קיצור שולחן ערוך קכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סימן קודםלתוכן הענייניםסימן הבא

קכד. הלכות תשעה באב, ובו כ"ב סעיפים

(א)[עריכה]

  • ערבית, נכנסין לבית הכנסת וחולצין המנעלים (כמו שכתבנו בסוף סימן הקודם). ונוהגין להסיר את הפרוכת מארון הקודש, משום דכתיב: "בצע אמרתו". ואין מדליקין רק נר אחד לפני הש"ץ.
  • ומתפללין ערבית בנחת ודרך בכי, כאבלים. ואין אומרים נחם עד למחרת במנחה.
  • ואחר תפילת שמונה עשרה אומרים קדיש שלם עם תתקבל, ויושבים לארץ, ומדליקין קצת נרות, רק בכדי שיוכלו לומר איכה וקינות.
  • ואומרים איכה וקינות גם כן בנחת ודרך בכי. ומפסיק באיכה מעט בין כל פסוק ופסוק, ומעט יותר בין כל איכה ואיכה. ובכל איכה מגביה הש"ץ קולו קצת יותר. ופסוק האחרון שבכל איכה אומרים בקול רם. וכשמגיע לפסוק "השיבנו" וגו', אומרים אותו הקהל בקול רם, ואחר כך מסיים הש"ץ, וחוזר הקהל ואומרים "השיבנו" וגו' בקול רם, וכן הש"ץ.
  • אחר כך אומרים "ואתה קדוש", וקדיש שלם בלא תתקבל, לפי שאמר באיכה "שׂתם תפילתי". וכן למחר בשחרית מדלגין תתקבל, עד למנחה.
  • גם מי שהוא ביחידות, שאין לו מניין, אומר איכה וקינות.

(ב)[עריכה]

יש לאדם להצטער בענין משכבו, שאם רגיל לשכב על שני כרים, ישכב עתה על אחד. ויש נוהגין לשכב בליל תשעה באב על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו, זכר למה שנאמר "ויקח מאבני המקום" וגו', שראה את החורבן ואמר: "מה נורא" וגו'. והכל לפי מה שהוא אדם.

(ג)[עריכה]

  • בשחרית אין מניחין תפילין, משום דתפילין נקראין פאר. וגם אין לובשין טלית גדול, משום דכתיב "בצע אמרתו", ומתרגמינן: "בזע פורפירא דיליה"; אלא לובשין טלית קטן בלא ברכה.
  • ומשכימין קצת לבית הכנסת, ואין מדליקין נר תפילה כלל. ומתפללין גם כן בנחת ודרך בכי. ואומרים מזמור לתודה, והש"ץ בחזרת התפילה אומר "עננו" בין גואל לרופא, כמו בכל תענית ציבור. ואינו אומר ברכת כהנים. ולאחר התפילה אומר חצי קדיש.
  • אין אומרים לא תחנון ולא "אל ארך אפים", משום דאקרי "מועד". ומוציאין ספר תורה וקורין "כי תוליד בנים" וגו', תלתא גברי. ונכון שהעולה יאמר בלחש קודם הברכה "ברוך דיין אמת".
  • אחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ומפטירין "אסוף אסיפם" בניגון איכה, ומחזירין את הספר תורה, ויושבים על הארץ ואומרים קינות. ויש להאריך בהם עד סמוך לצהרים.
  • אחר כך אומרים "אשרי", ואין אומרים "למנצח", אלא "ובא לציון" וגו', ומדלגין את הפסוק "ואני זאת" וגו', לפי שהיה נראה כמקיים ברית על הקינות. ועוד, דלא שייך לומר "ואני זאת בריתי" וגו' "לא ימושו מפיך" וגו', כיוון שהכל בטלים ואסורים בדברי תורה. אבל בבית האבל בכל השנה חוץ מתשעה באב אומרים אותו, שאף על גב שהאבל בטל מדברי תורה, המנחמים אינן בטלין. ואומרים "ואתה קדוש" וגו', ואומרים קדיש שלם בדילוג תתקבל. עלינו. קדיש יתום. ואין אומרים לא שיר היחוד ולא שיר של יום ולא פיטום הקטורת. ונכון שכל אחד יקרא אחר כך מגילת איכה.

(ד)[עריכה]

אם יש אבֵל בעיר, הולך לבית הכנסת בלילה וגם ביום עד שיגמרו הקינות, ומותר לו לעלות לתורה ולקרות ההפטרה, שהרי כולם אבלים הם.

(ה)[עריכה]

  • דברי תורה משמחין את הלב, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ולכן אסור בתשעה באב ללמוד תורה, כי אם בדברים שמעציבים את ליבו, כגון בספר ירמיה בדברים הרעים שבו, ופסוקי נחמה שבו ידלג. וכן פורענויות על אומות העולם שכתובים שם, ידלג. וכן מותר ללמוד בספר איוב, ומדרש איכה, וגמרא פרק אלו מגלחין וכו', דמיירי בדיני אבֵל ומנודה, ובהגדה דפרק הניזקין, וירושלמי סוף מסכת תענית, דמיירי מחורבן.
  • ואף באלו שהוא מותר ללמוד, אסור לעיין בהם איזה קושיא ותירוץ או דרוש, כי משמחים את הלב. וכל מה שמותר האדם ללמוד בעצמו, מותר ללמוד גם עם תינוקות.
  • מותר לקרות כל סדר היום, אפילו איזהו מקומן. וסדר מעמדות אין לומר, אפילו מי שרגיל לאמרו בכל יום.

(ו)[עריכה]

  • אפילו עוברות ומיניקות, אף על פי שמצטערות הרבה, צריכות להשלים התענית, אם לא במקום שיש לחוש חס ושלום לסכנה. אבל חולה, אף על פי שאין בו סכנה, יש להקל שלא ישלים התענית, רק יתענה איזה שעות, ומכל שכן אם הוא חלוש בטבעו.
  • ויולדת לאחר שבעה ימים עד שלושים יום נמי דינה כחולה שאין בו סכנה, אף על פי שאינה חולה. אך אם מרגשת בעצמה שהיא בריאה לגמרי והתענית לא יזיק לה, יש לה להשלים. ואלו שצריכין לאכול בתשעה באב, לא יתענגו במאכלים, אלא בכדי צורך בריאות הגוף.

(ז)[עריכה]

רחיצה אסור, בין בחמין בין בצונן. ואפילו להושיט אצבעו לתוך מים אסור. ואינו אסור רק רחיצה של תענוג, אבל שלא לתענוג מותר. ולכן רוחץ ידיו בשחרית. וייזהר שלא ירחוץ רק אצבעותיו, שזהו עיקר הרחיצה בשחרית, מפני שרוח רעה שורה על האצבעות. ולאחר שנגבם קצת ועדיין לחות קצת, מעבירן על עיניו. ואם עיניו מלוכלכות ודרכו לרחצם במים, רוחצם גם עתה כדרכו ואינו חושש. וכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה, מותר לרחוץ במקום המלוכלך. וכן כשעשה צרכיו, מותד לרחוץ ידיו קצת כדרכו תמיד. וכן לתפילת מנחה, ירחוץ אצבעותיו.

(ח)[עריכה]

  • נשים המבשלות וצריכות להדיח המאכלים, מותרות, דהא אין מתכוונות לרחיצה.
  • ההולך לצרכי מצווה ואין לפניו דרך אחרת רק לעבור במים, עובר במים בין בהליכתו בין בחזירתו ואינו חושש. אבל אם הולך בשביל ממונו, בהליכתו מותר, ובחזירתו אסור.
  • הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצם במים.

(ט)[עריכה]

אף על פי שאינה אסורה כי אם רחיצה של תענוג, מכל מקום אשה שחל טבילתה בליל תשעה באב, לא תטבול, כיוון דאסורין בתשמיש (ולענין לבישת הליבון, עיין לקמן סימן קנ"ט).

(י)[עריכה]

סיכה גם כן אינה אסורה אלא של תענוג; אבל מי שיש לו חטטין, או לצורך שאר רפואה, מותר לסוך.

(יא)[עריכה]

  • נעילת הסנדל אינה אסורה אלא של עור; אבל של בגד וכדומה, אם אינו מחופה בשוליים בעור, מותר.
  • ההולכים בין הגויים נוהגים ללבוש מנעלים, שלא יהיו ללעג. ויש ליתן עפר בתוך המנעלים. ומכל מקום בעל נפש יחמיר על עצמו. והיושבים בחנויות, ודאי אסורים.
  • המהלך בדרך רחוקה ברגליו, כיון שהוא טורח גדול, לא אסרו חז"ל, ומותר בנעילת הסנדל. אך כשמגיע לעיר, חולץ. ואם יושב בעגלה, אסור בנעילת הסנדל.

(יב)[עריכה]

תשמיש המיטה אסור. ויש להחמיר אפילו בנגיעה באשתו.

(יג)[עריכה]

אסור לשאול בשלום חברו בחשעה באב. ואפילו לומר צפרא טבא וכיוצא בו, אסור. ואם עם הארץ או גוי שואלין בשלומו, משיב בשפה רפה, שלא יקפידו עליו. וכן אסור לשלוח דורון לחברו, שזהו בכלל שאלת שלום.

(יד)[עריכה]

  • לא יטייל בשוק, שלא יבוא לידי שתוק ושמחה.
  • עישון טבק יש אוסרין, ויש מתירין לאחר הצהרים בצנעה בתוך ביתו.

(טו)[עריכה]

  • בענין מלאכה, אנו נוהגין שכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו אינו מעשה אומן אלא מעשה הדיוט, אסורין בלילה וביום עד הצהרים. אבל דבר שאין בו שיהוי, כגון הדלקת נרות וקשירה וכיוצא בו, מותר. ולאחר צהרים עושין כל המלאכות. וכן משא ומתן נוהגין לאסור קודם צהרים, ולאחר צהרים מתירין. אבל מי שהוא ירא שמים, יש לו להחמיר כל היום, בין במלאכה בין במשא ומתן, שלא יסיח דעתו מן האבלות.
  • ועל ידי גוי מותר לעשות כל מלאכה. ודבר האבד מותר לעשות גם בעצמו. לחלוב הפרות, טוב לעשות על ידי גוי; ואם אי אפשר, מותר בעצמו.

==(טז)== נוהגין שאין יושבים על ספסל, לא בלילה ולא ביום, עד לאחר הצהרים, כי אם על הארץ. ולאחר צהרים מותרין. אבל שאר דברים האסורים, אסורים עד צאת הכוכבים.

(יז)[עריכה]

נוהגין שלא להכין צרכי סעודה עד אחר צהרים. אבל לצורך מצווה, מותר.

(יח)[עריכה]

אם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגמרו את הקינות. ואבי הבן ואימו והסנדק והמוהל, מותרין ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, ואחר כך פושטין אותן. ומדליקין נרות לכבוד המילה. והכוס נותנים לתינוק לשתות (עיין לעיל סי' קכב סעי' ח).

(יט)[עריכה]

  • במנחה מניחין טלית ותפילין בברכות, ואומרים שיר של יום ושאר הדברים שחסרו בשחרית. ואומרים אשרי וחצי קדיש, וקורין בתורה, ומפטירין כמו בשאר תענית צבור. ומכניסין את הספר תורה, ואומר הש"ץ חצי קדיש.
  • ומתפללין שמונה עשרה, ואומרים נחם בברכת "ולירושלים". ואם שכחו שם, אומרו אחר עננו, ולא יסיים "ברוך... מנחם" וכו', אלא "כי אתה שומע" וכו'. ואם גם שם לא נזכר ער לאחר שאמר "ברוך אתה ה'", גומר הברכה "שומע תפילה" ומתפלל כסדר, ואינו צריך לחזור (עיין פרי מגדים).
  • הש"ץ בחזרת התפלה אומר ברכת כוהנים, ואחר התפילה קדיש שלם עם תתקבל, וחולצין התפילין, ומתפללין מעריב. ואם הלבנה זורחת, מקדשין אותה. ועיין לעיל סימן צ"ז סעיף י"א שצריכים לטעום תחילה.

(כ)[עריכה]

  • תניא, בשבעה באב נכנסו גויים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי. לעת ערב הציתו בו את האש, והיה דולק והולך כל יום העשירי עד שקיעת החמה. והא דלא קבעו את התענית ליום העשירי, אף שרובו של היכל נשרף בו, מפני שהתחלת הפורעניות חמיר טפי.
  • ואיתא בירושלמי: רבי אבין התענה תשיעי ועשירי. רבי לוי התענה תשיעי וליל עשירי; מפני שלא היה בו כוח להתענות כל היום העשירי, התענה רק הלילה. ואנו תש כוחנו, ואין מתענין רק תשיעי לבד, אך מחמירין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל י' ולא ביום י' עד חצות היום, כי אם בסעודת מצווה. וכן אין לברך שהחיינו. גם אין לרחוץ ולא להסתפר ולכבס עד חצות יום עשירי. ומי שמחמיר על עצמו בכל הדברים הנזכרים כל יום עשירי, הרי זה משובח.
  • אם יום העשירי חל בערב שבת, מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד בשחרית, מפני כבוד השבת.

(כא)[עריכה]

יולדת, אף שמתענה לאחר שבעה, מותרת ליל עשירי בבשר ויין.

(כב)[עריכה]

נכון שלא לשמש מטתו ליל עשירי, אם לא כשהיא ליל טבילה, או כשהוא יוצא לדרך או בא מן הדרך (שערי תשובה סימן תקנ"ח ס"ק ב').