טור חושן משפט קפג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קפג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה לו אין לו עליו אלא תרעומת: לקחה השליח לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנקרא רמאי אבל אם המוכר אינו מתרצה למכרה למשלה יכול לקנותה לעצמו ומ"מ צריך להודיע תחילה למשלחו ואם הוא מפחד שמא בתוך כך שיודיענו יקדימנו אחר אין צריך להודיעו:

וכתב הרמב"ם ז"ל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי זה קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאומר זקפתי עלי אותם המעות המלוה ואני אומר שאין זה דין אמת אלא המקח הוא של המשלח:

כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה דכיון דא"ל זבין לי לזבינא מעליא קא מכוין וכמו דא"ל זכה לי דמי ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות אינו נאמן אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אי חזר בו קודם משיכה ואומר שקנה לעצמו אפילו אם חזר בין מתן טעות למשכיה קנה כיון שמעות אינו קונות נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו: ואפילו מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן ליה מידי ואזיל ויהבינהו זוזי למוכר דדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבנה לנפשיה לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומיכוין מוכר לאקנויי ליה לדידיה דמעיקרא לא איכוין אלא לאקנויי לבעל המעות וכי לא הדר ביה מקמי משיכה לא אמרן דקנה ראובן אלא דא"ל זבין לי אבל אמר אייתי לי דאזבין ואזיל וזביל זכה לנפשיה דלא שויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה:

נתן לו מעות לקנות לו חטין בין לאכילה בין לסחורה וקנה שעורין או איפכא אם פחתו פחתו לשליח ואם נתייקרו הריוח למשלח: נתנם לו למחצית שכר ושינה בהן והרויח הריוח של שניהם ואם הפסיד ההפסד לו לבדו:

היה השער ידוע וקצוב ונתן לו המוכר הדבר הקצוב והוסיף לו עליו מדעתו חולקין השליח והמשלח ואם הוא דבר שאין לו לקצבה הכל למשלח: ופירש ר"ת במה דברים אמורים כשהוסיף לו מדעתו אבל אם טעה ונתן לו יותר הכל למשלח:

וכ"כ במי שעשה את חבירו שליח לקבל לו מעות וטעה שהכל למשלח ורבינו יונה כתב דגבי מקח אין חילוק בין שהוסיף לו מדעתו בין שטעה אלא שחילק בין טעות שבמקח ובין היכא שטעה בחשבון דגבי מקח היא סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות לפיכך אם אין לו קצבה הכל לבעל המעות וחולקין כשיש לו קצבה אבל בטעות שבחשבון טעות בעלמא הוא שידע הסוחר בסך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו מחל לו תדע שאילו היה רוצה היה אומר לעובד כוכבים טעית בחשבון והיה מחזיר לו המותר ותימה הוא לומר שלא היה יכול להחזיר לו ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל:

תשובה להר"מ מרוטנבורג ראובן שלח לשמעון שיקנה לו בגדים מעובד כוכבים בהקפה וכשהגיע זמן הפרעון נתן ראובן המעות לשמעון לפרוע לעכו"ם ונמצא שהעובד כוכבים לא רצה לקבלם צריך שמעון להחזירם לראובן ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העובד כוכבים דכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש את השם ולהשיבם דבשלו יכול לקדש השם ולא בשל אחרים אבל ה"ר אפרים כתב על כיוצא בזה ראובן שקנה חפץ מעובד כוכבים והאמין לו העכו"ם ליתן מעות ליום המחרת ולמחרתו היה ראובן נחוץ לצאת מהעיר ונתן המעות לשמעון ליתנם לעכו"ם ולא קבלם העכו"ם וכתב שאם הדבר ברור ששכחם העובד כוכבים זכה שמעון בהם אבל מי יוכל לברר זה ויכול ראובן לומר לא שכחם העובד כוכבים והיום או למחר יתבעם וכיון שלא שכחם העכו"ם אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לעכו"ם שאין שליחות לעובד כוכבים הילכך שורת הדין שיחזיר לראובן אם הוא פקח לטעון כך והרמ"ה סתם דבריו וכתב שאף אם היה ידוע שלא קבלם העכו"ם צריך להחזיר לראובן מעותיו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מעות לשלוחו וכו' תוספתא וירושלמי כתבו הרי"ף והרא"ש בפ' איזהו נשך גמרא אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו' והמרדכי פרק הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת וכתבו הרמב"ם בפ"ה מהלכות שלוחין והירושלמי מסיים בה ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וכתבו הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה. ויתבאר בדברי רבינו בסמוך בס"ד. כתב הר"ן בפרק שני דקידושין דמי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נ"ל דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאים לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו': כתב המרדכי בפ' הנזכר אם קנה השליח במעותיו בסתם זכה בהם המשלח כדמוכח בפרק איזהו נשך עכ"ל ומצאתי בספר כתיבת יד שהגיהו שליח במקום משלח: [%א] כתב הרשב"א בתשובה על ראובן שהיו לו מעות ביד שמעון ואמר שיקנה לו קרקע פלוני וקנאו לו ונתן לו דינר זהב ואח"כ מכרו שמעון ללוי שלא מדעת ראובן ועכשיו אומר ראובן אני רוצה לזכות באותו מקח שקנה שמעון בעבורי אם המקום שקונים קנין גמור בנתינת אותו דינר פשוט הדין עם ראובן דראובן עשה שליח לשמעון לקנות ולא למכור וכאותה שאמרו בסיטומתא באתרא דנהיגי (ממש) [למיקני] קני: [%ב] וכתב עוד שם שהשליח קונה למשלח אע"פ שלא עשאו שליח בקנין והתלמוד מלא מזה שמעתא כולה דפרק הגוזל עצים (קב:) דנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים שקנה חטים לבעל המעות ובפ' איזהו נשך (עד.) בי תרי דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דציירי וחתימי וכו': (ב"ה) וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שכ"כ הרמב"ם ז"ל:

לקחה השליח לעצמו וכו' ברפ"ג דקידושין (ד' נט.) רבה בר בר חנה יהב ליה זוזי לרב אמר זבנה ניהלי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג ביה מנהג רמאות באגא דאלמי היה לרב נהיגי ביה כבוד לרבה בר בר חנה לא נהיגי ביה כבוד איבעי ליה לאודועי סבר אדהכי והכי אתי אינש אחרינא אזבין לה ופירש רבינו שלמה באגא דאלמי בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם. ונראה מדברי רש"י דדוקא היכא שלא יוכל לקנות למשלח הוא דלא הוי רמאי אבל אם היה יכול לקנות למשלח אף על פי שהשכנים לא היו נוהגים בו כבוד אח"כ והיה מצטער מ"מ רמאי הוי וכן נראה מדברי רבינו ומדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה כי הם מפרשים באגא דאלמי הוה ולא שבקי למזבן לרבה בר בר חנה אצלם אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב נ"ז ודוקא שראוי לשליח יותר מלמשלח כגון שהיתה בקעת אלמים ומתייראים משליח ולא ממשלח. ומשמע מדבריו שמפרש באגא דאלמי ואם יקנה אותה רבה בר בר חנה לא נהיגי ביה כבוד ויצערוהו. וכתב הר"ן וא"ת והתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי פרק איוהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכא נמי ליפקא לההיא ארעא רבה בר בר חנה מרב תירצו בשם בעל מתיבות דהתם כשלקח בזוזי משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבן. וכ"כ בעל העיטור בשלישות ממון וכ"כ ה"ה בפ"ז מהלכות מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וכן נראה מדברי רמב"ם בפרק הנזכר שכתב הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה במעותיו מה שעשה עשה וכו' היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו וכו' משמע דאקנה במעותיו דוקא קאי וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל:

וכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה וכתב ה"ה דעת אלו בעלי ההוראה מכח שמועה דהגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים וכו' וכבר האריך הרשב"א להוכיח כן מ"מ הפריזו על מדותיהם במה שאמרו שהוא נאמן בדיבורו הקל דודאי בשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר בו משליחותו קונה באותו מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ"כ הרשב"א ז"ל וזה ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בעיסקא בהמקבל עכ"ל. ורבינו ירוחם בנכ"ז חלק ראשון כתב ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה לא מהני תנאה בפני בית דין עכ"ל נ"ל שטעות סופר יש בלשונו וצריך להגיה אלא בפני ב"ד וע' במ"ש לקמן בסימן זה בשם הגהות אשיר"י: [%ג] כתב רבינו ירוחם בנכ"ח ח"א ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט (קמא) עכ"ל ונ"ל דהיינו מדפרכינן על רבי יוחנן וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וק"ל שהרי כתב שם הרא"ש דליתא לההיא פירכא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שמזכה לשליח החטים ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע בעל החטים שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל. ואע"פ שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח להיכא שאינם של משלח מכל מקום מלשון רבינו ירוחם משמע שכך מפורש בפ"ט דקמא וזה לא מצאתי: [%ד] כתב בעל העיטור בשלישות ממון לראש ישיבה ראובן דא"ל לשמעון אית זבינתא בדוך פלן זיל וזבנה ביני ובינך ואזל וזבנה שמעון וא"ל ראובן פלוג לי ואמר ליה שמעון לא פליגנא אי דיהיב ליה ראובן לשמעון זוזי למזבן ביני הדדי וקנו חיובי מחייבי ליה ב"ד מנתיה מן זבינא ואי לא שקיל שמעון זוזי ודברים הוא דהוה ביניהון והשתא קא מהדר ביה מודיעין ליה ב"ד ענשא דקא עבר אדכתיב איפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק וכ"ש היכא דקנו מיניה ולא לוקים נפשיה בחזקת רמאי כי ההוא דרבין חסידא דריש האיש מקדש עכ"ל ונכתב זה בהגהות מרדכי דריש מציעא פ"ד: וכתוב במרדכי פ"ק דמציעא ובהגהות מיימון פי"ז מהלכות גזילה פסק ראב"ן שאם באה ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלוק ושמעון שתק וקנאם ושוב אמר לעצמי קניתיה דיחלוקו ואפילו לרבא דאמר (ב"מ ח.) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אינו אלא כשהמגביה לא נתכוין לזכות בה כלום אבל אם נתכוין לזכות בה המגביה לו ולחבירו קנה חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה וכתב ראבי"ה רפיא בידי שהמציאה יכול לירד מן החמור ולזכות בה כמוהו אבל במקום שתלוי בקנייה ואין לו דמים למה יזכה ודאי אם היה ברור לנו שהיה יכול לחזור אחר דמים מיד קודם שילך המוכר יתכן כדבריו אבל בין כך ובין כך ילך לו המוכר וימכור לאחרים מש"ה לא קנה דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכופין אותו על מדת סדום וודאי אם נתרצה בפירוש לקנות ביניהם הוה ליה כאילו זכה לשניהם אבל אם אין כל הדברים האלו אין נ"ל שיזכה עכ"ל. ועי' בכל בו סימן קכ"ג בדין זה. וכתב הרשב"א שאלתם נהגו בעלי חנויות כשרוצים לקנות בגדים שאומרים קצת קוני מלבושים נהיה כולנו שותפים בו אם יכולים לומר אם אינם עומדים בדבורם משטה הייתי בך וכדי שלא תפסיד על המקח או שלא תקח לעצמך. תשובה שורת הדין יכול הוא לוקח זה לדחות חבירו ולומר לו כן אלא שנהגו בו מנהג רמאות ושארית ישראל וכו' ולא עוד אלא אפילו אמר לשלוחו קנה לי חפץ פלוני והלך וקנה לעצמו מה שעשוי עשוי כדאיתא בריש האומר ואם נתן זה לחבירו מעות והלך וקנה בהם הבגדים בין שקנאם במעות של זה לבדו בין שקנאם במעות של עצמו ובמעות זה על כרחו חולק עמו כדגרסינן בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו וכו' ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וכן כתב בעל מתיבות. וכן אם התנו כל בעלי חנויות ביניהם שכל בגדים שיביאו הסוחרים לעיר יהיו כולם שותפים בהם אם לקח אחד על כרחו האחרים יחלקו עמו וכדתניא בתוספתא בפרק בתרא דב"מ רשאין הצמרין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהיה כולנו שותפים בו עכ"ל: וכתב עוד ומה ששאלתם במי שאמר לחבירו צא וקח בגדים שבבית לוי ויהיו בינינו בשיתוף והלך זה ולקחן ואח"כ חזר בו חבירו ואמר אין לי חלק בהם ואיני רוצה לא בהפסדן ולא בשכרן. תשובה הדין עם הלוקח וע"כ של שני יפרע חלקו דשליחא שווויה ומה שטען משטה הייתי בך אינה טענה כי מה עשה לו זה שהוא משטה בו :

כתב הרמ"ה:

נתן לו מעות לקלות לו חטים כו' בהגוזל קמא (ד' קב:) גמרא נתן צמר לצבע וכו' תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח חטים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן ל"ק הא רבי מאיר הא רבי יהודה הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא ר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה ורבי אלעזר אמר הא והא רבי מאיר כאן לאכילה כאן לסחורה. וכתב הרא"ש כיון דקיי"ל כרבי יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם למחצית שכר נתן לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכן נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל. וכתוב בהג"א בהגוזל עצים מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות סחורה פלונית והלך וקנה סחורה אחרת וטען שקנה לעצמו ולכך שינה שדן הריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוין ויתיישב לפי דברי רבינו שאומר דלמפטר נפשיה מממונא אדם משים עצמו רשע כמו הכא שאמר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשיה גזלן ואבא מורי אומר דאין אדם משים עצמו רשע כלל והכא משום הכי נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתרא עבד עכ"ל. וכתב המרדכי שכן פירש ר"י והא לא דמיא לפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי דאם הוסיפו לו מנה יתירה אם הכל לבעל המעות או יחלוקו דפרק אלמנה ניזונת [צח:] דהא שינה לגמרי בשליחותו עכ"ל: (ב"ה) וסברא זו היא ע"פ הוראת קצת המורים שכתב רבינו בסימן זה בשם הרמב"ם ולא קיי"ל הכי אלא כדעת הרמב"ם שחלק עליהם: והעיטור כתב בשלישות ממון דהרי"ף מפרש לסחורה דקתני למחצית שכר ולא נהירא מדקתני לשלוחו שליחות הוא ולא שותפות ותו לא לישתמיט תנא וליתני הותירו לבעל המעות ותו מדקתני אימור דשמעת לר"מ וכו' משמע הא מידי דלא חזי לגופיה מיתרצא מתניתין הא ר"מ הא רבי יהודה אלמא אע"ג דלאו למחצית שכר הוא דומיא דאומן השכר לאמצע עכ"ל. וכתב עוד שם לקמן ומסתברא למחצית שכר לא איירי תנא כלל ובשליחות לסחורה לא פליגי דאי יהבינהו ניהליה לחצאין ולא אשכח חטים וזבן שעורים כיון דאילו אהדר לזוזי לא הוה בהו רווחא השתא דאפקינהו בשעורים וארווח ביה הו"ל כדבר שיש לו קצבה וחולקין כי פליגי לאכילה לר"מ קני להו בשינוי והותירו לאמצע וקיי"ל כרבי יהודה דאפילו שליחות לאכילה הותירו לאמצע ולא אמרינן הותירו לבעל מעות אלא היכא דלא שינה כגון חטים בחטים ובהוסיפו אחת יתירה בדבר שאין לו קצבה ובעל מתיבות משמע דס"ל האי סברא והכין כתב הנותן מעות לשלוחו וכו' ל"ק כאן לאכילה כאן לסחורה אבל חטי בחטי הכל לבעל המעות. ירושלמי אמר רבי דוסא כשקיים שליחותו נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאה הנאה על ידו חולק עמו עכ"ל. וכן כתב נימוקי יוסף בשם הרא"ה. והרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין כתב כדברי הרי"ף והרא"ש. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ומשמע מדברי המרדכי האי ברייתא שאם שינה לפי שסובר שיש יותר ריוח בסחורה זו ממה שיש בסחורה שאמר לו המשלח לא נחשב גזלן דאם היה נחשב גזלן לא היה אומר הותירו לאמצע: (ב"ה) ולטעמיה אזיל דס"ל כסברת קצת המורים שכתב רבינו והרמב"ם ולא קיי"ל הכי כמ"ש בסמוך: כתוב במישרים נ"ל ח"א כתבו הגאונים המפקיד אצל חבירו סחורתו להוליכה למקום פלוני ושינה והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד יורדין לנכסיו לפרוע לו ומודיעין אותו אם יכולים להודיעו כמו שכתבתי בדיני גביית חוב עכ"ל: כתב במרדכי פרק החובל ראובן הלוה י' ליטרין לשמעון לזמן קצוב ואחר זמן אמר ראובן לשמעון יהיו למחצית שכר ובכך נתעסק שמעון בהם ונאנסו שמעון חייב באונסין כבתחילה וכבר כתבתי זה בסימן קע"ו: השולח מעות ביד חבירו וכשתבעם ממנו אמר הלוויתים לעכו"ם מפני אחריות הדרך לריוח וריוח הנוגע לחלקך אתן לך ואח"כ אינו רוצה לתת לו ריוח וכן הנותן מעות לחבירו לקנות מהם דבר להרויח ואחר כך אמר לא הרוחתי אלא לעצמי או שנתנם לו בפקדון והלך והרויח בהם ובעל המעות תובע שיתן לו הריוח הכל באורך במרדכי פרק הגוזל עצים ובהגהותיו פרק הנזכר (ג):

היה השער ידוע וקצוב וכו' פרק אלמנה ניזונת (דף צח.) תנן היתה כתובתה ר' ומכרה שוה מאתים במנה או שוה מנה בר' נתקבלה כתובתה ובגמרא (שם) מ"ש שוה ר' בק' דאמרי לה את הפסדת שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארוחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הכל. לבעל המעות והתניא ר' יוסי אומר חולקין אמר רמי בר חמא ל"ק כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר רב פפא הילכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. ופירש"י כאן שנה רבי. במשנתינו למדנו רבי: הכל לבעל המעות. השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות: דתניא. דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא ומסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לרבי יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן ר' במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר: שיש לו קצבה. כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הוא י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל המעות ניתנה: דבר שאין לו קצבה. כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר עכ"ל. והרי"ף כתב ולמה חולקין השליח עם בעל הבית הואיל ובאה הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו. וכתב הר"ן דמשמע מלשזנו בדבר שיש לו קצבה אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאה הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו. אבל לדעת רש"י שהטעם שחולקין הוא משום דמספקא לן אם נתנה לשליח או אם נתנה לבעל הבית אם נתן המוכר לשליח בפירוש הוי לשליח. והרא"ש כתב כלשון הרי"ף וכ"כ בעל העיטור בשלישות ממון . וכתבו התוס' והמרדכי נראה לר"ת דבמתני' מודה בין רבי יהודה בין ר' יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא איפליגו אלא בכה"ג שנותן לו מחמת תוספת דקא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך משלי אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כגון משנתינו שוה מנה בר' אפי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות והאריכו התוס' והמרדכי שם להוכיח כן. וכתבו התוס' והמרדכי והרא"ש והגהות בפ"ה מהל' שלוחין ששאל ה"ר יעקב ישראל את ר"ת על ראובן ששלח את שמעון לקבל מעות מן העכו"ם ונתן לו יותר המותר למי והשיב דחולקין דמעות הוי כדבר שיש לו קצבה וחולקין משום דע"י מעות ב"ה נשתכר יהיב ליה פלגא וה"ה נמי גבי חשבון ושוב חזר בו ואמר דבין שע"י המקח בין במנין הכל לבעל המעות כמתני' ולא דמי להוסיפו לו אחד כו' ור"י אומר דהכל לשליח שהרי אם מחל לו העכו"ם מה טיבו של ב"ה בזה ואפי' חולקין לא שייך למימר ולא דמי להא דאמרינן הכל לבעל המעות דהתם הוא סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות על מקח זה אבל הכא שהעכו"ם ידע בסך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו מחל לו היתרון תדע דאילו היה רוצה אומר לעכו"ם טעית בחשבון ומחזיר לו המותר דתימה הוא לומר שלא היה יכול להחזירלו וכתב הרא"ש על דברי ר"י וכ"נ עיקר וכתבו המרדכי והגהות עוד טעם אחר לדברי ר"י והוא שאם העכו"ם היה נזכר לא היה חוזר כי אם על המקבל לפיכך הכל לשליח וכתבו עוד שכדברי ר"י פסק רשב"ם לפני רש"י זקינו ומדברי רבינו ירוחם בנכ"ב נראה שגם הוא סובר כהרא"ש ובנכ"ח לא כתב אלא דברי ר"ת והעיטור כתב כדברי ר"ת דקודם חזרה. וכתבו הגהות בפרק הנזכר ומיהו נראה שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו"ם והעכו"ם לא רצה לקבל אלא מנה וכסבור ששילם הכל דאז ודאי המעות כל שעה הן ברשות המשלח ולא יכול חבירו לזכות בהם במעות חבירו והוי כמו קיבל העכו"ם חצי החוב ולא רצה לקבל אלא חציו כך מצאתי כתוב בשם ה"ר אליהו בה"ר מנחם עכ"ל ובסמוך כתב רבינו דין זה. וכתב עוד המרדכי ובשם ריב"א מצאתי נתכוין השליח לזכות הכל לשליח אבל אם לא הכיר ונתנם לבע"ה הכל לבע"ה וכתב עוד דבתשובת רב צמח איתא שהעושה סחורה עם עכו"ם ובא חבירו וסייעו בין בשכר בין בחנם במדה או במשקל או במנין חולקין משום דאלמלא מעותיו של זה וסיוע של זה לא היה שם אותו ריוח הילכך חולקין ונ"ל שאפי' לדעת הרי"ף שהטעם שחולקין הוא משום דבאה לו הנאה על ידי בעל הבית איפשר דאיתנהו לדברי ר"י שהיתרון דבר בפני עצמו הוא ואם מחל לו העכו"ם מה טיבו של בעל הבית בזה: כתב הרשב"א בסימן תרע"א שאלת ראובן מסר לשמעון מעות להלוותם לעכו"ם בריבית על מנת שיחלוק עמו בריוח לשליש ולרביע וכשפרע אחד מן העכו"ם הלווים לשמעון נתן לו עשרה דינרים יותר. תשובה מסתברא שהכל לשמעון המתעסק דהו"ל כאותה שאמרו בפ' איזהו נשך (סג:) האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופיינא כולי ואף בעכו"ם איפשר לומר טענה זו אפילו בכדי שאין הדעת טועה כל שכן כאן שהוא בכדי שהדעת טועה ושמא למחר ירגיש העכו"ם ויתבע ממנו ויתחייב להחזיר לו ואינו דומה לאותה דפרק אלמנה ניזונת הוסיפו לו אחד וכולי ואסיקנא דבר שיש לו קצבה חולקין דהתם שאני שהוסיף לו מדעתו ולפיכך בדבר שיש לו קצבה חולקין שמן הדין היה הכל לשליח אלא שמפני שבאה לו הנאה ע"י בעל המעות חולק עמו ודבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות משום דאוזולי מוזיל גביה בממכרו אבל כאן הכל לשליח כמו שאמרנו עכ"ל ועיין במ"ש רבינו בסוף סימן זה: (ב"ה) ולענין הלכה כיון שהרשב"א והרא"ש מסכימים לדבריו הכי נקטינן: כתוב בתשובות מיי' דספר קנין סימן כ"ב מי שקנה סחורה וקרא לחבירו לסייעו במדה במשקל ובמנין וזה המסייע הטעה את המוכר ולקח יותר שפסק הלכה שחולקין הוא והקונה : [%ה] כתוב בתשובת הרמב"ן סימן ס' אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס לפרוע את העכו"ם ממה שיגבה והעכו"ם ההנהו משלו במעות והקהל אומרים לראובן מה שנתן לך העכו"ם קנינו וראובן טוען המתנה לא באה לידי בסיבתכם אלא שההניתי אותו מסתברא שהדין עם ראובן ואע"ג דאסיקנא בפרק אלמנה דבר שיש בו קצבה חולקין כבר פירש רבינו האי שהטעם לפי שכל שדמיו קצובים כשמוסיף עליו הלוקח מרצון נפשו הוסיף וכאילו נתנו בפני עצמו לשליח או י"ל שלא הוסיף אלא מחמת שלקח ממנו זה החפץ של בעל המעות הוא ומש"ה חולקין עכ"ל ומכאן שכל דבר שנותן ללוקח שלא מחמת מקח וממכר ושאין בו הטעם הזה שכתב הגאון הכל לשליח ורש"י פי' טעם דמתנה הויא וי"ל לשליח ניתנה או לב"ה ניתנה ולפיכך חולקין ולפי פירוש זה בנדון שלפנינו מי שנותן בפירוש לשליח הכל לשליח ובה"ע כתב הטעם לפי שבאה לשליח הנאה ע"י ב"ה ואפ"ה בכאן הכל לשליח כיון שהוא טוען שהוא ההנה לעכו"ם ושהוא נתן לו בפירוש ולא לצבור ועוד שטעם הגאון ורש"י יפה עכ"ל: [%ו] כתב בהגהות מרדכי פי"ב דכתובות מעשה באחד ששלח לחבירו נ' זוז שיפשר עם בעלי חוביו ופשר בכ"ה והשיב רבינו שמחה שהמותר למשלח והאריך בראיות וצריך להתיישב בדבר:

תשובה להר"מ ראובן שלח לשמעון וכו' והרמ"ה סתר דבריו וכו' הכל בפסקי הרא"ש בפ' הגוזל בתרא ובמרדכי שם ובפ' אלמנה ניזונית ובתשובת מיי' דספר קנין סי' כ' ועי' בתשו' הרשב"א שכתבתי בסימן זה ועי' בתשו' ה"ר דוד הכהן בית י"ט: מלמד שהלוה בבית ב"ה על משכונות והפסיד מהם והניח קצת מעותיו ביד ב"ה וטוען ב"ה אני צריך לפייס העכו"ם ממעותיו שבידי עיין בהגהות מרדכי סוף בתרא ותמיהני על רבינו ירוחם שכתב בנכ"ב תשובת הר"מ על ראובן שאמר לשמעון שיקנה לו בגד בהקפה וכתב תשובת רבינו אפרים על ראובן שקנה חפץ מן העכו"ם והאמין לו העכו"ם וכו' ואם איתא לתשובה ראשונה ליתא לשנייה אלא כדברי הר"מ יש לפסוק בשתיהן: [%ז] כתב רבינו ירוחם אמר לחבירו קנה לי יין ונתן לו מעות והתנה שאם לא יקנה יתן לו יין משלו ואפילו א"ל יין סתם לא משלם אם לא קנה משום דהוי אסמכתא דאם לא התנה שימציא לו יין אין משלם לו שום דבר משום דהוי מבטל כיסו של חבירו שאין לו עליו אלא תרעומת בפ"ה דמציעא. ועיין במה שכתבתי סוף סימן קצ"ה: מ"כ בשם הר"ם ראובן שטען על אפוטרופוס שלו שפשע שטען בב"ד מה שלא ציוהו לטעון ומפני כך נתחייב אמת שהאפוטרופוס חייב בפשיעה ומיהו אם אתם קורין פשיעה אם טוען ראובן אם היית טוען כדברי הוינא משתבע ושקילנא או משתבענ' ולא משלמנא והשתא לפי טענותיך משתבע שכנגדי לאו פשיעה הוא ואפילו דינא דגרמי לא הוי כדאיתא ר"פ שבועת העדות [לב:] מי יימר דמשתבעת וכו' ולא מיקרי פשיעה אלא שכדברי ראובן היה פטור בלא שבועה וכדברי האפוטרופוס שקיל היאך בלא שבועה עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מעות לשלוחו וכו'. ז"ל הרמב"ם בפרק א' משלוחין הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטין או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ורבינו כדי לקצר כתב לקנות לו סחורה ידועה וטעמו דסמיך עליה טפי כיון שעשאו שליח על סחורה ידועה ומש"ה יש עליו תרעומת. ואיכא לתמוה דבס"פ א"נ קאמר רב אשי דאפי' אם התנה עם השליח אם איני קונה לא אפרע משלי אין לו עליו כלום ופסק האלפסי כמותו דלא דמי לאוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דבידו הוא אבל הכא לאו בידו הוא דשמא לא ימכרוהו לו ואסמכתא היא ולא קניא ולמה לא כתב רבינו דין זה כאן. וז"ל הירושלמי פ' א"נ הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת וכתב הרב המגיד דמשם למד רבינו דין השליח עכ"ל פי' דבריו דבר"פ האומר מדקדק התלמוד מ"ש התם דקתני האומר לשלוחו ומ"ש הכא דקתני האומר לחבירו ומשני הכא והקם רבותא קמ"ל דחבירו לא סמכה דעתיה ושלוחו סמכה דעתיה ע"ש והשתא למד הרמב"ם מדתני בירושלמי דאפילו בחבירו דלא סמכה דעתיה יש לו עליו תרעומת כ"ש שלוחו דסמכה דעתיה עליה ואי לא לקח יש לו עליו תרעומת וליכא למימר דבשליח מחייבינן ליה טפי דהא ודאי כיון דלא אפסדיה מידי אלא דמבטל כיסו בלחוד לית עליה טפי אלא תרעומת:

לקחה השליח לעצמו מה שעשה עשוי וכו'. ה"א בברייתא ריש פ' האומר: ומ"ש אבל אם המוכר אינו מתרצה וכו'. ה"א התם בעובדא דרב ורבב"ח: ומ"ש מ"מ צריך להודיעו וכו'. פרש"י לשם איבעי ליה לאודועיה להוציא עצמו מן מנהג רמאות: ואם הוא מפחד וכו'. ג"ז שם וכל זה דוקא כשהשליח קנאה לעצמו במעות דנפשיה אבל במעות דמשלח מוציאין מידו בעל כרחו ונותנין למשלח וכ"כ הרב המגיד בפ' ו' ממכירה ושכך הוא בירושלמי:

כתב הרמב"ם הורו מקצת המורים וכו'. בפרק ז' ממכירה וע"ש במ"ש ה"ה:

כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וכו'. נראה דהרמ"ה ז"ל ס"ל דכי היכי דבראה את המציאה ואחר לחבירו להגביה לו וא"ל זכה לי בה דקנה חבירו מיד בהגבהתו כדאיתא פ"ק דמציעא (דף י') ה"נ בדא"ל זבין לי האי מידי כלומר דראה או ידע מאיזה דבר ואמר לחבירו זבין לי האי מידי דין זה שוה למציאה היכא דאמר זכה לי וכ"כ גם המרדכי ע"ש ראב"ן פ"ק דמציעא דקנה לי הוי כמו זכה לי במציאה ולפיכך כשלקח לו בסתם קנייה ראובן משעת משיכה ומ"ש דכיון דא"ל זבין לי לזבינא מעליא קמכוין וכמו דא"ל זכה לי דמי הכי פי' ליכא למימר דלא קמכוין להקנותו לראובן אלא עד שעת נתינה ליד ראובן וא"כ מצי שמעון הדר ביה משליחותו קודם שבא ליד ראובן וקאמר דהא ליתא אלא לזבינא מעליא קא מכוין פי' אלא נתכוין שיהא קונה בו מיד משעה שמשך שמעון דאל"כ הו"ל למימר אייתי לי הא מידי מדלא אמר הכי אלא א"ל זבין לי כמו דא"ל זכה לי גבי מציאה דמי דבמציאה מיד בשעה שהגביה בסתם קנה חבירו וה"נ משעת משיכה בסתם קנה ראובן ולפיכך אינו נאמן לומר לעצמי קניתיה כיון שלא חזר בו בפני עדים קודם משיכה וכדין זכה לי במציאה דלא מצי לומר כשהגביה בסתם דלעצמו הגביה אי לא אמר כך בפני עדים כדלקמן בסימן רס"ט וזהו מה שכתב אחר כך אבל אי חזר בו קודם משיכה וכו' פירוש חזר בו בפני עדים ואומר שקונה לעצמו וכו':

ומ"ש ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב וכולי. היינו מדאיתא בירושלמי הנותן מעות לחבירו וכו' ואי ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו הביאוהו הפוסקים דכיון דקנה בזוזי דמשלח קנה משלח: ומ"ש דאפילו בזוזי דמשלח יכול לחזור בו קודם משיכה כשמודיע למוכר וכו'. נראה דאין זה אלא כשנותן זוזי מדיליה למוכר ושקיל מיניה זוזי דמשלח ומוכר מכוין לאקנויי לדידיה ובתר הכי קעביד משיכה דהשתא קני שליח לנפשיה. ומ"ש לחלק בין דאמר זבין לי לאייתי לי היינו דאמרן דהרב ז"ל למד דין עושה שליח לקנות לו דבר מדין מציאה וכי היכי דגבי מציאה קאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ה"נ בעושה שליח דוקא דאמר זבין לי ולא אמר אייתי לי דאי אמר אייתי לי נמצא שלא עשאו שליח להקנותו במשיכתו עד שעת נתינה והרי קודם נתינה חזר בו זה משליחותו וכדין מציאה לקמן בסי' רס"ט מסעיף ו' עד סוף הסי' ע"ש: כתב ב"י ע"ש העיטור ראובן שאמר לשמעון אית זבינתא בדוך פלן זיל זבנה ביני לביניך וזבנה שמעון וכו' ופסק דאפילו נתרצה שמעון לקנותה להם בשותפות דיכול לחזור בו מדיבורו כשקנאה במעותיו אלא דמודיעים ליה עונשא דאיפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק והגהות מרדכי שניות דמציעא הביאוהו ופסק כך הרב בהגהת ש"ע בסי' זה סעיף ד' וכך נראה להדיא מתשובת הרשב"א בקונה מלבושים שאמרו מקצתם נהיה כולנו שותפים דשורת הדין יכול הלוקח לדחות חבירו ולומר לו משטה הייתי בך כדי שלא תפסיד המקח וכו' ומביאו ב"י. עוד הביא ב"י מ"ש המרדכי פ"ק דמציעא ע"ש ראב"ן דאם באה ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלוק ושמעון שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתיה דיחלוקו דאפילו לרבא דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אינו אלא כשהמגביה לא נתכוין לזכות בה כלום אבל אם נתכוין לזכות בה המגביה לו ולחבירו קנה חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבירו וראבי"ה נחלק דהיכא דאין לראובן דמים זכה שמעון במה שקנה דזה נהנה וזה אינו חסר וכו' אבל אם נתרצה לקנות לשניהם הו"ל כאילו הוא שלוחו וזכה לשניהם ומשמע דחולקין הם על מה שכתב בעיטור דיכול לחזור בו אפי' ממה שנתרצה בפירוש ואינו אלא מדת רמאות והרב בהגהת ש"ע סוף סימן רס"ט פסק כראב"ן וראבי"ה ואיכא לתמוה טובא דמזכי שטרא לבי תרי דכאן פסק כעיטור ודעימיה ולקמן פסק כראב"ן וראבי"ה ולפעד"נ מלשון הרב דס"ל דלא פליגי דהעיטור לא מיירי אלא שהודיע לחבירו בלבד יש סחורה במקום פלוני ושאל ממנו אם הסכים בדעתו לילך לקנות אותה בשותפות דהשתא אפילו נתרצה בפירוש לקנותה ביחד יכול לחזור בו בדיבורו ואינו אלא רמאות כיון שלא. ה מידו מעמד גמור ביחד באיזה דרך יקנו הסחורה ביחד אם ילכו שניהם או אחד מהם והיאך ישאו ויתנו עם המוכר וכיון שאינו אלא דיבור בעלמא לקנותה להם ביחד טפי לא הילכך מצי לחזור בו אפילו נתרצה בפירוש ואפילו היה לראובן מעות אבל הך דראב"ן וראבי"ה א"ל קנה לנו ביחד וכו' דהיינו דא"ל שילך הוא ויקנה לשניהם ולא ששאלו אם הסכים בכך אלא עשאו שליח שיעשה כך וכך וחבירו הסכים עמו ועשה מעמד גמור והתרצה בפירוש שילך ויקנה לשניהם הו"ל כאילו אמר זכה לנו דקנה לנו כמו זכה לנו ודין המגביה מציאה לחבירו יש לומר בדא"ל זכה לי ושוב אינו נאמן לומר קודם שקניתי חזרתי בי וכדין מציאה וכמ"ש הרמ"ה ומי שמעיין בדברי ראב"ן והעיטור ובלשון הרב בהגהותיו בש"ע יראה להדיא מדבריהם כדפי' והכי נקטינן ודלא כמהרו"ך דכתב כאן חילוקים שלא במשפט ובתשובה הארכתי עוד בזה בס"ד:

נתן לו מעות לקנות לו חיטין בין לאכילה בין לסחורה וקנה שעורין וכו'. תרתי ברייתות פרק הגוזל קמא (דף ק"ב) דקשיין אהדדי ופסק הרא"ש כהך אוקימתא דקאמר הא ר"מ הא ר' יהודא וכיון דקיי"ל כר"י אין חילוק דל"מ לסחורה דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה למשלח וכי איכא רווחא לאו שינוי הוא אלא אפילו לאכילה דשינוי הוא דלא ניחא ליה למשלח דשני בשליחותיה אפ"ה שינוי אינו קונה ואם נתייקרו הריוח למשלח:

היה השער ידוע וקצוב וכו'. בפ' אלמנה ניזונית משנה וגמרא וז"ל הרי"ף ולמה חולקין השליח עם הבעה"ב הואיל ובאה הנאה לשליח על ידי בעה"ב חולק עמו וכתב הר"ן דלפ"ז משמע אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש חולקין אבל רש"י פירש דחולקין לפי די"ל לשליח נתן מתנה ויש לומר לבעל המעות נתנה לפי זה אם נתן לשליח בפירוש הוה לשליח והרא"ש כתב כלשון הרי"ף וכ"כ בעיטור ונראה שזה היתה דעת רבינו שכתב והוסיף לו עליו מדעתו דמלת לו מיוקר דהו"ל למימר ונתן לו המוכר הדבר הקצוב והוסיף עליו מדעתו אלא דלפי דמלשון זה משמע דהוסיף בסתם מדעתו ורבינו בא להורות כהרי"ף והרא"ש ולכן כתב והוסיף לו עליו מדעתו לומר דאף על פי שהוסיף בפירוש לו לשליח מדעתו אפ"ה חולקין אכן הרמב"ן בתשובה בסי' ס' כתב דרבינו האי גאון פי' כפי' רש"י וב"י מביאו ונראה דבפלוגתא דרבוותא היכא דקיימי זוזי תיקום ואין מוציאין מידו ונראה דכל זה לפירש"י אינו אלא בעובד כוכבים אי נמי אפי' בישראל ואינו לפנינו אבל בישראל והוא לפנינו מועיל עדותו כשיעיד למי הוסיף:

ומ"ש ופי' ר"ת וכו'. כלומר בעובד כוכבים דהוסיף בדבר הקצוב דחולקין ובאינו קצוב הכל למשלח כיון דזה הגיע ע"י מעות המשלח ומזה הטעם ה"ה בעשאו שליח לקבל לו מעות מיד סוחר עכו"ם וטעה נמי הגיע ע"י מעותיו והכל למשלח אבל ר"י מחלק דגבי מקח אם הוא בדבר קצוב חולקין בשניהם והטעם דתופס דעת האלפסי דחולקין הואיל ובאה הנאה לשליח ע"י בעה"ב ולפי זה אין חילוק בשניהם ואם אין לו קצבה הבל לבעל המעות דכל מה שנתן לא נתן אלא בעד החפץ א"נ הדמים שקבל המוכר בעד החפץ שמכר הם והילכך אפילו מכר בזול הרבה הכל למשלח בעל המעות אבל טעו' שבחשבון דבר בפני עצמו הוא ולא באה ע"י מעותיו של משלח או חפצו אלא הוה ליה כאילו מחל לו והכי נקטינן כדעת ר"י שכן פסק הרשב"ם לפני רש"י כמ"ש המרדכי פרק אלמנה ניזונית וכ"כ הרשב"א בנותן לחבירו להלוות מעותיו לעכו"ם בריבית ונתן לו ו' דינרין יותר דהכל לשליח ומביאו ב"י מיהו כת' המרדכי לשם דמי שעושה סחורה עם העכו"ם ובא חבירו וסייעו וכו':

תשובה להר"מ מרוטנבורג וכו'. הכי נקטינן כהרמ"מ ולא כרבינו אפרים דכיון דמעות של ישראל הם ביד השליח אין אחר יכול לזכות בהן שהרי לא הפקירם אלא נתן אותם לשלם לעכו"ם וכיון שלא קבלם העכו"ם צריך להחזיר למשלח דשלו הם וה"ה בנתן מנה לשליח לשלם לעכו"ם ולא לקח אלא חמשים נמי צריך להחזיר הנשאר למשלח דמעותיו נשארו ולא דמי לשולח לקבל מעות מן הסוחר עכו"ם והעכו"ם כתן לו יותר דפסק ר"י דהכל לשליח דהתם השליח הוא שמחל לו העכו"ם אבל כאן הוא במעותיו של ישראל המשלח לא זכה בהן השליח אלא מחזירם לישראל וכן כתב בהגהת מרדכי פרק אלמנה ניזונית וכן בנתן מנה לשליח לפשר עם ב"ח עכו"ם ופשר אותם בכ"ה המותר למשלח וכן כתב בהגהות מרדכי דכוותיה וק"ל:

דרכי משה

(א) וכן הוא בהר"ן פרק האומר בקידושין דף תרמ"ז ע"א דאם קנאו במעות של משלח מוציאין ממנו בע"ב וכן פסק שם המרדכי דף תרס"ב ע"א וכ"כ המ"מ פ"ז מה' מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א ונראה שם מדברי המ"מ דאם יש לשליח עדים ששלח בהן יד וקנה לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר משליחותו וקונה באותן מעות נאמן הא בסתמא אינו נאמן וכן פסק המרדכי פרק הגוזל קמא אבל ר' ירוחם נכ"ז ח"א כתב ואם אמר לפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות והוא שלו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה לא מהני תנאה אלא בפני ב"ד עכ"ל וב"י כתב סי' קע"ז תשובת הרשב"א כדעת המ"מ אלא שכתב שמדברי הרי"ף לא נראה כן וכתב הרשב"א עוד דאם שלח ידו במקצת ובנשאר קנה סתם הוא לבעל המעות ואפילו באותו מקצת עצמו ששולח בו יד אם החזירו וקנה בו אח"כ סתם הריוח לבעל המעות ועיין בזה במרדכי פרק הגוזל קמא דף מ"ח ע"א וסוף פרק המפקיד שהאריכו בזה ועיין שם:

(ב) ועיין בתשובות הרשב"א סימן אלף נ"ז:

(ג) וע"ל בהל' שומרין בדין המפקיד מעות אצל חבירו:

(ד) אבל הרמב"ן כתב בתשובה שדעת רש"י הוא נכון וכ"כ רב האי:

(ה) ונראה דבכה"ג אף הר"י והרא"ש מודה דהרי עסקו תרווייהו עם הסחורה כמשמעות עכ"ל: