קידושין נח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הראוים ליקרב מנין לרבות בעלי מומין מרבה אני בעלי מומין שכן מין המכשיר ומנין לרבות את החיה מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה מנין לרבות את העופות ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לפני כלבים תלמוד לומר (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב אואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה אמר להו תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה ר' שמעון אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא ורמינהו ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה שנשחטה בעזרה אישתיקו אתו לקמיה דרבה אמר להו פלגא אוקמינכי הב"ע כגון שנשחטה ונמצאת טריפה ור"ש לטעמיה דתניא השוחט את הטריפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר"ש מתיר בבהנאה וחכמים אוסרים:
מכרן וקידש בדמיהן מקודשת:
מנלן מדגלי רחמנא בעבודת כוכבים (דברים ז, כו) והיית חרם כמוהו גכל שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוהו מכלל דכל איסורים שבתורה שרו ונילף מינה משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין עבודת כוכבים הא דאמרן שביעית מאי היא (ויקרא כה, יב) יובל היא קודש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו דאף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא הכיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים נכנס יין ביין שמן יצא יין נכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור הניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר מיעוטי כתיבי כתיב הכא (דברים ז, כו) כי חרם הוא וכתיב התם (ויקרא כה, יא) יובל היא היא אין מידי אחרינא לא:
מתני' והמקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות זובמי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת ואפילו ישראל:
גמ' אמר עולא חטובת הנאה אינה ממון איתיביה רבי אבא לעולא המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו ישראל א"ל טהכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקא סבר ימתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון או אינה ממון אמר ליה תניתוה המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו ישראל א"ל ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן
רש"י
[עריכה]
ת"ל כו' - כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים:
ואי אתה משליך לכלב וכו' - והכי משתמעי חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה:
תניא המקדש בפטר חמור כו' - ברייתא היא:
רבי שמעון אומר מקודשת - בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (דף נז:) מותר בהנאה:
ובבשר בחלב - רבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה:
ובחולין בעזרה - קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן:
ישרפו - ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור דילמא אתי למימר קדשים פסולין לקבורה והתורה אמרה ישרפו ובחיה נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם:
פלגא - קנטרן רגיל לחלוק על חביריו:
הכא במאי עסקינן - דאמר רבי שמעון מקודשת שנמצאת טריפה ור' שמעון לטעמיה דאמר לענין כיסוי הדם (חולין דף פה.) ואותו ואת בנו (שם דף פ.) ותשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק דף עא.) שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה שחיטה וכל חיוב ואיסור הבא ע"י שחיטה אינו חל עליה הילכך איסור חולין הללו ע"י שחיטה בא עליה והא לאו שחיטה היא:
את הטריפה - טריפה הניכרת:
מנלן - דלא תפסי דמייהו: שאתה מהייה גרסינן:
יצא בשר - מקדושת שביעית דבפירות גופייהו כתיב בו תהיה בהווייתו תהא אבל חילופיהם הן יוצאין לחולין:
ופירי עצמו - הפירי הראשון אסור לאחר הביעור שלא יצא מקדושתו:
מתני' ובמתנות - הזרוע והלחיים והקיבה:
ואפילו הוא ישראל - וקא ס"ד אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי ומיקדשה בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון:
גמ' אינו ממון - לקדש בו האשה:
כמי שהורמו דמיין - הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים וכן היא תמכרנה והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דמקודשת:
תוספות
[עריכה]
אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ היאך מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים (דף ז.) דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפילו בחיטי קרדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפילו לר"ש אינה מקודשת:
וכן חיה שנשחטה בעזרה. וע"כ דאורייתא נשרפים כדמוכח פרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) דקאמר התם אא"ב דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה וניחא מה דקאמר וכן חיה אלא אי אמרת לאו דאורייתא מאי וכן חיה היא גופה אינה אלא דרבנן ואנן נגזור:
ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד הא לא אתי שביעית מעבודת כוכבים דאיכא למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה וי"ל מ"מ נכתוב שביעית וניתי עבודת כוכבים מינה וכהאי גוונא מיקרי שפיר ב' כתובים הבאין כאחד בכמה דוכתי. ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד וא"ת אכתי אי לא כתיב עבודת כוכבים לא הוה ידעינן דינא דעבודת כוכבים משביעית שהרי אינם שוים דשביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים לחולין ובעבודת כוכבים (ע"ז דף נד:) איכא למאן דאמר חליפין וחליפי חליפין אסורין ואפילו למאן דאמר חליפי חליפין מותרים אכתי לא הוי כשביעית שהאחרון נתפס וי"ל מדכתיב (דברים ז) כי חרם הוא דמשמע מינה דלדרשא אתא לומר דעבודת כוכבים ושביעית הוו ב' כתובים הבאים כאחד דליכא למימר דאיצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרים דהא ידעינן מדכתיב (שם) כמוהו דמשמע שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
קעח א ב מיי' פ"ב מהל' שחיטה הלכה ב', סמג עשין סג:
קעט ג מיי' פ"ז מהל' ע"ז הלכה ג', סמג לאוין כב, טור ושו"ע יו"ד סי' קמ"ד סעיף א':
קפ ד מיי' פ"ו מהל' שמיטה ויובל הלכה ו':
קפא ה מיי' פ"ו מהל' שמיטה ויובל הלכה ז':
קפב ו מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה ה':
קפג ז מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה ג':
קפד ח ט י מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה ו':
ראשונים נוספים
הא דאקשינן אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא. איכא למידק וליהוו נמי דרבנן אמאי מקודש' מי לא אמרי' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קרדנייתא אין חוששין לקדושיו ואעפ"י שהיא מדבריהם ואפשר דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה אבל חולין שנשחטו בעזרה למאן דאמר לאו דאורייתא כיון שאין להם עיקר בתורה והן מותרין לגמרי אעפ"י שהן אסורין מדבריהם מקודשת ואפשר דהא דדייקינן הכא לאו דאוריי' לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת אלא דאי דאורייתא ודאי אינה מקודשת אבל אי דרבנן אפשר דסבר ר' שמעון מקודשת ולית ליה דרב אי נמי הכי קאמר לאו דאורייתא אלא דרבנן וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתיה למשחטיה התם ומחליפי בקדשי' והיינו דאקשינן מישרפו.
ובירושלמי בפ"ק [ה"א] גרסינן בחמיה הא באיסור הנא' מדבריה' מקודשת אין תאמר כן לית הדא פליגא על רב דרב דברי רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה [לא עשה ולא כלום תמן בגופו קדש וחמץ משש שעות ולמעלה] טב הוא כלום.
ויש מביאין ראיה מדתניא [תוספתא ד,ז] המקדש בעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם ע"ג אינה מקודשת והא תקרובת ע"ג דרבנן משום דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים נפקא לן שהוא מדברי קבלה ואסמכת' דרבנן ואעפ"י כן אינה מקודשת אף בכל איסורין של דבריהם כן.
וזו הראיה אינה נכונה ואעפ"י שהדבר אמת דאיסו' תקרובת ע"ג מדאורייתא מדגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"א ע"ב) השוחט לע"ג משלם ארבעה וחמשה ואקשינן מכיון ששחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח ואי ס"ד דרבנן ודאי דמריה קא שחיט שהרי מן התורה לא אסרה כדאתמר התם גבי שוחט חולין בעזרה ואפי' למאן דאמר נמי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הא שחיטה ראויה היא כדאקשינן התם במעשה שבת אלא למאן דאמר דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי דהא שחיט' ראויה היא אלמא משום דרבנן לא מפטר ואפי' למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכל שכן למאן דאמר שמה שחיטה דכי טבח דמריה קא טבח ותו דגרסינן במסכ' חולין דף מ' ע"א כפרק ב' השוחט בשבת בחוץ לעבודת גלולים חייב ג' חטאות ואקשינן כיון ששחט בה פורת' אסרה אידך מחתך עפר בעלמ' הוא אשחוטי חוץאמאי מחייב ואמאי כיון דמדאורייתא אינה נאסר' לא ליחייב אשחוטי חוץ.
ומי שדחה באכיל' הן אסורין מן התורה אבל לא בהנאה טעה דאי הקישא עיקר מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ג ואי היקשא דרבנן אסור אכילה מנא לן ועוד מההיא דפרק מרובה תיובתיה דאפי' אסורה באכילה למ"ד שחיט' שאינה ראויה שמה שחיטה משלם:
הא ניחא למאן דאמר שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין. קשיא לן והא לאו באין כאחד הן שהרי שביעית לדבר שנתחדש בה נשנית לומר שאחרון אחרון נתפס ובע"ג כולן אסורין כדאיתא בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ד ע"ב) איכא למימר דעדיפא מינה אקשי ליה דלא תיסוק אדעתיה למימר מדלא כתב רחמנא שאין שני דמים אסורין בה וכתב שהיא תופסת דמיה שמע מיניה לשני כתובי' הבאים כאחד הוא דכתב:
הכא בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר וכו'. בדין הוא דלוקמא בשנפלו לו תרומו' ומעשרו' אלא משום דאי הכי מאי ואפי' ישראל פשיטא ישראל וכהן ודאי שניהם שוין בכך ומאי קא משמע לן משום הכי אוקמא בשנפלו לו טבלים וקמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין:
אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא: קשיא לן כי הוה מיהא דרבנן, אמאי מקודשת. הא קיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת, כדאמרינן בפסחים (ו, ב) המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו, ואף על פי שהוא חמץ נוקשה, דאינו אלא מדבריהם, ובתוס' תירצו דשאני חמץ, דחומר הוא שהחמירו עליו כאילו הוא של תורה, אבל באיסורין אחרים הקלו בשל דבריהם ומקודשת, כמו שמקודשת בחמץ דרבנן ובשעות דרבנן, דרב גידל לא אמר אלא במקדש מו' שעות ולמעלה, דהיינו מסוף ו' דהוו שעות דאורייתא וחמץ דרבנן, אבל בו' שהיא מדרבנן בחמץ דרבנן מקודשת.
ויש אומרים דהמקדש בכל איסורי דרבנן אינה מקדושת. והא דדייקינן הכא אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת, אלא דאי דאורייתא ודאי לא הויא מקודשת אלמא לר' שמעון דאמר מקודשת על כרחין לאו דאורייתא. ואי סבירא ליה דרבנן מיהא, דלמא לא סבר לה ר' שמעון כרב גידל.
ובירושלמי פרק קמא דמכלתין (ה"א) גרסינן כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה, תני ר' חנין מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת, ר' אלעזר אמר אינה מגורשת כו', עד מהו כדין, רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר אחא מאן דאמר מקודשת אסור הנייה מדבריהם, ומאן דאמר אינה מקודשת אסור הנייה מדברי תורה, ופריך באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן, לית הדא פליגא על ר' מאיר המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה לא עשה כלום, וחמץ מו' שעות ולמעלה טב הוא כלום, תמן בגופו קדש, ברם הכא בתנחום? שבו קדש, אלמא במקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת.
ויש מביאין ראיה מדתני בתוספתא דמכלתין (פ"ד, ה"ב) המקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם עבודה זרה, אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ואמרי דתקרובת עבודה זרה אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן דהא דכתיב (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בעבודה זרה, (עבודה זרה כט, ב), ודברי קבלה (הדא) ואסמכתא דרבנן, ואפילו הכי אינה מקודשת, וליתא דהא אמרינן בחולין בפרק השוחט (מ, א) השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות, ואקשינן והא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא אשחוטי חוץ אמאי מיחייב, ואם איתא דמדאורייתא לא מיתסרא שפיר מיחייב אשחוטי חוץ, כיון דשחיטה ראויה מדאורייתא היא, דגרסינן בכתובות פרק אלו נערות (לד, א) גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלמי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין, ואוקימנא דטעמייהו דרבנן דפטרי, משום שחיטה שאינה ראויה, ור' שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ובשחיטת שבת סבר לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין, ואמרינן עלה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן, ואקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, ופרקינן כי קא פטרי רבנן אשארא, אלמא אף על גב דאינה ראויה מדרבנן אפילו הכי מיחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, דשחיטה ראויה קרינן לה, ושוחט לעבודה זרה דלא קרינן שחיטה ראויה משום דאינה ראויה דאורייתא היא. ותירצו בתוס' ז"ל דבאכילה ודאי אסירא דבר תורה, והיינו דפרכינן אשחוטי חוץ אמאי מיחייב דתו לא הוי ראויה לפתח אהל מועד, אבל בהנאה שרי, ורבנן הוא דאסרוה.
ואם תאמר אי הקישא דמה מת אסור אף תקרובת אסורה עיקר. כי היכי דגמרינן מינה איסור אכילה אף איסור הנאה ילפינן מינה, ואי לא חשבת לה עיקר אפילו באכילה אינה אלא של דבריהם. יש לומר דלמאי דכתיב בקרא בהדיא מקשינן לה, דאכילה הוא דכתיבה, כדכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה.
ומיהו אכתי קשה מדגרסינן בפרק מרובה (עא, ב) השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח, ואי לאו מדאורייתא דמריה חשבינן ליה, שהרי מן התורה לא אסרה, וכדאמרינן התם גבי חולין שנשחטו בעזרה דדוקא אי הוי מדאורייתא לא מיחייב, משום דכיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קא טבח, אבל אי הוי מדרבנן מיחייב. ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשות כאלו אינו דמריה ויש שלא החמירו עליו כל כך וכדכתבינן לעיל.
משום דהויא עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאין כאחד: ואם תאמר והא לאו באין כאחד הן, דשביעית לא תפיס אלא אחרון אחרון, ובעבודה זרה כולן נתפסין כדאיתא בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (נד, ב) יש לומר דכי פרכינן הא ניחא למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, הוא הדין דהוה מצי למפרך ליה הכי.
מתני': באפר פרה ובמי חטאת מקודשת: ואף על גב דהני איסורי הנאה נינהו. הא אוקימנא בגמרא משום דאית ליה בהו הנאה דשכר הבאה ומילוי. ונראה שרש"י מפרש בשכר הבאה ומילוי שהוא מקדשה בשכר הבאה ומילוי, וכן נראה גם מדברי הראב"ד בהשגות שלו (הל' אישות פ"ה, ה"ג). ואינו מחוור בעיני, חדא דאם כן אין זה מקדשה באפר הפרה ולא במי חטאת, אלא בשכר הבאתן, ולא הוי דומיא דמקדש בתרומות ומעשרות. ועוד דאם כן נפשוט מינה (לעיל מח, ב) דאינה לשכירות אלא בסוף, על כן נראה יותר שבגופן ממש הוא מקדשה, ואית לה הנאה מינייהו, שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן, מחמת טורח הבאתן ומילויין, וכן נראה שפירש ר"ח והרמב"ם (שם).
גמרא: הא דאמרינן: הכי במאי עסקינן בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן: הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשנפלו תרומות ומעשרות מבית אבי אמו כהן, אלא דההיא פשיטא דאחד כהן ואחד ישראל שוין בכך, דממונן גמור הוא ומאי אפילו ישראל, אבל השתא דאוקמה בטבלים, קא משמע לן מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין.
אלמא קסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא איכא למידק דמשמע מהכא דכיון דחולין שנשחטו בעזרה אינן אלא מדרבנן מקודשת אלמא המקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת והא אמרינן בתוספתא שהמקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שהוא של ע"ז אינה מקודשת והא תקרובות ע"ז איסורי הנאה דרבנן נינהו דהא נפקא לן מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים שהוא מדברי קבלה ואסמכתא דרבנן תדע דהא לרבי אליעזר תקרובת ע"ז מטמא באוהל מפני שהוקש למת ומוכח במסכת ע"ז במתני' דלא ויעבור תחתיה וגמר דילה דלא הוי אלא מדרבנן. מיהו אי מהא לא קשיא דודאי תקרובת ע"ז מדאורייתא אסור בהנאה והכי מוכח בב"ק דאמרי' גנב וטבח לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואקשינן אמאי כיון דשחיט בה פורתא אסרה אידך כי קא שחיט לא דידיה קשחיט ולאו דמריה שחיט ואוקימנא באומר בגמר זביחה עובדה דאי ס"ד תקרובת ע"ז דרבנן כי שחיט בה פורתא דמריה קא שחיט מן התורה ומחייבי בתשלומי ד' ולא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו אלא ודאי דאיסור תקרובת ע"ז דאורייתא ולטומאת אהל היא דהוי דרבנן משום דקרא שהיקש זבחי ע"ז למתים לגבי הנאה ואכילה הוא כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ולא איירי לענין טומאה. מיהו הא ודאי קשיא מדאמרינן פ"ק דפסחים אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדונייתא דהוי חמץ נוקשא דאיסוריה מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי דפירקין אמרי' עלה דמתניתין הא איסוריה דרבנן מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על דרב דאמר דברי רבי מאיר דאמר המקדש בחמץ כו' ומיהו ההיא לא קשיא דמימרא הוא ואליבא דרבי יהודה ומאן לימא דמודה בה רבי שמעון. וכן יש לתרץ לפי' רש"י ז"ל. ויש מתרצים דודאי באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת והכא ה"ק חולין בעזרה לאו דאורייתא אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן ואין בהם דבר של עיקר כדאמרינן בעלמא סימנין לאו דאורייתא שפירוש אינם דבר של עיקר לסמוך עליהן ולא נהירא. ויש שפירשו דה"ק חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וכי אסרו רבנן באכילה אבל בהנאה לא אסרו ולפיכך מקודשת ואקשינן עלה מדקתני באידך מתני' ישרפו אלמא איסורי בהנאה דאי לא ימכרו לעכו"ם מיבעיא ליה ולפי פי' זה מה שאסרום חכמים אינו משום גזירה דפסולי המוקדשים דאי לא בהנאה נמי הוו להו למיסרינהו דלא ליתו לאהנויי מפסולי המוקדשין אבל ודאי רבנן הוא דבעי למקנסיה. ולא נהירא. אבל רש"י ז"ל פירש דעיקר קושיין מדקתני וכן חיה ואי מדרבנן נהי דגזרו רבנן בבהמה משום פסולי המוקדשים היכי גזרינן בחיה אטו בהמה הויא לה גזירה לגזירה וזה יותר נכון. ואחרים פירשו דקושיין מדקתני ישרפו ולא סגי להו בקבורה ואי מדרבנן לא הוו מחמרי באיסור הנאה כולי האי דלא לסגי להו בקבורה וכן פירש רבינו הרמב"ן זצ"ל:
משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. תמיהא מילתא האיך הם באים כאחד והרי אינם שוים בדינם דע"ז תופסת חליפיה וחליפי חליפיה עד עולם ואין אחד מהם יוצא לחולין ואלו שביעית ראשון ואחרון אסורים אמצעיים יוצאים לחולין דומיא דקדשים כדמפרש בשמעתין ואיכא למימר דהא כתב רחמנא בע"ז כי חרם הוא שאינו יוצא לחולין לעולם וכתב נמי והיית חרם כמוהו לומר שתופסת כל חליפיו לאיסור והוא עומד באיסור ונהי דאיצטרך למכתב והיית חרם לאסור כל חליפיו לא הוה מיצטרך כי חרם הוא לומר שתופס דמו ואינו יוצא לחולין דהא משביעית הוה יליף שפיר הילכך לגבי הא הוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד כך תירצו בתוספת:
ה"ג תרי מיעוטי כתיבי כי חרם הוא ול"ג והיית חרם כמוהו דההוא מבעיא ליה למדרש כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו. הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. פירוש ומעשרות טבלים מבית אבי אמו לוי וחדא מנייהו נקט. א"נ כולהו באבי אמו כהן ובתר דקנסינהו עזרא ללוים ויהבי מעשר ראשון לכהן כדאיתא ביבמות:
וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו. פי' וחשיב כמו הפריש' הכהן בחייו ונטלן לעצמו כדינו וירש ממנו ישראל זה דאנו הוה סבירא לן לאו כמו שהורמו היה חייב ישראל זה להפריש וליתנן לכהנים ונמצא שאין לו בהן אלא טובת הנאה בלבד. וכ"ת ולמה ליה לאוקמה בהא דהוא פלוגתא דתנאי לוקמה בשירש ממנו תרומות ומעשרות מופרשים. איכא א"כ מאי למימרא פשיטא דממונו גמור הוא אבל השתא אתא לאשמעינן דמתנות שלא הופרשו כמי שהופרשו דמיין:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
ובפטר חמור. פי' אע"פ שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו מכינו הכי כל זמן שלא פדאתו הוי איסורא הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום והוא הדין בהקדש דאמר רבי יהודה במזיד לא קידש מפני שאל נתחלל והקדש כדקא קאי ואף על פי שהאשה יכולה לחללו על שוה פרוטה כדקיימא לן (לעיל קידושין דף י"א ע"ב והובא בש"ס בדוכתא טובא.) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אפילו הכי כל זמן שלא חיללן אינה מקודשת דבשעת קדושין לא מדי יהב לה וה"ה הכי נמי הכא. עיין בקונרטרסי בפרק השותפין שנדרו הנאה. שפירשתי בענין אחר יצא בחר ונכנסו דגים. דוקא בשביעית אמרינן הכי משום דכתב בה קדש תהיה ויש דין קודש בחליפה ותהיה כפירות גופן אבל בע"ז דכתיב והיתה כל מה שאתה תהיה ממנה אפילו אלף כולן אסורין:
הניחא למ"ד אין מלמדין: ה"ה דהוה מצי להקשוי דלוא כאחד באין אלא מצריך צריכי דהא לא דמו מהדדי.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
אותו דייק. דאיירי בבשר היוצא חוץ למחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו כדדרשינן בחולין והנאסר ביציאת חוץ אתה משליך לכלב (אבל) שמותר בהנאה. אבל הנאסר בכניסת פנים אסור בהנאה:
יצא בשר. מותרות בשביעית והפרי הראשון אסור לאחר הבעור:
מתנות הזרוע והלחיים והקיבה:
אפילו ישראל. אפי' הוא ישראל:
טובת הנאה דבר מועט שאם אמר ישראל לחברו תן תרומותיך לקרובי כהן ואתן לך כך וכך רשאי הישראל ליקח והוא יעשה בדבר מועט שהרי חייב הוא ליתנו לכהן ודוקא ישראל אבל מכהן עצמו אסור מפני מראית העין א"נ שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והכי איתא כאן בירושלמי. וקאמר עולא שאע"פ שיש לישראל טובת הנאה בתרומתו שהאשה יש לה אותה טובת הנאה אינה מקודשת שלא נתן לה מעות. מקודשת וקס"ד בתרומה שהפריש תרומה לכהן:
כמו שהורמו ושלו הם ומוכרה לכהן שהרי זכה בהן מורישו כאילו הורמו. הואיל ונגמרה מלאכתן ועומדת לתרום הרי הוא כאילו הפרישה אבי אמו בחיי אביו ומעכבה לעצמו שכל כהן חייב להפריש תרומה מגרנו שהרי אסור הוא בטבל כישראל ומעכבה לעצמו ואף יורש זה יפרישנה וימכרנה וכן היא תמכרנה וממון נתן לה וה"ה דהוה מצי לאוקומא בשנפלה לו תרומה מבית אבי אמו כהן אלא לא רוצה לאוקומה הכי דא"כ קשיא ליה מאי קמ"ל פשיטא ואוקמה בטבלין ואשמעינן מתני' דכמי שהירם המוריש התרומה דמי דאי לאו כמו שהורמו לא זכה מורישו במתנות וחייב היורש ליתנם לכהן. ומסתברא דהלכתא כעולא ואע"ג דאמר רבא פ' בתרא דנדרים לגבי מודר דטובת הנאה ממון לא פליג אדעולא דהתם איירי במודר דאפילו ויתור אסור בו באלו הויתור הוא ממון גמור אבל עולא מיירי בדבר שצריך ממון כגון קדושי אשה דטובת הנאה אינה ממון אבל כהן שקדש בתרומה מקודשת ואפילו היא ישראלית שהרי היא מוכרת אותם לכהן. ובכתובות פ"ה נמי א"ר נחמן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ובמכות פ' אלו הן הלוקין נמי אסיק רבא דכמי שהורמו דמי לכל דבר שהוא מן התורה דקאמר מחיצה דאורייתא וכו' כדאיתא התם וכן פסק הר"ם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה