוק והרי"ף ז"ל פסק בהלכות יומא דבן אחד עשר שלימות משלימין מדבריהם בין תינוק בין תינוקת ונראה לי שלא רצה הרב ז"ל לדחות דברי רב הונא ורב נחמן דסבירא ליה התם הכי משום אביי דהכא אף על גב דבתרא הוא משמיה דמניקתיה קאמר ליה והראב"ד ז"ל פירש דהכא הכי קאמר דתינוקת ששלמו לה שתים עשרה שנה מעת לעת מתענה ומשלמת כלומר אבל קודם לכן לא דס"ל דהשלמה מדבריהם ליכא כרבי יוחנן דאמר הכי במסכתא יומא (דף פב א) וכ"פ ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל כר' יוחנן:
האשה שמכרה בנכסי מלוג הקרן הבעל מוציא: דשויוה רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון וכתב הרשב"א ז"ל דמוציא דקאמרינן היינו לומר דעד שמתה זכותן תלוי ועומד בידם שמא ימות הוא בחייה והן נכנסים לנחלה הכי איתא בירושלמי בריש פרק הכותב דגרסינן התם רבי הלל בן פזי בעא קומיה רבי יוסי מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ע"כ אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל מוציא מידן זכות זה שהיה תלוי ועומד בידן ולאו מוציא ממש קאמר דנכסים לאו ביד הלקוחות היו קיימין וכיוצא בה בשלהי מי שמת [דף קנט א] בן שמכר בחיי אביו בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות כלומר מסלק בלא דמים וכתב הרי"ף ז"ל וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן בדין דהא איתתא נמי לא משלמת ולא מידי דתנן פגיעתן רעה:
ואי איתנהו להנהו דמי כו' ולא יכול למימר דילמא מציאה אשכחת וכתב הרשב"א ז"ל דמלשונו זה משמע דאף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקל מלוקח אלא דהנהו זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאגלי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אחלפינהו אף על גב דחלופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללוקח דמכי שלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקא לי וזוזי דידכו קמו עלה בהלואה ואינו משלם עוד כתב בשם רבינו אפרים ז"ל שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות כלום דכשלוחו דמיא ואי בעי היה לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבד הערמה ומאי דמכרה דהוה לדעתו ולהנאתו אלא [שאינו] מודה היה אית לן להחרים מן דינא חרם סתם בכך עכ"ל:
זה הזן בניו ובנותיו הקטנים. שתמיד יום ולילה הם ניזונים עליו והיא צדקה שאינו חייב בהם:
הון ועושר בביתו: שאין הממון כלה ואעפ"כ צדקתו עומדת לעד:
זה הלומד תורה ומלמדה: מתקיים בו הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד שטרח ללמדה לתלמידים:
זה הכותב ספרים וכו': קיימת לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:
כשם שאין הבנים יורשים כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע: לפי ששתי תקנות הללו תקנו חכמים בתנאי כתובה ולמדות זו מזו:
כתובת בנין דכרין: אינן נגבות מן המטלטלין דתנן [דף צא א] ר"ש אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי כתובות דינר והתם מפרש לה למאי הלכתא לכתובת בנין דכרין דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומים של כל אחת מבקשים כתובת אמן כגון שכתובה האחת מרובה או אם שתיהן שוות פעמים שבני האחת רבים ובני האחרת מועטים ואותן המועטים מבקשים כתובת אמן ויחלקוה ביניהם ובני השניה יחלקו את כתובת אמן ביניהם ובאין עליהן מכח תנאי כתובת אמן שכתוב בה בנין דכרין די יהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך כו' אם יש מותר דינר על שתי כתובות שיתקיים בו נחלה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה למנין גולגלותם דבמקום דמעיקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן:
והאידנא תקון רבנן בתראי למיזן אפילו מן המטלטלין תקנת הגאונים היא זו שתקנו בכתובה ובכל תנאי כתובה חוץ מכתובת בנין דכרין שלא נמצא מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות לפיכך מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע כך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות אישות ומקצת מן הגאונים אומרים שאינה נוהגת היום כלל לפי שלא תקנו אותה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו כדאיתא לקמן בסמוך ועכשיו הרי קופצים ונותנים יתר מדאי:
גרסי' בגמ' רב זן מחיטי דעליה איבעי להו פרנסה הואי וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב ואכתוב בו בפ' מציאת האשה בס"ד:
מתני' לא כתב לה כל נכסים כו' חייב: להיות כל נכסים אחראין לה ואין יכול לומר אין לך אלא השדות הכתובות לך בשטר כתובתיך:
ובכהנת: שאינו יכול לקיימה משנשבית:
גמ' תחילתה: של בעילה:
וסופה: של בעילה:
יצר אלבשה: וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא אונס הלבישה הבועל יצר:
והיא: מעוטא הוא כלומר בסתם אשה אמרתי לך טעם האיסור תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש אשה שאף על פי שברצון מותרת ואי זו זו כו':
הני נשי דגנבי גנבי: שלסטים גונבים אותן מתחת בעליהם:
שריין לגברייהו: לפי שבאונס הם באין עליהן דכל דעבדן להו דממטין להו נהמא ומזמנות להם חצים לירות כשנלחמים מחמת יראה הוא דעבדן:
אבל שבקינהו: גנבים ללכת אל בעליהן ואינהו אזלן מנפשייהו אל הגנבים אסירן:
שבויי מלכות הרי הן כשבויות: שאין מי שיוציא אותן מידו:
גנובי לסטים אינן כשבויות: מוקמינן בגמ' במלכות בן נצר שכיון שאינן צווחות ודאי מתרצות שלא היה מלך גמור אלא שר ולא היה לוקחן אלא בפרהסיא דגנאי הוא לו לאונסן בצינעא אבל בלסטים דעלמא מותרת דמיטמר מאינשי ולפי שהן מתיראות שלא יהרוג אותן אינן צווחות והני דאמרינן דאינן כשבויות אין הבעל חייב לפדותן שאין אני קורא בהן ואותבינך לי לאינתו ואע"ג דאיסור שבויה גרם לה מכל מקום אין השביה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלה ברצון ותניא נמי בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות כלומר במלכות בן נצר אבל בשבויות לסטים פודה:
אלמנה לכה"ג: קי"ל בפ' אלמנה
נזונית [דף ק ב] דיש לה כתובה ותנאי כתובה ההוא דלמישקל ולמיפק קאי אבל תנאי כתובה דלמיקם קמיה קאי כגון מזונות ורפואה אמרי' ביבמות דלית לה בריש פ' יש מותרות [דף פה א] והכא אשמעינן אביי דתנאי כתובה דפרקונה אית לה דמעיקרא אישתעבד לה שהרי אף לכשרה לא היה מתנה ואותבינך לי לאנתו אלא אהדרינך למדינתיך והא נמי קרי ביה הכי והא תנאי נמי למשקל ולמיפק הוא:
ממזרת ונתינה לישראל: אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ולמיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אישתעבד לה:
שאין אני קורא בה ואותבינך לאנתו: שזהו תנאי כתובה לישראלית:
רבא אמר כו': בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו ובאלמנה לכהן גדול פליג עליה ואמר דמעיקרא נמי לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתיך אלא מחמת שאסרתה השביה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה לישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפילו תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד פרקונה. ובגמרא איפליגו ר' אליעזר ור' יהושע במדיר את אשתו ואח"כ נשבית דר"א סבר דפודה ונותן לה כתובתה ורבי יהושע סבר דנותן לה כתובתה ואינו פודה ומפרש רבא לפלוגתייהו במדיר בין אשת כהן דמעיקרא בשעת התנאי קרינא ביה ואהדרינך למדינתיך מחמת שביה ולבסוף איכא איסור דבר אחר ובין במדיר אשת ישראל דמעיקרא קרינא ביה ואותביניך לאינתו ולבסוף לא קרינא ביה הכי דר"א אזיל בתר מעיקרא ומשום הכי פודה ור' יהושע אזיל בתר בסוף שאין התנאי יכול להתקיים ולפיכך אינו פודה ולפיכך אמרינן בגמרא דדוקא בשהדירה ולבסוף נשבית דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי כדי להפטר מן הפדיון ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהושע בפרק י"ד מהלכות אישות אבל י"א שכיון שהרי"ף ז"ל לא הביא מזה כלום משמע דלא סבירא ליה הכי משום דלקמן [דף עא א] בפ' המדיר פסק [בסי' שט א] בנדרה היא וקיים לה איהו כמאן דאמר הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגיין דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבעו בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפי' נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב ה"ה נמי הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קיימא לן כר"א דמיחייב ולא מטעמיה:
מתני' חייב לרפאותה: שהרפואה כמזונות:
תרפא את עצמה רשאי: שאין אדם חייב לזון גרושתו וכתב הראב"ד ז"ל דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וק"ו לבנות ישראל הטהורות והקדושות שאם חלתה שימתין לה עד שתתרפא ומתני' בשאינה מוטלת על המטה ע"כ:
גמ' רצה אינו פודה: דלא תקינו לה רבנן אלא חד פדיון:
מפני תיקון העולם: שלא ירגילו להעלות על דמיהן:
כנגד כתובתה: אבל יתירה מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובה יתר על הכתובה ופסק הרי"ף ז"ל כר"ש ב"ג בקמייתא וטעמיה מדתנן בפרק השולח (דף מה א) אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם אבל באידך פסק כרבי דפודה יותר מכתובתה ומשמע דטעמי' משום דת"ק דברייתא דלעיל קאי כוותיה [ואע"ג דלא קי"ל כוותיה] ליותר מכדי דמיה היינו משום דסתם מתני' דהשולח דלא כוותיה אבל ביותר מכתובתה נקטינן כוותיה וכדרבי [וי"א] דהכא איפשיטא מאי דבעיא לן בפ' השולח [שם] בהא דאמרינן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם אי הוי טעמא משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליתו לאיגרויי בהו והכא איפשיטא דמשום הכי הוא ולא משום דוחקא דצבורא דהא על הבעל לפדותה ולא מדחיק צבורא בהכי ואפ"ה אמרינן דלא. ולי [נראה] אפשר דכל היכא דלא מיפדו מדידהו אלא מחיובא כפודה בדוחקא דצבורא דמי ולא מפשיט בעיין:
ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות: דתרוייהו חיותא נינהו:
רפואה שיש לה קצבה: שאינה חולה תדיר [אינה] בכלל מזונות דמזונות אין להן קצבה והלכתא כרשב"ג דר' יוחנן קאי כוותיה:
כעורכי הדיינים: אוהב אחד מבעלי הדינין ומטעים זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך הדין לפניו להפוך לטובתו של זה:
מעיקרא: כשהשיאו עצה:
ולבסוף: כשנתחרט ומשמע דדוקא באלמנה אבל באשת איש אפילו רפואה שיש לה קצבה בעלה חייב לרפאותה ופשטא דמתניתין הכי מוכח דקתני סתמא לקתה חייב לרפאותה ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שכתב שאף באשת איש הדין כן והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרק מי שמת [הלכה ד] קריבתיה דרבי שמעון בר אבא חששא עינא אתת קמיה דרבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך מן פורניך ואי לא בעליך יהיב ליך אלמא אפי' בחיי בעלה רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובה ואפשר דאלמנה הות וכי קאמר בעליך יהיב ליך מנכסי בעליך קאמר וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל שחלק באלמנה פי"ח ולא חלק באשת איש פרק י"ד:
מתני' יתר על חולקהון דעם אחוהון: בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני אשה אחרת מרובים ובניך מועטים וטוב להם שיטלו כתובת אמן והמרובין כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות:
גמ' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין: מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה דהיינו נדוניא שלה:
ויתן לבתו נדוניא: יפה דאפילו מתה ירשוה בניה:
ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כיון דטעמא משום
כדי שיקפוץ ליתן לבתו היא נתקין דנדוניא דיהב אב לבתו לירתו בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתו:
א"כ: דלא לירתו לשאר הכתובה:
אב נמי מימנע ולא כתב: לבתו אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבניו [מבתי] אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו נדוניא:
היכא דכתב אב כו': כיון שהטעם משום שיקפוץ אדם ליתן נדוניא לבתו הוא היכא דכתב אב נדוניא לבתו נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין והיכא דלא כתב אב נדוניא לכתחלה לא יכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין:
לא פלוג רבנן: לא חלקו בין כתובה לכתובה אחרי שרוב כתובות יש בהן נדוניא לא חלקו:
בת בין הבנים תירות: כיון דטעם משום נדוניא הוא היכא דאין לו בנים ממנה אלא בת ומן אשה אחרת יש לו בנים תטול זו כתובת אמה ותירש נדוניא שנתן אבי אמו מאי שנא דתיקון בנין דכרין:
כנחלה שויוה רבנן: דירתון תנן ואין בת יורשת בין הבנים:
בת בין הבנות תירות: יש לו בת מאשה אחת ובנות מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירת נידונית אבי אמה דהא אי נמי שויוה כנחלה יש משפט נחלה לבת בין הבנות:
לא פלוג רבנן: במשפט כתובות בנין דכרין דבת בין הבנים לא תשקול ובת בין הבנות תשקול:
ותגבה ממטלטלי: כיון שהטעם משום נידונית אבי האם הוא אלמא (א"ר) [אר"י] לעיל [דף נ ב] שאין הבנים יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע:
ככתובה שויוה רבנן: ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשטרא:
תטרוף ממשעבדי: אי ככתובה שויוה:
ירתון תנן: ואין ירושה במשועבדין:
ואימא אע"ג דליכא מותר דינר: יתר על שתי כתובות יטלו כתובת אמן כדין כתובת בנין דכרין אלמא תנן בפ' מי שהיה נשוי (דף צא א) אין שם אלא שתי כתובו' חולקים בשוה:
במקום דמיעקרא נחלה דאורייתא: משום נחלה דרבנן:
לא תקון רבנן: נחלה דידהו לעקור נחלת חלוקה שוה לגמרי שהיא מן התורה הילכך כי איכא מותר דינר שיחלקוהו בשוה כנחלה דאורייתא יטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן משום נחלה דרבנן ואי לא לא:
מאי טעמא זוזי אנסוה: ואין כאן הוכחה שהוקלה הכתובה בעיניה שתפסיד כתובת בנין דכרין הלכך אפילו מכרתה לבעלה שהכתובה בידו והוקל בעיניה להחליטה יש לה כתובת בנין דכרין:
אחולי אחלתא לגמרי: ושאלו לרי"ף היאך יתכן שתמחול כתובתה לבעלה והיא יושבת תחתיו והלא אמרו [דף נז. ובב"ק דף פט א] אסור לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה והשיב כך דעתנו נוטה שזו המוחלת שדברו בה החכמים אינה ביושבת תחתיו אלא כשמת או לאחר מותו מוחלת ליורשיו אבל אם מחלה כשהיא תחתיו יש להשאיר לעצמה עיקר כתובה שלא תאסר על בעלה שהלכה כר"מ דאמר [דף נד ב] כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ע"כ ולפי זה הא דאמר בסמוך מוחלת כתובה לבעלה אין לה מזונות מן היתומים קאמר וכך פרש"י ז"ל ואין צורך לכך דאנן לא אמרינן שיהא רשאי לעשות כן ולקיימה דהא אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה [אלא] דאם עשה כן שקלינן וטרינן אם יש לה כתובת בנין דכרין או מזונות ואם רצה לקיימה ודאי צריך לכתוב לה כתובה במוחלת או מוכרת לבעלה אבל במוכרת לאחרים הדבר ברור שאין צריך לחדש לה כתובה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה והכי מוכח בהדיא בפרק החובל (דף פט א) עלה דמתניתין דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה והיינו טעמא דמוכרת כתובתה או מוחלת לבעלה מהני ולא מצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי לפי שאין האשה מוכרת כתובתה ולא מוחלת כדי לעשות נחת רוח לבעלה דכיון שכל הנשים יש להן כתובה אדרבה הוא נתן עיניו בגירושין:
מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות: כתב רש"י ז"ל באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה ע"כ והאי לישנא מוכח דבחייו יש לה משום דבחייו לאו תנאי כתובה נינהו דהא [דף מז ב] תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולעיל נמי דאמרינן דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין אפי' נפרש דמוחלת בחייו קאמר אפשר דדוקא כתובת בנין דכרין הוא דלית לה משום דכיון דלית לה כתובה היאך ירשוה בניה אבל שאר תנאי כתובה יש לה [וטעמא משום דבחייו לאו תנאי כתובה ממש איקרו] ובתה נמי יש לה מזונות שהרי אפי' נפרעה כתובתה יש לה מזונות וע"כ לא איבעיא לן לקמן [דף נג ב] בבת שניה אם יש לה מזונות או לא אלא מפני שלא היה לה דין כתובה מעולם אבל כל שהיה לה דין כתובה מתחלה ותנאי כתובה אף על פי שמחלה כתובתה אין לנו שתמחול תנאי כתובתה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ז מהלכות אישות אבל המוחלת כתובתה לבעלה אבדה כל תנאי כתובתה ואפי' מזונות אין לה עליו ע"כ משמע שהוא ז"ל מפרש מוחלת כתובתה לבעלה דאמרינן דאין לה מזונות מוחלת בחיי בעלה וכיון דמפסדה מזונות אפילו בחייו שהוא סובר שאינם מתנאי כתובה [לבד] אלא מדאורייתא כמ"ש בפרק י"ב אלמא הרי היא כאילו מוחלת בפירוש כל תנאים שיש לה עליו והוא ז"ל סובר שזה מספיק אפי' לפטרו ממזון הבנות שכך כתב בפרק י"ט אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתובתה ע"כ וזה ודאי תימה גדול וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון הכתובה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהם ע"כ ולענין הלכה כבר כתבתי שהרב הרמב"ם ז"ל פסק דמוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות וטעמיה משום דרב חסדא לא פליג עליה דר' אלעזר בהדיא אבל אחרים פסקו דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות והוא הדין למוחלת כתובתה ליתומים שיש לה מזונות מהם והכי איתא בירושלמי [פרק יא הלכה ב] ואיכא למידק דהא בפרק הנושא (דף קד א) אמרינן דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנה כלומר אבל טפי לא וטעמא משום דכיון שהיא בבית אביה לא מכספא למתבע כתובתה וכיון שעמדה כ"ה שנים שלא תבעה מסתמא מחלה לה ומשמע התם דהוא הדין דלית לה מזוני דאמרינן התם חמתיה דרב חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הואי וזנה כ"ה שנים בבי נשא לסוף אמרה ליה הב לי מזוני [א"ל] לית לך א"ל הב לי כתובה אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך אלמא דכל היכא דמחלה לכתובה לית לה מזוני תירץ הרא"ה ז"ל דההיא דהתם כאנשי יהודה [דף נב ב] דס"ל שאם רצו היורשים ליתן לה כתובתה פוטרים אותה וכיון שכן דין הוא דבמחילת כתובה תפסיד מזונותיה דאי לא תימא הכי מה הועילו בתקנת היורשים כשהתנו שאם רצו לתת לה כתובה ששוב לא יהו לה מזונות הרי אם רצתה תמחול כתובתה ותזון מהן בעל כרחן הלכך לדידהו כי מפקע כתובתה מפקעי מזונותיה דיכולין יורשין לומר לה אילו לא מחלת כתובתך היינו פורעין אותך ותו לית לך מזונות אבל הא דהכא אתיא כאנשי גליל דקי"ל [דף נד א] כוותייהו ולדידהו במחילה לא מפסדא מזונות דלא מצו למיתי עלה מהאי טעמא ודברי הרמב"ם ז"ל נראים עיקר:
גרסי' בגמרא [דף נג א] ההוא גברא דשכיבה ארוסתו אמרו ליה זיל קברה או הב לה כתובתה: ואסקינן שאין הארוס חייב לקברה לפי שאינו יורש כתובתה כדי שנאמר שיקברה תחת ירושת כתובתה אלא ממילא נפטר ממנה לפי שכך כותב לה כשתנשאי לאחר תטלי כל מה שכתוב ליכי וזו כיון שמתה לא תנשא:
בגר ולא אינסיב אינסיב ולא בגר כ"ע לא פליגי דלית לה: לפי שבגרות ונשואין מוציאין מרשות האב דבין לרבי ובין לר"א ב"ר שמעון שנחלקו בדבר בפרק מציאת האשה (דף סח ב) בעשור נכסים מודים הם במזונות דבין נשאו בין בגרו אבדו מזונותיהן:
כי פליגי בארוסה דרב סבר לית לה: ועד דתלקחן דקאמר היינו קיחה דאירוסין ואפילו לא בגרה וללוי אינה מפסדת מזונות בשביל אירוסין אלא בשביל בגרות או שיגיע זמנה לינשא והלכתא כרב דקאי כת"ק ודברי הרמב"ם ז"ל מוכיחין בפרק י"ט מהלכות אישות שאפילו נתארסה כשהיא קטנה אבדה מזונותיה אבל ר"ח ז"ל כתב דדוקא כשארסוה בנערותה אבל כשהיא קטנה לא דלאו כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנה להפקיע מזונותיה וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל והרשב"א ז"ל הוסיף שמסתברא דאפי' ארסוה לדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן בפרק מציאת האשה (דף סח א) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מהם מה שראוי להנתן לה דאע"ג דקי"ל דפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין כדאיתא בפרק הניזקין [דף נט א] וה"ה למחילתן מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע כדמסקינן לקמן [דף סט ב] הלכתא ממקרקעי ולא מטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין
לפרנסה הוו להו כמקרקעי וכשם שאין מתנתן מתנה בהן כך אין מחילתן מחילה ולפי טעמו ז"ל אפילו מחילה בפירוש לא מהני וצריך עיון בדין זה דהא ס"ל לרבי לקמן [דף סח ב] דפרנסה אפילו ממטלטלי ואפ"ה לא פליג בההיא דיתומה שהשיאתה ולדידיה לא אפשר למיתי עלה מהאי טעמא וע"כ היינו טעמא משום דאע"ג דהשיאוה לדעתה מסתמא לא מחלה ולפיכך היכא שמחלה בפירוש אפשר דמהני ומ"מ בתר תקנתא דתיקון בתראי ז"ל שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין מחלה בפירוש פשיטא דמהני:
וקא פסקי רבנן כההיא לישנא בתרא וה"מ לאחר י"ב חדש: כך נמצא בנוסחי הלכות מדויקות וה"פ דבארוסה שנתאלמנה עסקינן וכגון שכתב לה כתובה והגיע זמן בחיי הבעל וקא מיבעיא ליה אם יש לה מזונות מיורשי ארוס או לא ואסיקנא ללישנא בתרא דאית לה דכיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל ונזונת היא מנכסיו דכיון דאכלה בחיי הבעל אף לאחר מיתתו אוכלת דכל יומי מיגר אלמנותיך בביתי קרינא ביה ואע"ג דתנן אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות ההיא כשלא הגיע זמן אבל הגיע זמן בהדיא אשכחן בירושלמי ובתוספתא שניזונית היא לאחר מיתתו מנכסיו והנגיד ז"ל פירשה דיתומה שנתארסה קמיבעיא ליה אם יש לה מזונות מן הארוס אפילו לא הגיע זמן נמי אמרינן דכי בעי הגיע זמן ה"מ בשנתארסה בחיי האב דלא מפסדא מזוני משום ארוס דהא אין האב חייב במזונות בתו אבל יתומה דקי"ל דמפסדא מזוני מן האחין מי אמרינן דכיון דמפסדא מזוני משום לתא דארוס אית לה מן האירוסין או דילמא ל"ש ואסיקנא ללישנא בתרא דאית לה דכיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל וכלשון הזה כתב הרמב"ם בפרק י"ט מהל' אישות ולפי זה אפשר דלית לה מזונות אלא עד שעת בגרות דלא מפסדא טפי אמטולתיה:
ממאנת: יתומה קטנה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם:
יש לה מזונות: עד שתבגר או לא מי אמרינן עקרתינהו לנישואין מעיקרן וה"ל כמי שלא נשאת או דילמא הא נשאת ויצאת מרשות האב:
אלמנה בבית אביה: מן האירוסין ונתאלמנה בחיי אביה ואפילו לרב דאמר דארוסה אין לה מזונות ה"מ כשנתארסה לאחר מיתת אביה או נתארסה בחיי אביה ולא נתאלמנה עד לאחר מיתת אביה אבל זו מכיון שנתאלמנה בחיי אביה הרי היא כאילו לא נתארסה כלל ויש לה מזונות מן האחין לאחר מיתת אביה:
דת"ק סבר אית לה: וה"ק אלמנה בבית אביה כו' וה"ה לממאנת דאין כאן נשואין דהא עקרתינהו ואתא רבי יהודה למימר עודה בבית אביה כתחלה שלא יצתה משם בנשואין יש לה מזונות אבל משיצתה בנשואין אין לה והלכתא כת"ק והרמב"ם ז"ל כתב זה הדין בפרק י"ט מהלכות אישות וכתב גם כן שם בת הממאנת הרי היא כשאר כל הבנות כלומר שמי שנשא קטנה יתומה וילדה לו בת ואח"כ מיאנה בעודה קטנה ומת האב אותה הבת יש לה מזונות מן אחיה וכתב עליו הראב"ד ז"ל מה שאינו כתב [כי] (בת) הממאנת אין לה לא בן ולא בת ולא שאלו עליה אלא על עצמה אם תחזור לבית אביה אם יש לה מזונות מן האחין או לא ע"כ ובודאי דסוגיא בפ"ק דיבמות מוכחא שכל זמן שהיא יכולה למאן אינה יולדת שא"כ מצינו חמות ממאנת עוד יש לתמוה בדבריו שמאחר שהוא מפרש ממאנת דאתמר בגמ' כפי' הראשונים ז"ל אותו דין אחר של בת הממאנת מניין לו:
בת יבמה: הכונס את יבמתו איבעי לן בגמ' אם יש לה מזונות לבת לאחר מיתת האב מן האחין מנכסי אביה או לא:
מי אמרינן כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון: ואינה על נכסי יבם תנאי כתובה נמי דילה לא על נכסיו הוא:
או דילמא כיון דאי לית ליה נכסים לראשון תקינו לה רבנן משני: שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
אית לה: נמי תנאי כתובה להיות בתה נזונית ולא איפשיטא הלכך לית לה ודוקא בדאיכא נכסים מראשון הוא דקא מיבעיא לן דאי ליכא הא תקינו לה רבנן כתובה משני ופשיטא דתנאי כתובה נמי אית לה ודוקא בת הוא דקא מיבעיא ליה אבל יבמה עצמה ודאי יש לה מזונות דאפילו תימא דכתובתה על נכסי בעלה הראשון שפיר קרינא ביה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי שהרי מחמתו היא אלמנה עכשיו ואי לית ליה נכסי לראשון כ"ש שיש לה מזונות דהא אית לה כתובה משני:
ובת שניה: מי שנשא שניה מד"ס דאמור רבנן לקמן בפרק אלמנה ניזונת [דף ק ב] השניה אין לה כתובה ולא מזונות בת שילדה לו ומת יש לה מזונות מנכסיו או לא מי אמרינן כיון דלית לה כתובה לאם לית לה מזוני לבת דהא תנאי כתובה הוא:
או דילמא אמרינן איהי דעבדא איסורא קנסוה רבנן בתה דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן: וסלקה בתיקו הילכך אין לה מזונות וכתב הרא"ה ז"ל דכתובת בנין דכרין נמי לית לה דכיון דלית ליה כתובה בניה היכי ירתי לה ואע"ג דלא מפסדה אלא מנה מאתים כדאיתא לקמן בפרק אלמנה אבל תוספת ונדוניא אית לה אפילו הכי בנין דכרין לא ירתי מידי דתנאי כתובה בתר כתובה גריר וכיון שאין לה עיקר כתובה כמי שאין לה כתובה דמי:
ובת ארוסה: הבא על ארוסתו וילדה לו בת ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא:
מי אמרינן כיון דאית לה כתובה: כגון שכתב לה מן האירוסין:
אית לה מזוני או דילמא כיון דלא תיקון רבנן למכתב כתובה עד שעת נישואין: תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל וסלקא בתיקו:
ובת אנוסה: אנס את הנערה ונשאה אחרי כן כדכתיב (דברים כב) ולו תהיה לאשה וילדה לו בת ומת יש לה מזונות מן האחין או לא וקמיבעיא לן:
אליבא דרבנן דאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה: ואין לה כתובה מנכסיו מי אמרינן:
דכיון דלית לה כתובה לית לה מזוני: לפי שהן תנאי כתובה:
או דילמא: כתובה היינו טעמא דלא תיקון רבנן משום דכל כתובת אשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אתקון והא לא מצי מפיק לה הילכך אית לה מזוני וסלקא בתיקו הלכך כולהו הני לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:
מתני' כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי: כל ימי משך אלמנותיך:
גמ' בביתי ולא בעקתי: אם יש לו בית כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה ואין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אבל אין לו בית אלא צר וקטן יכולין לומר לה לכי מאצלנו דאת יתבא בביתי כתב לה ולא בעקתי דהיינו לשון צרות אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרינן כיון דלא קרינא ביה ואת תהא יתבא בביתי לא קרינא ביה נמי ומתזנא מנכסי ורב יוסף בביתי יתירא דריש דתקון למכתב בביתי תרי זימני את תהא יתבא בביתי
ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי כך פירש"י ז"ל:
אבל הראשונים כתבו דהיכא שאין לו בית שתוכל לעמוד בו לפי כבודה היורשין חייבין לשכור לה וכך הוא מפורש בירושלמי דגרס התם [בפירקין הלכה יג] ר' זירא שאל לר"נ בר יעקב ולר' אמי בר פפי לא היה שם בית מאי א"ל היורשים שוכרים לה בית ולפי זה בגמרא הכי איתמר אבל מזוני אית לה כלומר מזונות שלמים דלא יהבי לה מזונות לפי ברכת הבית בלחוד כדאמרינן בפרק הנושא [דף קג א] שיכולין היתומים לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות כלומר אלא לפי ברכת הבית דהתם הוא שהיא יכולה לדור עמהם אלא שרוצה לילך לבית אביה וכיון שכן אינו בדין שיפסידו היתומים בשבילה אבל הכא שאינה יכולה לדור עמהם יש לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דמזוני נמי לית לה כלומר שלמים אלא לפי ברכת הבית ולית הלכתא כמר בר רב אשי ויש לה מזונות שלמים ואין זה מחוור כלל אלא שיש לדחוק כדי לקיים דברי הראשונים שסמכו על הירושלמי:
וגרסי' תו התם מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הות פורנא כ' דינרין והוה תמן חד ביתא טב עשרה דינרין ואתא עובדא קמיה ר' חנינא אמר או יהבון לה ביתא או יהבון לה עשרים דינרין א"ר מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרין: ופירשו בו כך. מכאן ואילך כלומר אם תובעת כתובתה והיא אומרת שרוצה להפרע מן הקרקע שיחדו בכתובתה ולא היה שוה כדי כתובתה אבל היא רוצה שתקחנו בכדי כל כתובתה והם רוצים לסלקה בדמי הקרקע לבד ואמרינן דהדין עם היתומים ואין נותנין לה אלא דמי הקרקע לבד ואמר בההיא איתתא דהות פורנא כ' דינרים כלומר שנשארו לפרוע מפורנא והוה תמן חד ביתא טב י' דינרין כלומר שלא היה שם מנכסי בעלה אלא אותו בית ואתא עובדא קמיה רבי חנינא ואמר או יהבון לה ביתא או יהבון לה עשרים דינרין כלומר שכיון שהיתה רוצה לקחת קרקע זה בכל כתובתה או יתנו לה כל כתובתה או יתנו לה בית זה ורבי מונא פליג ואמר שכיון שאין הבית שוה אלא י' דינרין הרי הוא כאילו לא נתחייב לה אלא י' דינרין ויכולין הם לסלקה בדמי הקרקע לבד ואע"פ שהיא רוצה לקחת הקרקע בכדי כל כתובתה. ואם כן פירושו תימה הוא היאך העלו הדין כך ולמה לא תוכל היא להעלותו עד כדי סך כתובתה אחר שהיא רוצה לקחת בכולה. והרמב"ן ז"ל פי' בענין אחר. מכאן ואילך היא אומרת קרקע כלומר שכרו לי קרקע שאיני רוצה לטרוח בשכירתי אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא הות פורנא כ' כלומר שכתב לה הבעל שישכור לה מדור לפי כבודה עד כ' דינרין והיה בית אחד נשכר לה לפי כבודה בעשרה דינרין ואמרה להם או תנו לי כ' או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שאין להן לטרוח אלא נותנין לה י' דינרין שבית ראוי לה להיות נשכר בכך והיא תשכור לעצמה ואפשר שאפי' לפי הירושלמי שסובר שהיורשין חייבין לשכור לה בית היינו דוקא במי שמת ולא היה לו בית שכיון שהיורשים צריכים לשכור לעצמם אף הם צריכים לשכור לה שכל מקום שהיורשין דרין ביתו מיקרי אבל מי שהניח בית שאינו ראוי לדירת כולם אינו בדין שידחו הם מפניה ולא שיהו חייבין לשכור לה בית ועל דרך זה מפרש גמרין כפשטא ולא תחלוק על גמרא דבני מערבא:
משתמשת במדור כו': מסיימינן עלה בפרק הנושא שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי תאני רב יוסף בביתי ולא בעקתי ומשמע דמבביתי יתירא דרשינן תרתי חדא שאם הבית צר אינה דרה בבית בעלה והיינו דרב יוסף ועוד שאם נשתמשה במדור מרווח ביותר בחיי בעלה אין היורשין רשאין להוליכה אל מדור אחר אע"פ שהוא מספיק לה והיינו ההיא דפרק הנושא (דף קג א) ותנן התם בפרק הנושא ונותנין לה מדור לפי כבודה וכתב הרשב"א ז"ל נראה ממתני' שאין משתמשת בכל הבתים עם היורשים ביחד אלא מיחדין לה מדור אחר לפי כבודה בבית בעלה דאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה הא במדור כולה היא משתמשת והא דתני משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה לאפוקי שאין יכולין לדחותה מן המדור ולשכור לה אחר והיינו דמייתי ראיה מדכתב לה ואת תהא יתבא בביתי דאלמא עיקרא דברייתא לומר שאינם יכולין לדחותה לגמרי מאותו מדור והראיה עוד מדקתני משתמשת בבתים כו' דודאי לאו בכולם קאמר אלא נותנים לה מהם לפי כבודה:
ירושלמי [פרק יב הלכה ג] דרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם ובעלה במדינת הים ומשתמשת בכלי זהב ובכלי כסף כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים ע"כ:
מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבין לבנותו: כ' הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות אישות נפל הבית או שלא היה לבעל בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה וכתב הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שאין חייבין לבנותו [אבל] אם בנאוהו שתהא היא דרה בהם אלא מכיון שנפל נסתלק זכותה ממנו:
תובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות: דלא קרינן ביה מיגר אלמנותיך בביתי:
עשתה כתובתה אפותיקי: קרקע המיוחד לכתובתה עשתה אפותיקי לבע"ח שלה:
עד דסגיא קבא דנהרדעא: כל מקום שמודדין תבואה במדת
קב נהרדעא: ואייתי סייעתא להאי סברא מהא דתנן אלמנה ניזונית כו' ואסיקנא לעולם ניזונית תנן כתב הרז"ה ז"ל הא לאו ראיה היא דהתם בדרך דחייה איתמר לעולם אימא לך ניזונית תנן ולא תפשוט בעיין והרמב"ן ז"ל כתב דהא דקא מייתי ראיה מההיא היינו משום דבפרק אלמנה (דף צה ב) אמרינן דאי ניזונית תנן אתיא כאנשי גליל ואנן ניזונית קא גרסינן דהא כתיב בכולהו נסחי הכי והכי נקיטי כולהו רבנן דניזונית קא גרסינן ובלשון הזה אמרוה הגאונים כי כן מצינו מפורש בהלכות הנגיד ז"ל ועוד אייתי סייעתא מהא דאמרי' קריביה דר' יוחנן כו' כתב הרז"ה ליכא מינה ראיה דמאן לימא לן דקריביה דר' יוחנן לאו מאנשי גליל הוה ועוד שמא היתה כתובתה מרובה ולא היו היורשין רוצין לפטרה מיד סברי אדהכי והכי דילמא שכיבא לה בלא שבועה ופקעה כתובתה כדין יתומים מן היתומים כשמת לוה בחיי מלוה: ובסוף יש נוחלין נמי אמרינן שלח רבין באגרתיה כו' כתב הרז"ה ז"ל לא שמעינן מינה לא כרב ולא כשמואל שלא אמרו אלמנה ניזונת מנכסיו אלא להפקיע מזונות הבת בחייה ולהפקיע ירושת הבעל כשמתה הבת לפי שאין מזונות לבת במקום אלמנה בנכסים מועטים ע"כ והרמב"ן ז"ל כתב שאפשר שדעת הרי"ף היה לומר שאם אין האלמנה ניזונת מנכסי יתומים אלא עד שירצו ליתן כתובתה היכי אמרינן התם בפ' יש נוחלין (דף קלט ב) דאלמנתו ניזונית משום דשויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנתו שהרי אין פסידא גמורה אם אינה ניזונית שהרי היא גובה כתובתה ועכשיו אם אותו בעל היה רוצה נותן לה כתובתה ופוטרה וכיון שכן אין פסידתה גמורה כי היכי דלפקעו רבנן לכחו דבעל אלא לאו ש"מ דעל כרחן של יורשים היא ניזונית ואיכא פסידא גמורה דאלמנה וסוגיא דפ' מי שמת [דף קמ א] מסייעת טפי להך סברא דקאמרי אלמנתו מהו שתמעט כיון דאית לה מזוני ממעטא או דילמא כיון דאי מנסבא לית לה לא ממעטא ואי לאנשי יהודה היאך ממעטא הרי בידם ליתן לה כתובה ולהפסידה מזונותיה וכיון דמשום כתובה לא ממעטי דאכתי מרובין נינהו מזוני ודאי לא ממעטי אלא שמע מינה כאנשי גליל סבירא ליה עד כאן וכ"פ הרב רמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות:
שמין מה שעליה: כשמגבין לה ב"ד כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובתה:
דתנן במתני': בהך דערכין:
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו: והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה אין לו לגזבר לא בכסות אשתו:
לשמן: בגדים שצבען לשם אשתו ולשם בניו ואף על פי שלא לבשו עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל:
לכאורה כשמואל ריהטא: פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל:
אבל כי מעיינת בה: לא מסייעא לשמואל דהא קיימא קמיה ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי אקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו:
בלקיט: שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים כשיוצא ממנו שם אותן בשכרו לרב ולשמואל אין שמין:
ושמעינן מהא דמאן דגרש כו': וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות אישות וכתב הרשב"א ז"ל ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה ולא דמי להא דאמרי' בפ"ק דבבא קמא (דף יא ב) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהם אין שמין ופי' עלה בירושלמי דכלי רגל וכלי שבת שמין דסתם אחין לא מקנו אלא בגדי חול כדי שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהתייקר עשויין לא אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו דשבת דכיון דשלהן הן אינו יכול למשכנם וליתן לאחר עד כאן והרז"ה ז"ל חולק ואומר דאפי' בגרושה שמין מה שעליה דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא מן שמיא מפקו לה ואפ"ה אמרי' דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפקא לא מפקינן מינה וראיה לדבר דהא איכא מ"ד בחזקת הבתים (דף נא ב) בבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות אלמא במתנה לא אמרינן דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה דאם איתא למאן דסבירא ליה הכי הרי לא קנתה כלום שהרי הוא אוכל פירות בחייה ואם תתאלמן או תתגרש הא אמרת דחזרה מתנתו אלא ודאי כדכתיבנא:
ההוא דאמר להו: צואת שכיב מרע:
נדוניא לברת: קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים:
פורנא ליתמי: הריוח ליתומים ולא אמרינן ניתב לה דמי הנדוניא כיום הצואה:
ארבע מאה זוזי דמי חמרא: משמע אותו יין יהא משועבד לכך אבל היין עצמו לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצואה:
מפסדת מזוני: מרבה לאכול:
דנייחד לה: בצואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבלה עליה דאפילו בכתובה תנן [פאה פ"ג משנה ז ועי' ב"ב קלב א] הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה:
כ"ש שריבה לה מזונות: שאם היה שכרו פחות ממזונות הראויות לה נוטלת השאר משאר נכסים ואם היה שכרו יותר מן הראוי לה נוטלת הכל. כך כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות אישות:
במזונות קצץ לה מזונות: ואין לה אלא פירות אותו מקום בלבד:
הדרן עלך נערה שנתפתתה