קיצור שולחן ערוך קלג

סימן קודם – לתוכן העניינים – סימן הבא

הלכות יום הכיפורים, ובו ל"א סעיפים

(א)

• יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואסור בכל מלאכה וטלטול כמו בשבת.
• וכיון שצריכין להוסיף מחול על הקודש, לכן אסורים בכל אלו מבעוד יום איזה זמן קודם בין השמשות, וכן במוצאי יום הכיפורים זמן מועט לאחר צאת הכוכבים.

(ב)

• ליגע באוכלין ומשקין כשצריכין לתת לקטנים, יש מתירין ויש מחמירין. ואם אפשר יש ליזהר.

(ג)

• איסור רחיצה, עיין סימן קכ"ד סעיף ז' ח' ט'. וגם ביום הכיפורים אינו אסור רק ברחיצה של תענוג (ועיין עוד בסימן קנ"ט).
• וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו.
• ולתפילת נעילה ומנחה ומעריב, כיוון שעומד כל היום בבית הכנסת ועוסק בתפילות ופיוטים, הרי הוא משמר ידיו, ולא ירחצם.

(הערת המעתיק: ופשוט שאם ישן ב"הפסקה" בין שחרית למנחה או בין מנחה לנעילה, שנוטל ידיו כדין נטילת שחרית, והיינו עד פרקי אצבעותיו).

(ד)

• הכהנים שעולים לדוכן, כיוון שלדוכן צריכין נטילת ידיים עד הזרוע, ואם לא נטלו ידיהם בשחרית רק האצבעות, אף שבירכו אז על נטילת ידיים, מכל מקום כיוון שהנטילה ההיא לא הועילה להם לדוכן, אם כן כשנוטלין עתה עד הזרוע, צריכין לברך שנית על נטילת ידיים.

וטוב יותר שיטלו ידיהם גם בשחרית עד הזרוע, ולא יצטרכו עתה לברך שנית.

(ה)

• החולה, אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו.
• כלה בתוך שלושים יום משנישאת, רוחצת פניה, כדי שלא תתגנה על בעלה.

(ו)

• הרואה חס ושלום קרי ביום הכיפורים, אם לח הוא, מקנחו במפה. ואם כבר נתייבש, רוחץ מקומות המלוכלכים לבד, דדינו כצואה. ולא ירחץ בבגד, שלא יבוא לידי סחיטה.
• ואסור לטבול, אף על פי שהוא רגיל לטבול בשאר ימות השנה. ויגלה צערו לתלמיד חכם מה שאירע לו ביום הקדוש והנורא, והוא יורהו מה לעשות שיתכפר לו ויאריך ימים.

(עיין בקרבן נתנאל שעל הרא"ש פרק יום הכיפורים סימן כ"א, ובספר עה"ק החדש קונטרס יוסף בסדר סימן א', ובהגהות הגאון מהרב"פ זצ"ל לאורח חיים סי' תרט"ו).

(ז)

• סיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהמא, ואפילו על מקצת גופו. אך חולה, אפילו אין בו סכנה, סך כדרכו.
• ומי שיש בו חטטין, במדינותינו שאין נוהגין הבריאים לסוך בחול, אסור לו לסוך, משום דמוכח שהיא משום רפואה (כן כתב בדרך החיים). ועיין לעיל סימן צ"א.

(ח)

• נעילת הסנדל, יש אוסרין אפילו בסנדל של עץ שאינו חפוי בעור. אבל של גמי או קש או בגד, מותר.
• ויש להחמיר בנעילת הסנדל אפילו במקום רפש וטיט וגשמים. ואפילו הולך בין גויים, אסור. ואם הוא מצטער הרבה לילך במקום רפש וטיט וגשמים בלי סנדל, ינעול סנדלין שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב, אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל אם יש חילוק ביניהם. ולפני פתח בית הכנסת יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא ליגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה, שלא יצטרך לרחוץ ידיו.

(ט)

• מותר לעמוד על כרים וכסתות, אפילו הן של עור. אבל בתפילת שמונה עשרה אסור לעמוד על שום דבר. אך מי שהוא איש מצונן, מותר לו לעמוד על קצת עשבים.

(י)

• כל חולה, אף על פי שאין בו סכנה, או מי שיש לו מכה ברגלו, וכן היולדת כל שלושים, מותרין בנעילת הסנדל.

(יא)

אסור ליגע באשתו אפילו ביום. ויחזיקנה כל יום הכיפורים כמו נידה.

(יב)

מעוברות ומניקות, מתענות ומשלימות ככל אדם. ומניקה שוולדה חולה ומסוכן, ואינו רוצה לינק כי אם ממנה, ואם תתענה תהא סכנה לוולד, לא תתענה.

(יג)

• מעוברת שהריחה איזה מאכל ומתאווה לו, וידוע שאם אין נותנין לה ממה שהיא מתאווה – היא וולדה מסוכנים, לכן אם אמרה צריכה אני לאכול, אף על פי שאין פניה משתנים, או שרואים שפניה משתנים, אף על פי שאינה אומרת כלום, לוחשין לה באוזנה שהיום הוא יום הכיפורים, כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך. ואם לא נתיישבה דעתה, מאכילין אותה בעניין זה:
  • מתחילה נותנין לה דבר מועט, שטובלין אצבע ברוטב וכדומה ונותנין לתוך פיה, כי לפעמים בטיפה אחת מתיישבת דעתה.
  • ואם לאו, נותנין לה פחות מכשיעור (עיין לקמן סעיף ט"ו).
  • ואם עדיין לא נתיישבה, נותנין לה די צרכה.
• וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא (ועיין לעיל סימן ל"ג סעיף ד'), ונוהגין בו כמו שכתבנו. אבל כל זמן שלא נשתנו פניו, אין מאכילין אותו, אף על פי שאומר צריך אני.

(יד)

• יולדת, וכן חולה שיש בו סכנה, לעניין אכילה ושתייה וחילול יום הכיפורים, דינם כמו בחילול שבת (עיין לעיל סימן צ"ב וסימן צ"ג). אלא דלעניין אכילה ושתייה, אפילו כמה רופאים אומרים שאינו צריך, ואפילו אומרים שהאכילה או השתייה תזיק לו, והחולה אומר שהוא צריך, ואפילו הוא אומר שעדיין אינו מסוכן, אלא שאם לא יאכל – יכבד עליו החולי ויסתכן, שומעין לו ומאכילין אותו, כי לעניין אכילה ושתייה הוא יותר מבין על עצמו, ולב יודע מרת נפשו.

(טו)

• כשמאכילין את המעוברת או את היולדת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומרים להם: אם יודע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כסדר עד שתבין כי די לך. אבל אם אפשר לך שלא תאכל בפעם אחת כשיעור, עשה כך.

ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביום הכיפורים היא ככותבת הגסה, שהוא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה), וישהה קצת ושוב יאכל כך. וישהה בין אכילה לאכילה עד שתהא מסוף האכילה הראשונה עד תחילת האכילה השנייה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס.

וכן יכול לאכול אפילו הרבה פעמים, רק שלא יהיו שתי אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת).

• ובשתייה, ישתה בפעם אתת קצת פחות ממלוא לוגמיו, וישהה גם כן קצת ויחזור וישתה. ושהיות אלו יהיו גם כן לכל הפחות כדי אכילת פרס, או על כל פנים לפחות כדי שתיית רביעית. ויש לשער קודם יום הכיפורים שיעורים אלו על כלי שעות (שעון, אוהר, זייגער), כדי שידעו אותם על נכון.

(טז)

• מי שאחזו בולמוס, והוא חולי מחמת רעבון, וסימניו – שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו.

(יז)

• בכל אלו שמאכילין אותן משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר, מאכילין אותן מאכל איסור (ועיין בשו"ע סימן תרי"ח סעיף ט').
• ואם מאכילין אותן דבר איסור, נראה דיש להאכילן פחות פחות מכזית (בכל כדי אכילת פרס, כנ"ל סעיף טו), אם די להן בכך.

(יח)

• אם דעתו מיושבת, מברך לפניהם ולאחריהם. אבל קידוש לא יעשה. ובברכת המזון, אומר יעלה ויבוא. ואם חל בשבת, אומר גם רצה. ואם שכח – אינו צריך לחזור ולברך, שאין חיוב היום לאכול פת.

(יט)

• קטן וקטנה פחותים מתשע שנים, אפילו אם רוצים להתענות קצת, אין מניחין אותן, שלא יבוא חס ושלום לידי סכנה. אבל משיש להם תשע שנים שלמות והם בריאים, מחנכים אותן שיתענו קצת, ולא יאכלו עד לאחר איזה שעות ממה שהם רגילים לאכול.
• ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה, יש לחנכם גם קודם תשע שנים.

(כ)

• טוב להריח איזה פעמים בבשמים ולברך עליהם, כדי להשלים מאה ברכות. ואמנם כל זמן שלא הסיח דעתו, אסור לברך שנית, דהוי ברכה לבטלה. על כן צריך להפסיק בינתים זמן גדול, שיהא היסח הדעת בינתיים. וטוב שיריח בכל פעם בבשמים אחרים, אף שהן ממין אחד. ומכל שכן אם יש לו שלושה מינים, כגון עצי בשמים, עשבי בשמים ומיני בשמים.
• ואם יכוון לכל ברכות הש"ץ והקוראים בתורה והמפטירין, לא יחסרו לו רק שלוש ברכות לתשלום מאה, וישלים באלו שעל הבשמים.

(כא)

• מזכירין נשמות ביום הכיפורים, משום דזכירת המתים משבר ומכניע ליבו של אדם. ועוד, לפי שגם המתים צריכין כפרה, כדאיתא בספרי (על דברים כא, ח): "כפר לעמך ישראל", אלו החיים. "אשר פדית", אלו המתים. מלמד שהמתים צריכין כפרה. ונודרים צדקה בעבורם (ועיין לעיל סי' ס"ז סעיף ג' שיש לומר בלי נדר). וסמך לזה, בסוף פרשת תצוה כתיב: "אחת בשנה יכפר" (שמות ל, י), וסמיך ליה: "ונתנו איש כופר נפשו לה'" (שם פסוק יב).
• ומועילה הצדקה בעבור המתים, כי ה' בוחן לבבות שאם היה זה המת חי, גם כן היה נותן צדקה. והחי יכול לבקש להקל דין המת, כמו דוד שהתפלל על אבשלום (סוטה י ב). והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם.
• גם ביום אחרון של פסח וביום שני דשבועות ובשמיני עצרת מזכירין נשמות, לפי שקורין בהם "כל הבכור", וכתיב שם: "איש כמתנת ידו" (דברים טז, יז), לכן נודרין מתנות לצדקה. וכיון שנודרין לצדקה, נהגו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אותם אלהים לטובה, וגם אותנו יזכור עמהם לטובה בזכיותיהם.
• ונוהגין כי מי שיש לו אב ואם יוצא מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות. גם נוהגים שבתוך שנה ראשונה למיתת האב או האם, יוצא גם כן מבית הכנסת (ועיין הטעם בספר כרם שלמה אורח חיים סימן תרס"ח, ובספר שערי אפרים פתחי שערים שער י' אות ל"ב).

(כב)

• אם יש תינוק למול, מלין קודם אשרי, ומברכין ברכת המילה בלא כוס.
• ובמדינותינו נוהגין לברך על הכוס, ונותנין ממנו מעט להתינוק הנימול, מלבד מה שנותנים לו כשאומרים "בדמייך חיי". אבל לתינוק אחר אין ליתן לטעום מן הכוס (דחמיר מתשעה באב).
• הנוהג למצוץ ביין, לא יזלפו בפה, רק ביד, ומוצץ בה כדרכו.

(כג)

• נוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת. והטעם הוא, לפי שנוהגין להשתחוות וליפול על הפנים בשעת העבודה, זכר למקדש, ומקום שהקרקע מרוצף באבנים – אסור להשתחוות כן, ואפילו במקום שאינו מרוצף יש קצת איסור, על כן שוטחין עשבים להפסיק בין הקרקע. ואם אין שם עשבים, יפסיק בטליתו או בדבר אחר.

(כד)

• זמן תפילת נעילה הוא כשהחמה היא בראש האילנות, כדי שישלים אותה עם צאת הכוכבים. ולפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה, ואפילו הכי אומרים "חָתְמֵנוּ", לפי שאין הדין מסתלק עד שיגמרו ישראל את סדריהם למטה.
• והחרוז "היום יפנה" וכו', אם יצאו הכוכבים – לא יאמר כן, משום דהוי דובר שקרים; אלא יאמר: "היום פנה, השמש בא ופנה".
• הש"ץ אומר ברכת כהנים ו"שים שלום" אף על פי שהוא לילה (הערת המעתיק: היינו "אלוהינו ואלוהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת" וכו', אבל הכהנים אינם נושאים את כפיהם לאחר השקיעה, אפילו לנוהגים שהכהנים נושאים כפיים בכל יום).

(כה)

• יש לבטל המנהג שהנוכרי מדליק נרות לצורך אמירת הפיוטים בנעילה; אלא הנרות הדולקות – יפזרם בכל הבית הכנסת, דזה הוי שבות דשבות.

(כו)

• לאחר תפילת נעילה, אפילו חל בשבת וגמרו ביום, מכל מקום אומרים "אבינו מלכנו". ואומרים "שמע ישראל" פעם אחת, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים, "ה' הוא האלקים" שבע פעמים, ללוות את השכינה שמתעלה למעלה משבעה רקיעים.
• ואומר הש"ץ קדיש שלם בניגון של שמחה. ואחר כך תוקעין תקיעה אחת, והיא סימן לסילוק שכינה למעלה, כמו שהיה במתן תורה, שכשעלתה השכינה נאמר: "במשוך היובל" וגו', ונאמר: "עלה אלקים בתרועה", וגם הוא זכר לתקיעת יום הכיפורים ביובל.
• ויכולין לתקוע אף על פי שעדיין לא יצאו כוכבים אלא שהוא בין השמשות, ואפילו הוא שבת. אבל בעוד יום אין לתקוע.
• לאחר התקיעה אומרים כולם שלוש פעמים: "לשנה הבאה בירושלים".

(כז)

• לאחר צאת הכוכבים מתפללין מעריב. ויש להעמיד ש"ץ הגון. ויתפלל בנחת ובכוונה, ויש לגעור בהחוטפים.
• אומרים בתפלת שמונה עשרה "אתה חוננתנו". אם חל בשבת אומרים "ויתן לך" (הערת המעתיק: והורה מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל לדחות אמירתו לאחר הבדלה, אפילו במקום שנהגו לאומרו בכל שבת קודם עלינו). אבל אין אומרים "ויהי נועם" "ואתה קדוש".
• ולאחר התפילה מקדשין את הלבנה (הערת המעתיק: וגם בזה יש הנוהגין לדחות לאחר הבדלה), ופוקדין איש את רעהו בשמחה וטוב לב כמו ביום טוב.

(כח)

• בהבדלה של מוצאי יום הכיפורים, צריכין לברך דווקא על נר ששבת; ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים וכדומה, ולא במה שהודלק ממנו. והמובחר הוא להדליק נר אחר מן הנר שהודלק אתמול בביתו, ולברך על שניהם. ואם אין לו נר בביתו, יביא את הנר הדולק מבית הכנסת, ולהדליק עוד אחד מזה הנר ולברך עליהם. ובשעת הדחק מברכין על הנר שהודלק מנר של גוי, או מהאור שהוציאו מאבנים וכדומה.
• ואין מתחילין "הנה אל ישועתי", אלא מברכין על הכוס ועל הנר והמבדיל. ואין מברכין על הבשמים.
• ואם היה שבת, מברכין גם על הבשמים, וגם מתחילין "הנה אל ישועתי" כמו בשאר מוצאי שבת.

(כט)

• אוכלין ושותים ושמחים במוצאי יום הכפורים, דאיתא במדרש, במוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך" (קהלת ט, ז).

(ל)

• המדקדקין במצוות מתחילין מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית הסוכה, לקיים "ילכו מחיל אל חיל" (תהילים פד, ח).

(לא)

• ביום שלאחר יום הכיפורים נוהגין להשכים לבית הכנסת.
• ובימים שבין יום הכיפורים לסוכות אין מתענין אפילו תענית יארצייט, ואין אומרים תחנון, לפי שהם ימי שמחה, שהיו מחנכין בהם את המזבח בימי שלמה. וגם אנחנו עוסקים במצוַת בניין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים, לכבוד אדון האדונים, מקדש ישראל והזמנים.