קידושין נט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומאי שנא התם דקתני האומר לשלוחו הכא רבותא קמ"ל והתם רבותא קמ"ל הכא רבותא קמ"ל דאי תנא שלוחו הוה אמינא שלוחו הוא דהוי רמאי דסמכה דעתיה סבר עבד לי שליחותי אבל חבירו דלא סמכה דעתיה אימא לא ליהוי רמאי התם רבותא קמ"ל דאי תנא האומר לחבירו הוה אמינא חבירו הוא דכי קדשה במקום אחר אינה מקודשת דסבר לא טרח אבל שלוחו דטרח אימא מראה מקום הוא לו קמ"ל רבין חסידא אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה קידשה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות אלא יהבוה ניהליה איבעי ליה לאודועי סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב אמר זבנה ניהלי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות בבאגא דאלימי הוה ליה לרב נהגי ביה כבוד לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד איבעי ליה לאודועי סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה גנקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א"ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א"ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה דרב גידל לא נחית לה דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה רבי אבא לא נחית לה משום דהפיך בה רב גידל לא מר נחית לה ולא מר נחית לה ומיתקריא ארעא דרבנן:
וכן האומר לאשה התקדשי לי כו':
לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו המקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר וחוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור ריש לקיש אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש ביטל זאם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה והא הכא דדיבור ודיבור הוא וקאתי דיבור ומבטל דיבור שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמו ולא אתי דיבור ומבטל מעשה איתיביה חהשולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל והא נתינת גט ליד שליח דכי נתינת מעות ליד אשה דמי וקתני הרי זה בטל התם נמי כל כמה דלא מטא גיטא לידה דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור איתיביה ר"ל לר' יוחנן טכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה
רש"י
[עריכה]
גמ' ומאי שנא התם - בפ' האיש מקדש:
דקתני האומר לשלוחו - צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת מאי שנא התם דנקט לשון שליחות ששלחו לשם כך והכא נקט חברו שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה:
דסבר - האי משלח לא טרח האי שליח לבקשה לי במקום אחר ולא סמכה דעתיה לשוויה שליח אלא באותו מקום:
מראה מקום הוא לו - אם תמצאנה שם קדשנה לי שם ואיני מטריחך למקום אחר ומיהו אם עבד עבד:
לא יהבוה ניהליה - לא רצו ליתנה לצורך בנו:
ומקשינן איבעי ליה לאודועיה - להוציא עצמו מן מנהג רמאות:
באגא דאלימי - בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם:
מהפך בההיא ארעא - מחזר עליה לקנותה:
קבליה - קבל עליה סיפר דברי צעקתו לר' זירא:
לרגל - כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב:
עני המהפך בחררה - מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית:
נקרא רשע - שיורד לחיי חבירו:
לא הוה ידענא - שרב גידל מתעסק בה:
דארעא קמייתא - זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם:
ולא מסמנא מילתא - אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון:
ארעא דרבנן - הפקר לתלמידים:
ואע"פ שנתאכלו המעות - בתוך ל' יום דכי בעו קידושין למיחל ליתנייהו למעות אפ"ה חיילי:
לאו למלוה דמו - דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת:
ולאו לפקדון דמו - דנימא אם לא נשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמר בהאיש מקדש (לעיל דף מז.) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת כו':
להוצאה ניתנה - מקמי דניתחלי קידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידיה היא ולאו מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זמנא מקדש:
וחזרה בה - בתוך ל' אמרה אי אפשי בהן:
ביטל אם עד שלא תרם ביטל - האומר לשלוחו צא ותרום וחזר ובטלו מלהיות שלוחו או בפניו או שלא בפניו:
דכי מעשה דמו - ואע"פ שלא חלו מיד הוי מעשה מיהא לחול אחר שלשים והא דקרי ליה דיבור משום דלאו מעשה ממש הוא:
והגיע בשליח - רבותא אשמועינן אע"פ שלא יצא אחריו לשם כך אלא שפגע בו ואמר לו הרי בטל ולא אמרינן לצעורי בעלמא קא מכוין והכי מפורשת בפ' השולח:
כל כמה דלא מטא גיטא - ליד האשה לאו מידי הוא:
יורדין לידי טומאה במחשבה - כגון גולמי כלים דאמר בהכל שוחטין (חולין דף כה.) כל שעתיד לשוף לשבץ ולגרר ואמר התם דאכתי חסרון מלאכה הוא וטהורים ואם חישב עליה שלא לשוף ושלא לשבץ הביאתו מחשבה זו לידי גמר מלאכה מכאן ולהבא:
ואין עולין מטומאתן - משקבלוה:
אלא בשינוי מעשה - שיעשה בה מעשה לקלקלם שישברם או ינקבם וכן עד שלא יקבלו טומאה אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף לשבץ ולגרר:
תוספות
[עריכה]
לקדושי איתתא לבריה. ומיירי דארצויי ארצי קמיה ושתיק דלשוייה שליח אמר לעיל (דף מה:) דלא חציף איניש דמשוי אביו שליח אבל הכא דארצויי ארצי ושתיק איכא למימר דסמיך עליו:
עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה כו'. פי' בקונטרס דמיירי בחררה של הפקר וקשה מהא דתנן בשנים אוחזין (ב"מ דף י.) ראה את המציאה ונפל לו עליה או שפירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה הרי היא שלו וכן הא דקאמר התם (שם) מי שליקט מקצת הפאה ופירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה ואמאי עני מהפך בחררה הוא ואומר ר"ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה והוי דומיא דרב גידל ומש"ה קאמר דנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת ומיהו קשה מההיא דפרק לא יחפור (ב"ב דף כא:) דקאמר התם מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג אע"פ שהוא של הפקר ונראה דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לאומנתו כי ההיא דקאמר התם (שם) האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה ואוקי בהדיה מצי לעכובי עליה דקאמר ליה דקא פסקת לחיותאי ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר"ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע"י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב ודאי אם היה חבירו פורש הוה כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר ומכאן נראה למהר"ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם אם לא שיאמר בעה"ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו אבל אם שכר בעה"ב מלמד אחד יכול בע"ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו ואינו יכול לומר לו הבעה"ב לך ושכור מלמד אחר דנימא ליה אין רצוני אלא לזה שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ג (עריכה)
ה א טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף י':
ו ב מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה י' והלכה יא, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ג סעיף ב':
ז ג מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה י' והלכה יא, ומיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ז סעיף א':
ח ד מיי' פי"ב מהל' זכייה הלכה י"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ט סעיף ה':
ט ה ו מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה י', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ' סעיף א':
י ז מיי' פ"ד מהל' תרומות הלכה ט', טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ל"ו:
יא ח מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה ט"ז, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף נ"ט:
יב ט מיי' פ"ח מהל' כלים הלכה י':
ראשונים נוספים
גמרא: אזל זבנה לנפשיה. אי קשיא לך הא דתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידע שלקח מוציא ממנו בע"כ לא דמיין דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן, וזה מצאתי בשם בעל מתיבות ז"ל:
עני המהפך בחררה. אפרש בפרק חזקת (ב"ב נ"ד ע"ב) בס"ד:
אע"פ שנתאכלו המעות. פי' לפי שמלוה כגון זו קונה, שלא אמרו מלוה אינו קונה אלא לפי שמשע' ראשונ' שלה היא ולא גמרה ומקניה נפשה אבל במלוה כיוצ' בזו מתקדשת היא אעפ"י שאין כן בשטר שאלו קדש' בשטר ונשרף קודם קדושין ואפי' הלכה והניחתו בר"ה אין חוששין לקדושין כדאמרינן לקמן (קידושין ס' ע"ב), ובמס' גיטין דף ע"ב ע"ב גבי גט, ובכתובות דף פ"ו ע"ב לענין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום דלא קנה אלא אם כן אמר לה מעכשיו כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים דף פ"ב ע"א וכ"כ בה"ג, אבל אם כתב שטר אירוסין מעיקרא והשתא לאו איתיה לא הוו קדושין:
איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה וכו' אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. איכא למידק ולדידיה מי ניחא והא איהו מודה בדבור ודבור גרידא דאתי חד ומבטל חבריה כי ההיא דתניא אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה איכא למימר מסבר סבר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל ומיהו אמר לא קשיא לי הא דתנן בטל אין תרומתו תרומה דאנא דאמרי אפי' לההוא תנא אבל לדידך קשה הא ולא מצית לתרוצי אליבא דידך.
ול"נ דר"י ור"ל בסתמ' אפליגו באתי דבור ומבטל דבור ופרכיה ר"ל תחלה לרבי יוחנן מכל הכלים והדר פרכי' ר"י לדידה תרומה והדר ביה ר"ל מדבור לדבור גרידא וקם בשיטתיה דנתינת מעות ליד האשה דהוא מעשה זוטא וגמרא הוא דאקדים פירכא דרבי יוחנן עליה דר"ל דבהא מקדים רבי יוחנן לר"ל לעולם.
ועוד יש לתרץ ולומר דקס"ד דטומאה דמחשבה הואיל ואקשה רחמנא למעשה כמעשה כל דהוא דמי ובנתינ' מעות ליד האשה דמי וא"ל ר' יוחנן לא כמעשה מעליא חשיב א"נ מחשבה דטומאה כיון שהוא מוריד כלי לידי טומאתו והרי הוא מזומן מי שחשב עליו לקבל טומאה מעש' כל דהוא הויא דהא אהני מחשבתו שהוא מקבל עליו טומאה בסתם בלא דבור ומחשבה אחר כי היכי דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אעפ"י שנתאכלו ואעפ"י שלא חזר וקדשה בדיבור אחר ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת ועוד היה צריך לקדשה בפירוש אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שאם רצה השליח לחזור בו חזר ועדיין הן צריכין לעשות מעשה ולתרום ואיכא נסחי דכתיב בהו איתיביה מסתמא ומשבשן דהא הסוגיא דהוי ליה רבי יוחנן לר"ל קיימין ובהא ליכא לאוקמא לקושיא לריש לקיש.
ומי שפירש דהכא נמי שאני נתינת כלי ליד בהמה דכמעשה דמי לא אמר כלום דהכא אפי' במחשבה גרידא יורדין לידי טומאתן כגון שחשב על הענבא שלא לקובעה ועל הכלי שלא לשוף ושלא לשבץ שעל כולן יורדין לידי טומאתן ואין עולין מהן במחשבה:
רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב. גרסינן דרבה בר (בר)? חנה גדול מרב ואחי אמו היה כדאיתא בריש פרק קמא דסנהדרין (ה, א) ולא גרסינן רבה בר בר חנה, דלא הוה משדר ליה לרב דקשיש מיניה טובא ורביה דרביה הוה, דר' יוחנן הוה קרי ליה לרב רבינו כדאיתא בריש פרק (אלו טריפות) [גיד הנשה] (צה, ב), ורבה בר בבר חנה תלמידיה דר' יוחנן הוה.
אזל זבנה לנפשיה. וכיון דזבנה בזוזי דנפשיה לא מפקינן לה מיניה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"ג) תני הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו התם משום דבמעות דחברי זבין הרב בעל מתיבות? ז"ל.
עני המהפך בחררה. לאו בחררה של הפקר קאמר, דכיון דלאו כל יומא משכח, אם קדם וזכה הרי זה זריז ונשכר, וכדאמרינן בפאה (פ"ד, מ"ג) נפל לו עליה, פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחילה, אלא הכא במהפך בחררת בעל הבית להשתכר לו קאמר, לפי שזאת נפש רעה, שאם לא ימצא כאן ימצא אצל אחר להשתכר אצלו. והיינו דבמכר איכא משום עני המהפך בחררה, לפי שימצא במקום אחר לקנות, אבל במתנה לו, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קח, ב) דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, א) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על גב דהתם דבר של הפקר הוא, התם היינו טעמא דדגים יהבי סיארא כדאיתא התם, וכיון שפרס זה מצודתו כל שקרוב לה כמלא ריצת הדג כניצודין במצודתו. אי נמי משום יורד לאומנתו של חברו נגעו בה דעלה קאי, ועני המנקף בראש הזית דאמרינן בפרק הניזקין (גיטין נט, ב) דמה שתחתיו אסור, אף על פי שלא נטל ונתן ביד, התם היינו טעמא משום דנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן.
אף על פי שנתעכלו המעות. וטעמא דמלתא דכיון דלשם קדושין ניתנו בתחלתן, אף על פי שבשעה שראוין לחול אינן בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאלו הן בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה, ומה שאין כן במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה, ומסתברא דהיינו נמי טעמא (לעיל מח, ב) דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, דאף על גב דמכל מקום שכירות זה אינו בעולם ומחוסר גוביינא, הוא אפילו הכי כיון דלא ירד בו לדעת מלוה, והנאת שכירות ישנה בעולם, שאם לא תתקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו, רואין אנו אותו כאלו הוא בעינו להתקדש בו, ואף על פי שאינו נראה כן מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב לפנינו בס"ד.
ובשטר כהאי גוונא אינה מקודשת, כדאיתא לקמן (ס, ב) דאם לא אמר לה מעכשיו ונשרף או נאבד תוך ל' יום אינה מקודשת, וכן נמי בגט כדאיתא לקמן (שם) ובגיטין (עד, א) היינו טעמא דבנשרף או נאבד אזל ליה לגמרי ולא נשאר לו אצלה כלום ואפילו ניירא בעלמא, דשטר הקדושין אינה צריכה להחזיר לו, משום דלית ביה שוה פרוטה, ומיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה נראה לי שהיא מקודשת, דהוה ליה כמקדש בכסף, דהא מאן דמקדש בשטר דעתיה לקדש אפילו בנייר, והיא גם דעתה בכך, וכדאיתא בפרק האיש מקדש (לעיל מח,א) המקדש בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בשטר אירוסין שאין עליו עדים, אי נמי שנכתב שלא לשמה, ואפילו הכי קא סברי רבנן שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, ואף ר' מאיר הכי סבירא ליה וכדכתבינן התם, אלמא כל המתקדשת בשטר דעתה אף אנייר, והרי היא מתקדשת בכסף, והלכך אף על פי שנשרף או נאבד מקודשת כדין מקדש בכסף כנ"ל, ובגט נמי בשטר היא מתגרשת ולא בכסף חיובה.
שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה. קצת דמי, ולא אתי דבור ומבטל אפילו מעשה זוטר, כי האי, אף על גב דכדבור דמי ולא כמעשה גמור.
רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב דליזבון ליה ארעא אזל זבנה לנפשיה ואמרינן דמה שעשה עשוי וקשיא לן הא דגרסי' בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין עליו אלא תרעומות אם ידוע שלקח מוציא ממנו בע"כ ואיכא למימר דהתם כשלקח במעות של משלח אבל הכא כשלקח במעות של עצמו כך כתב בעל מתיבות ז"ל. ואפי' במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח אותם סתם למי שלקח לעצמו בפירוש:
הא דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. פירש"י ז"ל בחררה של הפקר והקשה ר"ת ז"ל דהא תניא נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנו ואמרי' בפ' ח"ה בישראל שלקח שדה מכותי ובא ישראל והחזיק בה זכה בה דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק וישראל לא קני עד דמטי ארעא לידיה והוא הפקר ולפיכך כל המחזיק בה זכה ולא הוי רשע דאין לך מהפך בחררה יותר מן הראשון שלקחה ונתן בה מעותיו. אבל הנכון דלא אמרי' נקרא רשע אלא כשזה השני לקחה במעותיו ואמרי' כיון דבמעות אתה קונה לה ניחא לעני זה שהיפך בה ואתה קח במקום אחר כי הרבה כיוצא בזה תמצא במעותיך וכגון האי עובדא דרב גידל דאתיא עלה אבל כשנטלה השני מן ההפקר נוטלה וזכה בה ואינו נקרא רשע דחייו קודמין לכל אדם אימתי ימצא הוא אחרת כיוצא בה מן ההפקד והיינו ההיא דפיאה דאמרי' עניים באים ומעבירין אותה ממנו לכתחלה וההיא נמי דישראל שלקח שדה מכותי משום דהוי הפקר וכן אמרו בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ביצת הדג פרישנא טעמא משום דדגים יהבי סיירא ולאחר שניצודו ברשותו של זה יוצאין משם ובאין במצודו של זה שרואים שם מזונות הא לאו הכי אין לו להתרחק מלצוד שם כיון דהפקר הוא ועל הדרך הזה הוא מה שאמרו בבר מבואה דאוקי' רחי' ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי גביה שאם הוא בן מבוי אחר מעכב על ידו שזה כעין מקח וממכר הוא והרי יכול הלה לילך לבקש פרנסתו במבואה אחרת ולא יפסיד לזה שמהפך כאן אבל לשכנו אינו כופהו דכיון שהלה דר במבוי זה אין מלאכתו מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו בכאן ואיתו ליה פסידא והוי כהפקר:
והא דאמרי' בהניזקין ע"י המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש אע"ג דהוי הפקר שאני התם דכיון שטרח בהן וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושין סמכא דעתיה עליהו מה שאין כן בנפל לו עליה או פירש טליתו עליה שלא טרח בה ולא עשה כדרך מי שרוצה לזכות בה ולא זכה בו. וזו שיטת של ר"ת ז"ל והיא הנכונה מיהו מ"ש הוא ז"ל דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא"כ האיך אמרי' בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון וכן בההיא דישראל שלקח מן הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לעכו"ם מקמי דלמטי שטרא לידיה או דלא אתני ליקני בכספא וכדכתיבנא בדוכתה מפי רבינו נר"ו:
מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהב לה רשותא לאנפוקינן לא נעשה מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר ל' יום אינה מקודשת לאחר ל' יום אלא א"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר שלשים יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה בהן לשעתן אינו קונה אח"כ כדאמרינן בפרק שנים אוחזין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה מעכשיו ושם הארכתי בזה:
לא בא אחר וקדשה וחזרה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזקה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבת' גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעיא בביטול הגט ב' או ג' רבי יוחנן אמר חוזרת ר"ל אמר אינ' חוזרת כו' איתיבי ר' יוחנן לר"ל הרשה את בניו ואת ביתו לתרום וחזר וביטל אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתו תרומה אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ולענין אורכתא דממונא נמי כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתי' ולא ידע ליה ופרעיה אי לית ליה פסידא דיכול לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה אין במעשיו כלום אבל אי אית ליה פסידא דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהביניה כגון שהעני וכיוצא בו לית למלוה עליה כלום כיון דלא ידע בביטולה וברשותיה יהב דאי לא האיך כיפה לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לביטולא ופסיד האי אלא ודאי כדאמרן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן דעת מורי נר"ו ובמקומו יתבאר בע"ה ויש לי ראיה לדברי דהא גבי ביטול גט אתי' למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה ומאן דפליג התם משום חומרא דא"א אבל ודאי מפקעי' והפקר ב"ד הפקר:
שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קס"ד משום דעבד מעשה בהדי דיבור היא ולהכי אקשי ליה משולח גט והדר פריש לה דשאני התם כמה דלא מטי גיטא ליד האשה לא מגרשא. פי' ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות ליד האשה שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חייל קידושי לאחר ל' יום מה שאין כן בעושה שליח לתרום ובשולח גט ביד שליח שהוא מחוסר מעשה שעד שיתרום זה ויגיע זה הגט לידה אין כאן שום דבר והא דפריך משולח גט ופריק שאני התם כו' אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנויי ליה דשאני ביטול שליחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו היאך יעשנו בעל כרחו ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחוזר בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קידושין שיש הפסד לאיש שהודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו. ולא נהירא דאם איכא האיך אסקי' לר"ל בלישנא בתרא מהאי מתני' בתיובתא ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין החוזר בפניו לחזור בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל ואפילו בפני ב"ד דאתי דיבור מבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה:
ג"ה איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. פי' דכלי אינה מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו שדעתו להשתמש בו ואע"פ שעכשיו ראוי למלאכה אחרת הילכך היה לו עור אחד שתקנו לעשות ממנו מנעלים ולא נגמרה מלאכתו לכך והוא ראוי לישיבה אינו מקבל טומאה חישב עליו לישיבה מקבל טומאה כיון דנגמרה מלאכתו לכך וזהו שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שאם היה העור לישיבה וחישב עליו למנעלים אינו עולה מידי ישיבה שלא יקבל טומאה עד שישנה בו שום מעשה למנעלים:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ג (עריכה)
עני המהפך בחררה. פי' המורה לזכות בה מן ההפקר או שיתננ' לו בעל הבי' וראיתי מקשים עליו ממאי דתנן בפיאה ומייתינן לה בפ' שנים אוחזין נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנה משמ' ואפילו לכתחנה וה"ק דנקרא רשע. ונ"ל לתרץ דהתם גבי שהה לא הי' זה מהפך בה יורת מן האחרים שהרבה עניים היו עומדים שם ללקט הפאה וזה קפץ ונפל עליה או פירש טליתו עליה והי' מונעין עניי' מללקוט בעבור זה מונעין אותו ממנה וילקטו כולן ביחד אבל לעולם אם האחד היפך אחר ההפקר עד שמצוא וקפץ אחר ונטלו רשע הויי. ורב כהנא דהוה מנקיט ואכיל חמרי דהוה שדי ההוא גברא מדיקלא כדאמרי' בפ' הניזקין (דף ס"א ע"א ועיי' מ"ש התוס' שם ד"ה שדי דר"כ הי' סבר שלא הי' חוששין הפירות אלא מן האריות.) התם בלא זה יש להקשות וכי לית מאי דתנן עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שנוס. ותו דמוכחא מילתא דהוי פיאה והיא של עניים והאיך היה הוא מלקט ואוכל כדכתיבת התם במהדורא תליתא. אלא נראה לי דדבר מועט ליתן לתוך פיו אין כאן מפני דרכי שלום דלא קפדי אינשי וגם ממתנות עניים אם לוקח בדרך ואוכל דבר מועט אין כאן משו' גזל עניים דלא קפדי אבל ודאי אי קפדי אסור וכי רמא ביה קלא האי גברה נמנע והיה נמי שאם לא ליקטן בידו אלא שהשליכן היה נמנע כיון דקפיד אלא מפני שאמר כי בידי לקטתים אמר לו מאחרים דר' יאשי' את ומפני אתה בקי בדיני'.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ג (עריכה)
לא תאכל שמא לאו קדושין הן. ובת כהן לישראל לא תאכל שמא קדושין הן ואירוסין פוסלים ולא מאכילין:
לא יהבוה ניהליה. לא היו רוצים לתתה לבנו:
איבעיא ליה לאודועי. להבן קודם שיקדשנה להוציא עצמו ממנהג רמאות ואסור לעשו' כן:
באגא דאלימי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא היו מניחים לקנות קרקע אצלם אלא לאדם שהיה נחשב בעיניהם:
לאודועי. שלא הניחו לו לקנותה בשבילו קודם שיקחנה:
מהפך עליה. לקנותה:
קבליה. סיפר תלונתו:
לרגל. כשדורשי' בהלכות הרגל והיו כולם באים לקבל פני הרב:
חררה. עוגה. פר"ש מחזר לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית ע"כ. ולא נהירא דהא תנן בפיאה פ"ד נטל מקצת פיאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום. נפל לו עליה או פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובירושלמי ובתוספתא תני בשם ר' מאיר קונסין אותו ומוציאין הימנו את התלוש ואת המחובר. אלא ודאי לא בחררה דהפקר איירי אלא דההיא כי האי גוונא מפקינן לה מיניה. אלא דומיא דהך עובדא שרוצה לקנותה או שישתכר עם בעל הבית כדי שיתפרנס ובא אחר ועשה מה שהוא היה משתדל לעשות עם בעל הבית זה נקרא רשע ומיהו אין מוציאין אותה מידו:
רשע. שיורד לחיי חברו:
קמייתא. ראשונה שלא קניתי מעולם ואם אמכרנה אינו סימן טוב:
ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים:
מהו. דין אלו הקדושין:
ואע"פ שנתאכלו כל המעות. תוך שלשים יום וכי בעי למיחל הני קדושין ליתנהו למעות בעולם אפ"ה מקודשת:
לא למלוה דאינה מקודשת ולא לפקדון שאם אין בפקדון שוה פרוטה בעין אינה מקודשת. מלוה להוצאה ניתנה ולאו דידיה היא ולא יהב לה מידי. וחזרה בה תוך שלשים יום שאמרה בפני שנים אי אפשי בקדושין. אבל אם מת הוא או היא תוך ל' יום פשיטא שלא נגמרו הקדושין ואינה זקוקה ליבם והוא מותר בקרובותיה. אתי דבור דהשתא ומבטל דבור דרצו הקדושין ואיכא מעשה דנתינת מעות לאשה הכל תלוי בדבורה ובדבור הוא חשוב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה